"לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכיסא ויושיבם לנצח ויגבהו" (איוב לו, ז), לומר: בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול שהיה צנוע, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר.

ומסבירים: ומאי [ומה] צניעות היתה בה ברחל? דכתיב [שנאמר]: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא" (בראשית כט, יב), ושואלים: וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא?

אלא כך צריך לומר, שכשראה אותה אמר לה: מינסבא [האם תינשאי] לי? אמרה ליה [לו] אין [כן], מיהו [אבל], אבא רמאה [רמאי] הוא ולא יכלת ליה [תוכל לו], לכך אמר לה שאחי אביה הוא, כלומר: אחיו אנא [אני] ברמאות. אמרה ליה [לו]: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא [והאם מותר לצדיקים ללכת ברמאות]? אמר לה: אין [כן], שנאמר: "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל" (שמואל ב' כב, כז), כלומר, שעם כל אדם יש לנהוג כראוי לו.

אמר לה יעקב: ומאי רמיותא [ומה הרמאות] שיש בידו לעשות? אמרה ליה [לו]: אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסיב לי מקמה [יש לי אחות שגדולה ממני ולא ישיא אותי לפניה] ויתן אותה לך במקומי. מסר לה סימנים שתתן לו כשיהיו יחד, שידע שהיא — היא,

כי מטא ליליא [כשהגיע ליל הנישואין] אמרה רחל בלבה: השתא מיכספא אחתאי [עכשיו תתבייש אחותי], שיבקש ממנה יעקב הסימנים ולא תדע. מסרתינהו ניהלה [מסרה אותם לה]. והיינו דכתיב [והוא שנאמר]: "ויהי בבקר והנה היא לאה" (בראשית כט, כה), ולכאורה מכלל הדברים לומד אתה שעד השתא [עכשיו] לאו [לא] לאה היא? אלא: מתוך סימנים שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא [לא היה יודע עד עכשיו] שהיא לאה. לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול.

ומה צניעות היתה בשאול? דכתיב [שכן נאמר]: "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל" (שמואל א' י, טז), ומשום כך זכה ויצאת ממנו אסתר. כיוצא בדבר אמר ר' אלעזר: כשהקדוש ברוך הוא פוסק גדולה לאדם — פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות, שנאמר: "לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא וישיבם לנצח ויגבהו" (איוב לו, ז). ואם הגיס דעתו (התגאה) בכך — הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: בפסוק הבא: "ואם אסורים בזקים ילכדון בחבלי עני ". (איוב לו, ח).

א נאמר: "ואת מאמר מרדכי אסתר עשה" (אסתר ב, כ), אמר ר' ירמיה: שהיתה ממשיכה ומראה דם נדה לחכמים לשאול אם טהורה היא. נאמר: "כאשר היתה באמנה אתו" (אסתר ב, כ), אמר רבה בר לימא משמיה [משמו] של רב: שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי.

נאמר "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש" (אסתר ב, כא), אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הקציף הקדוש ברוך הוא אדון על עבדיו כדי לעשות רצון צדיק. ומנו [ומי הוא זה]? יוסף, שקצף פרעה על שריו והכניסם לבית הסוהר, ואמר שר המשקים "ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים ונספר לו ויפתר לנו את חלומותינו איש כחלומו פתר" (בראשית מא, יב),

וכן הקציף עבדים על אדוניהם לעשות נס לצדיק אחר, ומנו [ומי הוא]? מרדכי, דכתיב [שנאמר]: "ויודע הדבר למרדכי" (אסתר ב, כב)

ומספרים כיצד נודע לו? אמר ר' יוחנן: בגתן ותרש שני טרסיים (בני העם הטרסי) הוו [היו] והיו מספרין (מדברים) ביניהם בלשון טורסי, ואומרים: מיום שבאת זו אסתר לא ראינו שינה בעינינו שהיה עם אסתר כל הלילה ומטריד אותם בבקשות לסיפוק תאוותיו, ולכך בא ונטיל ארס בספל שהוא שותה כדי שימות. והן לא היו יודעין כי מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה, והיה יודע בשבעים לשון.

אמר לו האחד לחבירו: הלא אין משמרתי ומשמרתך שוה ואיך נוכל לסדר את הדבר בינינו? אמר לו: אני אשמור משמרתי ומשמרתך. והיינו דכתיב [והוא שנאמר]: "ויבקש הדבר וימצא" (אסתר ב, כג), ומה נמצא — שלא נמצאו במשמרתן.

נאמר: "אחר הדברים האלה" (אסתר ג, א), ושואלים: אחר מאי [מה]? מה הקשר בין הדברים? אמר רבא: אחר שברא הקדוש ברוך הוא רפואה למכה, שהרי תחילת הדבר שבסופו הביא לנס היה כבר קודם לכן וקרה עוד לפני הגזירה עצמה.

שאמר ריש לקיש: אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה, שנאמר: "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים" (הושע ז, א) אבל ביחס לאומות העולם אינו כן — מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה, שנאמר: "ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא" (ישעיה יט, כב).

נאמר: "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים" (אסתר ג, ו), אמר רבא: בתחילה רצה שתפגע הגזירה במרדכי לבדו, ולבסוף בעם מרדכי, ומנו [ומי הוא] — רבנן [חכמים] שהם עמו המיוחד של מרדכי, ולבסוף בכל היהודים.

"הפיל פור הוא הגורל" (אסתר ג, ז), תנא [שנה החכם]: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, שראה בכך סימן טוב לקיום תוכניתו. אמר: נפל לי פור בירח (בחודש) שמת בו משה והוא איפוא זמן פורענות לישראל, ולא היה יודע שאמנם בשבעה באדר מת משה, אבל גם בשבעה באדר נולד ויש בו גם שמחה לישראל.

אמר המן לאחשורוש: "ישנו עם אחד" (אסתר ג, ח), אמר רבא: ליכא דידע לישנא בישא [אין מי שיודע לומר לשון הרע] כהמן, אמר ליה [לו] לאחשורוש: תא ניכלינהו [בוא נכלה אותם] את היהודים. אמר ליה [לו] אחשורוש: מסתפינא מאלהיו דלא ליעביד בי כדעבד מקמאי [מתיירא אני מאלהיהם שלא יעשה בי כמו שעשה בראשונים] שעמדו כנגדם. אמר ליה [לו]: ישנו מן המצות (צורת ביטוי שונה למלה ל"ישנו"), כלומר; שחדלו לקיים מצוות.

אמר ליה אחשורוש: אית בהו רבנן [יש בהם חכמים] המקיימים מצוות. אמר ליה [לו]: עם אחד הן, כלומר, כולם שוים, וכולם אינם מקיימים.

שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך — שאם נשמיד עם שלם יהיה שטח שומם בתוך המלכות — הרי מפוזרין הם בין העמים, והשמדתם לא תביא לידי שממה במקומות בהם הם נמצאים; שמא תאמר: אית [יש] הנאה מינייהו [מהם]; עם זה הוא "מפורד" (אסתר ג, ח) — כפרידה זו שהיא עקרה שאינה עושה פירות, ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו [יש מדינה מהם], שיש עיר שלמה מהם — דע לך שהם מפוזרים "בכל מדינות מלכותך" (אסתר ג, ח), ואין מקום מושבם אחד.

"ודתיהם שנות מכל עם" (אסתר ג, ח) — דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן [שאינם אוכלים משלנו, אינם נושאים נשים משלנו ואינם משיאים לנו]. "ואת דתי המלך אינם עשים" (אסתר ג, ח) — דמפקי לכולא שתא ב־שה"י פה"י [שמוציאים את כל השנה בבטלה, שבכל פעם הם אומרים שבת היום (שה"י), פסח היום (פה"י)]. "ולמלך אין שוה להניחם" (אסתר ג, ח) — דאכלו ושתו ומבזו ליה [שהם אוכלים ושותים ומבזים אותה] את המלכות. וראיה לדבר — אפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהם, מה הוא עושה? זורקו את הזבוב ושותהו את הכוס, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהם חובטו בקרקע את כל הכוס, ואינו שותהו (שהרי יין שנגע בו גוי אסור בשתייה).

נאמר: "אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך" (אסתר ג, ט), אמר ריש לקיש: גלוי וידוע היה מראש לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן של ישראל שנותנים למקדש לשקליו.

והיינו דתנן [והוא ששנינו במשנה]: באחד באדר משמיעין (מודיעים) בית דין על השקלים שיביאו שקלים לבית המקדש לצורך קרבנות ציבור ועל הכלאים שיש לבערם מן השדות עם תחילת הצמיחה. ויוצא שישראל נותנים שקלים באחד באדר, לפני שמגיע זמן הפורים.

"ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך" (אסתר ג, יא), אמר ר' אבא: