ר' יהושע היא, שאמר כי משעת הנחתו של הלולב מזכירים גבורות גשמים ולא כשיטת ר' אליעזר?! אמר רבא: אפילו תימא [תאמר] שהמשנה כשיטת ר' אליעזר, ועם כל זה יש לחלק ולומר כי שאלה לחוד ובזה גם ר' אליעזר מודה, והזכרה לחוד.

א שנינו במשנה שר' יהודה אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, רק המתפלל מוסף מתחיל להזכיר את הגשם, וכשמפסיקים להזכיר — ביום טוב ראשון של פסח — המתפלל שחרית עדיין מזכיר והמתפלל מוסף כבר אינו מזכיר.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: עד מתי שואלין את הגשמים? ר' יהודה אומר: עד שיעבור הפסח, ר' מאיר אומר: עד שיעבור ניסן. הרי שלדעת ר' יהודה שואלים את הגשמים עד אחרי הפסח, ולא עד תחילתו!

אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן בברייתא שאמרו עד שיעבור הפסח הוא לענין לשאול גשמים, וכאן במשנה מדובר להזכיר, ושיטת ר' יהודה היא: מישאל שאיל ואזיל [לשאול הוא שואל והולך] עד סוף הפסח, להזכיר — ביום טוב הראשון פסיק [פוסק] ואינו מזכיר עוד.

אמר עולא: הא [זו] שאמר רב חסדא קשיא [קשה], אם להשתמש בדימוי שבכתוב: "כחמץ לשנים וכעשן לעינים" (משלי י, כו). שהרי, מה במקום שאינו שואל עדיין, וכגון ביום טוב האחרון של חג הסוכות — בכל זאת כבר מזכיר, במקום ששואל, בימי חול המועד פסח, אינו דין שיהא גם מזכיר? ואיך אפשר לומר ששאלה תמשך בזמן שאין הזכרה!

אלא אמר עולא: יש לתרץ כי כאן תרי תנאי [שני תנאים הם] שנחלקו אליבא [על פי שיטתו] של ר' יהודה, לדעת אחד מהם, שיטת ר' יהודה היא ששואלים עד לאחר הפסח וכל שכן שכל אותו זמן אף מזכירים, ולדעת האחר, שיטת ר' יהודה היא שאין שואלים אלא עד הפסח וביום טוב הראשון של פסח בשחרית עדיין מזכירים ופוסקים במוסף.

רב יוסף אמר: יש להסביר את הדבר באופן אחר: מאי [מה פירוש] "עד שיעבור הפסח" — כוונתו: עד שיעבור שליח צבור ראשון (המתפלל שחרית) היורד לפני התיבה ביום טוב ראשון של פסח. ועל ידי הסבר זה הדברים במשנה ובברייתא זהים.

אמר ליה [לו] אביי: שאלה ביום טוב מי איכא [האם יש]? שהרי שאלת הגשם היא בברכת השנים, וברכת השנים אינה נאמרת לא בשבת ולא ביום טוב. ואם מפרשים אנו שמדובר כאן בפסח במשמעות הרחבה של כל החג כולו — הרי יש בו ימי חול המועד שבהם מברכים ברכת השנים, אבל אם, כדבריך, מדובר ביום החג הראשון, היכן אם כן יש בו מקום לשאלה?

אמר ליה [לו]: אין [כן] ולא מדובר בשאלה בתפילה אלא שואל מתורגמן. שהמתורגמן המתרגם את הפרשה, היה שואל אחרי התפילה גם על הגשמים. ותוהים: וכי המתורגמן שואל דבר שאינו צריך לצבור? שהרי בפסח כבר אין צריכים לגשמים, ולשם מה יאמר המתורגמן דבר שאינו בזמנו? אלא מחוורתא [מחוור, ברור], כדברי עולא, שיש פה מחלוקת תנאים כשיטת ר' יהודה.

רבה אמר הסבר אחר: מאי [מה פירוש] "עד שיעבור הפסח" — כוונתו עד שיעבור זמן שחיטת הפסח (חצות יום ארבעה עשר בניסן), שבמנחה של ערב פסח כבר אינו שואל, אף על פי שממשיך להזכיר עד שחרית של יום חמישה עשר בניסן. ולשיטה זאת כתחילתו כן סופו, שאנו נוהגים מנהג דומה בתחילה ובסוף זמן התפילה על הגשם, מה תחילתו, במוסף של יום טוב האחרון של חג הסוכות, מזכיר אף על פי שאינו שואל, אף סופו, בשחרית יום טוב הראשון של פסח, מזכיר אף על פי שאינו שואל עוד, שאת השאלה מפסיקים קודם ליל פסח, אבל מזכירים עוד בתפילת השחר למחרת.

אמר ליה [לו] אביי: בשלמא [נניח] תחילתו מזכיר לפני ששואל, כי הזכרה נמי [גם כן] ריצוי שאלה היא, שההזכרה בתחילה באה לריצוי פני ה' כדי שיוכל אחר כך לשאול ולבקש, אלא סופו מאי [מה] ריצוי שאלה איכא [יש כאן]? ואם אינו רוצה לשאול לאחריה גשמים — לשם מה יזכיר אותם? אלא מחוורתא [מחוור וברור] כדברי עולא.

אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יהודה, שהמתפלל מוסף ביום טוב האחרון של חג הסוכות מתחיל להזכיר. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בשלשה במרחשוון שואלין את הגשמים, רבן גמליאל אומר: בשבעה בו. ואמר ר' אלעזר שהוא תלמידו המובהק של ר' יוחנן: הלכה כרבן גמליאל!

אמר לו: גברא אגברא קא רמית [מאדם אחד על אדם אחר אתה משליך, מקשה]?! ואף שהיה ר' אלעזר תלמידו של ר' יוחנן אין זאת אומרת ששיטותיהם צריכות להיות תמיד זהות. איבעית אימא [אם תרצה אמור] לא קשיא [אין זה קשה]; כאן, כשפסק ר' אלעזר, היה זה לענין לשאול, ואכן אף לפי ר' יוחנן אין שואלים אלא בשבעה בחשוון, כאן בדברי ר' יוחנן הרי זה לענין להזכיר, ולדבריו אכן מתחיל להזכיר כבר ביום טוב האחרון של חג הסוכות.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: במקום ששואל מזכיר, משמע שאין הבדל בזמן בין זה לזה! ומשיבים: ההיא [דבר זה] לענין הפסקה איתמר נאמר], שאז אין הבדל בין שאלה והזכרה, ומפסיקים להזכיר ולשאול באותו זמן. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: התחיל להזכיר — מתחיל לשאול, פסק מלשאול — פוסק מלהזכיר. הרי שאף לענין תחילת זמן הזכרתם דינם זהה!

אלא יש לחזור מהתירוץ הקודם ולומר: לא קשיא [אינו קשה]; הא לן [זו לנו] לבני בבל, שאין אנו אוספים את התבואה והפירות מן השדות כל חודש תשרי, לכך איננו מזכירים את הגשמים אלא בשבעה בחשוון ואז גם מתחילים לשאול, והא להו [וזו להם] לבני ארץ ישראל, שהם אוספים את התבואה מן השדות כבר בתשרי, לכן הם מתחילין להזכיר כבר ביום טוב האחרון של חג הסוכות וכשיטת רב יהודה, שפסק ר' אסי הלכה כמותו. ושואלים: מאי שנא לדידן [במה שונה הדבר לנו], לבני בבל, שאין שואלים מיד אחר החג — דאית לן פירי בדברא [שיש לנו פירות בשדה] עדיין, ואין אנחנו רוצים שירד הגשם מיד לאחר החג, לדידהו נמי אית להו [להם, לבני ארץ ישראל, גם כן הלא יש להם] עולי רגלים, שצריכים ללכת עוד זמן ניכר אחר החג עד שיגיעו לביתם, ואינם רוצים להתפלל שירדו גשמים עליהם!

ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוחנן היה זה בזמן שאין בית המקדש קיים, שאז יכולים בני ארץ ישראל להתפלל מיד על הגשם. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן] לתירוץ זה, אפשר לומר הא והא לדידהו [זה וזה נאמר להם] לבני ארץ ישראל, ולא קשיא [ואין זה קשה], כי כאן מדובר בזמן שבית המקדש קיים, אכן אין שואלים אלא בשבעה בחשוון, כאן — בזמן שאין בית המקדש קיים, שואלים מיד לאחר החג.

ושואלים: ואנן [ואנחנו] בני הגולה, דאית לן תרי יומי היכי עבדינן [שיש לנו שני ימים של שמיני עצרת כיצד אנו עושים] לענין הזכרת הגשמים? שהרי שמיני עצרת בחוץ לארץ הוא ספק שביעי של סוכות! אמר רב: מתחיל להזכיר גשם במוספין ביום הראשון של שמיני עצרת, ופוסק לומר במנחה וערבית של אותו יום וכן בשחרית שלמחרת מחמת הספק, שהרי יום שמיני בגולה הוא ספק שמיני ספק שביעי, וחוזר שוב לומר במוספין של היום השני של החג (שמחת תורה).

אמר להו [להם] שמואל לאנשים שמסרו לו דברי רב: פוקו [צאו] ואמרו ליה [לו] לאבא (שמו הפרטי של רב): וכי אחר שעשיתו את היום הראשון קודש תחזור ותעשהו חול ותחשוב כאילו איננו יום החג? אלא אמר שמואל: מתחיל במוספין ומזכיר גם במנחה שלאחר מכן, ופוסק ערבית ושחרית, שהרי גם בארץ ישראל אין מזכירים גשם בערבית ושחרית של שמיני עצרת וחוזר ומתחיל במוספין שביום השני.