לחי מכאן, כלומר, יעמיד פס גבוה עשרה טפחים בכיוון הניצב אל רשות הרבים, ויעשה על ידי כך קיר סמלי אשר לדיני מבואות הוא נחשב לקיר, ויעשה לו עוד לחי מכאן, מן הצד השני, והרי זה כאילו סגר את רשות הרבים מכל צידיה. או יעשה כתיקון אחר הנעשה במבואות — יניח קורה מכאן, בין קצהו האחד של בית אחד לקצה המקביל של הבית שממולו, ועל ידי כך יבנה מחיצה סמלית לרוחב הרחוב, וכן יעשה קורה מכאן, מן הצד השני. ולדעת ר' יהודה נעשה השטח שבאמצע על ידי כך רשות היחיד, ומותר לאדם להיות נושא ונותן באמצע כברשות היחיד. אמרו לו חכמים: והלא אין מערבין רשות הרבים בכך, שאם רוצים לעשות את רשות הרבים לרשות היחיד יש צורך במחיצות ממשיות!

ושוב שואלים על לשון התוספתא האומרת "זו היא רשות היחיד גמורה": ואמאי קרו ליה בלשון זו "גמורה"? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כי פליגי רבנן עליה [כאשר חלוקים חכמים עליו] על ר' יהודה ואמרו דלא הוי [שאינה] רשות היחיד, הני מילי [דברים אלה] נאמרו רק לגבי האיסור לטלטל שם ביום השבת, שעל ידי מחיצות אלה לא נעשתה רשות היחיד לכל דבר עד כדי להתיר לטלטל בתוכה. אבל יתכן שלגבי האיסור לזרוק מרשות הרבים למקום זה ייחשב השטח שבין המחיצות כרשות היחיד מן התורה ויהא בכך איסור. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא כי לדעת חכמים אין זו רשות היחיד כלל.

א עוד שנינו שאמר מר [החכם] בתוספתא מהי הגדרת רשות הרבים, והוסיפה התוספתא בהדגשה: "זו היא רשות הרבים". ושוב שואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] נאמרה ההדגשה "זו"? ומשיבים: כאן באה התוספתא למעוטי אידך [למעט את ההלכה האחרת] שאמר ר' יהודה. דתנן [שכן שנינו במשנה] שלעולי הרגל התירו לעשות מסביב לבארות המים מחיצות סמליות, על מנת להפוך את הבאר וסביבותיה לרשות היחיד, כך שיוכלו עולי הרגל להשתמש במי הבורות (שהרי הם רשות היחיד) אף בשבת. ועל כך ר' יהודה אומר: אם היתה דרך רשות הרבים מפסקתן ועוברת במישרין בתחום הבורות ובתוך המחיצות — יסלקנה לצדדין, כדי שעוברי דרכים לא יעברו שם. שלדעתו, יש במעבר אנשים רבים בתחום זה כדי לקלקל את רשות היחיד זו שנעשתה רק על ידי מחיצות סמליות. ואילו חכמים אומרים: אינו צריך לסלק את דרך רשות הרבים משם. וזוהי אם כן משמעות ההדגשה שבתוספתא "זו היא רשות הרבים", לומר כי רק זו בגדר רשות הרבים אבל באר שעשו לה מחיצות יצאה מכלל רשות הרבים, אף אם ממשיכים הרבים להלך בה.

ומוסיפים לשאול: ואמאי קרי ליה [ומדוע קוראים לה] "גמורה"? ומשיבים: אמנם אין צורך בהדגשה זו, אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש המשנה] לשון "גמורה", תני נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] לשון "גמורה", מתוך שיגרת הלשון.

על הרשימה הזאת של המקומות המוגדרים כרשות הרבים שואלים: ולחשוב נמי [ושימנה גם כן] את המדבר בין מקומות רשות הרבים, דהא תניא [שהרי שנינו] בברייתא אחרת: איזו היא רשות הרבים? — סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר! אמר אביי: לא קשיא, [אין זה קשה], כי כאן שנמנה המדבר בכלל רשות הרבים, הרי זה בזמן שישראל היו שרויין במדבר, והיה זה מקום הרבים. וכאן, שלא נמנה המדבר בכלל רשות הרבים הרי זה בזמן הזה שאין רבים מצויים שם.

ב עוד שנינו שאמר מר [החכם] בתוספתא שאם הוציא או הכניס חפץ בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך, אם עשה כן בשוגג — חייב חטאת, ואם במזיד ולא היו עדים למעשהו ובשל כך אף לא התרו בו — הריהו ענוש כרת. ואם היו עדים ואף התרו בו לבל יעשה זאת — הריהו נסקל. ושואלים: מה ששנינו כי בשוגג חייב חטאת, הלא זהו פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי ברור הוא שהעובר עבירה חמורה זו של חילול שבת בשגגה חייב חטאת! ומשיבים: הקטע בו השמיענו התנא כי אם עשה כן במזיד הריהו ענוש כרת ונסקל אצטריכא ליה [נצרכה לו], וכיון שהיה חידוש בכך, הובאה גם הפיסקה הראשונה להשלמת הדברים.

על כך שואלים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט, מובן מאליו], שהרי מפורש בתורה שהמחלל שבת במזיד חייב כרת בשאין עדים והתראה, וסקילה בשיש עדים והתראה! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] כהקשר לדברי רב, שאמר רב: מצאתי מגלת סתרים בי [בבית] ר' חייא שנכתבו בה עניינים מתורה שבעל פה בתמצית, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות האסורים בשבת הם ארבעים חסר אחת, ואינו חייב אלא אחת. ביטוי זה סתום הוא, ולכאורה נראה שכוונתו שעל המלאכות כולן אינו חייב אלא חטאת אחת.

ושואלים: איני [וכן הוא]?! והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. ואחר כך נמנו המלאכות עצמן. והוינן [והיינו מתקשים] בה: מנינא [מנין] למה לי? שכן די היה ברשימה בלבד! ואמר ר' יוחנן: אף למנין יש חשיבות, להודיענו שאם עשאן את כל המלאכות כולן בהעלם אחת, כלומר, מתוך שגגה אחת, בלי להזכר בינתיים שהדבר אסור — חייב להביא קרבן חטאת על כל אחת ואחת מן המלאכות לחוד. ואם כן אין לפרש את דברי איסי בן יהודה כפי שפירשנום.

אלא אימא [אמור, פרש] כך: ארבעים מלאכות חסר אחת הן, ואינו חייב על אחת מהן, שבין המלאכות יש אחת היוצאת מן הכלל (שלא נתפרשה) שאינו חייב עליה סקילה ויש בה רק איסור "לא תעשה" בלבד. וכשהוזכר בתוספתא שהמוציא בשבת חייב, הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] התנא בכך: הא מהנך דלא מספקן [זו, ההוצאה מרשות לרשות, מאלו שאינן מסופקות] וברור לנו שחייבים עליה חטאת.

ג עוד אמר מר [החכם] בתוספתא: אבל ים ובקעה והאיסטוונית והכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים, אלא כרמלית. על כך תוהים: וכי הבקעה אינו לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים? והא תנן [והרי שנינו במשנה] במסכת טהרות שהבקעה בימות החמה שהוא זמן שהרבים מהלכים בה, משמשת רשות היחיד לדיני שבת. שכן על פי הגדרת רשויות השבת נשארת היא בגדר רשות היחיד. ואולם כרשות הרבים היא נחשבת לענין הלכות טומאה, שלגביהן יש הבדל בין מקום שהרבים מצויים בו לבין מקום שאין הרבים מהלכים בו. ואילו בימות הגשמים, בחורף, שאין רבים מהלכים בשדות, הבקעה נחשבת כרשות היחיד לכאן ולכאן, גם לענין טהרות וגם לענין שבת. ואם כן, הרי שהבקעה נחשבת כרשות היחיד ולא ככרמלית!

אמר עולא: לעולם אמור שהבקעה כרמלית הויא [היא] ואמאי קרי [ומדוע קורא] לה במשנה רשות היחיד — לפי שרצה להדגיש שאינה רשות הרבים. כי במסכת טהרות לא נכנסו לפרטי דברים בדיני שבת, אלא אך הובלט ההבדל בין דיני שבת וטהרה.

רב אשי אמר: