ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: אתרוג, הולכים אחר זמן לקיטתו לענין מעשר ואחר חנטה לענין שביעית. ורבותינו נמנו באושא וגמרו: אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית.

איתמר [נאמר] שדנו גם אמוראי ארץ ישראל בנושא זה: ר' יוחנן וריש לקיש אמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית — לעולם נחשבת כשייכת לשנה הששית. כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפילו היה הפרי גדול רק כזית ונעשית גדולה כככר — חייבין עליה משום טבל אם לא עישרוהו, לפי שאנו נוהגים בפרי כאילו היה שייך לכל ענין כשל השנה שעברה, שהיא שנת מעשר.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אילן שחנטו פירותיו קודם חמישה עשר בשבט — מתעשר לשנה שעברה, ואם חנטו פירותיו לאחר חמישה עשר בשבט — מתעשר לשנה הבאה. אמר ר' נחמיה: במה דברים אמורים — באילן שעושה שתי בריכות בשנה, כלומר, שני דורות של צאצאים בשנה.

על לשון זו תוהים: שתי בריכות סלקא דעתך [עולה על דעתך]? וכי מה צאצאים יש באילן? אלא אימא [אמור]: כעין שתי בריכות. כלומר, שני יבולים.

אבל אילן העושה מטבעו בריכה אחת בלבד, כגון דקלים וזיתים וחרובין, שנותנים פירות רק פעם אחת בשנה, אף על פי שחנטו פירותיהן קודם חמישה עשר בשבט — מתעשרין לשנה הבאה, שהולכים בהם אחר זמן הלקיטה.

אמר ר' יוחנן: נהגו העם בחרובין כשיטת ר' נחמיה.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן על דבר זה: שנינו כי מין התאנים הקרויים בנות שוח — שביעית שלהן לענין איסור אכילה וחיוב ביעור הוא בשנה השניה למעשר, מפני שעושות פירות לשלש השנים, ופירות שהבשילו בשנה השניה למחזור שנות השמיטה, חנטו כבר בשנת השמיטה. משמע שדנים לא לפי זמן הלקיטה אלא לפי זמן החנטה!

אישתיק [שתק] ר' יוחנן ולא השיב, שנראה כאילו אין בפיו תשובה. אמר ליה [לו] ר' אבא הכהן לר' יוסי הכהן: אמאי אישתיק [מדוע שתק]? לימא ליה [שיאמר לו] לריש לקיש: אמינא לך אנא [אומר אני לך] שיטת ר' נחמיה ואת אמרת [ואתה אומר] לי את שיטת רבנן [חכמים]?!

ומשיבים: משום דאמר ליה [שהיה אומר לו] ריש לקיש: שבקת [מניח אתה] את דברי רבנן [חכמים] המרובים ועבדת [ועושה אתה] כדברי ר' נחמיה ששיטתו שיטת יחיד?!

ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יוחנן: קאמינא לך [אני אומר לך] שאין אני אלא מוסר מה ש"נהגו" העם, ואת אמרת [ואתה אומר] לי דבר שהוא בעיקרו איסורא [איסור]?! ודוחים: גם כך לא היה יכול לענות לו, דאמר ליה [שהיה יכול ריש לקיש לומר לו]: במקום איסורא, כי נהגו שבקינן להו [במקום שיש איסור, כאשר נהגו להיפך מניחים אנו להם] לעשות כן?!

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יוחנן לריש לקיש כך: כי אמינא לך אנא [כאשר אמרתי לך אני] כר' נחמיה — היה זה דווקא במעשר חרובין דרבנן [שהוא מדברי סופרים], שאין חובת מעשר בחרובים מן התורה, ואת אמרת [ואתה אומר] לי מענין שביעית שהיא דאורייתא [מן התורה]?! וכיון שזו היא תשובה ניצחת נראה שיש לברר שוב את המסורת בענין זה.

אלא אמר ר' אבא הכהן: תמיהני אם השיבה ריש לקיש לתשובה זו. כלומר, שמא לא הקשה ריש לקיש קושיה זו שיש לה פירכה ברורה כזו. ותוהים: מה מקום לשאלה אם השיבה? הא אותבה [הרי השיבה] וכך היה המעשה! אלא אימא [אמור]: אם קיבלה ר' יוחנן, ושתק משום שלא היה בידו מה לענות, אם [או] לא קיבלה, ושתק מפני שסבר שאין שאלה זו ראויה לתשובה, כיון שאין לדמות ענין מעשר שהוא מדברי סופרים לענין שביעית שהיא מן התורה.