א גמרא על לשון המשנה תוהים: והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילה] אין מבקעין קורות כלל ולכאורה טעם האיסור הוא משום טירחה יתירה ביום טוב, ואם כן מדוע מפרש בסוף כיצד מבקעים ואף התיר בקופיץ? אמר רב יהודה אמר שמואל: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: אין מבקעין קורות מן הסואר של קורות (מערימת קורות) המונחות לצורך בנין, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב עצמו, משום שהיא בגדר מוקצה. אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יום טוב שודאי עומדת להסקה ולא הקצה אותה מדעתו.

אולם אף כשהן מבקעין את הקורה הזו — אין לבוקעה כדרך ביקועה בימות החול, אלא בשינוי, ולכן אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], כדברי שמואל: אין מבקעין עצים לא מן הסואר של קורות, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב עצמו, לפי שאינו מן המוכן.

ב שנינו במשנה שאף במקרה שמותר לבקע עצים ביום טוב — לא מבקעים באמצעות קרדום. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: לא שנו איסור זה אלא כשמבקע בצד נקבות (הרחב) שלו, שהדרך לבקע עצים בצד זה, אבל אם מבקע בצד זכרות (הצר) שלו, שאין דרך לחתוך בו עצים — מותר.

ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן הדבר מאליו] שדרך שינוי מותר, הלא בקופיץ תנן [שנינו במשנתנו] שמותר, וצד זכרות שבקרדום כעין קופיץ הוא! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלו] אמורים בקופיץ לחודיה [לחוד, לעצמו] שהוא צר משני צידיו, אבל כלי שמצידו האחד הוא קרדום ומצידו השני הוא קופיץ, אימא [אמור]: מגו דהאי גיסא [מתוך שצד זה] הרחב יותר, אסור — האי גיסא נמי [צד זה, הצר יותר גם כן] אסור, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהצד הצר (צד הקופיץ שבו), מכל מקום מותר.

ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששנו את ההלכה הזו על סופה] של המשנה. כיצד, נאמר שם: אלא בקופיץ. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: לא שנו שהותר ביקוע עצים ביום טוב (כשנשברו מאתמול, כאמור) אלא כשמבקע אותם בצד זכרות (הצר) שלו, אבל אם מבקע בצד נקבות (הרחב) שלו — אסור. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הלא ולא בקרדום תנן [שנינו במשנתנו] ומה ההבדל בין קופיץ זה לקרדום? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים בקרדום שהוא רחב משני צידיו, אבל זה שהוא קופיץ וקרדום גם יחד, שצידו האחד רחב והשני צר, אימא [אמור]: מגו דהאי גיסא שרי [מתוך שצד זה, הצר, מותר] — האי גיסא נמי שרי [צד זה, הרחב, גם כן מותר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא התירו צד אחד משום השני.

ג משנה בית שהוא מלא פירות ונעול מכל צד ונפחת (נעשה בו חור) מאליו — נוטל פירות ממקום הפחת ואין אומרים שהפירות הם מוקצים, לפי שלא יכול היה לקחתם בלא לעשות חור. ר' מאיר אומר: אף פוחת את הבנין לכתחלה ונוטל ממנו פירות.

ד גמרא על דברי ר' מאיר תוהים: אמאי [מדוע], כיצד התיר לפחות את הבית מלכתחילה כדי ליטול פירות? והא קא סתר אהלא [והרי הוא סותר אהל] ועובר על איסור מלאכה מן התורה! אמר רב נחומי בר אדא אמר שמואל: מדובר כאן באוירא דליבני [בלבנים המונחות זו על גבי זו] בלא חיבור טיט באמצע, שאינן נחשבות כלל כבנין. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן: הני ליבני דאייתור מבנינא [אותן לבנים שנשארו מן הבנין] — שרי לטלטולינהו בשבתא [מותר לטלטלן בשבת] הואיל וחזי למזגא עלייהו [וראויות לשבת עליהן], ולכן יכול לטלטלן ממקום למקום. אולם אם שרגינהו [אם סידר אותן בשורות זו על זו] — ודאי אקצינהו [הקצה אותן] מדעתו. נמצא שאף לבנים המסודרות זו על גבי זו בלא חיבור טיט, מוקצות הן!

אמר ר' זירא: ר' מאיר מדבר מענין יום טוב וביום טוב אכן אמרו להתיר באופן זה, אבל לא התירו בשבת אפילו באופן זה, ורב נחמן מדבר מענין שבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] במפורש, ר' מאיר אומר: אף פוחת ביום טוב לכתחלה את לבני הבית ונוטל פירות מתוכו. ודבר זה ביום טוב אמרו, אבל לא בשבת.

אמר שמואל: חותמות שבקרקע, כלומר: דלתות של מרתפים ומערות הצמודות לקרקע וקשורות בחבלים — מתיר את הקשר, אבל לא מפקיע את החבל עצמו לחלקיו הקטנים שמהם נשזר, ולא חותך את החבל, שהרי זוהי סתירה ויש איסור סתירת בבנין (של המרתף והמערה) בשבת. חותמות שבפתחי הכלים, כגון חבלים הקושרים את דלתות הארון ונועלים את פיו — מתיר ומפקיע וחותך אם צריך לכך, שאין סתירה בכלים, אחד בשבת ואחד ביום טוב.

מיתיבי [מקשים על כך] מן הברייתא, ששנינו בה: חותמות שבקרקע, בשבת — מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, שאף שמן התורה הדבר מותר, אסרוהו חכמים. אולם ביום טוב — מתיר ומפקיע וחותך, שאף מדברי סופרים אין לאוסרו, וקשה אם כן לדברי שמואל שאינו מחלק!

ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אף פוחת לכתחלה ונוטל, ופליגי רבנן עליה [וחלקו חכמים עליו] ואסרוהו, ואנא דאמרי כרבנן [ואני שאמרתי את דברי כשיטת חכמים] אומר אני אותם. ושואלים: ומי פליגי רבנן עליה [והאם חלוקים חכמים עליו] בחותמות שבקרקע? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מודים חכמים לר' מאיר בחותמות שבקרקע, שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, וביום טוב מתיר ומפקיע וחותך!