|
טקסט הדף מנוקד
גְּמָ' וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין מְבַקְּעִין כְּלָל אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי אֵין מְבַקְּעִין מִן הַסְּוָאר שֶׁל קוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב אֲבָל מְבַקְּעִין מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב
וּכְשֶׁהֵן מְבַקְּעִין אֵין מְבַקְּעִין לֹא בְּקַרְדּוֹם וְלֹא בְּמַגָּל וְלֹא בִּמְגֵרָה אֶלָּא בְּקוֹפִיץ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים לֹא מִן הַסְּוָאר שֶׁל קוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן וְלֹא בְּקַרְדּוֹם אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ אֲבָל בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ מוּתָּר פְּשִׁיטָא בְּקוֹפִיץ תְּנַן מַהוּ דְּתֵימָא הָנֵי מִילֵּי קוֹפִיץ לְחוֹדֵיהּ אֲבָל קַרְדּוֹם וְקוֹפִיץ אֵימָא מִגּוֹ דְּהַאי גִּיסָא אָסוּר הַאי גִּיסָא נָמֵי אָסוּר קָא מַשְׁמַע לַן וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא אֶלָּא בְּקוֹפִיץ אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ אֲבָל בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ אָסוּר פְּשִׁיטָא וְלֹא בְּקַרְדּוֹם תְּנַן מַהוּ דְּתֵימָא הָנֵי מִילֵּי קַרְדּוֹם אֲבָל קוֹפִיץ וְקַרְדּוֹם אֵימָא מִגּוֹ דְּהַאי גִּיסָא שְׁרֵי הַאי גִּיסָא נָמֵי שְׁרֵי קָא מַשְׁמַע לַן מַתְנִי' בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּירוֹת וְנִפְחַת נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל גְּמָ' אַמַּאי וְהָא קָא סָתַר אֻהְלָא אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר אַדָּא אָמַר שְׁמוּאֵל בְּאַוֵּירָא דְלִיבְנֵי אִינִי וְהָאָמַר רַב נַחְמָן הָנֵי לִיבְנֵי דְּאִיַּיתּוּר מִבִּנְיָנָא שְׁרֵי לְטַלְטוֹלִינְהוּ בְּשַׁבְּתָא הוֹאִיל וַחֲזֵי לְמִזְגֵּא עֲלַיְיהוּ שַׁרְגִינְהוּ וַדַּאי אַקְצִינְהוּ אָמַר רַבִּי זֵירָא בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת תַּנְיָא נָמֵי הָכִי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת אָמַר שְׁמוּאֵל חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ שֶׁבַּכֵּלִים מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב מֵיתִיבִי חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע בְּשַׁבָּת מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ בְּיוֹם טוֹב מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ הָא מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ וַאֲנָא דַּאֲמַרִי כְּרַבָּנַן וּמִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ בְּחוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע וְהָתַנְיָא מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּחוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע שֶׁבְּשַׁבָּת מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ בְּיוֹם טוֹב מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ רש"יוהאמרת רישא אין מבקעין כלל. סברה דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה תנא ברישא אי''ן מבקעין עצים אלא משום מלאכה וטרחא והכי קאמר אין מבקעין עצים לא מן הקורות הנשברים מערב י''ט ועומדין להסק ולא מן הקורה כו' וזו ואין צריך לומר זו קתני והיינו דמותבי' והאמרת רישא אין מבקעין כלל והדר תני דבקופיץ שרי: חסורי מחסרא כו'. וטעמא דרישא משום מוקצה: סואר של קורות. המושכבות לארץ של בנין: ולא מן הקורה שנשברה ביו''ט. ואע''ג דהשתא להסקה קיימא בין השמשות לאו להכי קיימא: תניא נמי הכי. כשמואל דטעמא דמתניתין משום מוקצה: לא שנו אלא בנקבות שלו. בראש הרחב שקוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת אומן: אבל בזכרות שלו. בראש הקצר שמבקעין בו עצים מותר: פשיטא אלא בקופיץ תנן. וקופיץ כולה זכרות היא: ואיכא דמתני לה. להא דרב חיננא אסיפא דמתניתין ובאתריה דהא דמתני לה להא דרב חיננא אסיפא היו עושין לקופיץ זכרות ונקבות כמו שעשוי כלי אומן שקורין בידגוא''ה: פשיטא ולא בקרדום תנן. משום דכולו נקבות וממילא שמעינן דכי שרו קופיץ משום זכרות הוא דשריוה: מהו דתימא. ה''מ דאסר קרדום לחודיה דכוליה נקבות ואינו עשוי לבקע אלא לכלי אומן אבל מי שיש לו שני ראשין אחד זכרות כקופיץ ואחד נקבות כקרדום אימא דמוכחא מלתא דלבקע הוא וכי היכי דהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי קמ''ל: מתני' ונפחת. מאליו: נוטל ממקום הפחת. ולא אמרי' מוקצין מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביו''ט ואסח דעתו מינייהו דכיון דלא הוה פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו מוקצה נינהו כדאמר גבי טבל בשלהי פרקין (דף לד:) שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן: אף פוחת לכתחלה. כדמפרש טעמא בגמרא: גמ' באוירא דליבני. סדור של אבנים בלא טיט: דאייתור מבנינא. שנשתיירו לו לאחר שגמר בנינו: שרי לטלטלינהו. דמעתה לאו לבנין קיימי אלא למזגא עלייהו ותורת כלי עליהן: שרגינהו. סדרן זו על זו גלי דעתיה שמקצן לבנין ואסור לטלטלינהו ומתני' נמי נתסר מדרבנן שהרי מטלטלן: א''ר זירא ביו''ט. התיר ר''מ כיון דמדרבנן הוא דאסור ומשום שמחת יו''ט שרי שהרי מותר בו אוכל נפש אבל לא לשבת משום טלטול כרב נחמן: חותמות. פרמדורי''ש: חותמות שבקרקע. כגון דלתות פתחי בורות ומערה הסגורים בקשרי חבלים: מתיר. את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי: אבל לא מפקיע. החבל לסתור עבותו וגדילתו: ולא חותך. דהא סתירה היא ויש סתירה בבנין של קרקע: ושל כלים. כגון תיבה הנעולה ע''ו קשר חבל מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים: מיתיבי חותמות שבקרקע כו' ביו''ט מתיר ומפקיע וחותך. אלמא חותמות הקשורים אין בהן משום סתירה מדאורייתא ובשבת מדרבנן הוא דאסור: תוספותוה''ק כל הנכנסין וכו' היכא אמרינן דבעי פותחת היינו למשרי רחוק אבל סמוך שרי בלא פותחת ש''מ דר' יוסי תרתי אמר לקולא ומדרבי יוסי נשמע לרבי יהודה דבעי תרתי לחומרא דמדנקט בדבריו כל הנכנסין א''כ שמעי' לרבי יהודה דבעי תרתי דאל''כ לישנא דכל קשה ומאי אמרת האי כל דקאמר לטפויי כל הקרפיפות דבעינן שיש להן פותחת הא ר' יוסי תרתי לקולא אמר א''כ הו''ל למיתני אם. כך פירש רבינו שמשון מקוצי: והאמרת רישא אין מבקעין כלל. קסבר הש''ס דטעמא דמתני' משום דאע''פ דהוו מוכנים להסקה אין מבקעין מטעם מלאכה וטרחא יתירא והיינו זו ואין צריך לומר זו דאפי' עומדים להסק מערב יו''ט אסורין כל שכן קורה שנשברה ביו''ט עצמו והיינו הא דמותבי' והאמרת אין מבקעין וכו' כן פירש רש''י: אבל קרדום וקופיץ מדהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי. ופירשו התוספות דאין אנו בקיאין בקרדום היאך הן נעשין ולכך יש לנו לאסור לבקע עצים רק ביד: ונפחת נוטל ממקום הפחת. פרש''י נפחת מאליו וא''ת אמאי נוטל ממקום הפחת הא הוה מוקצה בין השמשות דאסור לפחתו ביו''ט מדרבנן ומגו דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא ופירש בקונט' דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן לפחות כדמוקים ליה בגמרא באוירא דלבני השתא דנפחת שרי למיכל מינייהו דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות וכו' והכי אמר גבי טבל בשלהי פרקין שהוא מוכן אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן דלא הוי מוקצה אלא מדרבנן ולא אמר מגו דאתקצאי וכו' ולא נהירא דאמר גבי שבת (דף נ ג.) גבי סל לפני האפרוחים מגו דאתקצאי אע''ג דאין שם מוקצה אלא מדרבנן וכן גבי גלגל מוכני שיש עליה מעות ואומר הר''ר משה דלא אמרו אלא כשהמוקצה אינו מסתלק מן העולם כגון מעות שע''ג הכר שאף על פי שנטלם עדיין הן בעולם אבל בטבל מיד שתקנו הטבל מסתלק המוקצה מכל וכל וא''ת והא אמרינן בחולין (דף יד. ושם) השוחט בשבת אסור באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר ר' יהודה היא דמגו דאתקצאי לבין השמשות שהיתה חיה אסורה ואע''ג דעכשיו כשנשחטה נסתלק המוקצה מן העולם וי''ל כיון דבין השמשות היתה מוקצה מחמת חסרון מלאכה דאורייתא אמרינן מגו אע''פ שהמוקצה נסתלק מן העולם ומ''מ קשה דהכא הפחת הוי בעולם דומיא דמוכני שיש עליה מעות דהוי המוקצה בעולם אף על פי שאין כאן שהוא במקום אחר ה''נ גבי הפחת הכי איתא לכנ''ל דאתיא האי סתמא כרבי שמעון דלית ליה מוקצה וא''ת מאי קאמר לעיל בריש מכיליתין (דף ב:) גבי יום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה והא הכא סתם לן תנא כרבי שמעון ויש לומר דאין זה סתמא דסתמא הוי אם היה יכול לומר דברי רבי שמעון ולא קאמר אם כן הוה סתם לן תנא כוותיה אבל הכא לא היה יכול לומר דברי רבי שמעון דהא רישא קאמר נוטל ממקום הפחת דמשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפחות ולא מצי למימר דברי רבי שמעון דהא סבירא ליה אף פוחת לכתחילה אבל לעיל ניחא דקאמר גבי יו''ט סתם לן תנא כרבי יהודה דלא מיירי אלא במוקצה וא''כ היה יכול למימר דברי רבי יהודה ומדלא קאמר א''כ סתם לן תנא כוותיה: אמר ר' זירא ביו''ט אמרו. פי' דהתירו מוקצה משום אוכל נפש אבל לא בשבת מכאן יש ראייה לריצב''א שפירש לעיל דטלטול מוקצה התירו ביו''ט משום אוכל נפש: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|