אורח ארעא קא משמע לן [דרך ארץ השמיע לנו], ולא שיש צד איסור בדבר, אלא למדנו מה מנהג דרך ארץ הראוי.

א כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] שלימדונו חכמים מנהגי דרך ארץ, שאין בהם צד איסור והיתר. שאמרו: לא יאכל אדם שום ובצל מצד ראשו (שורשיו) אלא מצד עליו. ואם אכל מצד ראשו — הרי זה נראה רעבתן. כיוצא בו: לא ישתה אדם כוסו של יין בבת אחת, ואם שתה — הרי זה גרגרן (זללן, סובא). תנו רבנן [שנו חכמים] בענין זה: השותה כוסו בבת אחת — הרי זה גרגרן, שותה כוסו בשנים (בשתי גמיעות) — הרי זה מנהג דרך ארץ, שותה בשלשה (בשלוש גמיעות) — הרי זה מגסי הרוח, שמראה בעצמו עידון ופינוק יותר מדי.

ואגב כך מביאים עוד ממה שאמר רמי בר אבא: חצובא [החצב] ששורשיו יורדים לעומק — מקטע רגליהון דרשיעיא [מקצץ רגליהם של הרשעים] ביום הדין העתיד להיות, כי היו נוטעים חצב בגבולות השדות, שמטבע שורשיו לחדור לעומק הקרקע, אבל אינם מתפשטים לצדדים, ועל מסיג הגבול היה ללמוד מהם.

הנטיעה — מקטע רגליהון דקצביא ובועלי נדות [קוצצת רגליהם של הקצבים ושל בועלי נדות], כי בכל נטיעה צריך להמתין שלוש שנים עד שיהיו פירותיה ראויים לאכילה, ומכאן מוסר לקצבים שממהרים לאכול קודם הפשטת העור, ובועלי נדות שאינם ממתינים עד שתטהר האשה.

ואילו תורמוסא [התורמוס] שהוא מין קיטנית מר מאד ואינו ראוי למאכל אלא לאחר תהליך ממושך בו הוא מתבשל שבע פעמים ולבסוף אוכלים אותו כפרפראות, הוא מקטע רגליהון דשנאיהון [מקצץ רגליהם של השונאים] של ישראל, כלומר, בלשון נקיה — ישראל. שנאמר: "ויסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו" (שופטים י, ו).

ממשמע שנאמר "ויעזבו את ה'" איני יודע שלא עבדוהו?! ומה תלמוד לומר בתוספת המילים "ולא עבדוהו" — אמר ר' אלעזר, אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו כתורמוס הזה, שעל אף שאינו ראוי לאכילה כפי שהוא, וכדי להכשירו לאכילה שולקין (מבשלים אותו במים) שבע פעמים להפיג את מרירותו, וכתוצאה מכך לבסוף הוא נעשה מתוק עד שאוכלין אותו בקנוח סעודה, לא עשאוני בני. שעבדו את כל שבעת סוגי העבודה זרה המוזכרים בפסוק ואף לאחר שהטריחוני להענישם על כל אחת מהן, לא חזרו מדרכם הרעה ועדיין הם בכלל "ולא עבדוהו", שעדיין עומדים הם במריים.

על צד אחר באופיים של ישראל הנובע מאותם מקורות תנא משמיה [שנה החכם משמו] של ר' מאיר: מפני מה נתנה תורה לישראל — מפני שהן עזין (חצופים ומעיזי פנים) והעיסוק בתורה יתיש אותם ויכניע את ליבם. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל על הנאמר: "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב). אמר הקדוש ברוך הוא: לפי אופיים וטבעם ראויים הללו, ישראל, שתנתן להם דת אש — אמונה קשה ולוהטת. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: דתיהם (מנהגם וטבעם) של אלו ישראל — אש הם. שאלמלא לא נתנה תורה לישראל שהעיסוק בה וקיומה מרסנים אותם אין כל אומה ולשון יכולים לעמוד בפניהם.

והיינו (וזה הוא) שאמר ר' שמעון בן לקיש: שלשה עזין הן: ישראל בין האומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות. ויש אומרים: אף עז בבהמה דקה. ויש אומרים: אף צלף באילנות.

ב שנינו במשנה: שחטה בשדה לא יביאנה במוט. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין הסומא יוצא ביום טוב במקלו, ולא הרועה בתרמילו. ואין יוצאין בכסא שטוענים בו בני אדם ומעבירים אותם בו — אחד האיש ואחד האשה. שכל אלה יש בהם משום דרך חול, ויש בכך כעין זלזול בכבוד החג.

ותוהים: איני [האם כן הוא]?! והא [והרי] שלח ר' יעקב בר אידי הלכה זו מארץ ישראל: זקן (חכם) אחד היה בשכונתינו והיה יוצא ביום טוב בגלודקי (מין כסא לנשיאה) שלו, ובאו ושאלו את ר' יהושע בן לוי גדול הדור, אם הדבר מותר. ואמר להם ר' יהושע בן לוי: אם רבים צריכים לו לאותו זקן שיבוא לדרוש בפניהם בתורה — מותר להוציאו על גבי כסא זה ולהביאו לבית המדרש.

וכן סמכו רבותינו על דברי אחי שקיא, שאמר: אנא אפיקתיה [אני הוצאתיו] ביום טוב את רב הונא מהעיירה היני לעיירה שילי ומשילי להיני בכסא כזה. ואמר רב נחמן בר יצחק: אנא אפיקתיה [אני הוצאתי] ביום טוב בכסא כזה את מר שמואל משמשא לטולא ומטולא לשמשא [משמש לצל ומצל לשמש], אם כן מוכח שמותר לצאת בכסא! ומשיבים: משם אין קושיה, התם כדאמר טעמא [שם כפי שאמר את הטעם] להיתר: שאם היו רבים צריכים לו — מותר. אבל מי שאין נזקקים לו הרבים — לא יצא.

אמר ליה [לו] רב נחמן לחמא בר אדא שליח ציון, שהיה שליח ישיבות ארץ ישראל, והיה בא מארץ ישראל לבבל וחוזר שוב: כי סלקת להתם [כאשר אתה עולה לשם, לארץ ישראל] אקיף וזיל אסולמא דצור [הקף ולך דרך סולמה של צור] וזיל לגבי [ולך אצל] ר' יעקב בר אידי המתגורר בצור ובעי מיניה [ושאל אותו]: כסא, מה אתון ביה [מה אתם בו], כלומר, מה פסק ההלכה שלכם בענין זה, האם מותר להוציאו?

אדאזל להתם נח נפשיה [עד שהלך לשם נחה נפשו, נפטר] ר' יעקב בר אידי. אולם כי סליק אשכחיה [כאשר עלה לארץ ישראל מצא] את ר' זריקא, אמר ליה [לו]: כסא מה אתון ביה [מה אתם בו], מה דעתכם בענין זה? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' אמי: ובלבד שלא יכתף. ושואלים: מאי [מה פירוש] ובלבד שלא יכתף? אמר רב יוסף בריה [בנו] של רבה: באלונקי [באלונקה] שנושאים אדם על הכתפים, והדבר בולט מאד, ונראה כמעשה חול וכזלזול בכבוד וקדושת החג. אלא יחזיקו את רגלי הכסא בידיהם, שאינו גבוה וניכר כל כך.

ושואלים: איני [וכי כך הוא]?! והא [והרי] רב נחמן שרא [התיר] לה לילתא אשתו למיפק אאלונקי [לצאת על גבי אלונקה]! ומשיבים: שאני [שונה] ילתא דבעיתא [שהיתה מפחדת] שמא תפול, ולכן היתה צריכה סידור מיוחד זה.

מספרים: אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דרגלא [היו מכתפים אותם התלמידים על כתפיהם בשבת הרגל] שהיו הולכים לדרוש משום ביעתותא [פחד הנפילה], ואמרי לה [ויש אומרים] שהטעם היה משום דוחקא דצבורא [דוחק הצבור], שחששו שלא ינזקו החכמים מדוחק הקהל.

ג משנה בכור בהמה טהורה בזמן הזה שנפל לבור ביום טוב וחוששים שימות שם. ובזר אינו נשחט אלא כאשר נפל בו מום. ר' יהודה אומר: ירד מומחה לענין זה לבור, ויראה