אבל נדרים ונדבות — דברי הכל אין קרבין ביום טוב ממש כדעת עולא ורב אדא בר אהבה.

א ומעירים: והני תנאי כהני תנאי [ותנאים אלה שנחלקו בדבר הם כתנאים אחרים] שנחלקו כבר בו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מביאין קרבן תודה בחג המצות, מפני חמץ שבה שהרי יש בקרבן התודה גם חלות חמץ ואלה אסור לאוכלן בפסח. ולא מביאים קרבן תודה בעצרת (שבועות) — מפני שהוא יום טוב, וביום טוב אסור להקריב כל קרבן (אפילו קרבן נאכל) שאינו מחובת החג. אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות בימי חול המועד.

ר' שמעון אומר: הרי הוא אומר "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות" (דברים טז, טז) ללמדנו: כל קרבן שבא בחג המצות — בא בחג השבועות ובחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות אינו בא גם בחג השבועות וגם בחג הסוכות. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מביא אדם תודתו בחג הסוכות, ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה, שהרי יש מצות שמחה בחג, ושמחה זו באכילת בשר הקרבנות היא, ויכול לצאת ידי חובה זו בקרבן תודה. אבל ואין יוצא בתודה משום חובת הבאת קרבן חגיגה.

מעתה מבררים את דברי הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא: אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הלא חמץ הוא, והחמץ אסור בפסח! אמר רב אדא בריה [בנו] של רב יצחק, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב שמואל בר אבא: הכא [כאן] בארבעה עשר בניסן עסקינן [עוסקים אנו] וקסבר [וסבור] אותו חכם שאין מביאין קדשים לבית הפסול. שהרי בערב הפסח עצמו מותר החמץ באכילה רק בשעות הבוקר הראשונות, ומחצי היום ואילך הוא אסור, וכיון שזמן אכילת קרבן תודה ולחמיו הוא יום ולילה, ובמקרה מסויים זה יש לבער את הלחם קודם לכן — נמצא שהוא מקרב את שעת הפסול של לחמי הקרבן, ואסור להביא קדשים למצב שבו יפסלו.

עוד שנינו בברייתא: ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב. ומסבירים: קסבר [סבור] תנא זה: נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב.

עוד שנינו בברייתא: אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות, ושואלים: אימת [מתי]? אילימא [אם תאמר] שמביאה ביום טוב של סוכות עצמו — והא אמרת [והרי אמרת]: ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב, הרי שאין מביאים קרבן תודה ביום טוב עצמו, והוא הדין אם כן לחג הסוכות! אלא יש לפרש שמביא בחולו של מועד.

עוד שנינו בברייתא, שר' שמעון אומר: הרי הוא אומר: "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" — כל שבא בחג המצות — בא בחג השבועות ובחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות — אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות. ולכאורה נובע מדבריו שאסור להביא קרבן תודה בכל חג. מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: השתא סלתי [הרי לקצוץ] עצים לצורך חול המועד בחול המועד עצמו מסלתינן [אנו קוצצים], ואם כן נדרים ונדבות מבעיא [נצרכה לומר] שמותר להקריבם בחול המועד? וכיצד אפשר לומר שר' שמעון אוסר הבאת קרבן תודה בחול המועד של סוכות?!

אמר אביי: בהקרבה של קרבנות אלה בחול המועד — כולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים שמותר]. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה לא לענין דיני יום טוב כלל, אלא לשאלה למיקם עליה [לעמוד, לעבור עליו על נדר] משום "בל תאחר". שאם נדר אדם להקריב קרבן ומתעכב מלהביאו, כמה זמן יעבור עד שיהיה עובר על האיסור של "לא תאחר לשלמו".

התנא קמא [הראשון] סבר ששלש רגלים אמר רחמנא [אמרה התורה] אפילו שלא כסדרן שהוא לפי חדשי השנה בתורה: פסח, שבועות, סוכות. ואם עברו שלושה רגלים כלשהם מיום שנדר ולא הביא את נדרו — הרי זה עובר משום בל תאחר. ולכך לדעת תנא קמא כדאי לנודר קרבן תודה להקדים ולהביאו בחג הסוכות אפילו שהוא הרגל הראשון הסמוך לזמן הנדר ואין זה כסדר ההרגלים האמור בתורה, שאם לא כן ייאלץ לבוא בשל כך לירושלים במיוחד. שהרי לא יוכל להקריבו בפסח משום הלחם שבו ולא בשבועות לפי שאין בו חול המועד,

ואילו ר' שמעון סבר: כסדרן — אין [כן], שלא כסדרן — לא. ואם נדר למשל בין חג המצות לחג השבועות יכול להמתין עוד עד חג הסוכות של השנה הבאה ואינו צריך לבוא בשל כך באופן מיוחד.

עוד שנינו בברייתא כי ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מביא אדם תודתו בחג הסוכות. ושואלים: אימת [מתי]? אילימא [אם תאמר] שכוונתו בחולו של מועד — אם כן היינו [זהו] שיטת התנא קמא [הראשון]. אלא תפרש שכוונתו ביום טוב עצמו, וקסבר [וסבור הוא] שנדרים ונדבות קריבין ביום טוב.

ושואלים: אם כן מאי שנא [במה שונה] דווקא חג הסוכות דנקט [שאותו תפס], כדוגמה? ומשיבים: ר' אלעזר בר' שמעון לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ואף דבר זה קשור לדין "בל תאחר". דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון אומר: לא יאמר הפסוק ויזכיר את "חג הסוכות" שבו הרי הכתוב מדבר קודם לכן באותה פרשה, ולא הוצרך להוסיף אלא רגלים אחרים, ואם כן למה נאמר "חג הסוכות" — לומר שזה חג הסוכות הוא אחרון לענין "בל תאחר", שאין עובר אלא על שלושה רגלים כסדרם.

ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לומר שזה גורם. שלדעתו אין "בל תאחר" תלוי במספר הרגלים, אלא שבחג הסוכות שהוא אחרון הרגלים לפי סדר הזמנים שבתורה, חייב לסיים להביא את כל מה שנדר באותה שנה. ואפילו נדר סמוך לחג — זהו סוף הזמן לשלם נדרו.

שנינו באותה ברייתא: ויוצא בה בקרבן תודה שמביא בחג, משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הלא קרבן חגיגה דבר שבחובה הוא שחייב כל עולה לרגל להביאו, וכלל בידינו: כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואינו יכול לצאת ידי חובה בקרבן תודה שהוא חובה עליו מסיבה אחרת, שהרי כבר הקדישו לתודה ואינו חולין!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאף על גב דפריש [שאף על פי שפירש] בשעת נדרו שכוונתו להקדיש את תודתו בתנאי שייצא בה גם חובת קרבן חגיגה, בכל זאת אינו יוצא.

כדבעא מניה [כפי ששאל] ר' שמעון בן לקיש מר' יוחנן: האומר בנדרו: הרי עלי תודה ואצא בה גם ידי חובת חגיגה, או שאומר: הריני נזיר