בשרב (ביום חום) ורוחץ עצמו אפילו במי משרה (מים שבהם שרו את הפשתן) שהם מסריחים ביותר, לפי שהחום מציק לו.

ומוסיפים להקשות: תינח (נניח) בימות החמה, אולם בימות הגשמים שאין נוהגים לרחוץ במים כדי להצטנן, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמר רב נחמן בר יצחק: פעמים שאדם בא מן השדה כשהוא מלוכלך בטיט ובצואה ורוחץ אפילו בימות הגשמים.

ומקשים: תינח [נניח כל זה] בשבת, יום שבו מותר לרחוץ, ולכן אפשר לומר שאין טבילתו ניכרת כתיקון עצמו בטבילה, אולם ביום הכפורים שאסורה בו כל רחיצה, ומותרת טבילת מצוה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי מעשיו מוכיחים שהתכוין לטבילה והריהו לכאורה כמתקן עצמו!

אמר רבא: אין אפשרות לאסור טבילה ביום הכיפורים בלבד, כי מי איכא מידי [האם יש דבר] שנחשב כמלאכה שבשבת שרי [הוא מותר] וביום הכפורים אותו מעשה עצמו אסור, שהרי איסור מלאכה בשבת חמור מאיסור מלאכה ביום הכיפורים? אלא הואיל ובשבת שרי [מותר] — ביום הכפורים נמי שרי [גם כן מותר]. שלא גזרו חכמים איסור ביום הכיפורים באופן שתהא בו חומרה יותר מבשבת. ומתוך שהתירו לאדם לטבול בשבת משום שנראה שרוחץ מפני החום או מחמת הזוהמה ולא דווקא כטובל לטהרה, כך לא אסרוה ביום הכיפורים, אף שודאי ניכר שטובל לטהרתו.

ותוהים: ומי אית ליה [והאם יש לו] לרבא, האם הוא מקבל את הנימוק של "הואיל"? והתנן [והרי שנינו במשנה]: החושש (סובל כאב) בשיניו — לא יגמע בהן את החומץ, שנחשב למועיל לריפוי השיניים, אבל מטבל הוא לחם בחומץ כדרכו בשעת אכילה ואם נתרפא על ידי החומץ שבלחם — נתרפא, לפי שאין עושים דברים לשם רפואה בשבת. ורמינן עלה [והשלכנו, הראנו סתירה על משנה זו] ממקום אחר, ששנינו: לא יגמע חומץ ופולט אותו מיד לאחר מכן, שאז מוכח שעושה זאת לרפואה בלבד, אבל מגמע חומץ ובולע, שנראה כשותה, ומותר גם אם לא עשה בדרך טיבול!

ואמר אביי: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] לאסור שתיית חומץ, הכוונה היא למגמע ופולט דווקא. ורבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר כשהיה מגמע ובולע, ולא קשיא [ואינו קשה]; כאן שהותר לו לגמוע חומץ, מדובר שעושה כן קודם טבול, כאן שנאסר עליו לגמוע חומץ, מדובר לאחר טבול, שהרי אז ניכר שאינו תאב עוד לחומץ לשתיה, אלא כדי להתרפא.

ואם איתא [יש] מקום לסברה זו של "הואיל", נימא [שיאמר]: הואיל וקודם טבול שרי [מותר] לגמוע חומץ — לאחר טבול נמי שרי [גם כן מותר]! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] רבא משיטתו ההיא לענין חומץ, והוא מפרש כאביי, ואף הוא מקבל את נימוק "הואיל".

ושואלים: וממאי דמההיא הדר ביה, דלמא מהא הדר ביה [ומנין שמההיא חזר בו, שמא מזו לענין יום כיפור חזר בו]? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] שמזו חזר, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, אף שנאסרה בהם הרחיצה. וכיון שכך, ודאי התאים שיטתו לדברי הברייתא המפורשים.

א שנינו במשנה: ושוין בית שמאי ובית הלל שמשיקין את המים בכלי אבן כדי לטהרם, אבל אין מטבילים. ושואלים: מאי [מה פירוש] "אבל לא מטבילין" שנאמר במשנה? אמר שמואל: אין מטבילין את הכלי הטמא על גב (אגב) מימיו לטהרו ביום טוב! שלא התירו הטבלת —השקת מים אלא בכלי אבן וכיוצא בו שאינו מקבל טומאה, אבל לא בכלי טמא הנטהר על ידי הטבלה זו.

ושואלים: אם כן אתה מפרש, מני מתניתין [לפי זה כשיטת מי היא משנתנו זו]? — לא כדעת רבי ולא כדעת רבנן [חכמים] דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: אין מטבילין את הכלי על גב מימיו כדי לטהרו ואין משיקין את המים בכלי אבן כדי לטהרן, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: מטבילין כלי על גב מימיו כדי לטהרו, ומשיקין את המים בכלי אבן כדי לטהרן.

ואם כן, משנתנו מני [של מי היא]? אי [אם] תאמר שהיא כשיטת רבי — קשיא [קשה] מענין השקה, ששיטת רבי בתוספתא לאסור אף השקה ובמשנה שנינו שהיא מותרת, אי רבנן [אם כשיטת חכמים], קשיא [קשה] מענין הטבלה שבמשנתנו, שפירש שמואל שהיא אסורה ואילו דעת חכמים בתוספתא להתיר!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שהוא כשיטת רבי, איבעית אימא רבנן [אם תרצה אמור שהוא כשיטת חכמים]. כיצד? אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמשנתנו כשיטת רבי, אלא רישא [ראשה] של אותה ברייתא, כלומר, בתחילת דברי רבי בתוספתא, מדובר ביום טוב ובזו אמר שאין מטבילים את הכלי על גב מימיו לטהרו, אבל השקה תהיה אכן מותרת, וסיפא [וסופה] שאסר גם בהשקה מדובר בשבת שחמורים איסוריה. ואילו כולה מתניתין [כל משנתנו] מדברת בענין יום טוב, שביום טוב מותר להשיק את המים לטהרם.