ובנוסף לכך כדי להדגיש את הדבר אמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין הם לחכמי ארץ ישראל לנדות את חנינא — מוטב, ואם לאו [לא] שומעים, שיסרבו בני הגולה לנדותו, הרי הם כפורשים מעם ישראל, יעלו להר מסוים בסביבת בבל, אחיה אחד מגדולי הדור בבבל יבנה מזבח, חנניה (בן אחי ר' יהושע, שהיה לוי) ינגן בכנור, ויכפרו כולם, ויאמרו שאין להם חלק באלהי ישראל.

הדברים הללו עשו רושם גדול על העם, ומיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום, יש לנו חלק באלהי ישראל. ונתבטלה התכנית להקים את מרכז היהדות בבבל.

ושואלים: וכל כך למה? מדוע הקפידו כל כך חכמי ארץ ישראל על הדבר? ומשיבים: משום שנאמר: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ג).

על פרטי הסיפור תוהים: בשלמא [נניח] שהיה הוא חנינא מטהר, והם, החכמים שבאו מארץ ישראל, מטמאין — אפשר לומר שפסקו לחומרא [להחמיר]. אלא כשהוא מטהר והם מטהרין, היכי הוי [איך היה] המקרה? כיצד טיהרו מה שטימא הוא? והא תניא [הרי שנינו בברייתא]: חכם שטמא — אין חברו רשאי לטהר, אסר — אין חברו רשאי להתיר! ומסבירים: קסברי [סבורים היו] שצריכים הם לעשות כן כי היכי [כדי] שלא נגררו בתריה [יגררו אחריו], ולצורך השעה הפכו את פסקי דינו.

א תנו רבנן [שנו חכמים] כשנכנסו רבותינו חכמי המשנה לכרם ביבנה לבית הועד, היו שם בראש החכמים ר' יהודה ור' יוסי ור' נחמיה ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי. פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו. וכל אחד מהם אמר דברים לכבוד בני המקום שארחו אותם ואת תלמידיהם.

פתח בראשונה ר' יהודה שהיה ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה, ודרש: נאמר "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה" (שמות לג, ז). והדבר תמוה, שכן והלא דברים קל וחומר: ומה אם ארון ה' שלא היה מרוחק מן המחנה אלא שנים עשר מיל אמרה תורה "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד" — תלמידי חכמים הנודדים מרחק גדול והולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, על אחת כמה וכמה שאפשר לקרוא להם "מבקשי ה'".

ב ומוסיפים לדון עוד בענין זה. על הפסוק "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שם יא), אמר ר' יצחק, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, אני ואתה נסביר פנים בהלכה לבאים ללמוד. איכא דאמרי [יש שאומרים] כי כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שאני הסברתי לך פנים, כך אתה הסבר פנים לישראל, והחזר את האהל למקומו.

ועל הכתוב "ושב אל המחנה ומשרתו יהשע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שם), אמר ר' אבהו, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עכשיו יאמרו: הרב (ה') בכעס והתלמיד (משה) גם הוא בכעס, ישראל מה תהא עליהם? אלא עליך להחזיר את האהל למקומו אל תוך ישראל, אם אתה מחזיר את האהל למקומו — מוטב, ואם לאו [לא], שאינך מחזירו למקומו — יהושע בן נון תלמידך יהיה משרת תחתיך כמנהיג ישראל.

והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל". אמר רבא: אף על פי כן, כלומר, אף שציית משה והחזיר את האהל, לא יצא הדבר שנאמר על תפקידו של יהושע לבטלה. ונשאר יהושע בן נון כעין משנה למשה, ובסופו של דבר שרת תחתיו. וכפי שנאמר: "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל".

ג ועוד פתח ר' יהודה בכבוד תורה ודרש: כשנפרד משה מישראל ביומו האחרון עלי אדמות, אמר: "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך" (דברים כז, ט). והדבר תמוה: וכי באותו היום נתנה תורה לישראל? והלא באותו יום סוף ארבעים שנה מזמן מתן תורה היה! אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני.

ואמר ר' תנחום בריה [בנו] של ר' חייא איש כפר עכו: תדע, שאכן חביבה התורה — שהרי אדם הקורא קריאת שמע כל ימיו שחרית וערבית, וערב אחד אינו קורא — דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם, שכן אינו יכול לתקן את שהחסיר.

על פסוק זה דרשו "הסכת" — (כמו עש—כת) עשו כתות כתות ועסקו בתורה. לפי שאין התורה נקנית אלא בלימוד בחבורה. כדברי ר' יוסי בר' חנינא, שאמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "חרב אל הבדים ונאלו" (ירמיהו נ, לו) — יש לדורשו: חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים (לשון נקיה על תלמידי חכמים) שיושבים בד בבד (כל אחד לעצמו) ועוסקים בתורה. ולא עוד, אלא שהלומדים רק ביחידות מטפשים, שכן כתיב הכא [נאמר כאן] "ונואלו", וכתיב התם [ונאמר שם] בדברי אהרן למשה לאחר שהצטרעה מרים "אשר נואלנו" (במדבר יב, יא). ולא עוד, אלא שחוטאים מחוסר ידיעה, וכפי שנאמר בסוף אותו פסוק "אשר נואלנו ואשר חטאנו".

איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי המקור לכך הוא מהכא [מכאן], ממה שנאמר: "נואלו שרי צען" (ישעיהו יט, יג).

דבר אחר שנינו בענין זה: "הסכת ושמע ישראל" — כתתו [שברו] עצמכם על דברי תורה. וכפי שאמר ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: מנין מקור בכתוב לכך שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית את עצמו עליה — שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), שהתורה נלמדת לאמיתה רק לממית עצמו באוהלה.

דבר אחר דרשו: "הסכת ושמע ישראל" — קודם הס והקשב, ואחר כך כתת, כלומר, תעיין בדברים ותבררם לפרטיהם. וכדברי רבא, שאמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה ויהא בקי בה, ואחר כך יהגה, יתבונן ויתעמק בה.

ד אמרי דבי [אמרו בבית מדרשו] של ר' ינאי: מאי דכתיב [מהי משמעות כתוב זה שנאמר] "כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב" (משלי ל, לג)?

"כי מיץ חלב יוציא חמאה" — במי אתה מוצא חמאה של תורה — במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה, כלומר, מתאמץ בכל כוחו ללמוד תורה.

"ומיץ אף יוציא דם" — כל תלמיד שכועס ("אף") עליו רבו פעם ראשונה ושותק ואינו מגיב — זוכה שיוכל להבחין בין דם טמא לדם טהור.

"ומיץ אפים יוציא ריב" — כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ("אפיים" בלשון רבים) ושותק — זוכה להבחין בין דיני ממונות (ריב) לדיני נפשות שהיא הדרגה הגבוהה בלימוד. דתנן [שכן שנינו בברייתא], ר' ישמעאל אומר: הרוצה שיתחכם — יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה שהוא יותר מהן, שהן כמעין נובע שיש בו תמיד חידושים.

בדומה אמר ר' שמואל בר נחמני: מאי דכתיב [מהי משמעות כתוב זה שנאמר] "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה" (שם, לב) — כל המנבל עצמו על דברי תורה ושואל שאלות אף על פי שמביישים אותו בשל בורותו — סופו להתנשא. ואם מחמת בושה זמם פיו ואינו פותחו — סופו שיהיה יד לפה ולא יוכל לענות.

ה ושבים עתה לדרשות החכמים בכרם ביבנה. פתח ר' נחמיה בכבוד אכסניא ודרש: מאי דכתיב [מהי משמעות כתוב זה שנאמר] "ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אוספך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל" (שמואל א' טו, ו)? והלא דברים קל וחומר הם: ומה יתרו אבי שבט הקיני שלא קרב את משה אלא לכבוד עצמו — כך זכה שישמרו זכותו לבניו אחריו, המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו — על אחת כמה וכמה.

פתח ר' יוסי בכבוד אכסניא ודרש, נאמר: "לא תתעב אדמי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", (דברים כג, ח), והלא דברים קל וחומר: ומה המצריים שלא קרבו את ישראל אפילו בשעה שארחו אותם אלא לצורך עצמן, כמו שנאמר שאמר פרעה ליוסף: "ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי" (בראשית מז, ו) — כך צריך לנהוג עמם, המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו שלא לשם טובת הנאה — על אחת כמה וכמה.

פתח ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בכבוד אכסניא ודרש, נאמר: "ויברך ה' את עבד אדם הגתי... בעבור ארון האלהים" (שמואל ב' ו, יב), והלא דברים קל וחומר: ומה ארון שלא אכל ושתה, אלא עובד אדום רק כבד ורבץ מים לפניו — כך זכה לברכה, המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו שלא לשם טובת הנאה — על אחת כמה וכמה.

ושואלים: מאי [מה] היא אותה ברכה שברכו? אמר רב יהודה בר זבידא: זו חמות ושמונה כלותיה שילדו ששה ששה בכרס אחד.