א משנה יום טוב שחל להיות בערב שבת — לא יבשל בתחלה ובמתכוון מיום טוב לצורך השבת. אבל מבשל הוא בו ביום לצורך יום טוב עצמו, ואם הותיר מן התבשילים — הותיר לצורך השבת. ותיקנו חכמי ישראל הקדמונים תקנת "עירוב תבשילין", וכך היא נעשית: עושה תבשיל מיוחד מערב יום טוב וסומך עליו לשבת שתבשיל זה לא ייאכל בחג אלא בשבת דווקא, וכיון שיש לו כבר תבשיל לשבת מותר לו להוסיף ולבשל אפילו ביום טוב תבשילים נוספים אחרים, שכולם יהיו לצורך השבת.

ובפרטי הדבר נחלקו תנאים ראשונים, בית שמאי אומרים: לצורך עירוב זה צריך להכין שני תבשילין, ובית הלל אומרים: די בתבשיל אחד. ושוין כולם בדעתם בדג וביצה שעליו שטיגנו אותם יחד, שהן נחשבים לענין זה כשני תבשילין.

אכלו לאותו מאכל שהכינו כעירוב ביום טוב ולא נשאר ממנו לשבת, או שאבד — לא יבשל עליו בתחלה אלא אם כן הותיר מתבשילי יום טוב. ואם שייר ממנו כל שהוא — דיו בכך, וסומך עליו לשבת.

ב גמרא שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו], מה מקור הלכה זו שיש לעשות עירוב תבשילין, ושאם לא עשה כן אין לבשל ביום טוב לצורך השבת? אמר שמואל: שאמר קרא [הכתוב]: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח) והוא למד ממנו: זכרהו — מאחר שבא להשכיחו, שכיון שחל החג בערב שבת, מרוב טירדת החג וריבוי סעודותיו וההכנות להן, ישכח את יום השבת, ולכן תיקנו מצוה מיוחדת להזכיר את השבת אף אז.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמה] של הזכרה זו בעירוב דווקא ולשם מה בכלל נצטווינו על הזכרה זו? אמר רבא: כוונת חכמים היתה לשמור על כבוד השבת ולכך תיקנו עירוב כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, שאם לא יכין מראש מנה מיוחדת לשבת, יש לחשוש שלא ידאג לכבדה כראוי.

רב אשי אמר טעם אחר: תקנת חכמים היתה דווקא לכבוד יום טוב וכדי שיאמרו אנשים וילמדו מכאן שאין אופין מיום טוב לשבת, אלא אם כן החלו בכך מבעוד יום, וקל וחומר שאין אופים מיום טוב לחול, ומביא הדבר לחיזוק השמירה על כבוד החג.

תנן [שנינו במשנה]: עושה אדם תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. בשלמא [נניח] לדעת רב אשי שאמר בטעם עירוב תבשילין כדי שיאמרו שאין אופין מיום טוב לשבת — היינו [זה הטעם] שאם עשה במיוחד מערב יום טוב — אין [כן], אולם ביום טוב עצמו — לא, להזכיר שאין מבשלים מחג לשבת. אלא לרבא שאומר בטעמו שהוא כדי שיברור מנה יפה לחג ומנה יפה לשבת, אם כן מאי איריא [מה שייך] שעושה מערב יום טוב? אפילו ביום טוב נמי [גם כן] יעשה תבשיל שמייחד אותו לשבת, ובכך יזכיר את קדושת השבת!

ומשיבים: אין הכי נמי [כך, גם כן הוא], שבעצם אפשר היה לעשות כן, אלא גזרה גזרו חכמים שיעשה עירובו מערב יום טוב שמא יפשע (יתרשל) ולא יכין כלל.

ומעירים: והתנא מייתי [מביא] לה ראיה לעירוב תבשילין מהכא [מכאן, מכתוב זה], שנאמר: "שבתון שבת קודש לה' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר" (שמות טז, כג), מכאן אמר ר' אליעזר: אין אופין מיום טוב לשבת אלא על האפוי כבר לצורך השבת מבעוד יום, שרק מוסיפים עליו, ואין מבשלין אלא על המבושל כבר. מכאן סמכו (הביאו רמז) חכמים לערובי תבשילין מן התורה.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום של החג כולו, בהלכות יום טוב. יצתה באמצע דרשתו כת ראשונה, אמר: הללו בוודאי בעלי פטסין (כדים גדולים מאוד), שמן הסתם מוכנים לאנשים אלה פיטסין של יין, וכיוצא בו באוכל, והם להוטים אחריו ובשל כך הם יוצאים מבית המדרש. לאחר זמן יצאה כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות (שהן קטנות מפיטסין). לאחר מכן משיצאה כת שלישית, אמר: הללו בעלי כדין (הקטנים מחביות).

כת רביעית, אמר: הללו בעלי לגינין שהם קטנים מכדים. יצאה כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות שהם קטנים אף מלגינין. מש התחילו כת ששית לצאת, קשה היה הדבר בעיניו שמותירים את בית המדרש מרוקן כמעט מיושביו ואמר: הללו בעלי מארה (קללה), כלומר: להם אין בבית ולא כלום, ואם כן מה הם יוצאים?

נתן עיניו בתלמידים שנותרו בבית המדרש, מיד התחילו פניהם משתנין מחמת הבושה, שחששו שמא להם הוא מתכוון, שמא לא היו צריכים להתעכב אלא רמז להם שייצאו כפי שיצאו האחרים. אמר להם: בני, לא לכם (עליכם) אני אומר כינוי זה, אלא להללו שיצאו, וכל זאת משום שמניחים חיי עולם של תורה ועוסקים בחיי שעה של אכילה.

בשעת פטירתן (פרידתם) של התלמידים שנותרו בבית המדרש ממנו לאחר שסיים דרשתו, אמר להם כלשון הכתוב: "ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם" (נחמיה ח, י).

ומעתה מבררים את דברי הברייתא הזו. אמר מר [החכם] בדבריו "שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה", ותוהים: והא [והרי] שמחת יום טוב עצמה הלא מצוה היא, ואם כן אף היא בכלל חיי עולם! ומשיבים: ר' אליעזר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: שמחת יום טוב אינה אלא רשות.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב שיקיים מצוותו כראוי, אלא, או אוכל ושותה ומקיים מצוות שמחה בענייני הגוף, או יושב ושונה בלימוד התורה. ואלה שלא עסקו בתורה כל צרכם — לא יפה עשו. ר' יהושע אומר: אין צורך לעשות דווקא כך, אלא חלקהו; חציו לה' ללימוד תורה, וחציו לכם — לאכילה, שתיה ושאר מיני תענוג.

אמר ר' יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו בצורות שונות, וממנו למדו כשיטתם. כיצד? כתוב אחד אומר: "עצרת לה' אלהיך" (דברים טז, ח), ממנו משמע כי על החג להיות מוקדש לה' ולעבודתו, וכתוב אחד אומר: "עצרת תהיה לכם" (במדבר כט, לה), וממנו משמע שתכלית החג צריכה להיות "לכם", כלומר: בשבילכם ולהנאתכם. הא כיצד מתיישבים שני כתובים אלה? ר' אליעזר סבר: או כולו לה' כדברי כתוב אחד, או כולו לכם. ור' יהושע סבר: חלקהו, כך שיהיה חציו לה' וחציו לכם ועל ידי כך יתקיימו שני הכתובים.

ד כיון שהוזכר בברייתא הכתוב מספר נחמיה שואלים: מאי [מה פירוש]: "שלחו מנות לאין נכון לו"? אמר רב חסדא: למי שאין לו בשבת שלאחר יום טוב אוכל מוכן משלו, כיון שלא הניח ערובי תבשילין, ולכן צריכים אחרים לדאוג לו. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר: למי צריכים לדאוג למזון — למי שלא היתה לו מסיבה כלשהי אפשרות להניח ערובי תבשילין בערב החג, אבל מי שהיה לו אפשרות להניח ערובי תבשילין ולא הניח — פושע (רשלן) הוא, ואין חובה לדאוג לו.

ועוד: מאי [מה פירוש] הכתוב "כי חדות ה' היא מעזכם"? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' אליעזר בר' שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי (בשבילי, על חשבוני) וקדשו קדושת היום של שבת ויום טוב ביין, והאמינו בי ואני פורע הלוואה זו.

ה כיוון שנזכרו דברי ר' יוחנן בשם ר' אליעזר בר' שמעון מביאים דבר אחר שאמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בר' שמעון: הרוצה שיתקיימו נכסיו ולא ייגזלו — יטע בהן את העץ הקרוי אדר. ורמז לדבר, ממה שנאמר: "אדיר במרום ה'" (תהלים צג, ד), שמשמעות "אדר" כמו משמעות "אדיר" מרמזת על קיום וחוזק.

אי נמי [או גם כן] אדרא כשמיה [אדר כשמו], כדאמרי אינשי [כמו שאומרים בני אדם]: מאי אדרא [מה פירוש אדר] — דקיימא לדרי דרי [שהוא עומד לדורי דורות]. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת משום שהאדר נעשה סימן מובהק לשדה זה ולבעליו, ופירותיה משתמרין משום שפירות האדר מבריחים באמצעות ריחם המיוחד את החרקים.

ו ושוב לענין ראשון: תני [שנה] רב תחליפא אחוה [אחיו] של רבנאי חוזאה: