אבל ביום טוב אסור, דזימנין דמשתכחי [שפעמים שנמצאים] אלה שהיו בעיניו שמנים — כחושים (רזים), והכחושים נמצאים שמנים, וקמטלטל מידי דלא חזי ליה [ונמצא שהוא מטלטל דבר שאינו ראוי לו] לשימושו, ועובר על טלטול מוקצה. ועוד: אי נמי [או גם כן] זמנין דמשתכחי כלהו [פעמים שנמצאים כולם] כחושים ושביק להו [ומניח אותם] כולם, ואתי לאמנועי [ויבוא להמנע] משמחת יום טוב, אבל כשאומר מבעוד יום: "זה וזה אני נוטל", הרי הוא לוקח אותם, ונמצא שמח בשמחת יום טוב.

א משנה אדם שמבעוד יום, בערב יום טוב זמן לעצמו ליטול ביום טוב גוזלים שחורים, ומצא למחר ביום טוב באותו שובך לא את אלה שזימן כי אם לבנים, או שזימן לבנים ומצא שחורים, או שזימן שנים ומצא שלשה — הרי אלה אסורים. שנראה כי הגוזלים הנמצאים עתה במקום הם גוזלים שלא היו שם קודם, ולא הם אלה שזימן מראש. אולם אם הוא זימן שלשה ומצא רק שנים — מותרים, שאנו תולים את הדבר בבריחת אחד הגוזלים.

זימן אותם בתוך הקן ולא מצאם, ומצא גוזלים לפני הקן — הרי אלו אסורין שאנו חוששים שאחרים הם אלה, ולא אלה שזימן והניח בפנים, ואם אין שם בסביבה הקרובה אלא הם — הרי אלו מותרים, שסביר להניח שהם אכן אלה שזימן והניח בתוך הקן, אלא שודאי יצאו.

ב גמרא פשיטא [פשוט, מובן] שאם זימן שחורים ומצא לבנים ודאי שאין אלו אותם שזימן! אמר רבה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], במקרה, כגון שזמן גם שחורים וגם לבנים, והשכים ומצא שחורים במקום שהיו קודם הלבנים, ולבנים במקום שחורים. מהו דתימא [שתאמר]: הני אינהו נינהו [הללו אלה הם] הגוזלים ואתהפוכי אתהפוך [ונהפכו במקומותיהם], לכך קמשמע לן [השמיע לנו] שאין אנו אומרים כן, אלא אומרים: הנך אזדו לעלמא [אלו שזימן הלכו לעולם, לחוץ], והני — אחריני נינהו [ואלו שמצא — אחרים הם] שהגיעו ממקום אחר.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר כי מסייע לו הדבר] לדעת ר' חנינא. שאמר ר' חנינא (במסכת בבא בתרא דף כג, א) שאם יש בשיקול הדעת להכריע בין רוב וקרוב, שמצד אחד יש שיקול להטות כפי הרוב, והשיקול הנגדי הוא להטות כדברים הקרובים, כמו כאן, שמצד אחד רוב הגוזלים אסורים — שהרי לא זימן אותם, ומצד שני הגוזלים הקרובים — הם אלה שזימן, האם לומר שמכאן זו הוכחה לשיטתו שרוב וקרוב — הלך [לך] אחר הרוב!

ודוחים: כדאמר [כפי שאמר] אביי לענין אחר שמדובר כאן שהגוזלים נמצאים בדף שהיא חתיכת עץ הבולטת מן השובך, ובאות לשם תדיר יונים אחרות. הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בדף, כיון שמצויות שם יונים אחרות הרי אין לנו שיקולי רוב וקרוב, אלא שניהם נחשבים כקרובים וכרוב, וכולן אסורות.

ג שנינו במשנה כי אם זימן שנים ומצא שלשה — אסורין. ומסבירים: מה נפשך [מה רצונך], כלומר, בכל אופן שתדון בכך הריהם אסורים; כי אי אחריני נינהו [אם אלה אחרים הם] הא אחריני נינהו [הרי אחרים הם] ולא זומנו, ואי לא אחריני נינהו [ואם לא אחרים הם] והשנים שזימן נמצאים במקומם, מכל מקום הא איכא חד דמערב בהו [הרי יש אחד שמעורב בהם] שבודאי לא זומן מראש, ואסורים האחרים מפני תערובת האיסור.

דשנינו במשנה שאם זימן שלשה ומצא שנים מותרין. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומסבירים: הני אינהו נינהו [הללו אלה הם] וחד מנייהו אזל לעלמא [ואחד מהם הלך לעולם, לחוץ] ושני האחרים נשארו במקומם.

ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר כי משנתנו זו] כשיטת רבי היא ולא רבנן [חכמים]? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הניח אדם מנה (מאה דינרים) של מעשר במקום שמור, ומצא במקומו מאתים, אומרים כי חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה שהמעשר שהניח ודאי נשאר מונח במקומו, ובא מישהו והניח שם מנה נוסף של חולין. ולכך, נוטל את היפה שביניהם ואומר: אם זהו המנה של המעשר — הרי טוב הדבר, ואם זהו המנה של החולין, הרי המנה האחר שהוא של המעשר יהא מחולל עליו ויהא זה קדוש בקדושת מעשר תמורתו, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: הכל חולין שכיון שלא נשאר הדבר כפי שהיה, אולי נטל מישהו את המנה, ואותו אדם או אחר הניח במקומו מאתים אחרים, שהם חולין.

ולהיפך, הניח מאתים ומצא מנה, הרי להלכה מנה מונח, כלומר, אחד מן המנים הללו נחשב מונח במקומו, והוא מנה המעשר, ומנה מוטל, כלומר, ומנה אחד, שהוא מנה החולין, הלך ממקומו, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: הכל חולין, שאין אנו אומרים שהלוקח נטל רק מנה אחד בלבד, אלא ודאי לקח את שני המנים, והמנה שנמצא — אחר הביאו לשם, ואין לו קשר עם מה שהיה קודם. ואם כן ההלכה בגוזלים היא כשיטת רבי בענין המעשר!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על משנתנו שגם ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: שאני [שונים] הגוזלות הואיל ועשויין לדדות (לקפץ ממקומם), וכיון שהם מקפצים ייתכן שאחד מהם יברח, מה שאין כן בכיס של כסף שאיננו הולך מעצמו, אלא ודאי אדם היה שם ונטלו.

ושואלים: ולמה לי לשנויי עלה [ומדוע היה צריך בעצם לתרץ עליה, אותה] כי שאני [שונים] גוזלות הואיל ועשויין לדדות? והא אתמר עלה דההיא [והרי כבר נאמר עליה על המשנה ההיא] לגבי כיס הכסף, שנחלקו בה ר' יוחנן ור' אלעזר, חד [אחד מהם] אמר: בשני כיסין מחלוקת; דווקא כשהיה כל מנה מונח בכיס (שק, ארנק) לעצמו, שעל זה בלבד נסובה המחלוקת, אבל אם היה בכיס אחד — דברי הכל כסף זה חולין הוא, שלא מסתבר שרק חצי מן הכסף ניטל וחציו נשאר. וחד [ואחד, האחר] אמר: בכיס אחד דווקא מחלוקת, אבל בשני כיסין — דברי הכל מנה מונח והוא מנה המעשר ומנה מוטל.

ומסבירים את הדברים: בשלמא למאן [נניח לשיטת מי] שאמר כי בשני כיסין מחלוקת — היינו דאיצטריך לשנויי הכא [זהו הטעם שהיה צריך לתרץ כאן] שאני [שונים] גוזלות הואיל ועשויין לדדות. אלא למאן [לשיטת מי] שאמר כי בכיס אחד מחלוקת, אבל בשני כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל, השתא [עכשיו] למה לי לשנויי עלה [לתרץ על כך] תירוץ זה לחלק בין הדברים? הא אמרת [הרי כבר אמרת] שבשני כיסין לא פליגי [נחלקו] מעיקרו של דבר, וכל שכן בגוזלים!

אמר רב אשי: הכא [כאן] מדובר בגוזלות מקושרים וכיסין של כסף מקושרים יחד עסקינן [עוסקים אנו], וטעם ההבדל ביניהם הוא: גוזלות — מנתחי אהדדי [מתירים את עצמם זה מזה] ויתכן אם כן שרק אחד מהם אכן הלך, אולם כיסין — לא מנתחי אהדדי [אינם מתירים עצמם זה מזה] וברור שבא אדם ונטלם ומתוך שהם קשורים, ודאי נטל את שניהם.

ושואלים: אם כך היו הדברים, וברור שמישהו בא ונטל, והכיסים היו קשורים זה בזה, מה אם כן טעמו של רבי? ומסבירים: ורבי אמר [היה יכול לומר] לך: כיסין נמי, זמנין