דפחיא למאן [ביצים של תרנגולת חיה למי]? שהיה רוצה לקנות מהן. יהבו ליה ביעי [נתנו לו ביצים] של תרנגולת שחוטה. אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי לטעון על שרימו אותו. אמר להו [להם] ר' אמי למוכרים: מקח טעות הוא זה, והדר [וחוזר] ובטל כולו.

ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר שהרי אמר בפירוש מה הוא רוצה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] האי לאכילה [אדם זה] קא בעי להו [רצה אותן] את הביצים ולא לאפרוחים, והאי דקאמר [וזה שאמר] שהוא רוצה ביצים דפחיא [של תרנגולת חיה] משום דצריבן [שהם בשלות היטב] ולמאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן], כלומר, על מה הוא בא לטעון — למיתבא ליה ביני ביני [שיתנו לו רק את ההפרש בערך שיש בין ביצים אלה לאלה], קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לומר כן, אלא שהיתה זו טעות יסודית שאין ביצי השחוטה יפות לדגירה, ויש כאן איפוא ביטול מקח לגמרי.

כיוצא בזה מסופר: ההוא דאמר להו [אדם אחד שאמר להם] למוכרים: ביעי דדכרא למאן, ביעי דדכרא למאן [ביצים של תרנגולת שהזדווגה עם זכר למי, ביצים של זכר למי]? יהבו ליה ביעי דספנא מארעא [נתנו לו ביצים שהתרנגולת קולטת מן הארץ], כלומר, ביצים בלא הפריית זכר. אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי לטעון על רמאות. אמר להו [להם] ר' אמי: מקח טעות הוא והדר [וחוזר].

ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: האי [אדם זה] לאכילה קא בעי להו [רצה אותן את הביצים] והאי דקאמר דדכרא [וזה שאמר שהוא רוצה של זכר] משום דשמינן טפי [שהם שמנות יותר] ולמאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] הלכה למעשה — למיתבא ליה ביני וביני [לתת לו את ההפרש שבינתיים] מבחינת הטיב, קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן, ויש כאן ביטול מקח.

ועוד בהסבר דברי רב, ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: מאי [מה פירוש] "ביצה" עם יציאתה נגמרה — פירושו: עם יציאת רובה נגמרה, וכדברי ר' יוחנן המפורשים. שאמר ר' יוחנן: ביצה שיצאה רובה מן התרנגולת מערב יום טוב, אבל לא הטילה אותה עדיין התרנגולת, וחזרה הביצה למעיה, ולבסוף הטילתה ביום טוב — מותרת ביצה זו לאכלה ביום טוב. כי כיון שיצא כבר רוב הביצה מבעוד יום, הריהי נחשבת כביצה שהוטלה אתמול.

ואיכא [ויש] מי שאמר ופירש באופן אחר: מאי [מה פירוש] עם יציאתה נגמרה — כוונתו דווקא עם יציאת כולה נגמרה, כלומר: עם יציאת כולה — אין [כן], אבל אם יצאה מאתמול רק רובה — לא. ולאפוקי [ולהוציא] מדברי ר' יוחנן. ועל כל פנים אפשר ליחס את דברי רב אל דברי ר' יוחנן אלו.

א גופא [לגופה], כיון שהוזכרה שאלת ההלכה לגבי ביצים הנמצאות בתוך תרנגולת שחוטה, דנים בה לגופה. השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות — מותרות הביצים לאכלן בחלב. ר' יעקב אומר: אם היו הביצים מעורות (מחוברות) עדיין בגידין — אסורות לאוכלן בחלב, לפי שהן נחשבות כבשר.

ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את ההלכה הזו ששנו חכמים בברייתא]: האוכל מנבלת עוף טהור, מן השלל של ביצים מהביצים שעודן קשורות בגידי התרנגולת, מן העצמות, או מן הגידין, או מן הבשר שנתלש מן החי — הרי זה טהור. כי כל אלה אינם נחשבים כחלק מבשר העוף, ואין בהם טומאת נבילות.

אבל אם אכל מן האשכול של ביצים אשר הביצים שבו עדיין קטנות מאוד ואין להן כל תכונות ביצים, או לקח חתיכה מן הקורקבן או בני מעיין, או שהמחה (המיס) את החלב של העוף המת וגמעו — הרי זה טמא בטומאת נבלת העוף.

מאן תנא [מיהו תנא זה ששנה] שמן השלל של ביצים טהור, כלומר, שביצים הקשורות עדיין בגידי התרנגולת שוב אינן נחשבות כחלק מבשר העוף? אמר רב יוסף: הלכה זו שלא כשיטת ר' יעקב. דאי [שאם תאמר] שהוא כשיטת ר' יעקב — האמר [הרי אמר]: אם היו מעורות בגידין — אסורות לאוכלן בחלב, הרי שהוא סובר כי ביצים כאלה עדיין נחשבות כחלק מן התרנגולת!

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: ממאי [ממה] מוציא אתה מסקנה זו? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו קאמר [שאמר] ר' יעקב התם [שם] בענין אכילת ביצים כאלה בחלב אלא לענין אסורא [איסור] והיתר, שרצה להחמיר ולאסור באכילה אפילו ביצים כאלה, אבל לענין טומאה לא אמר שביצים אלה נחשבות כחלק מן התרנגולת.

וכי תימא [ואם תאמר] לענין טומאה נמי [גם כן] נגזור ונחמיר גם מן הספק, ונדון שביצים מחוברות אלה ייחשבו כחלק מן התרנגולת — הלא אפושי [תוספת, ריבוי] טומאה הוא על ידי כך, ואפושי [ותוספת] טומאה מדרבנן [מדברי סופרים] לא מפשינן [אין אנו מרבים] ואין אדם גוזר טומאה על דבר מפני החשש והספק בלבד.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] וגורסים את הדיון בנושא זה באופן שונה. שהיתה השאלה: מאן תנא [מי הוא התנא ששנה] שמן האשכול של ביצים טמא? אמר רב יוסף: ר' יעקב היא, שאמר: אם היו מעורות בגידין — אסורות. אמר ליה [לו] אביי: ממאי [ממה], מדוע מפרש אתה שאשכול פירושו: מהנך דתליא [מן הביצים שתלויות] באשכול? דלמא [שמא] מדובר כאן באשכול גופיה [עצמו], כלומר, בשחלה, שהיא חלק הבשר שבו הביצים מתפתחות.

וכי תימא [ואם תאמר]: אשכול גופיה [עצמו] מאי למימרא [מה יש לומר] שהרי ודאי בשר הוא! יש לענות: מידי דהוה [כשם שהוא] לענין קורקבן ובני מעיין, דאף על גב דבשר נינהו [שאף על פי שלכל הדעות בשר הם], כיון דאיכא אינשי דלא אכלי [כיון שיש אנשים שאינם אוכלים אותם] איצטריך לאשמועינן [צריך היה להשמיע לנו] באלה, שבכל זאת לענין הלכה דינם כבשר, הכא נמי [כאן גם כן] בענין אשכול הביצים (כלומר, השחלה), כיון דאיכא אינשי דלא אכלי [שיש אנשים שאינם אוכלים אותו], איצטריך לאשמועינן [צריך היה להשמיע לנו] שאסור לאוכלו בחלב, ואין איפוא ראיה גמורה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: כל יצור שתשמישו (הזדווגותו) רק בשעות יום — הרי הוא נולד רק ביום, כל שתשמישו בלילה — נולד בלילה. כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה — נולד בין ביום בין בלילה. ומפרטים: כל שתשמישו ביום נולד ביום — זו תרנגולת. כל שתשמישו בלילה נולד בלילה — זו עטלף, כל שתשמישו בין ביום בין בלילה — אדם וכל דדמי ליה [הדומים לו].

אמר מר [החכם]: כל שתשמישו ביום נולד ביום — זו תרנגולת. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] איזו הלכה נלמד מכאן? ומשיבים: יש מכאן מסקנה הלכתית לענין מה שאמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא. שאמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: בדק בקנה (בקן) של תרנגולין מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה ביום טוב — מותרת הביצה, שאין להניח שהביצה הוטלה בלילה.

ושואלים: והלא הוא בדק מערב יום טוב ולא מצא, וודאי אם כן שנולדה הביצה ביום טוב עצמו! ומשיבים: אימר [אמור] שלא בדק יפה יפה. ואפילו בדק יפה, אימר [אמור] כי ביצה זו יצתה רובה [רובה] בערב יום טוב וחזרה למעי אימה הואי [היתה] ביצה זו, וכדברי ר' יוחנן. ואם כן מדברי הברייתא למדנו שלהלכה אין אנו חוששים כלל שתרנגולת תטיל ביצה בלילה.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא [והרי] אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב: בדק בקנה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה — אסורה, הרי עשויה התרנגולת להטיל ביצתה בלילה! ומשיבים: התם בדספנא מארעא [שם מדובר בביצה שקולטת מן העפר], שלא נוצרה על ידי הפריית זכר. וביצה כזו שאינה באה מדרך תשמיש יכולה התרנגולת להטיל גם בלילה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] במקרה שאמר רב מרי נמי אימא מארעא ספנא [גם כן אמור שמהארץ קלטה] ואכן הטילתה בליל יום טוב ואיך אם כן התירה באכילה? ומשיבים: מדובר שם בדאיכא [כשיש] זכר בהדה [עמה]. ומקשים: בדאיכא [כשיש] זכר נמי אימא מארעא ספנא [גם כן אמור שזו מן הארץ קלטה] ולא מן הזכר! ומשיבים: אמר רבינא: גמירי [למודים, מקובלים אנו] כי כל היכא דאיכא [בכל מקום שיש] זכר לא ספנא מארעא [איננה קולטת מן הארץ].

ושואלים: ועד כמה מהו השיעור שנקרא שיש זכר עמה? אמר רב גמדא משמיה [משמו] של רב: כל היכא