רע כל היום" (בראשית ו, ה) שכל היום כולו מחשבתו וחפצו לרע. אמר ר' שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" (תהלים לז, לג) ו"רשע" זהו הרשע הפנימי שבלב, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו לאדם בכך שנתן לו יצר טוב — אינו יכול לו להתגבר, שנאמר: "ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו" (תהלים לז, לב).

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה יצר הרע לפתותך — משכהו לבית המדרש, כלומר, למד תורה. אם אבן הוא יצר הרע — הרי הוא נימוח על ידי התורה, אם ברזל הוא — מתפוצץ. ומפרט: אם אבן הוא — נימוח, דכתיב [שכן נאמר] "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א) ואין "מים" אלא תורה, וכתיב [ונאמר]: "אבנים שחקו מים" (איוב יד, יט), שאפילו אבנים נשחקות על ידי המים. אם ברזל הוא מתפוצץ, דכתיב [שנאמר]: "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיה כג, כט), לומר שכשם שהאש ממיסה את הברזל, כך דבריו של הקדוש ברוך הוא שהם תורתו, מבטלים את כוחו של היצר הרע.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: יצר הרע מסיתו לאדם בעולם הזה לחטוא, והוא עצמו מעיד עליו שחטא לעולם הבא. שנאמר: "מפנק מנער עבדו ואחריתו יהיה מנון" (משלי כט, כא), כלומר, מתחילה — מנוער, הרי יצר הרע, שהיה יכול להיות באופן טבעי עבד לאדם, משתלט עליו וגורם לו לעשות רע, ובסוף הימים נעשה מנון, ומה הוא "מנון" — עד, שכן באטב"ח של ר' חייא באל"ף-בי"ת סודי שהיה ר' חייא משתמש בו שבו מחליפים האות א' ב-ט' ואת ה-ב' ב-ח' וכן הלאה, קורין לסהדה [עד] מנון.

רב הונא רמי [השליך, הראה סתירה בין כתובים] כתיב [נאמר] במקום אחד: "כי רוח זנונים התעה" (הושע ד, יב), לומר שרוח זנונים זו שהיתה בהם אינה אלא טעות ואינה כחלק מהם. וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "כי רוח זנונים בקרבם" (הושע ה, ד), הרי שהיא נחשבת כחלק מהם! ומסבירים: בתחלה התעם מבחוץ להם ולבסוף הוא בקרבם.

אמר רבא: בתחלה קראו הכתוב ליצר הרע "הלך" שהוא כזר הבא מרחוק, ולבסוף קראו "אורח" שאדם מקבלו בתוכו, ולבסוף קראו "איש", כלומר: אישיות חשובה, כמו בעל הבית. שנאמר במשל שאמר נתן לדוד: "ויבא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח" (שמואל ב' יב, ד) וכתיב [ונאמר] הלאה: "ויקח את כבשת האיש הראש ויעשה לאיש הבא אליו" (שמואל ב' יב, ד), הרי שאותו הלך (שהוא משל ליצר) נעשה חשוב מפעם לפעם עד שמגיע לדרגת בעל הבית.

אמר ר' יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם המשמשו בתשמיש המיטה, ומטבעו שאם מרעיבו שמשמש מעט — הרי הוא שבע ואינו מתאווה ביותר, אולם אם משביעו כלומר שמשמש הרבה — הרי הוא רעב ותאב ביותר, שנאמר: "כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני" (הושע יג, ו).

אמר רב חנא בר אחא: אמרי בי [אמרו החכמים מבית מדרשו] של רב: ארבעה דברים כביכול מתחרט עליהן הקדוש ברוך הוא שבראם, לפי שהם גורמים רע יותר מן התועלת שמביאים, ואלו הן: גלות, כשדים וישמעאלים ויצר הרע. גלות — דכתיב [שנאמר]: "ועתה מה לי פה נאם ה' כי לקח עמי חנם" (ישעיה נב, ה), שכביכול ה' עצמו שואל: מה לי פה. כשדים — דכתיב [שנאמר]: "הן ארץ כשדים זה העם לא היה" (ישעיה כג, יג), כלומר: הלוואי שלא היה.

ישמעאלים — דכתיב [שנאמר]: "ישליו אהלים לשדדים ובטחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו" (איוב יב, ו). כלומר: אותם שודדים, שהם הערבים הדרים במדברות בתוך אהלים, הוא עצמו כביכול גרם לעצמו בהרגזתו להביאם לעולם. יצר הרע — דכתיב [שנאמר]: "ביום ההוא נאום ה' אוספה הצולעה והנידחה אקבצה ואשר הרעתי" (מיכה ד, ו), שכביכול אומר ה' שהרע לעשות בבריאתו.

בדומה לכך אמר ר' יוחנן: אלמלא שלש מקראות הללו, שבכולם נלמד שהקדוש ברוך הוא שולט על לב האדם נתמוטטו רגליהם של שונאיהן של ישראל (של ישראל, בלשון נקיה) שלא היתה להם תקומה מפני חטאיהם. חד דכתיב [אחד מהם, שנאמר]: "ואשר הרעתי", משמע שהקדוש ברוך הוא מצטער על הדבר הזה אשר גרם להם. וחד דכתיב [ואחד שנאמר]: "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל" (ירמיה יח, ו). ואידך [וכתוב אחר]: "והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו), משמע שהדבר הוא בידי הקדוש ברוך הוא ולא רק בידי אדם.

רב פפא אמר: אף מהאי נמי [מכתוב זה גם כן]: "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם" (יחזקאל לו, כז).

א אגב פירושי הכתובים המדברים בדבר קץ הימים מביאים עוד כתוב ומפרשים אותו. נאמר: "ויראני ה' ארבעה חרשים" (זכריה ב, ג). ושואלים: מאן נינהו [מי הם] אותם ארבעה חרשים שראה? אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: אלה הם משיח בן דוד, ומשיח בן יוסף, ואליהו, וכהן צדק, הכהן הגדול שיהיה בזמן ביאת המשיח. מתיב [מקשה] רב ששת: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, וכי היינו דכתיב [זהו שנאמר] בהמשך הדברים: "ויאמר אלי אלה הקרנות אשר זרו את יהודה" (זכריה ב, ב), הרי דבר זה לא יתכן שהרי משמע כי הני לשובה אתו [אלה לצריה הם באים] ואינם גואלים לישראל, כפירושך!

אמר ליה [לו]: שפיל לסיפיה דקרא [רד וקרא את סופו של הכתוב]: "ויבאו אלה להחריד אתם לידות את קרנות הגוים הנושאים קרן אל ארץ יהודה לזרותה וגו'" (זכריה ב, ד), משמע ש"קרנות" אלה הכוונה לאומות שזרו את ישראל בגולה, וארבעת החרשים האמורים הם המפילים את הקרנות שהן הסמל לאויבים. אמר ליה [לו] רב ששת; בהדי [ביחד], כלומר: להתווכח עם ר' חנא באגדתא [באגדה] למה לי, הלא בקי הוא ממני בתחום זה, ואיני יכול לו.

ועוד דרשו; נאמר: "והיה זה שלום אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרך בארמנותינו והקמנו עליו שבעה רעים ושמנה נסיכי אדם" (מיכה ה, ד). ושואלים: מאן נינהו [מי הם] "שבעה רועים" אלה? ומסבירים: דוד באמצע, אדם שת ומתושלח מימינו, אברהם יעקב ומשה משמאלו. ומאן נינהו [ומי הם] "שמנה נסיכי אדם" — ישי ושאול, ושמואל, עמוס, וצפניה, צדקיה, ומשיח ואליהו.

ב ושוב לפירושה של המשנה; שנינו כי ארבעה סולמות היו בעמודים שהיו הפנסים עליהם במקדש. תנא [שנה החכם]: גובהה של מנורה כלומר: של העמוד שמניחים עליו את הפנסים — חמשים אמה. ג שנינו במשנה: וארבעה ילדים של פרחי כהונה (כהנים צעירים) ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: מאה ועשרים לוג כולהו [כולם יחד] היו מביאים, או דלמא [שמא] לכל חד וחד [אחד ואחד] בפני עצמו מביא כמות זו? ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] מברייתא ששנינו: ובידיהם כדי שמן של שלשים שלשים לוג שהם כולם מאה ועשרים לוג.

תנא [שנה החכם]: והן פרחי כהונה שעשו זאת משובחין היו בכוחם יותר מבנה של מרתא בת בייתוס שהיה כהן ומפורסם היה בגבורתו. אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול, וזה היה גדול כל כך עד שהיה לקוח [נקנה] באלף זוז, ומהלך על הכבש עקב בצד גודל, כלומר: בפסיעות קטנות ולא במרוצה שכוחו היה רב כל כך לשאת את כל אלה. ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן שיקח את שתי הירכות, משום "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח), שיש בעבודת כהנים רבים משום כבוד לה'. ומשום כך צריכים כמה כהנים לשאת את יריכו של השור.

ושואלים: מאי [במה] משובחים הם פרחי כהונה? אילימא משום יוקרא [אם תאמר משום כובד] המשקל, שהיו יכולים לשאת משקל שלושים לוג בבת אחת — הני יקירי טפי [אותן שתי יריכות הרי כבדות יותר] משלושים לוג. אלא יש לומר: התם [שם] במעשה בנה של מרתא היה זה הילוך על כבש והוא רחב ומרובע ולא זקיף [זקוף] אלא יש בו שיפוע קל, ואילו הכא [כאן] היו הם צריכים להלך על גבי סולמות וזקיף טובא [והיו אלה זקופים ביותר] ובכל זאת היו פרחי כהונה עולים בהם ולא נכשלו.

ד שנינו במשנה: ולא היה חצר בירושלים שלא האירה מאור מנורות השואבה. תנא [שנה החכם]: