סוכה נא ע"א

כתנאי (דתניא) עבדי כהנים היו דברי ר' מאיר רבי יוסי אומר משפחת בית הפגרים ומשפחת בית ציפריא ומאמאום היו שהיו משיאין לכהונה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר לוים היו מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר עבדים היו קסבר עיקר שירה בפה ומאן דאמר לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי ותסברא רבי יוסי מאי קסבר אי קסבר עיקר שירה בפה אפילו עבדים נמי אי קסבר עיקר שירה בכלי לוים אין ישראלים לא אלא דכולי עלמא עיקר שירה בפה ובהא קא מיפלגי דמר סבר הכי הוה מעשה ומר סבר הכי הוה מעשה למאי נפקא מינה למעלין מדוכן ליוחסין ולמעשר קא מיפלגי מאן דאמר עבדים היו קסבר אין מעלין מדוכן ליוחסין ולא למעשר ומאן דאמר ישראל היו קסבר מעלין מדוכן ליוחסין אבל לא למעשר ומאן דאמר לוים היו קסבר מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשר ורבי ירמיה בר אבא אמר מחלוקת בשיר של שואבה דרבי יוסי בר יהודה סבר שמחה יתירה נמי דוחה את השבת ורבנן סברי שמחה יתירה אינה דוחה את השבת אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת מיתיבי שיר של שואבה דוחה את השבת דברי רבי יוסי בר יהודה וחכמים אומרים אף יום טוב אינו דוחה תיובתא דרב יוסף תיובתא לימא בשיר של שואבה הוא דפליגי אבל בשיר של קרבן דברי הכל דוחה את השבת לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף בתרתי אמר לך רב יוסף פליגי בשיר של שואבה והוא הדין לקרבן והאי דקמיפלגי בשיר של שואבה להודיעך כחו דרבי יוסי בר יהודה דאפילו דשואבה נמי דחי והא קתני זהו חליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב זהו דאינו דוחה אבל דקרבן דוחה מני אי נימא רבי יוסי בר יהודה האמר שיר של שואבה נמי דוחה אלא לאו רבנן ותיובתא דרב יוסף בתרתי תיובתא מאי טעמא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי דכתיב {דברי הימים ב כט-כז} ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות ועל ידי כלי דויד מלך ישראל מ''ט דמאן דאמר עיקר שירה בפה דכתיב {דברי הימים ב ה-יג} ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד ואידך נמי הא כתיב ויאמר חזקיהו הכי קאמר החל שיר ה' בפה על ידי כלי דויד מלך ישראל לבסומי קלא ואידך נמי הא כתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים הכי קאמר משוררים דומיא דמחצצרים מה מחצצרים בכלי אף משוררים בכלי:
מתני' מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול מנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וארבעה סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפירחי כהונה ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

ומבארת הגמרא: עיקר שירה, אם הוא בפה או בכלי - כתנאי. מחלוקת תנאים הוא.

דתנן במסכת ערכין: המנגנים, אוחזי כלי השיר, בשעת השירה על הקרבן - עבדי כהנים היו, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: ישראלים, מאנשי משפחת "בית הפגרים" ומאנשי משפחת "בית צפריא" [כך היו קרויים] הם שהיו אוחזים בכלי השיר.

ואותן משפחות מאמאום [שם מקום] היו.

והיו משפחות ישראליות מיוחסות, ללא פגם של ממזרות או חללות, ומפני יחוסם היו משיאין את בנותיהם [או אלמנותיהם] לכהונה.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: אותם אוחזי כלי השיר - לוים היו. ורק הם ראויים לשירה בכלי, ולא ישראלים.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי רבי מאיר ורבי חנינא בן אנטיגנוס:

דמאן דאמר [רבי מאיר] עבדים היו, קסבר שעיקר שירה הוא בפה, והלויים שוררו בפה, והעבדים נגנו בכלי.

ומאן דאמר [רבי חנינא בן אנטיגנוס] לוים היו, קסבר שעיקר שירה הוא בכלי.

ודוחה הגמרא את דברי רב פפא, האומר שעיקר שירה אם היא בפה או בכלי, מחלוקת תנאים היא.

ותסברא שבכך נחלקו רבי מאיר ורבי חנינא בן אנטיגנוס? והרי אם כך, לדבריך, רבי יוסי, שאמר ישראלים מיוחסים היו - מאי קסבר!?

אי קסבר עיקר שירה בפה - אפילו עבדים נמי.

אי קסבר עיקר שירה בכלי, לוים - אין [כן], ישראלים - לא!

ובהכרח, שלא נחלקו בכך התנאים.

אלא, דכולי עלמא עיקר שירה בפה. וכולם כשרים לשירה בכלי, ואפילו עבדים.

ובהא קא מיפלגי התנאים במשנה במסכת ערכין:

דמר סבר: הכי הוה מעשה, ומר סבר: הכי הוה מעשה. שהחילוק בין שלשת התנאים הוא רק בסיפור המעשה, מי היו המנגנים בכלי, ולא בהלכה מי ראוי לנגן.

ומבארת הגמרא:

למאי נפקא מינה מי היו אותם האנשים, אם אין זה נוגע לדין שירה?

ל"מעלין מדוכן ליוחסין ולמעשר" - קא מיפ לגי.

האם מי שעומד במקדש על הדוכן עם הלויים, ומנגן בכלי, ראוי להחשיבו כישראל מיוחס, שאינו צריך בדיקה כדי להשיאו למיוחסת, וכן האם ראוי לתת לו מעשר ראשון בתורת לוי.

מאן דאמר עבדים היו, קסבר שאין מעלין מדוכן ליוחסין, ולא למעשר. שהרי אפילו עבדים ניגנו שם.

ומאן דאמר ישראל היו, קסבר שמעלין מדוכן רק ליוחסין, היות והקפידו שלא להעמיד שם ישראלים שאינם מיוחסים, אבל לא למעשר, שהרי גם ישראלים היו מנגנים שם.

ומאן דאמר לוים היו, קסבר: מעלין מדוכן, בין ליוחסין בין למעשר.

ועתה מביאה הגמרא דעה נוספת בביאור המחלוקת בברייתא [בעמוד הקודם] אם החליל דוחה את השבת או לא:

ורבי ירמיה בר אבא אמר: מחלוקת אם החליל דוחה את השבת היא רק בשיר של שואבה ששרו כל הלילה על המעלות, שאינו עבודת הקרבן אלא רק כדי להרבות את השמחה.

דרבי יוסי בר יהודה סבר: שמחה יתירה של שואבה נמי דוחה את השבת. היות והנגינה בחליל אינה מלאכה מן התורה אלא רק איסור שבות מדרבנן, והוא נדחה מפני מצות השמחה.

ורבנן סברי: "שמחה יתירה" אינה דוחה את השבת, אפילו לא איסור שבות מדרבנן.

אבל בשיר של קרבן, שעיקרו בכלי - דברי הכל עבודה היא, ודוחה את השבת.

מיתיבי לרב יוסף, שאמר לעיל [בעמוד הקודם]: מודה רבי יוסי ברבי יהודה לחכמים ששיר של שואבה, שהוא משום שמחה, אינו דוחה את השבת, מברייתא מפורשת.

דתניא: שיר של שואבה דוחה אפילו את השבת - דברי רבי יוסי בר יהודה.

וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה.

ומסקינן: תיובתא דרב יוסף, תיובתא.

והוינן בה: לימא בשיר של שואבה בלבד הוא דפליגי רבנן ורבי יוסי ברבי יהודה.

אבל בשיר של קרבן, שהוא עבודה - דברי הכל דוחה את השבת.

ואם כן, לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף - בתרתי!

שמברייתא זאת תהיה פירכא לשני דברים של רב יוסף.

שהרי הוא גם אמר שהמחלוקת של רבנן ורבי יוסי היא בשיר של קרבן, ואילו מהברייתא משמע שכולם מודים בשיר של קרבן שהוא עבודה, ודוחה שבת. שהרי לא נחלקו אלא בשמחה של שואבה.

אמר לך רב יוסף: פליגי בשיר של שואבה, והוא הדין שנחלקו לענין שיר של קרבן אם הוא דוחה שבת.

והאי דקמיפלגי בשיר של שואבה - הוא להודיעך כחו דרבי יוסי בר יהודה, דאפילו שיר דשואבה, שאינו עבודה, אלא רק לשמחה, נמי דחי שבת.

ועתה מדייקת ממשנתנו כנגד דברי רב יוסף:

והא קתני במשנתנו: זהו חליל של בית השואבה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

ויש לנו לדייק: זהו, חליל של בית השואבה, הוא דאינו דוחה שבת ויום טוב.

אבל חליל דקרבן - דוחה שבת ויום טוב לפי שהוא בכלל עבודה של הקרבן.

ועתה עלינו לדון: משנתנו - מני? לפי מי היא שנויה?

אי נימא רבי יוסי בר יהודה הוא.

לא יתכן לומר כן, כי האמר: שיר של שואבה נמי דוחה.

אלא, לאו - רבנן הוא.

ותיובתא דרב יוסף בתרתי!

ומסקינן: תיובתא.

ועתה מבארת הגמרא את עיקר המחלוקת אם שירה היא בפה או בכלי:

מאי טעמא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי?

לפי שכך מוכח מהא דכתיב בדברי הימים ב [פרק כט]:

"ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח. ובעת החל העולה, החל שיר ה' והחצוצרות, ועל ידי כלי דויד מלך ישראל".

ומוכח שכלי דוד נקראים שיר.

ומהחצוצרות אין ראיה, שהם לא היו לצורך השירה אלא למצות התקיעות, שהיו תוקעים על קרבנות התמידים והמוספים.

מאי טעמא דמאן דאמר עיקר שירה בפה?

משום דכתיב בדברי הימים ב [פרק ה] "ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים להשמיע קול אחד". ולא מוזכר בפסוק זה כלי נגינה.

[וכאמור, אין החצוצרות המוזכרות כאן משמשות לשיר, אלא למצות תקיעה על תמידין ומוספין].

ופרכינן: ואידך [הסובר שעיקר שירה בפה] נמי, הא כתיב "ויאמר חזקיהו להעלות העולה למזבח. ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות, ועל ידי כלי דוד מלך ישראל"!?

ומשנינן: הכי קאמר הכתוב: "החל שיר ה"'

- בפה. לפי שהשירה בפה היא עיקר המצוה.

"ועל ידי כלי דויד מלך ישראל" - לבסומי להנעים ולהשביח קלא, את קול השירה בפה.

ופרכינן: ואידך [הסובר שעיקר שירה בכלי] נמי, הא כתיב "ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים", ולא הוזכר בו כלל כלי שירה!?

ומשנינן: הכי קאמר: משוררים דומיא דמח צצרים.

מה "מחצצרים" תוקעים בכלי - אף "משוררים" מנגנים בכלי.

מתניתין:

מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו!

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו הכהנים והלויים מעזרת ישראל, שהיא גבוהה, לעזרת נשים, הנמוכה ממנה.

והיו מתקנין שם "תיקון גדול", שיבואר בגמרא.

מנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהם של כל אחת מהמנורות.

וארבעה סולמות היו לכל אחד ואחד מארבעת הספלים שבראש המנורות.

והיו מטפסים ועולים על הסולמות ארבעה ילדים בחורים מפירחי כהונה, בחור אחד לכל סולם, ובידיהם היו כדים של שמן של מאה ועשרים לוג, שהן היו מטילין את השמן מהכדים לכל ספל וספל.

מבלאי מכנסי כהנים, ומהמייניהן, מאבנטיהם - מהן היו מפקיעין קורעים חתיכות אריג, כדי לעשות מהן פתילות.

ובהן, בפתילות אלו, היו מדליקין את השמן שבספלים אשר בראש המנורות.

ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.

כתנאי [כתנאים], שכבר נחלקו בענין זה דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת ערכין: המנגנים בכלי הנגינה שבמקדש עבדי כהנים היו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: משפחת בית הפגרים ומשפחת בית צפריא, ומהעיר אמאום היו, שהיו ישראלים מיוחסים עד שהיו משיאין את בנותיהם לכהונה, ולא היו עבדים.

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: לוים היו. מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה נחלקו] דמאן [שמי] שאמר כי עבדים היו המנגנים, קסבר [סבור הוא]: עיקר שירה בפה והנגינה אינה אלא ליווי שאינו עיקרי ולכן יכלו להיות המנגנים אף עבדים. ומאן [ומי] שאמר שלויים היו המנגנים, קסבר [סבור הוא]: עיקר שירה בכלי, ולכן היו המנגנים צריכים להיות לויים, שהרי עושים הם את עבודת הלויים בשירה, אבל ישראלים פסולים לכך.

ומקשים: ותסברא [וסבור אתה] שאפשר לפרש כן?! שהרי לפי הסברך זה, ר' יוסי מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם סבור הוא] כי עיקר שירה בפה היא — אם כן אפילו עבדים נמי [גם כן] יכולים לנגן, ומדוע אם כן היה צריך לכך משפחות מיוחסות מישראל, ואי קסבר [אם סבור הוא] שעיקר שירה בכלי — אם כן לוים אין [כן] ישראלים לא!

אלא אין ממש בפירוש זה, ויש לומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] עיקר שירה בפה והנגינה בכלי אינה עיקר. אלא בהא קא מיפלגי [בזו נחלקו]: דמר [שחכם זה] סבר: הכי הוה [כך היה] המעשה, שעשו זאת עבדים, ומר [וחכם זה] סבר: הכי הוה [כך היה] המעשה, שעשו זאת ישראלים מיוחסים.

ושואלים: אם כן למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם כך או כך היה המעשה? ומשיבים: יש מכאן מסקנה לענין אם מעלין מדוכן ליוחסין ולמעשר קא מיפלגי [חלוקים הם], האם העובדה שאדם אחד או אבותיו היו מן המנגנים על הדוכן במקדש משמשת הוכחה לגבי כשרות ייחוסו או לגבי זכותו במעשרות.

מאן [מי] שאמר שעבדים היו המנגנים, קסבר [סבור הוא] שאין מעלין מדוכן לא לענין יוחסין (כשרות יחוסו) ולא למעשר. ומאן [ומי] שאמר שישראל היו המנגנים קסבר [סבור הוא]: כי מעלין היו מדוכן לענין יוחסין, לומר שכל המנגנים ישראלים כשרים היו, אבל לא למעשר. ומאן [ומי] שאמר כי לוים היו קסבר [סבור]: מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשר.

א עד כאן דנו על פי שיטת רב יוסף, ואילו ר' ירמיה בר אבא אמר: מחלוקת ר' יוסי בר' יהודה וחכמים היא דווקא בשיר של שואבה, שר' יוסי בר יהודה סבר: שמחה יתירה נמי [גם כן] דוחה את השבת, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: שמחה יתירה אינה דוחה את השבת. אבל בשיר של קרבן — לדברי הכל אף הנגינה עבודה היא, ודוחה את השבת.

מיתיבי [מקשים] על דעת רב יוסף שנחלקו בשיר שעל הקרבנות, ממה ששנינו: שיר של שואבה דוחה את השבת, אלו דברי ר' יוסי בר יהודה, וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה. הרי מפורש שנחלקו בענין שיר של שואבה, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דעת רב יוסף! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דבריו.

ומציעים: לימא [האם לומר] מכאן ולהסיק מברייתא זו כי בשיר של שואבה דווקא הוא דפליגי [שנחלקו], אבל בשיר של קרבן — דברי הכל דוחה את השבת, ואם כן לימא תיהוי תיובתא [האם לומר שתהא זו קושיא חמורה] על דעת רב יוסף בתרתי [בשתים], בשני נושאים!

אמר [יכול היה לומר] לך רב יוסף: פליגי [חלוקים הם] בשיר של שואבה, והוא הדין שחלוקים הם אף בשיר של קרבן. והאי דקמיפלגי [וזה שנחלקו] בשיר של שואבה דווקא — להודיעך כחו של ר' יוסי בר יהודה כמה הפליג בשיטתו שאפילו נגינה של שואבה נמי דחי [גם כך דוחה] את השבת.

ומקשים: והא קתני [והרי שונה] התנא במשנתנו: זהו חליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ונדייק: זהו, החליל של בית השואבה הוא שאינו דוחה, אבל של קרבן — דוחה, ואם כן מני [כדעת מי היא] משנתנו? אי נימא [אם נאמר] כדעת ר' יוסי בר יהודה — האמר [הרי אמר] שיר של שואבה נמי [גם כן] דוחה את השבת! אלא לאו רבנן [האם לא כשיטת חכמים] היא משנתנו ותיובתא [וקושיה חמורה] היא על דעת רב יוסף בתרתי [בשני דברים]! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

ושואלים: לגופו של דבר, מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שעיקר שירה בכלי? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצצרות ועל ידי כלי דויד מלך ישראל" (דברי הימים ב' כט, כז), משמע ש"שיר ה'" על הקרבן הוא זה המתנגן בחצוצרות ושאר כלי נגינה.

ומוסיפים לשאול: מאי טעמא דמאן דאמר [מה טעמו של מי שאומר] כי עיקר שירה בפה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ויהי כאחד למחצרים ולמשררים להשמיע קול אחד" (דברים הימים ב' ה, יג) וכיון שפרט לחצוצרות לא הוזכרו כלי הנגינה אחרים יחד עם המשוררים, משמע שעיקר השיר הוא על ידי המשוררים בפה. שכן החצוצרות אינן עשויות לנגינה ואינן נחשבות ככלי שיר, אלא היו עשויות לתקיעות התמידים והמוספים.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר הסובר כי עיקר השיר הוא בפה גם כן] הא כתיב [הרי נאמר]: "ויאמר חזקיה וגו' ". ומכאן שעיקר שירה בכלי! ומשיבים: הכי קאמר [כך, לדעתו אמר]: "החל שיר ה'" משמע — בפה שהוא עיקר השיר, "על ידי כלי דויד מלך ישראל" — לבסומי קלא [להמתיק את הקול] שאין כלי הנגינה אלא כליווי לשירה.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר הסובר כי עיקר השיר בכלי, גם כן] הא כתיב [הרי נאמר]: "ויהי כאחד למחצרים ולמשררים", ומכאן שעיקר השיר הוא בפה! ומשיבים: לשיטה שעיקר שירה בכלי הכי קאמר [כך אמר]: משררים דומיא [בדומה] דמחצצרים, מה מחצצרים כוונתו בודאי בכלי — אף משוררים עושים עבודה זו בכלי.

ב משנה מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. וכך היה הסדר: במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו הכהנים והלויים מעזרת ישראל לעזרת נשים שלמטה ממנה ומתקנין שם תיקון גדול כאשר יבואר. מנורות של זהב היו שם בעזרה על גבי עמודים וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד מן העמודים הללו, וארבעה ילדים מפירחי כהונה (כהנים צעירים) ובידיהם היו כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין שמן לכל ספל וספל. מבלאי (מן הבגדים הבלויים) של מכנסי כהנים ומהמייניהן (ומאבנטיהם), מהן היו מפקיעין (מתירים וקורעים) ועושים מהם פתילות למנורות אלה, ובהן היו מדליקין. והאור היה גדול כל כך, עד שלא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם של הבאים להשתתף בשמחה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This dispute is parallel to another dispute between tanna’im, as it is taught in a mishna in tractate Arakhin: The Temple musicians were slaves of priests; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: The musicians were not slaves; they were Israelites from the family of the House of Happegarim and the family of the House of Tzipperaya. And they were from the city of Emma’um, and their lineage was sufficiently distinguished that they would marry their daughters to members of the priesthood.

Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: They were Levites. What, is it not that they disagree with regard to this; that the one who said that the musicians were slaves holds that the primary essence of song is singing with the mouth. Since the instrumental music is mere accompaniment, it could be performed by slaves. And the one who said that the musicians were Levites holds that the primary essence of song is accompaniment by musical instruments. Therefore, the musicians were Levites, who were tasked with the song that was part of the Temple service.

The Gemara asks: And how can you understand the mishna that way? According to that explanation, what does Rabbi Yosei hold? If he holds that the primary essence of song is singing with the mouth, then even slaves can also play the instruments. Why then does he require that the musicians be from Israelite families of distinguished lineage? If he holds that the primary essence of song is accompaniment by musical instruments, he should have said: Levites, yes, they may play the instruments, but Israelites, no, they may not.

Rather, the explanation of the dispute is that everyone agrees that the primary essence of song is singing with the mouth and the musical instruments are merely for accompaniment. And it is with regard to this that they disagree: It is that one Sage holds that the event took place in this manner, i.e., slaves played the instruments, and one Sage holds that the event took place in this manner, i.e., Israelite families of distinguished lineage played the instruments.

The Gemara asks: What practical halakhic difference is there whether one group or another played the instruments? The Gemara answers: It is with regard to whether one elevates a Levite from the platform to the presumptive status of distinguished lineage and eligibility to receive tithes that they disagree. Is it possible to draw the conclusion that a family is of distinguished lineage or eligible to receive tithes based on the fact that a member or ancestor of that family played a musical instrument on the Temple platform?

The one who said that the musicians were slaves holds that one does not elevate from the platform to the presumptive status of distinguished lineage and eligibility to receive tithes. And the one who said that the musicians were Israelites holds that one elevates a Levite from the platform to the presumptive status of distinguished lineage but not eligibility to receive tithes. And the one who said that the musicians were Levites holds that one elevates a Levite from the platform to the presumptive status of distinguished lineage and eligibility to receive tithes.

§ The Gemara cites an opinion that disagrees with that of Rav Yosef. And Rabbi Yirmeya bar Abba said: The dispute between Rabbi Yosei bar Yehuda and the Rabbis is with regard to the song of the Drawing of the Water. Rabbi Yosei bar Yehuda holds that extra rejoicing also overrides Shabbat, and the Rabbis hold that extra rejoicing does not override Shabbat. However, with regard to the song that the Levites sang accompanying an offering, everyone agrees that it is part of the Temple service, and overrides Shabbat.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Yosef that the dispute is with regard to the song that the Levites sang accompanying the daily offering: The song of the Drawing of the Water overrides Shabbat; this is the statement of Rabbi Yosei bar Yehuda. And the Rabbis say: It does not override even the Festival. Apparently, their dispute is with regard to the song of the Drawing of the Water. Say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Yosef. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.

The Gemara suggests: Let us say, based on this baraita, that it is with regard to the song of the Drawing of the Water alone that they disagree; however, with regard to the song that the Levites sang accompanying the daily offering, everyone says that it overrides Shabbat. If so, let us say that this will be a conclusive refutation of the opinion of Rav Yosef on two counts. According to Rav Yosef, the dispute is with regard to the song of the Drawing of the Water, and not with regard to the song the Levites sang accompanying the daily offering. The above suggestion refutes both aspects of his opinion.

Rav Yosef could have said to you: They disagree with regard to the song of the Drawing of the Water and the same is true for the song that the Levites sang accompanying an offering. And the fact that they disagree specifically with regard to the song of the Drawing of the Water and do not specifically mention the song that the Levites sang accompanying the daily offering is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Yosei bar Yehuda, that even the song of the Drawing of the Water also overrides Shabbat.

The Gemara asks: But isn’t it taught in the mishna: This is the flute of the Place of the Drawing of the Water, which overrides neither Shabbat nor the Festival. By inference, this is the flute that does not override Shabbat; however, the flute that accompanies the daily offering overrides Shabbat. The Gemara asks: Who is the tanna of the mishna? If we say it is Rabbi Yosei bar Yehuda, didn’t he say that the song of the Drawing of the Water also overrides Shabbat? Rather, is it not the Rabbis, and say that this is a conclusive refutation of Rav Yosef on two counts. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.

The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of the one who said: The primary essence of song is singing accompanied by musical instruments? The Gemara answers: It is as it is written: “And Hezekiah commanded to sacrifice the burnt-offering upon the altar. And when the burnt-offering began, the song of the Lord began also, and the trumpets, together with the instruments of David, king of Israel” (II Chronicles 29:27), indicating that the song of God that accompanies the offering is played by trumpets and other instruments.

The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of the one who said: The primary essence of song is singing with the mouth? The Gemara answers: It is as it is written: “And it came to pass, when the trumpeters and the singers were as one to make one sound” (II Chronicles 5:13). Since the verse does not mention any musical instrument played with the singing other than the trumpets, and the trumpets were not sounded as accompaniment for the singers, apparently the primary essence of song is singing with the mouth. The trumpets were sounded in order to accompany the sacrifice of the daily and additional offerings with the requisite sounds of tekia and terua.

The Gemara asks: And according to the other tanna too, who holds that the primary essence of song is singing with the mouth, isn’t it written: “And Hezekiah commanded…the song of the Lord began also, and the trumpets, together with the instruments,” indicating that the instruments are the primary essence? The Gemara answers: This is what the verse is saying: “The song of the Lord began,” indicates that the primary essence is with the mouth; “with the instruments of David, King of Israel,” is to sweeten the sound, as the instruments are merely to accompany and enhance the singing.

The Gemara asks: And according to the other tanna too, who holds that the primary essence of song is singing accompanied by musical instruments, isn’t it written: “And it came to pass, when the trumpeters and the singers were as one,” indicating that the primary essence is with the mouth? The Gemara answers: This is what the verse is saying: Through their juxtaposition, one derives that the singers are similar to the trumpeters; just as trumpeters produce their sound with an instrument, so too the singers produce their song with an instrument.

MISHNA: One who did not see the Celebration of the Place of the Drawing of the Water never saw celebration in his days. This was the sequence of events: At the conclusion of the first Festival day the priests and the Levites descended from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, where they would introduce a significant repair, as the Gemara will explain. There were golden candelabra atop poles there in the courtyard. And there were four basins made of gold at the top of each candelabrum. And there were four ladders for each and every pole and there were four children from the priesthood trainees, and in their hands were pitchers with a capacity of 120 log of oil that they would pour into each and every basin. From the worn trousers of the priests and their belts they would loosen and tear strips to use as wicks, and with them they would light the candelabra. And the light from the candelabra was so bright that there was not a courtyard in Jerusalem that was not illuminated from the light of the Place of the Drawing of the Water.

The pious and the men of action would dance before the people who attended the celebration,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ר פפא עיקר שירה בפה או בכלי תנאי היא דתנן בערכין פ"ב עבדי כהנים היו דברי ר"מ [ר' יוסי] אומר משפחת בית הפגרים כו'. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר לוים. מאי לאו בהא פליגי דמ"ד עבדים היו. פי' אלו המכים באבוב קסבר עיקר שירה בפה והלויים הם משוררים. פי' ואלו המכים באבוב אף על פי שהן עבדים הותרו שהרי אין הסמיכה עליהן. ומ"ד לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי לפיכך לויים היו. ותסברא דבהכי פליגי אי הכי ר' יוסי דקתני כשרין היו מאי קאמר כו' כמו שהוא מפורש בערכין פרק ג' ור' ירמיה בר אבא אמר מחלוקת בשיר של בית השואבה אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודחיא שבת מיתיבי חליל של בית השואבה דוחה שבת דברי ר' יוסי בר' יהודה וחכ"א אפילו יו"ט אינו דוחה תיובתא דרב יוסף תיובתא בחליל של בית השואבה אבל בשיר של קרבן דברי הכל דחי ואסיקנא תיובתא דרב יוסף בתרתי תיובתא מ"ד עיקר שירה בכלי מ"ט דכתיב ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח וגו' ומ"ד עיקר שירה בפה מ"ט דכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד והכי קאמר להעלות העולה החל שיר ה' בפה ועל ידי כלי דוד לבסומי קלא.

ואידך אמר לך אדרבה משוררים למחצצרים מה מחצצרים בכלי אף משוררים בכלי:

אר״פ כתנאי דתניא עבדי כהנים הוו.‎ פי׳‎ ‎אותם שהיו מחזיקין בכלי שיר דר״מ ר׳‎ יוסי אומר משפחות כו׳‎ פי׳‎ משפחות מיוחסו׳‎ שבישראל שמהן היו משיאין לכהונה:

רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו מאי לאו בהא קא מפלגי דמ״ד עבדים היו קסבר עיקר שירה בפה. פי׳‎ והשיר בפה על יד הלוים היה שכשרים לעבודה אלא שעבדים אלו היה מחזיקין בכלי שיר ומ״ד לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי וא״א אלא בלוים:

ותסברא כו׳‎. אלא הכא במעלין מן הדוכן ליוחסין ולמעשרות פליגי מאן דמכשר בעבדים סבר אין מעלין כלל ומ״ד ישראלים היו סבר אין מעלין מדוכן למעשרות וליכא למיחש דאתו לאסוקיה לישראל זה למיתן ליה מעשרות כלוי אבל מעלין מדוכן ליוחסין הלכך בעבדים א״א דלמא מסקי ליה ליוחסין אבל בישראל מיוחס אפשר שראוי הוא ליוחסין ואע״ג דהני לאו בדוכן ממש הוו קיימי כיון דמחזיקין בכלי שיר אתו למטעי בהו כשרואין אות׳‎ משוררין ומעידין עליהם שראו אותם משוררין בב״ה ואתו לאסוקינהו ליוחסין ולפיכך אין עושין כן בעבדים. והא דאמר ר׳‎ יוסי ב״ר שמחה יתירה היא ודחיא שבת ק״ל כיון דשמחה יתירה היא ולאו חובה כ״ש דהוי דינא דלא תדחה שבת ונ״ל דה״ק דהכא לא קפדי בתיקון כלי שיר כולי האי כיון שאינו אלא שמחה יתירה וכיון שכן אין לגזור בשבות כזה במקדש שמא יתקן כלי שיר ורבנן סברי דאפילו בשמחה יתירה יש לחוש לתיקון כלי שיר וכיון שהוא דבר קרוב ואינו חובה לא דחיא שבת:

מ״ט דמ״ד עיקר שירה בכלי דכתיב ויאמר חזקיהו להעלות העולה למזבח ובעת החל העולה החל שיר ה׳‎ ובחצוצרות על ידי כלי דוד מלך ישראל אלמא עיקר שירה אכלי דוד סמיך ליה. ומ״ט דמ״ד עיקר שיר׳‎ בפה דכתיב ויהי כאח׳‎ למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד להודות ולהלל לשם יש לפרש דכיון דקרי משוררים למשמיעים קול בהודות ובהלל לה׳‎ אלמא הנגון וההלול בפה היינו שירה ואיכא דק״ל והכתיב בסיפיה דקרא ובהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר ובהלל לה׳‎ כי טוב מדקאמר כלי השיר אלמא שירה בכלי. וי״ל דודאי ליכא למ״ד דשיר כלים לא הוי חשוב כשיר אלא היינו ראי׳‎ דמייתי דלא קרי משוררי׳‎ סתם דמקדש אלא למשמיע קול בהלל ובהודות לה׳‎ ולא למחזיקים בכלי שיר אלמא עיקר שיר בפה הוא והם הראוי׳‎ ליקרא משוררים דמקדש והיינו דאמרינן למ״ד עיקר שיר בכלי הכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים ופריק ה״ק משוררים דומיא דמחצצרים דהיינו בכלים אלמא ראיה דמייתינן מעיקרא היינו למיקרי להו משוררים סתמא:

כבר ביארנו שעיקר שירה בפה ועם כל זה אחרים היו מנגנים לפניהם בכלי נגון ומ"מ לא סוף דבר לויים אלא אף ישראלים ומ"מ דוקא מיוחסים הראויים להשיא בנותיהם לכהונה אבל לא עבדים ואע"פ שעיקר שירה בפה חוששין שמא יטעו בהם ליוחסין שהרי אמרו מעלין מן הדוכן ליוחסין ולמדת שאע"פ שמעלין מדוכן ליוחסין אין מעלין ממנו למעשר דאם כן אף כל ישראל פסול בו ולמדת שישראל מיוחס עולה על הדוכן לנגן אלא שי"מ שלא על הדוכן היו עומדין ואעפ"כ הואיל ורואין אותם עסוקין בשיר אף הם באים לטעות עליו ולהעלותו שלא מן הדוכן דוקא אלא ממלאכת הדוכן:

בד"ה כתנאי עבדי כו' ומשני רישא ר"י ב"י היא עכ"ל לרב יוסף ניחא דקאמר ר"י ב"י היא דרבנן פליגי עליה בשיר של קרבן ולר' ירמיה ב"א דאמר דבשיר של קרבן מודו רבנן צ"ל דקאמר ר"י ב"י היא ובר פלוגתיה וניחא ליה לאתויי תנא דמשכח בהדיא ולאפוקי מהני תנאי דסברי עיקר שיר בפה וק"ל:

מנורות של זהב כו'. האור הזה על שם השמחה ולכך היו במספר ד' שיהא מאיר לכל ד' רוחות כדמסיק ולא היה חצר כו' ומה"ט חסידים כו' באבוקות של אור כו':

בתוס' ד"ה מעלין וכו' כך פי' בקונטרס התוס' דלגו בפי' הקונטרס ולא הביאוהו כצורתו:

בא"ד ואין הלשון משמע כן וכו' מ"ס הכי הוה מעשה כו' משמע שהמעשה אין תלוי בהעלאה וכו' ר"ל דלפי גי' הגמ' משמע דפלוגתייהו דמר סבר שהיו מעמידים שם עבדים מחמת שהעבדים היו בקיאין יותר ומחמת כן ג"כ אין מעלים מדוכן ליוחסים דהא עבדים היו ומר סבר דאינו כן אלא לוים היו ולא עבדים ולכך מעלין וכו':

בא"ד ומיהו גם לפי שפי' שם יש ליישבו הלשון דחוק ונ"ל דר"ל שגם לפי הגירסא דהתם יש ליישב דר"ל כמו שפירשו התוס' כאן דהעלאה תלויה במעשה ואין ראיה לפי' הקונטרס מהתם:

ד"ה מבלאי מכנסי כו' שגם הוא שש הס"ד ואח"כ מתחיל דבור אחר שעליהם הלוים וכו':

בא"ד ובמס' מדות תנן וכו' ר"ל דשם משמע דגם דוכן לשיר של קרבן לא היה אצל המזבח אלא על מעלה אחת שבין עזרת ישראל לעזרת כהנים:

גמ' בית ציפוריא מעמעום הוי כצ"ל וכן ברש"י. שם אפי' עבדים נמי אי כו' כצ"ל:

שם מ"ט דמאן דאמר עיקר שירה בכלי כו' נ"ב פי' דבהכרח תנאי פליגי כו' דלעיל דייק דכ"ע עיקר שירה בפה ור' ירמיה מוקי פלוגתא דר' יוסי בר יהודה וחכמים בשיר של שואבה אבל של קרבן דברי הכל עבודה היא אלמא דשירה בכלי ודו"ק:

רש"י בד"ה עבדי כהנים היו משנה במס' ערכין היא על אוחזי כלי שיר כו' כצ"ל:

בד"ה נימא תהוי תיובתא דרב יוסף נמי בהא כו' כצ"ל:

גמרא עבדי כהנים היו דר"מ כו'. הב"א הקשה דא"כ לא אתיא מתניתין דקדושין כו' ולא מן הדוכן ולמעלה כוותי' ושם אמרי' אמתניתין דהתם דמצריכה בדיקה ליוחסין זו דברי ר"מ ותירץ דדוכן דהתם ר"ל דשמחת בהש"א דתנן לקמן שעליהן הלוים עומדין בכלי שיר הן שם לא נזכר דוכן כי לא היו עומדין רק על המעלות וקושייתו י"ל דההיא דקדושין הוא מאותן ששרו בפה. ועמש"כ בהגהות איכה רבה בפתיחתא דמשא גיא חזיון ישוב אחר לזה בס"ד:

רש"י ד"ה עבדי כהנים על אוחזי כלי שיר כו'. ובערכין פי' דקאי על המכין בחליל וע"ש במשנה דמיני' קא סליק:

תד"ה כתנאי וי"ל דהוה מפרש הטעם משום כו'. כצ"ל:

תד"ה מעלין משמע שר"ל כו' דמ"ס אין להעמיד עבדים וישראלים לדוכן כו'. כצ"ל:

בא"ד משמע שהמעשה אין תלוי כו' אלא כו' תלוי' במעשה. כצ"ל:

במשנה כדים של ק"כ לוג. עי' תוי"ט מה שהביא ממס' סופרים ממספר עניית הללויה ונעלם מכ"ת שכן איתא בירושלמי בפ' כל כתבי:

רש"י ד"ה יורדין לע"נ כהנים ולוים כו'. גם ישראלים אינם אסורים אלא מעזרת כהנים ולפנים (פ"א דכלים מ"ח):

שם (בסה"ע) וכותל מזרחי שהוא לסוף ע"נ היה נמוך כדאמרי' ביומא. ותמוה דשם לא על כותל ע"נ נאמר רק על כותל הר הבית ע"ש:

תד"ה מבלאי. בתו"ח תירץ דבאבנט אשמעינן דהי' של בוץ ולא של כלאים כו' ונעלם ממנו גמרא דשבת (כא) דמקשה מינה להא דתני רב"ח דפתילות שא"מ בהן בשבת א"מ בהן במקדש וע"ש בפרש"י והכי הל"ל דאשמעינן דלשמחת בהש"א מותר אפי' בשל צמר כדמשני שם או דדוקא הני משום דאינן ראויין למקדש אבנט משום צמר שבו ומכנסים מפני הכבוד דהיו לכסות בשר ערוה. ועי' ש"ע או"ח סי' קנ"ג סכ"א. וגם לשון התוס' תמוה במש"כ שגם היא היתה של שש דהא של צמר נמי מותר ואולי דס"ל דלפי מאי דמשני התם אהא דמקשה תו מהא דתני רב"מ בגדי כהונה כו' פתילות למקדש לא דבוץ גם קושיא ראשונה ממתניתין מיתרצא בהכי וכמ"ד דאבנטו של כה"ד של שש לבד ודוחק ועוד דהא קי"ל הלכה כרבי דהי' של כלאים יותר טוב לאוקמי מתניתין אליבא דהלכתא ושמחת בהש"א שאני ועוד דסתם מתניתין ביומא (עא ב) משמעה כרבי מדקאמר מוסף עליו כ"ג כו' משמע דבד' הבגדים שוים ומזה תקשה ג"כ לדעת ריב"א בתוס' לעיל (ה) דמחלק בין מצנפותם. ועי' בש"א סי' כ"ט:

במשנה ספלים. נ״ב בפלס שפלים למרום (איוב ה) מן בבשל ישבי:

וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם. נראה לי בס"ד מְנוֹרָה רמז לתורה (משלי ו, כג) 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' ולכן היה בכל מנורה ד' ספלים כנגד ד' חלקים של פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] ונקראים בשם סְפָלִים דאיתא במדרש (בראשית רבה פח, ו) בפסוק (בראשית מ, טז) 'וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי' אלו שלשה מלכיות והסל העליון הוא מלכות אדום עיין שם. נמצא אדום נקרא בשם סל והתורה מכנעת את אדום דכתיב (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' ואמרו רז"ל 'כְּשֶׁהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ועיקר עסק התורה הוא בפה דכתיב (משלי ד, כב) 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם' ודרשו רז"ל (עירובין נג:) למוציאהם בפה, ולכן לעסק התורה מכנהו בשם סֵפֶל כי תבא אות פ' שבה עסק התורה ותפריד אותיות סל שהם כינוי לאדום.
ובזה פרשתי בס"ד רמז המשנה (משנה שבת יח, ב) 'כופין את הסל לפני האפרוחים' שהם תינוקות של בית רבן הבל שאין בו חטא כלומר כופה מלכות אדום, ולכן נרמזו בארבע ספלים ארבע חלקי התורה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד].
ומניחין 'כַּדֵּי שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג לְכָּל סֵפֶל וְסֵפֶל' רמז כי ק"ך צרופי אלקים יתמתקו על ידי עסק התורה. גם ק"ך לוגין הם שלשים קבין רמז לאות למ"ד שהוא עליון הרומז ללימוד התורה. 'וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹּא הָיְתָה מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה' נרמז בזה שכל בית ובית צריך שיהיו נשמעין בו דברי תורה ואמרו רז"ל (מגילה טז:) 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה' זוֹ תּוֹרָה, 'וְחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶם' כי אֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר הם דברי תורה ותופסים אותם בִּידֵיהֶם לרמוז שדברי תורה באים לידי מעשה כי המעשה תתייחס ליד. ובזה פרשתי בס"ד הכרוז אשר מכריזין בגן עדן (פסחים נ.) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו 'בידו' דייקא כלומר קיים אותו במעשה אשר תתייחס לידים.
ומה שהיו זורקין האבוקות למעלה וחוזרין ומקבלים אותם, נראה לי בס"ד רמזו בזה על אורות מ"ן [מיין נוקבין] אשר מעלים על ידי עסק התורה מתתא לעילא ועל אורות מ"ד [מיין דוכרין] שיורדין מעילא לתתא ודוק.

מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי הַכֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶם, מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וכו'. וקשה למה אין לוקחים אלא משני מינים אלו בלבד ואין לוקחים מן הכתונת? והתוספות נרגשו בזה והניחו בקושיא.
ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (ערכין טז.) אבנט מכפר על הרהור הלב ומכנסיים על עריות אבל הכתונת מכפרת על שפיכות דמים. והנה בקיבוץ עם רב שנמצאים שם אנשים ונשים שמחים אז היצר הרע יתגרה יותר בשתי עונות אלו להחטיאם בעריות ובהרהור הלב, לכן מביאין בגדים אלו המכפרים על זה ועל זה להדלקת מצוה כדי שיגינו שבאותו מעמד לא יתגרה היצר הרע בשתי מכשולות אלו, וגם לעורר את לב האנשים אשר רואין את זאת ההדלקה לקחת מוסר לעצמם להיות נשמרים בדבר זה.

גמרא לימא תהוי תיובתא דר"י בתרתי. כעין זה לעיל דף ד ע"ב וש"נ:

תיובתא דרב יוסף וכו'. יש מי שהקשה דהרי אמרו בירושלמי על משנתנו הא של קרבן דוחה מתניתין כרבי יוסי בר יהודה דתני חליל של קרבן דוחה את השבת דברי רבי יוסי בר יהודה וחכ"א אינו דוחה לא את השבת ולא את י"ט ע"כ בירושלמי והרי הך ברייתא כרב יוסף דשל שואבה אינו דוחה ואמאי אסקיה לרב יוסף בתיובתא. ואני בעניי השבתי דלק"מ דודאי ברייתא דמייתי בירושלמי וברייתא דמייתי בתלמוד בבלי הן אמיתיות וליכא למימר דחדא היא משבשתא א"כ תקשי ברייתות אהדדי דברייתא דסוגיין בבבלי קאמר רבי יוסי בר יהודה דשיר שואבה דוחה שבת וברייתא דירושלמי קאמר שיר דקרבן. ומוכרח לומר דברייתא דירושלמי דנקטה גבי רבי יוסי בר יהודה שיר דקרבן ה"ה דגם שיר דשואבה לרבי יוסי בר יהודה דוחה שבת ונקיט שיר דקרבן להודיעך כחן דרבנן דפליגי אף בשיר דקרבן ורבנן הלכתא כוותייהו אבל לר"י בר יהודה אף דשואבה דחי כמפורש בברייתא דבבלי וא"כ שפיר מותיב לרב יוסף ומסיק בתיובתא:
אך קשה לרבי ירמיה בר אבא דקאמר דשיר של קרבן לדברי הכל דוחה שבת דהרי קתני בברייתא דירושלמי דרבנן פליגי וסברי דשיר של קרבן אינו דוחה ואיך קאמר רבי ירמיה דשיר דקרבן לדברי הכל דוחה שבת:
ונראה דמאי דקאמר רבי ירמיה דברי הכל היינו על התנאים המוזכרים במשנה וברייתא דסוגיין. ואה"נ דאיכא רבנן אחריני דפליגי, ומזקנים אתבונן דסברי מרנן התוספות והרשב"א ז"ל לתרוצי סוגיי בכיוצא בזה. והלא מראש דברתי אני בעניותי בקונטריס יעיר אזן מערכת כף אות ב' עיין שם ומשם באר"ה ככל אשר דברנו בס"ד:

תוספות ד"ה מבלאי מכנסי הכהנים. עמ"ש בעניותי בהגהות הרמב"ם פ"ח דכלי המקדש בסייעתא דשמיא:

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם. פירוש היו מרקדים לפני הלויים שהיו עומדים במעלות והם היו למטה בעזרה ומרקדים לפניהם באבוקות של אור שהיו זורקין כלפי מעלה ומקבל א' וזורק א' והיו אומרים דברי שירות. לקוטי רב בצלאל כ"י בשם רבינו ישעיה הגדול:

(נא סע"א רש"י) ד"ה שלא היתה וכו' וכותל מזרחי שהוא לסוף עזרת נשים היה נמוך וכו'.—עי' יומא שם דפי' רש"י, דכותל הר הבית שבו נכנסים לחיל שלפני עזרת נשים היה נמוך. ודע שבס' תבואות הארץ פ"ז (ירושלם תר"ס, עמ' שלח וש"מ) השיג על פירש"י כאן, שמדבריו נראה שלמזרח הר הבית היו בתי בני אדם בירושלים, כי באמת היתה חומת הר הבית שבמזרח ג"כ חומת עיר ירושלם עצמה, כמבואר ביוסיפון.

שיטת הרמב"ם בעיקר שירה בכלי או בפה.
א) הרמב"ם פוסק (פ"ג מכלי המקדש הל"ג) וז"ל - ואין פוחתין מי"ב לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן כו' ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין וכו'. בהלכה זו פוסק שעיקר שירה בפה. ברם בהל' ו' שם פוסק וז"ל - בי"ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח כו' וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת עכ"ל. הרי דעתו שהחליל של קרבן דוחה שבת כשיטת ר' ירמי' בר אבא וכמסקנת הסוגיא. ולכאורה טעמו של ר' ירמי' הוא משום שסובר דעיקר שירה בכלי, וא"כ שיטתו עומדת בניגוד לפסק הרמב"ם, ואיך מקיים הרמב"ם שתי שיטות סותרות, מצד אחד פוסק שעיקר שירה בפה ומצד שני שהחליל דוחה את השבת.
ונ"ל, שלרמב"ם מתפרשת שיטת ר' ירמי' במסקנה שעיקר שירה בפה, אלא שר' ירמי' סובר שגם ההדור של שירה בכלי דוחה את השבת, ובכך דומה לציצין שאינן מעכבים את המילה הדוחים את השבת מטעם הדור מצוה.
והוא ע"פ מה שביאר הגר"ח זצ"ל שבדין הדור מצוה וזה קלי ואנוהו יש שתי הלכות: א) חלות שם הדור מצוה בעלמא כגון ההדור דטלית נאה וס"ת נאה; הדור זה אינו חלות בעצם קיום המצוה דציצית וכתיבת ס"ת אלא מהוה קיום לעצמו והדור מצוה בעלמא; ב) חלות שם הדור מצוה שחל בעצם קיום המצוה, כגון במילה הציצין שאינן מעכבין; הדור זה דוחה שבת משום דהוי חלות שם מילה שע"י מקיימין מצות מילה עצמה ואינו הדור מצוה בעלמא. ונראה דבדומה לזה סובר הרמב"ם לגבי שירה בכלי, דאינה קיום הדור מצוה בעלמא ובסומי קלא גרידא, אלא שחלה בעצם מצות השירה על הקרבן והוי' קיום דשירה בעיקר הקרבת הקרבן. ודעתו שהפסוקים שמזכירים כלים מנגנים בהדי שירה בפה מוכיחים שהנגינה בכלים אינה סתם הדור מצוה אלא מהוה חלק מעצם חלות השירה על הקרבן, דהשירה בכלים ובפה הם קיום בעיקר הקרבת הקרבן.
ועיין בריטב"א כאן בסוגיא וז"ל: ואיכא דק"ל והכתיב בסיפיה דקרא ובהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר ובהלל לה' כי טוב מדקאמר כלי השיר אלמא שירה בכלי וי"ל דודאי ליכא למ"ד דשיר כלים לא הוי חשיב כשיר אלא היינו ראייה דמייתי דלא קרי משוררים סתם דמקדש אלא למשמיע קול בהלל ובהודות לה' ולא למחזיקים בכלי שיר אלמא עיקר שירה בפה הוא וכו' עכ"ל. הריטב"א סובר דשירה בכלי חלה בעצם מצות השירה של הקרבן ושל המקדש - אלא דפליגי בעיקר חיוב דשירה אי הוא דוקא בפה או גם בכלי. כל זה לגבי החיוב דשירה, אולם בחלות השירה, שירה בכלי היא מעיקר חלות השירה על הקרבן ושבמקדש. וכן סובר הרמב"ם דגם אם עיקר שירה בפה מ"מ חלות שם השירה על הקרבן חלה אף בשירה בכלי, והואיל והרמב"ם סובר שהשירה בכלי מהווה קיום בהקרבת הקרבן דוחה היא את השבת. אליבא דהרמב"ם סובר ר' יוסף דלמ"ד עיקר שירה בפה דין השירה בכלי הוי חלות דין הדור מצוה בעלמא ושירה בכלל ואינו חלות בעיקר הקרבן. ברם לר' ירמיה שירת כלי חלות בעצם השירה על הקרבן, ויוצא מכך שלרב יוסף שירה בכלי אינה דוחה את השבת, ולר' ירמי' דוחה.
ויש להעיר, דאי שיטת ר' ירמי' - וכן פוסק הרמב"ם - דבשירה בכלי קיימת חלות דין שירה בהקרבת הקרבן, וחשובה חלות שירה ממש כמו שירה בפה, מדוע סוברים דליכא חיוב שהלויים ינגנו על הכלים, והרי כתיב (דברים י״ח:ז׳) ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה', ודרשינן (ערכין יא), וכן מביא הרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הל"ב), אי זהו שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה. ומאחר דהנגינה בכלי חשובה שרות ושירה ממש למה אין חיוב שרק לוי ינגן, ומדוע סוברין ר' ירמיה והרמב"ם דישראלים מנגנין בכלים כמו לויים.
ונ"ל, דשאני דין שרות דלוי מעבודת הכהנים, דפסול זר בעבודת הכהנים דין הוא בעצם החפצא של העבודה. עבודת הכהנים אינה ראוייה לזר, כי עצם החפצא של עבודת הקרבנות כשר דוקא בכהונה, משא"כ בשירה ושירות דלוים אין הפקעת הזר משום עצם החפצא דשירה ודשרות, כי גם זר ראוי להן. יסוד איסור זר בשרות דלוים הוא משום חלות מינוי הלוים, דכל שיש מינוי לוים לשרת מופקע זר, אבל במקום שאין לוי מתמנה זר כשר. שיטת הרמב"ם דמינוי לוי בשיר תלוי בעיקר חיוב דשיר, דאם עיקר השירה בכלי, ונגינה בכלי מעיקר חובת השירה ושרות, חייבין למנות דוקא לוי, וזר פסול. לעומת זאת אם עיקר השירה בפה, וכן פוסק הרמב"ם, המחייב הוא למנות לוי לשרת בשירה בפה, וזר פסול לשיר בפה. ברם אין חיוב למנות לוי לנגן בכלים, ולכן זר כשר לנגן בכלי, דעצם החפצא דשרות ושירה ניתנת לזרים במקום שאין מינוי לוי.
ונראה, דחילוק זה מוכרח, שהרי בשרות דלוי ההלכה היא שמשורר ששיער חייב מיתה (ערכין יא:) מדין זר, וכן איתא שם, אמר אביי נקטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה שנא' כו' והזר הקרב יומת מאי זר אילימא זר ממש הכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה, וכן פוסק הרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הלי"א). והנה, בעבודת הכהנים אין כהן בעבודת כהן חבירו חייב כלום ואין איסור זרות נוהג בכלל בכהן בעבודת חבירו. ועלינו להתבונן בחלוק בין עבודת לוי לעבודת כהן. ונראה שהחילוק כנ"ל, דבעבודת הכהונה עיקר המפקיע דזרות הוא בחפצא של העבודה ולא במינוי הכהן, ולכן אין הפקעה מעבודת כהן לכהן חבירו, דכל כהן ראוי לחפצא דעבודת כהן, מאידך בעבודת שרות דלויה יסוד המפקיע דזר הוא מינוי הלוי לעבודתו ולכן לוי מופקע אפי' מעבודת לוי חבירו, דהמינוי לשוער מפקיע עבודת המשורר, וכן להיפך.
ועיין ברמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הל"א וב') וז"ל - זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש כו' ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנא' ועבד הלוי את עכודת אהל מועד, ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן וכו'. והנה דבריו דורשים ביאור, דמהו גוף המצוה שיהיו פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו ובין שלא רצו, ומה היסוד בקבלת הלוי דחייב לקבל עליו כל מצות הלויה. ועוד, הרי בנוגע לכהנים אין הרמב"ם מביא בכלל איזו שהיא הלכה דקבלה וגם אינו מזכיר שום מצוה שיהיו פנויים ומוכנים לעבודה - וקשה דמ"ש כהן מלוי.
ובהסבר הדברים נראה דמצוה מיוחדת נאמרת בלוים שיהיו מנויים לעבודתם, אחד כמשורר ואחד לשוער. וזה יסוד המצוה שיהיו פנויים ומוכנים לעבודת המקדש, כלומר, שיתמנו איש איש לעבודתו. וזה גם יסוד הקבלה שחייב כל לוי לקבל, דהיינו, שחייב להיות מוכן ולקבל את המינוי והעבודה מעבודת הלויה שממנים אותו אליו, ואסור לבן לוי לסרב איזה שהוא מינוי לעבודת לוי. המנוי הוא המכשיר את הלוי לעבודה ולשרות. דוקא מי שמתמנה מוכשר לעבודת הלויה ומי שאינו מתמנה אינו מוכשר והרי הוא כזר. ואין ממנים מי שאינו מוכן לקבל איזה מינוי ותפקיד שיטילו עליו, דאם אינו מוכן לכל מנוי מהמנויים - בין להיות ממונה כמשורר או כשוער - אינו ראוי להתמנות בכלל.
ע"פ יסוד זה מבואר דין הרמב"ם בשירה בכלי - דהואיל ואין חיוב כעבודת השרות בכלי אין דין מינוי לוי ומשו"ה כל זר כשר בה ולאו דוקא לוים. דהפקעת זרים משרות דלוי תלויה במינוי ולא בעצם החפצא של השרות, משא"כ בעבודת הכהנים.
ב) ובדין החליל בשעת שחיטת הפסח יל"ע, דלכאורה כיון דלא היו בו נסכי יין אין בו חלות דין שירה על גוף הקרבן, שהרי המצרף של השירה לגוף הקרבן הם הנסכים כדאיתא בתוס' בברכות (לה. ד"ה שאין) כנ"ל. אין שירה חלה על הקרבן אלא ע"י היין דנסכים, והשירה על יין הנסכים מצרפת השירה לעצם הקרבת הקרבן שתיחשב כקיום קרבן. מאחר שבפסח אין יין, לכאורה אין השירה חלה בקיום הקרבת הקרבן ואינה אלא מצות שירה במקדש. והנה קיום השירה דקרבן הוא הדוחה את השבת, וא"כ למה ידחה החליל של פסח שבת⁴.
ויתכן דשאני השירה דפסח דהמחייב הוא קרבן ולכן קרבן מתיר לדחות שבת. כי אע"פ שאין בפסח שירה על היין, ואין בו שירה בעיקר קיום ההקרבה דפסח, בכל זאת מכיון דיש מחייב של קרבן לשיר בשעת הקרבתו יש דין דחייה. והנה, שירת קרבן הפסח זקוקה לעזרה, וחזינן מכך דדין הוא מדיני הקרבן ויש לשירה שייכות לקרבן ואינה שירה במקדש בעלמא בלי שייכות לקרבן. ובכן אע"פ שבלי יין אין השירה קיום בעיקר הקרבת הקרבן עצמה מ"מ יש מחייב דקרבן ושייכות וצרוף לקרבן. ולפי"ז פסק הרמב"ם שהשירה בכלי החליל דוחה שבת מבואר ואינו משום שהשירה חלה בעצם הקרבת הקרבן כנ"ל אלא משום ששירה בשעת ההקרבה דוחה שבת כשיר בעת הקרבת הפסח, שמאחר שיש צרוף לקרבן דוחה שבת.
לעומת זאת שירת שמחת בית השואבה אינה מצורפת לקרבן כלל, שהרי אין בה מחייב של קרבן. השירה של בית השואבה כשרה בכל הר הבית, ולפיכך אינה דוחה שבת. דוקא השירה שבעזרה הבאה מחמת חיוב קרבן, כפסח, דוחה שבת, אבל שירת שמחת בית השואבה היא שירת מקדש בעלמא בלי חיוב קרבן כלל ולכן אינה דוחה.
ג) שיטת התוס' היא שהדין שאין אומרים שירה אלא על היין נוהג דוקא בשירה בשעת הקרבת קרבן אבל שלא בשעת הקרבה יש שירה ואפי' בלי יין. הקשה במנ"ח (מצוה שצ"ד) וז"ל, ודבריהם תמוהים מאד מאי מקשה בש"ס (בערכין יא) דביכורים האיך אומרים שירה והא אין אומרים שירה אלא על היין ודחיק לתרץ כגון שהביא יין, הא ביכורים הוי שלא בשעת הקרבה, דאין מקריבין ביכורים כלל, ולדבריהם שלא בשעת הקרבה אומרים בכמה דוכתין שלא על היין, וצע"ג, עכ"ל.
ונראה שהתוס' מכוונים לומר שרק שירה שחלה מדין קרבן זקוקה ליין ולא שירה אחרת. והנה בסוגיא בערכין (שם) איתא א"ר מתנא מנין לביכורים שטעונין שירה איתא טוב טוב מהכא, שבכורים טעונין שירה כקרבן, דמהוה חלות שירה של קרבן. ולכן מקשה הגמ' שפיר מהא דאין אומרים שירה אלא על היין, מאחר שביכורים טעונים שירה מדין שירת הקרבנות.
אמנם הרמב"ם השמיט תירוץ הגמרא ששרים דוקא בבכורי יין (פ"ד מבכורים הלט"ז - י"ז), ויוצא שהוא פוסק ששירת הביכורים חלה מדין שירה בעלמא ולא מדין שירת קרבן. ונראה שטעמו מפני שפוסק כירושלמי (פ"ב הלכה ג') הלומדת שירה בבכורים משום שנאמר בביכורים בכל הטוב ונא' (ביחזקאל כג) כשיר עגבים יפה קול ומטיב נגן (וכן כותב רש"י לעיל מז:), ולפי"ז הוי' שירת מקדש בעלמא ולא שירת קרבן, ולכן סובר שאינה צריכה יין.
ונראה שיש נ"מ לגבי ר"מ (בערכין יא) הסובר דשירה מעכבת קרבן, דרק שירה שחלה בגופה של קרבן מעכבת. ולפי"ז נראה שאפי' לר"מ שירה לא מעכבת בקרבן פסח ובביכורים, מכיון שאין שירתם חלה בעצם הקרבת קרבן, כנ"ל.
ד) והנה במשנה (נא:) איתא שהלוים היו עומדים על המעלות ושרו בעת שמחת בית השואבה. ונ"ל כי לרמב"ם אין זה חיוב - דהא קיום השמחה הוא מדיני יו"ט לרמב"ם ולא מדין שירה במקדש, ואין הכרח בלוים, אלא שיש הדור מצוה כשהלוים שרים בשמחה זו. ואע"פ שאין בשירה זו דין עבודת השירה של לוים במקדש, בכל אופן יש חלות שם חפצא של שירת לוים בכל עת שהם שרים הגם דאיננה עבודת השירה שבמקדש. ראיה לכך מדין ההוספה על העיר דירושלים דאיתא ברמב"ם דשרים בכנורות ובנבלים ובכלי שיר (פ"ו מבית הבחירה הלי"ב), ובתוספות (פסחים סד. ד"ה קראו) איתא ששיר זה שרו לוים, (וצ"ע כי אין הצורך בלוים בשיר בהוספת העיר מוזכר ברמב"ם), ולכאורה קשה, הרי שיר זה היה חוץ למקדש ומדוע לתוס' שרים אותו דוקא לוים. וחזינן גם מזה הדין שיש חלות שם של שירת לוים גם בלי חלות דין עבודת השיר שבמקדש. והוא הדין בשמחת בית השואבה לרמב"ם, דהלוים שרים אע"פ שאינה מצות שירה במקדש רק שירה מדיני יו"ט.
שם. בגמ' - שמחה יתרה נמי דוחה את השבת. וז"ל רש"י בד"ה הכי גרסינן: הואיל ושמחת מצוה הוא ובחליל אין איסור מלאכה אלא שבות בעלמא עכ"ל. דבריו צריכים ביאור.
נ"ל, לפי ר' ירמיה דריב"י ס"ל ששמחת בית השואבה מהוה מצות שירה במקדש, ומצות מקדש דוחה שבות דרבנן. באיסור דאורייתא - דוקא עבודת קרבנות דוחה, אבל באיסור דרבנן אפילו מצות שירה במקדש הכללית דוחה שבת. שמחת בית השואבה אינה שמחת מצות בעלמא אלא מצות שירה במקדש, ולפיכך דוחה.
שם. רש"י ד"ה למחצצרים כו' וחצוצרות לאו כלי שיר נינהו שהן לתקיעות התמידין והמוספין עכ"ל. אליבא דרש"י חצוצרות אינן כלי שיר אלא מצות התקיעות בחצוצרות מצוה מיוחדת היא לעצמה ולא מדיני שירה במקדש.
א) ברם הרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הל"ה) בניגוד לרש"י פוסק שכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן ושירת הלוים, וז"ל - בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה וכו'. מאחר שמביא את דין התקיעות בחצוצרות בהלכות שירת הלוים על הקרבנות, משמע שהוא סובר שתקיעות בחצוצרות קיום שירה הן, ולכן נ"ל דהחצוצרות לשיטתו הווין כלי שיר. וכן במנין המצוות שלו מונה רק מצוה אחת דשרות הלוים במקדש ואינו מונה התקיעות בחצוצרות במקדש כמצוה בפני עצמה, ונראה שכוללתה במצות השירה ושרות דלוים, דהויין חלות שירה. נהי דלרמב"ם עיקר חלות מצות חצוצרות היא קיום שירה, עכ"ז יש לשירה בחצוצרות דינין מיוחדין. חצוצרות טעונות כהן ויש חיוב מיוחד לתקוע בחצוצרות רק בימי המועדות ובר"ח ולא בשאר הימים. בשאר הזמנים וקרבנות ליכא חיוב מיוחד דשירה בחצוצרות ובכהן, אלא עיקר השירה בפה, וגם ישראלים מנגנים בכלי השיר כנ"ל.
כתב הרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הל"ה - ו') וז"ל: בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרים שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות כו' בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח, בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביו"ט הראשון של פסח, וביום הראשון של עצרת, ובשמנה ימי החג, וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת, עכ"ל. וצ"ע מהו יסוד החילוק בין מצות החצוצרות ותקנת החליל, ולמה יש ימים מסוימים שתוקעים בחצוצרות ויש ימים אחרים שמכים החליל.
והנה, הרמב"ן מבאר בספר המצוות (שרש ראשון), דהרמב"ם סובר שמצות ההלל היא מדרבנן, והרמב"ן בהשגותיו (שם) כתב שהיא מדאורייתא, וז"ל הרמב"ן - והנראה כו' שהוא מן התורה כו' ויהיה הלל"מ או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות, כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא, ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן, ושלא בעת הקרבן בכלל השמחה, אלא שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני דאינו מקודש לחג ואינו טעון שירה ושם במס' ערכין (יא:) אמרו מנין לעיקר שירה מן התורה מהכא תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וטוב לבב וכו' הוי אומר זו שירה, א"כ אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב ונתרבו כל מיני שמחות שתהא השירה מכללן עכ"ל.
הרמב"ן מסביר שחיוב ההלל ביו"ט הוא מכלל מצות שמחת הרגל ולכן הוא מן התורה. נוסף לכך מחדש הרמב"ן דגם התקיעות בחצוצרות במועדים ובר"ח על קרבנות המוסף הן קיום מצות שמחה, דסובר שתקיעות בחצוצרות מהוות שירה וקיום שירה הן. יסוד קיום השירה במועד הוא קיום שמחה, ויש קיום שמחה כששרים על הקרבנות דמועד וגם כששרים הלל בגבולין ובמיוחד יש קיום שמחה בתקיעות בחצוצרות במקדש.
אליבא דהרמב"ן נוהגת מצות החצוצרות במקדש ביום שמחה, כדכתיב וביום שמחתכם. והנה, תוקעים בכל קרבן מוסף, במועד, בר"ח ובשבת. יוצא לפי הרמב"ן שיש שמחה במקדש בראש חדש ובשבת. והנה, לגבי ר"ח, כותב הרמב"ן דכ"ז במקדש אבל מיעטו ר"ח בגבולין מפני שאינו מקודש לחג ולכן בגבולין אינו טעון שירה. כלומר שיש שתי הלכות בר"ח: א) ר"ח במקדש; ב) ור"ח בגבולין. במקדש יש בר"ח חלות שמחה והמחייב של שמחה בר"ח היא המצוה להקריב קרבנות מוספי ר"ח. מאידך בגבולין ליכא בר"ח מצות שמחה ואינו שוה למועד. משום כך אין דין הלל דאורייתא בר"ח בגבולין, כי ההלל דר"ח בגבולין אינו אלא מנהג ולא מה"ת. ברם במקדש מצות שמחה ושירה בר"ח מן התורה היא.
ביאר הגאון ר' משה זצוק"ל דלרמב"ן גם בשבת אע"פ שבגבולין אין מצות שמחה יש שמחה במקדש וכמשמעות הספרי פ' בהעלותך, וז"ל, וביום שמחתכם ובמועדיכם אלו שבתות עכ"ל, דתוקעים בחצוצרות במוסף שבת והוא משום דאיקרי יום שמחה, שכן נוהגת מצות שמחה בשבת במקדש. ועפ"ז הסביר מדוע, לפי נוסח אשכנז, אומרים ישמחו במלכותך וכו' דוקא בתפלת מוסף, דהואיל ותפלת המוסף שייכת למקדש דמתפללין אותה מדין ונשלמה פרים שפתינו, ובמקדש היתה חלות שמחה בשבת בשעת הקרבת המוספים של היום ומשום כך אומרים ישמחו בתפלת המוסף, אבל לא בשאר התפלות.
ע"פ דברי הרמב"ן מובן יסוד תקיעת החצוצרות במקדש ולמה תוקעים בימים מסוימים, והוא שתוקעים בחצוצרות ביום שמחה במקדש והיינו בכל המועדים, בר"ח ובשבת.
ונראה, דגם הרמב"ם ס"ל כהרמב"ן לגבי הלל וחצוצרות במקדש, כי אע"פ שהרמב"ם חולק על הרמב"ן בהלל בגבולין ודעתו דאין הלל מה"ת, מ"מ במקדש גם הרמב"ם יודה שיסוד המצוה דתקיעות בחצוצרות הוא קיום הלל ושירה דשמחה. וכמה ראיות לכך: הרי כתוב, וביום שמחתכם גו' ותקעתם וגו'. ועוד, דתקעו בעת הבאת נסוך המים למקדש (לעיל מח.), ופרש"י בד"ה תקעו והריעו, וז"ל דכתיב ושאבתם מים בששון עכ"ל. וכן כשזקפו הערבות בצדי המזבח בחג תקעו (לעיל מה.), והתוס' שם (ד"ה תקעו) מפרשים, וז"ל - משום שמחה עכ"ל, מוכח שתוקעים במקדש משום שמחה, וכן לרמב"ם יסוד הדין דתקיעות הוא קיום שמחה. ויוצא מכך שמצות התקיעות נוהגת בכל הימים שיש חלות שמחה במקדש והם כל הימים שמקריבין בהם קרבן מוסף.
והנה הסברנו לעיל דלפי הרמב"ם התקיעות בחצוצרות הן קיום שירה דמצטרפות בהדי שירת הלוים, וא"כ גם בזה מסכים הרמב"ם עם הרמב"ן שחצוצרות ושירה חדא קיום הן ויסוד קיום מצותם הוא מצוה דהלל ושמחה. אך בזה פליגי, דלרמב"ן גם בגבולין יש מצות הלל מה"ת משום מצות השמחה, ולרמב"ם המצוה דשמחה בגבולין אינה מחייבת הלל ושירה, ברם במקדש בין לרמב"ם ובין לרמב"ן יש מצות הלל ושירה מה"ת והיא ממצוות הימים שיש בהם שמחה כמקדש.
לפי"ז מבואר באיזה ימים תוקעים בחצוצרות במקדש. בנוגע לתקנת החליל, איתא בערכין (י.) מ"ש הני, הואיל ויחיד גומר בהן את ההלל כו' מ"ש בחג דאמרי' כל יומא ומ"ש בפסח דלא אמרי' כל יומא, דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן, שבת כו' לא איקרי מועד כו' ר"ח כו' לא איקדש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה, ר"ה ויוה"כ כו' משום דר' אבהו כו' אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה וכו'. הרי שמנגנים בחליל דוקא באותם הימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בגבולים. קריאת הלל שלם בגבולים היא הקובעת את היום לשירת החליל במקדש⁵.
ונראה שאע"פ שהרמב"ם סובר שהלל בגבולין מדרבנן הוא, מ"מ יסוד המצוה דהלל הוא קיום שמחה, שהרי כתב (פ"ג מחנוכה הל"ו) וז"ל - אבל ר"ה ויוה"כ אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה עכ"ל. מבואר שיסוד קיום ההלל לרמב"ם הוא קיום של שמחה, ור"ה ויוה"כ אינם ימי שמחה יתרה, פירוש שמחה ע"י שירה. ועוד ראייה, כי בברייתא (שבת כא:) איתא לשנה הבאה תקנום יו"ט בהלל והודאה, אולם הרמב"ם כותב (שם הל"ג) וז"ל - התקינו חכמים כו' שיהיו שמונת ימים האלו כו' ימי שמחה והלל וכו', ופשוט שלא נתכוין הרמב"ם לשמחה של אכילה ושתיה דשמחה כזו נוהגת דוקא בפורים ולא בחנוכה (עיין ט"ז או"ח סי' תר"ע סק"ג), אלא ר"ל שמחה של הלל ושירה, כי הלל מהווה מצות שמחה. יוצא מכך דלרמב"ם אמירת הלל היא מצות שמחה מדרבנן.
ויתכן דהרמב"ם ס"ל דבאמירת ההלל בימי החג מתקיימת מצות שמחה מדאורייתא, כדכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש החג, דמשמע דהלל בחג דאורייתא הוא (עי' בהשגות הרמב"ן שם). אך דעתו שאין חובת ההלל מה"ת רק הקיום מדאורייתא הוא, והוי קיום מצות שמחה מדאורייתא. ומה שהשיג שם בספר המצוות, היינו משום שהבה"ג מנה הלל למצוה בפני עצמה, ולרמב"ם הריהו חלק ממצות שמחת החג ואינו מצוה לעצמה, ויש לעיין בזה, וצ"ע בסה"מ.
ב) ומכיון שבאה לידינו הסוגיא דערכין נימא בה מילתא. איתא שם שאין אומרים הלל בר"ח בגבולים משום שלא איתקדש לחג. וביאר רש"י דאינו מקודש בעשיית מלאכה, דמותר לעשות מלאכה בר"ח. והנה, בחוה"מ קיימת מחלוקת בין הראשונים אם איסור מלאכה הוא מן התורה, דלרמב"ם אין בו איסור מלאכה מדאורייתא, והרמב"ן חולק, (עיין בה"ה פ"ז מיו"ט הל"א). וקשה, שהרי לא מבואר שם בערכין דאין הלל בחוה"מ משום דלא איתקדש ממלאכה, ולרמב"ם ועוד ראשונים אין בחוה"מ איסור מלאכה מדאורייתא, וא"כ מ"ש חוה"מ מר"ח.
ונראה לומר, דשאני ר"ח שאין קדושתה חלה כלל בגבולין, דכל החלות דקדושת ר"ח היא בנוגע לקרבן מוסף במקדש, אבל בגבולין הרי הוא יום חול ממש ואין בו חלות קדושה לשום מצוה ממצוות החג. לעומת זה בחוה"מ לגבי דינים אחרים דיו"ט ורגל יש בו חלות קדושת היום בגבולים. והואיל ואיקרי חג לגבי מצוות שמחה וראייה ולגבי שאר מצוות החג כגון חמץ, מצה וסוכה, יש קדושת החג על ימי חוה"מ ועליה שייך קריאת הלל.
והנה, הגר"מ זצ"ל שאל פעם את אביו הגר"ח זצ"ל אמאי אינו מניח תפילין בחוה"מ בשעה שהרמ"א (או"ח סי' ל"א ס"ב) הכריע שאפי' מברכים עליה, ואע"פ שהגר"א (שם) פסק לא להניחן, מ"מ בדין היה להניחן בלא ברכה שהרי יש בדבר ספקא דאורייתא. והשיב לו הגר"ח זצ"ל שדעת הגר"א שאין להניח תפילין בחוה"מ וודאית אצלו ואין לו שום ספק בדבר. חוה"מ, הסביר הגר"ח זצ"ל, פטור מתפילין, משום שהוא קדוש כמו יו"ט עצמו בקדושת היום גמורה דחג אלא שיש בו היתר מלאכה. הפוטר של תפילין בשבת ויו"ט אינו הדין דאיסור מלאכה אלא חלות קדושת היום עצמה, והיא חלה בשלמות בחוה"מ, בניגוד לר"ח דבגבולים שאינו קדוש בקדושת היום בכלל⁶.
ג) ועיין ברמב"ם (פ"ד מתענית הלי"ז) דבתענית תוקעים כהנים בחצוצרות אפי' חוץ למקדש. מכך חזינן, דחלות שם תקיעה בחצוצרות תלויה בכל מקום בכהנים. אין דין הכהנים מוגבל לקיום מקדש, אלא דין הכהנים מעכב בכל מקום בחלות שם תקיעה בחצוצרות - וגם בגבולין⁷.
ד) בר"ה במקדש בשעת תקיעת השופר תוקעין בחצוצרות מן הצד⁸. יש להבין - אם זה מדיני השירה במקדש או דין במצות השופר. נ"מ, אם צריכים דוקא לוים וכהנים בתקיעה זו בחצוצרות. אליבא דהרמב"ם הנ"ל בכל אופן צריך כהנים - דהא סובר שאין חלות שם חפצא של תקיעה בחצוצרות בלי כהנים, כי בחלות דין תקיעות בחצוצרות כהנים מעכבים. ברם לשאר שיטות, צ"ע ואכמ"ל.
ה) בתענית במקדש - מוסיפים שופר לחצוצרות⁹. ואפשר לומר כי הוא מדין שירה במקדש, כי שירה וזעקה אינן תרתי דסתרי, וצ"ע ביסוד הדין ההוא.
שם. בדין הקרבנות הדוחים את השבת. מדאורייתא קרבנות שקבוע להם זמן דוחים את השבת. ויש להבין את יסוד הדחייה, דניתן לפרש שהוא דין דחייה בעלמא שהקביעות לזמן דוחה שבת, או"ד הפירוש הוא שע"פ דין הקרבנות האלו מקבלים שם של קרבנות שבת, וכשם שקרבנות תמיד ומוספין באים בשבת מדין קרבנות שבת כן הוא בקרבנות שקבוע להם זמן דנחשבים כקרבנות שבת עצמה.
והנה, ז"ל רש"י על התורה (שמות כ: ח'), זכור ושמור בדבור א' נאמרו, וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים, וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, וכן ערות אשת אחיך יבמה יבא עליה, הוא שנא' אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי עכ"ל. ודבריו דורשים ביאור. ונ"ל כי סובר שההיתר של שני הכבשים דמוסף בשבת אינו מדין דחייה אלא מדין הותרה, והיינו דבעיקר הצווי לא לעשות מלאכה בשבת הותרה הבאת שני הכבשים - דממצות יום השבת להביא שני כבשים. אין בהקרבתן דין דחייה אלא הותרה הקרבתן מעיקרא, והבאתן ממצות שבת עצמה, וזה הביאור בדבור א' נאמרו. (ודרך אגב יש להעיר, דלפירש"י איסור הכלאים הותר בציצית ולא נדחה, וכן איסור אשת האח הותר ליבום ולא נדחה, ועיין באחרונים, ואכמ"ל.)
ויש לחקור, בהיתר הקרבנות דחג שקבוע להם זמן שבאים בשבת, האם נחשבים ע"פ דין כקרבנות השבת דהותרו כשני כבשי המוסף של שבת, או"ד אינם מקבלים ע"פ דין את חלות השם של קרבנות שבת אלא שדוחים שבת מחמת החיוב להביאם בזמנם, דהואיל וקבוע להם זמן נדחה השבת מפניהם כדי להקריבם, אבל לא הותרו כקרבנות השבת עצמה.
ויתכן דהכרעת שאלה זו תלויה בדין יו"ט שחל בשבת - האם מהווים הם קדושה א' או ב' קדושות, שאם הם קדושה א' מקבלים קרבנות היו"ט את השם של קרבנות שבת, ברם אם ב' קדושות הם מקריבין קרבנות החג רק מדין דחיית שבת בעלמא ולא בהיתר של קרבנות שבת.
ונ"ל שיש בזה מחלוקת בין הראשונים, דהנה מפירש"י בסוגיא דאין חותמין בשתים במס' ברכות (מט.) יוצא שסובר דביו"ט שחל בשבת חלות שתי קדושות, אולם תלמידי ר' יונה מפרשים שם בשם ר' אפרים דקדושה א' הם. לפי"ז מסתבר, שלרש"י קרבנות יו"ט דוחים את השבת מדין דחיה בעלמא שהרי סובר דשבת ויו"ט הם שתי קדושות, ולר' אפרים נחשבים כולם קרבנות שבת. והותרו בשבת דהא סובר דשבת ויו"ט הבאים בב"א קדושה אחת הם.
ונראה שמאחר שבעצם פרשת המוספים כתוב "מלבד עולת התמיד", התמיד הוא קרבן שבת לכ"ע¹⁰.
מאידך גיסא בדין קרבן הפסח שדוחה את השבת פשוט שא"א לומר שיש בו חלות השם של קרבן שבת, הדחייה של פסח לכ"ע הוא מדין דחייה מיוחדת, (עיין במס' פסחים ובסוגיות שם, ואכמ"ל.)
שם. משנה - מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו. [חידושי אגדה] ובגמרא: מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בהמ"ק בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. ראוי לעיין בכוונות של המאמרים האלו.
ונראה ע"פ מה דאיתא לעיל (מא.) ציון היא דורש אין לה - מכלל דבעיא דרישה, שכוונת המאמרים האלו קיום דרישה לציון, חובתנו לזכור את תפארתה של ירושלים בבנינה כדי לקיים המצוה לדרוש לציון.
שם. משנה - יורדין לעזרת נשים "ומתקנין שם תיקון גדול". ובגמרא: מאי תיקון גדול אמר ר"א כו' חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה, ע"כ.
הנה, להכנס לעזרת נשים יכולים לבא גם בדרך מחוץ למקדש, א"כ אמאי מפרשת המשנה שירדו דוקא מעזרת ישראל לעזרת הנשים לתקן את התקון הגדול ולא נכנסו שמה בדרך אחרת.
ויובן עפמש"כ רש"י, וז"ל: כהנים ולוים יורדין וכו' כי מצות שמירת המקדש מוטלת על הכהנים ועל הלוים, וכמו שכ' הרמב"ם (פ"ח מבית הבחירה הל"א - ב') וז"ל שמירת המקדש מצות עשה כו' והשומרים הם הכהנים והלוים וכו', עליהם מוטלת החובה למנוע קלות ראש בבית ה' ושלא יקרה חלול קדושה. ולפיכך דוקא הכהנים והלוים השומרים את המקדש יורדים מעזרת ישראל לעזרת נשים לתקן את התקון הגדול לצורך שמירת המקדש מקלות ראש.
וחיוב שמירת המקדש היא לא רק לשמור המקדש מטומאה אלא אף מחילול קדושה ע"י עריות. ונראה, דשמירה מכל דבר עבירה היא ממצות שמירת המקדש. והראייה, דהא בתפלת על הנסים בחנוכה אומרים ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך ואח"כ והדליקו נרות בחצרות קדשך, דא"א היה להדליק הנרות ולעשות עבודה כ"ז שלא פינו את ההיכל מכל ע"ז ועבירה, דפינוי ההיכל הוא ממצות שמירת המקדש. והנה, בהפטרת פ' שקלים האשכנזים מתחילים בבן שבע שנים יהואש במלכו וקוראים בענין חזוק בדק הבית ששייך בפשטות לענין השקלים. ברם מנהג הספרדים הוא להתחיל בויכרת יהוידע ויבאו כל עם הארץ בית הבעל ויתצהו את מזבחותיו ואת צלמיו שברו, וצ"ע דמה ענין זה לפ' שקלים. ונראה, דאיבוד ע"ז מהמקדש היא ממצות שמירת המקדש ולכן שייך לבדק הבית ולשקלים. ולפי"ז מבואר למה בנין הגזוזטרא אינו אסור מטעם הכל בכתב, והוא משום שבנייתה היתה ממצות שמירת המקדש ולכן היתה מותרת.
שם. משנה - מנורות של זהב היו. [חידושי אגדה]. יש לתמוה, כי הלא בבית שני היו בדרך כלל עניים - וא"כ מדוע דוקא בשמחת בית השואבה דרשו שתהיינה המנורות משל זהב, ולמה עשו את הספלים דוקא משל זהב.
והנה כתוב בהפטרת שבת חנוכה: ויאמר אלי מה אתה רואה, ויאמר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה, ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה, ואען ואמר אל המלאך הדבר בי לאמר מה אלה אדני. ויען המלאך בי ויאמר אלי לאמר זה דבר ה' אל זרבבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבקות.
משמעות הפסוקים אינה ברורה וצ"ע בביאורם. ופירש הגר"ח זצוק"ל, כי זכריה הנביא הבין שהנבואה משתייכת לבית השני. אולם לא נתיישבה אצלו התמונה של מנורת זהב כלה מפני שעולי בבל היו עניים ועשו מנורה מבדיל. ועוד לא תפס את המראה של שני הזיתים, כי הם משלים לשני הממונים על הצבור שנמשחים בשמן המשחה - המלך והכהן הגדול, והלא בבית שני לא היתה משיחה בשמן המשחה. לכן שאל את המלאך מה אלה.
ומה היתה תשובת המלאך לזכריה הנביא?
וביאר כי הנה שיטת הרמב"ם שקדושת יהושע בארץ ישראל - שהיתה משום הכבוש - לא קדשה לעתיד לבא, אמנם קדושת עזרא - שהיתה מפני החזקה - קדשה לעתיד לבא (פ"ו מבית הבחירה הלט"ז), וצ"ע מהו יסוד החלוק בינייהו ומדוע קדושת חזקה דעזרא קיימת לעתיד לבא ולא קדושת הכבוש דיהושע.
אלא דלדעת הרמב"ם קדושת שכינה, וכמו שהיתה בבהמ"ק, אינה בטלה לעולם (שם הלט"ז). והנה, יהושע קדש את א"י בלי בית מקדש, ומשום כך נתבטלה קדושתו, ברם עזרא התחיל קדושת החזקה בא"י ע"י בנין בית המקדש, ובראשונה קדש את בית המקדש ואח"כ שאר א"י, והואיל וקדושת השכינה של מקדש אינה בטלה, גם קדושת א"י דעזרא דחזקה אינה בטלה, דהריהי קדושת שכינה. מכל מקום אף המלך המשיח יקדש את א"י (רמב"ם פי"ב משמיטה הלט"ז) דקדושת עזרא לא היתה קדושה שלמה (ועיין בספר הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם), המלך המשיח ישלים את מה שחסר בקדושת עזרא - דקדושת עזרא תגמר בקדושת המלך המשיח, כי קדושת הבית השני היא היסוד של הקידוש של המלך המשיח.
ולפי"ז ניתן לבאר דהסימנים של מנורת הזהב ושל שני הזיתים משתייכים לבית השלישי, כי קדושות הבית השלישי ושל א"י בביאה שלישית מיוסדות בקדוש עזרא בביאה השניה, ולפיכך ענה המלאך, לא בחיל ולא בכח, כלומר, לא בדרך כבוש, כי אם ברוחי; כלומר כי אם בדרך השראת השכינה וחזקה, כי קדושת עזרא קדשה לעתיד לבא, וקדושת הבית השני היא התחלת קדושת הבית השלישי ויסודה, ע"כ דברי הגר"ח זצוק"ל.
יוצא מכך שלאנשי בית השני - שידעו את נבואת זכריה וביאורה - הסימן המסמל את המשיח היה מנורת זהב. ומאחר שבשמחת בית השואבה השתדלו להראות את אמונתם בביאת המשיח, לכן הקפידו להעמיד אז במקדש מנורות וספלים דוקא של זהב כבנבואת זכריה.
שם. רש"י ד"ה ילדים וז"ל בחורים עכ"ל. עלינו לבאר כוונת דבריו. ונראה דר"ל, גדולים ולא קטנים, כי לרש"י קטנים מופקעים מכל מצוות המקדש, ולאו דוקא מעבודה. והנה בנוגע ללוים קבע הרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הל"ז) וז"ל - ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש שנא' איש איש על עבודתו עכ"ל. וכן לגבי כהנים כותב (שם פ"ה הלט"ו) וז"ל - כשיגדיל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה עכ"ל. משמעות לשונו שיש כאן הלכה א', מי שאינו איש אינו כשר בין לעבודת הלוים ובין לעבודת הכהנים. ומסתבר שהמשותף ביניהם שהם עובדים עבודת המקדש ומי שאינו איש מופקע ממצות המקדש - בין של לוים ובין של כהנים. לפי"ז לכאורה משמע שהרמב"ם ורש"י נוקטים שיטה אחת¹¹.
שם. משנה - מבלאי מכנסי כהנים. התוס' במס' שבת (כא. ד"ה שמחת) מבארים דאע"פ שמועלין בבגדי כהונה שבלו - מדליקים אותם בשמחת בית השואבה, וז"ל - דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין דכתיב ושאבתם מים בששון צורך קרבן חשוב ליה עכ"ל. אליבא דהתוס' - שמחת בית השואבה שייכת להקרבת נסכי המים ומדין קרבן¹².
בנוגע לבגדי כהנים שבלו, יש שהקשו על קושית התוס', דלמה לא יותרו ב"כ שבלו מטעם נעשית מצותם, הרי בבגדי לבן דכ"ג ביוה"כ יש גזה"כ שאוסרתם אפי' לאחר שנעשית מצותם, אבל בשאר בגדי כהונה מאחר שאין בהם גזה"כ למה יאסרו הא נעשית מצותם.
ונראה דאין כאן קושיא. ב"כ שבלו לא מקרי נעשית מצותם, דאילו אמרה התורה ללבוש בגדי כהונה לשלש שנים אז לאחר גמר שלש השנים היתה נעשית מצותן, וכן בב"כ ביוה"כ יש להם זמן מסוים ללבשם באותו היום ולכן כשנגמר הזמן היו נחשבים נעשית מצוותן ובלי גזה"כ היו מותרים. משא"כ בסתם ב"כ שבלו שאין להם זמן מוגבל ומצות לבישה מסוימת ולכן אינם בכלל שנעשית מצוותם. אלא דאי קשיא הא קשיא, למה מועלים בבגדי כהונה שבלו, ומ"ש מקדשים שמתו שאין מועלים בהן ואע"פ שלא נעשית מצותם, וצ"ע.
יש להעיר, הלא אסור לקרוע בגדי כהונה (רמב"ם פ"ט מכלי המקדש הל"ג), והאיך הותר לקרוע את הכלאים לעשותן פתילות בעבור שמחת בית השואבה.
ונ"ל עפמש"כ הרמב"ם (שם) וז"ל - והקורע פי המעיל לוקה שנא' לא יקרע, וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה עכ"ל. מהרמב"ם משמע שהוא מחלק בין איסור הקריעה במעיל לבין איסור הקריעה ביתר בגדי הכהונה. עיקר הלאו נוהג במעיל וחל לכל קריעה, אבל האיסור הטפל האוסר קריעה בשאר בגדי כהונה אוסר רק קריעה דרך השחתה, ולכן קריעת הבלאים בעבור שמחת בית השואבה - דאינה דרך השחתה - מותרת.
בדומה לזה נמצא בפסק הרמב"ם באיסור מחיקת השם: הוא פוסק שמחיקת השם אסורה בכל אופן, ואפילו שלא כדרך השחתה, וזהו עיקר הלאו. ברם יש איסור טפל שלא לאבד המזבח, ההיכל וכתבי הקודש והוא נוהג דוקא בדרך השחתה (פ"ו מיסודי התורה הל"א, ז' - ח').
וכן פוסק בנוגע לאיסור בל תשחית (פ"ו ממלכים הל"ח - י'), דעיקר הלאו דב"ת נוהג במצור שלא לכרות עץ מאכל בין בדרך השחתה ובין שלא בדרך השחתה, ברם ישנו איסור טפל שלא לכרות עצים אפי' שלא במצור אבל רק בדרך השחתה.
ועיין ברש"י (ד"ה מבלאי) שהוסיף שמכנסי בגדי השרד היו משל צבור, ויש לעמוד על כוונתו, דמאי נפק"מ בכך. ונ"ל שלרש"י פתילות של שמחת בית השואבה חייבות להיות משל צבור, ומשום כך באו מבלאי ב"כ כי כבר נמסרו לצבור לצורך ב"כ, ואחרי שבלו הותרו לצורך שמחת בית השואבה דמצות הצבור היא.
שם. משנה - ולא היה חצר וכו'. [חידושי אגדה]. נ"ל דאור במקדש הוא סימן להשראת השכינה בישראל. וכן מבואר במס' שבת (כב:) שהמנורה שבהיכל היתה "עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". בשמחת בית השואבה בסוכות היתה השראת שכינה מיוחדת במקדש כדאיתא בירושלמי ובתוס' (נ:) ד"ה חד, וז"ל - שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה' וכו'. עקב זה האיר אור שמחת בית השואבה בכל חצרי ירושלים כי השכינה האירה בכל עיר המקדש¹³. עיקר השמחה והשראת השכינה היו בעבור חסידים ואנשי מעשה, אולם כל איש ואשה בירושלים הושפעו - ואפי' האשה הפשוטה שבררה חטיה בחצרה בזמן ההוא הרגישה רוממות נפשית והתעלות רוחנית.
שם. משנה - חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם. [חידושי אגדה]. להראות את שפלותם בפני השראת השכינה. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ח מלולב הלי"ב - ט"ו) וז"ל: אע"פ שכל המועדות מצוה לשמח בהן בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתרה כו' וכיצד היו עושין כו' ומתחילין לשמוח ממוצאי יו"ט הראשון כו' והאיך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בכנור כו' ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל א' וא' כמו שיודע ואומרים דברי שירות ותשבחות כו' מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות כו' השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הקל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו כו' וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה כו' וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמח לפני ה' שנא' והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו' עכ"ל. גילוי והשראת השכינה יוצרים שני הרגשים באדם: שמחה ושפלות, ואלו היסודות דשמחת בית השואבה.
⁴ יתכן דבפסח יש חלות דין שירה מיוחדת בגוף הקרבן - אפי' בלי יין, שלא כסברת התוס' בברכות. עיין בלשונו של הרמב"ם (פ"א מק"פ הלי"א - י"ב) ובחדושי הגרי"ז על הרמב"ם, ויל"ע בזה.
⁵ צ"ע מדוע דוקא בימים אלו דוחה החליל שבת, דהא גם בר"ח ובחוה"מ פסח תוקעים בחצוצרות ויש בהם מצות שירה על הקרבן מן התורה במקדש כנ"ל לרמב"ן ולרמב"ם, וא"כ בדין הוא שגם השירה בכלים באותם הימים תדחה שבת, דהא יש בהם קיום שירה על הקרבן מדאורייתא במקדש, ומשמע מהרמב"ם שאין שירה בכלים דוחה שבת ורק בי"ב הימים שהחליל מכה לפני המזבח, לא בר"ח וחוה"מ פסח, וצ"ע ביסוד הדבר.
⁶ לפי"ז יש לעיין בהנחת תפילין בר"ח במקדש, דהא בר"ח במקדש יש חלות קדושה לגבי קרבן מוסף. ואולי י"ל דהפוטר דתפילין אינה קדושת היום לגבי מוסף אלא לשאר מילי. אולם, כנתבאר בשיעורים, לרמב"ן בסה"מ בר"ח במקדש יש חלות שמחה עם חיוב מצות הלל ושירה דמועד, וא"כ יתכן שפטור שם מתפילין. ואולי, שהפוטר דתפילין הוא דוקא קדושת היום שבגבולין ולא שבמקדש. ויתכן דהקדושה דר"ח במקדש אינה שייכת לגברא כיחיד, שהרי גם ההלל אינו נאמר ע"י היחיד אלא לגברא כחבר בצבור, על כן אין לפוטרו מתפילין. ופעם אמר מו"ר מרן שליט"א שהניחו תפילין בר"ח במקדש, וצ"ע בדבר.
⁷ עיין במנ"ח מצוה שפ"ד.
⁸ ר"ה (כו:) ורמב"ם פ"א משופר הל"ב.
⁹ ר"ה (כז:) ורמב"ם פ"א משופר הל"ד ובמ"מ ולח"מ.
¹⁰ ועיין בהקדמת הרמב"ם לסדר קדשים בפיה"מ דכותב כן במפורש.
¹¹ ויתכן שלרש"י קטן מופקע מכל מצוות המקדש, אבל לרמב"ם הם מופקעים מעבודה במקדש בין משל כהן ובין של לוי, ולא יותר, וצ"ע.
¹² כרש"י ולא כרמב"ם, עיין לעיל בשעורים.
¹³ בהתאם לשיטת הרמב"ם שמקדש כולל בכמה מקומות כל העיר, עיין בשעורים רפ"ד.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

כתנאי. עיקר שיר בפה או בכלי: עבדי כהנים היו. [משנה] במסכת ערכין היא על אוחזי כלי שיר בשעת שיר של קרבן קיימינן: משפחת בית הפגרים ומשפחת בית ציפריא. זה שם המשפחות: ומאמאום היו. זה שם מקומם: ומשיאין לכהונה. ישראל מיוחסין היו שנשיהם אלמנות ובנותם ראויות לינשא לכהנים: לוים היו. אבל ישראלים פסולין לכך: מעלין מדוכן. הרואהו עומד על הדוכן עם הלוים א''צ לבדוק אחריו לא להשיאו מיוחסת ולא לתת לו מעשר ראשון דודאי לוי הוא שמפני דבר זה לא הרגילו להעמיד שם כי אם לוים כדי שלא יטעו בהם בני אדם להחזיקם כלוים ואינם לוים: ומ''ד ישראל היו. סבר מדוכן ליוחסין מעלין שמפני דבר זה לא הרגילו להעמיד שם עבדים: אבל לא למעשרות. שלא נזהרו מלהעמיד שם ישראל: ומאן דאמר עבדים היו. קסבר אין סומכין על הדוכן מלבדוק אחריו להעלותן ליוחסין הלכך לא נזהרו על כך: ור' ירמיה אמר כו'. לעיל קאי אפלוגתא דרבי יוסי ברבי יהודה ורבנן ופליג אדרב יוסף: הכי גרסינן דרבי יוסי סבר שמחה יתירה נמי דוחה שבת הואיל ושמחת מצוה היא ובחליל אין איסור מלאכה אלא שבות בעלמא: תיובתא דרב יוסף. דאמר מודה ר' יוסי בשיר של שואבה דלא ידחה: אבל בשיר של קרבן דוחה כו'. האי לשון קושיא ובעיא הוא כלומר חזינן הכא דבשל שואבה פליגי ואיכא למידק הא בשל קרבן מודו רבנן דדחי: נימא תהוי תיובתא דרב יוסף. נמי בהא דאמר לעיל בשל קרבן פליגי והכא דייקינן דמודו רבנן ביה והויא תיובתא בתרתי בשל שואבה הוי תיובתיה מדרבי יוסי ובשל קרבן הוי תיובתיה מדרבנן: והוא הדין לקרבן. ומדרבנן לא תותביה: והא קתני מתניתין וזהו חליל כו'. ל''ג והא עלה קתני אלא והא קתני: אלא לאו רבנן היא. דשמעינן להו בדשואבה דלא דחי וקתני זהו למעוטי דקרבן אלמא בשל קרבן מודו: החל שיר ה' וחצוצרות ועל ידי כלי דויד. אלמא כלי דוד שיר ה' קרי ליה: למחצצרים ולמשוררים. והכא לא כתיב כלים וחצוצרות לאו כלי שיר נינהו שהן לתקיעות התמידין והמוספין: מתני' יורדין לעזרת נשים. כהנים ולוים יורדין מעזרת ישראל שהיא גבוהה לעזרת נשים שלמטה הימנה בשיפוע ההר: ומתקנין שם תיקון גדול. מפרש בגמרא: וארבעה ספלים של זהב בראשיהן. בראש כל מנורה ומנורה: ילדים. בחורים ובידיהם כדי שמן ועולים כל אחד בסולמו: מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן היו מפקיעין. ממכנסי בגדי השרד שהיו משל צבור ומאבנטיהם הישנים מפקיעין קורעין לעשות פתילות: שלא היתה מאירה מאור בית השואבה. לפי שהמנורות גבוהין חמשים אמה והר הבית גבוה והאורה זורחת בכל העיר וכותל מזרחי שהוא לסוף עזרת נשים היה נמוך כדאמרינן בסדר יומא (דף טז.) והמנורות עולין למעלה הימנה:

כתנאי עבדי כהנים היו. משנה היא פרק שני דערכין (דף י.) ותימה דהכא מסקינן דכ''ע עיקר שירה בפה והתם קתני רישא דחליל מכה בשמונה ימי החג ואי אפשר בלא שבת וי''ל דהא מפרש טעם משום דאין שבות במקדש ובירושלמי פריך ומשני רישא רבי יוסי בר' יהודה היא: מעלין מדוכן. ראוהו עומד על הדוכן עם הלוים אין צריך לבדוק אחריו לא להשיאו מיוחסת וליתן לו מעשר ראשון דודאי לוי הוא שמפני דבר זה לא הרגילו עבדים לעמוד שם כך פירש בקונטרס משמע שרוצה לומר דפליגי בהכי דמר סבר אין להעמיד עבדים לדוכן דחיישינן שמא יעלום ליוחסין ולמעשר ומר סבר לא חיישינן למעשר אבל חיישינן ליוחסין ומר סבר אף ליוחסין לא חיישינן ואין הלשון משמע כן דקאמר והכא בהא קא מיפלגי מר סבר הכי הוה מעשה ומ''ס הכי הוה מעשה משמע שהמעשר אין תלוי בהעלאה אלא העלאה תלויה במעשר דמר סבר הכי הוה מעשה שהלוים היו בקיאים בכלי שיר ומר סבר עבדים היו בקיאים יותר מן הכל והעמידום ומיהו פרק שני דערכין (דף יא. ושם) משמע כפירש הקונטרס דגרס והכא במעלין מדוכן למעשרות וליוחסין קמיפלגי ומיהו גם לפי מה שפירשתי שם יש לישבו: למחצצרים ולמשוררים והכא לא כתיבי כלים וחצוצרות לא כלי שיר נינהו שהם לתקיעות התמידין והמוספין כך פירש בקונ' ותימ' קרא גופיה כתוב בכלי שיר דקרא הכי כתיב בדברי הימים (ב' ה') גבי שלמה כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות לה' וכהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר ובהלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו וי''ל דדייק מדחלקם לב' הילולים דמעיקרא כתיב גבי שירה בפה להשמיע קול אחד להלל להודות לה' ולבתר הכי כתיב גבי כלי השיר ובהלל לה' שמע מיניה דעיקר שירה בפה וכלי השיר לבסומי קלא: מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן. תימה דלא חשיב נמי כתונת שגם היא היתה של שש: שעליהן הלוים עומדין בכלי שיר. לשמחת בית השואבה אבל דוכן לשיר דקרבן אצל המזבח היה כך פירש בקונט' ובמס' מדות (פ''ב מ''ו) תנן ומייתי לה בפ''ק דיומא (דף טז.) ראב''י אומר מעלה היתה שם גבוהה אמה ודוכן נתון עליה ואותה מעלה היתה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים:

סוכה נא ע"א - טקסט הדף

דף נא - א

מתניתין:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד