איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה זו רב יהודה ורב עינא, חד תני [אחד מהם היה שונה]: שמחת בית השואבה, וחד תני [ואחד מהם היה שונה]: שמחת בית חשובה. אמר מר זוטרא: מאן דתני [מי ששונה] "שואבה" לא משתבש [טועה] ומאן דתני [ומי ששונה] "חשובה" לא משתבש [טועה]. והוא מפרט: מאן דתני [מי ששונה] "שואבה" לא משתבש [טועה], דכתיב [שכן נאמר]: "ושאבתם מים בששון" (ישעיה יב, ג) ועל שם ניסוך המים נקראת השמחה. ומאן דתני [ומי ששונה] "חשובה" לא משתבש [טועה], שכן אמר רב נחמן: מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: החליל דוחה את השבת, אלו דברי ר' יוסי בר יהודה. וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה. אמר רב יוסף: מחלוקת זו היא לגבי שיר של קרבן שהיו מלוים את הקרבת קרבנות התמיד בשירה. שר' יוסי בר יהודה סבר: עיקר שירה בכלי ושירה זו עבודה היא ולכן היא דוחה את השבת. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: עיקר שירה היא דווקא זו ששרים בפה, ומה שמנגנים בכלי לאו [לא] עבודה היא אלא ליווי ורקע שמוסיפים לעתים לשירה ולכן אינה דוחה את השבת. אבל שיר של שואבה — דברי הכל שמחה היא ואינה חלק מעבודת הקודש, ולכן ודאי שאינה דוחה את השבת.

אמר רב יוסף: מנא אמינא דבהא פליגי [מניין אומר אני שבזה הם חלוקים] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כלי שרת שעשאן של עץ, רבי פוסל ור' יוסי בר יהודה מכשיר. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו]: מאן [מי] שמכשיר סבר כי עיקר שירה בכלי הוא ואף כלי הנגינה שבמקדש כלי שרת הם, ודבר זה שניתן לעשות כלי שרת מעץ ילפינן מאבובא [למדים אנו מן האבוב] שהיה מימי משה שהיה עשוי עץ ולשיטה זו כלי שרת היה. ומאן דפסיל [ומי שפוסל] סבר כי עיקר שירה בפה היא, ולכן לא ילפינן מאבובא [אין אנו למדים מאבוב] של משה, שלשיטה זו אינו כלי שרת.

ודוחים: לא, אין להוכיח מכאן, כי אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] עיקר שירה בכלי היא, אלא הכא [כאן] בשאלה אם דנין דבר שאפשר לעשותו מדבר שאי אפשר קמיפלגי [חלוקים הם], כלומר: האם אפשר ליצור הכללה ממקרה פרטי, שיש בו צד מיוחד. מאן [מי] שמכשיר בכל כלי שרת של עץ סבר כי דנין אפשר משאי אפשר, שאף שאכן רוב כלי השרת היו עשויים מתכת ולכאורה מהם היה צריך ללמוד, מכל מקום כיון שמצינו את האבוב שאינו עשוי אלא עץ, יש ללמוד ממנו אף על הכלל ולהכשיר כל כלי שרת העשויים עץ ומאן דפסיל [ומי שפוסל] סבר: לא דנין דבר שאפשר לעשותו מדבר שאי אפשר, שכיון שאבוב של משה הוא יוצא מן הכלל, אין ללמוד ממנו הלכה כללית.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר לדחות את הוכחת רב יוסף באופן אחר ולהסביר כך: דכולי עלמא [לדעת הכל] יש לומר כי עיקר שירה בפה ואין ללמוד איפוא מאבוב, ואפילו אם תאמר כי עיקר שירה בכלי היא עדיין אי אפשר ללמוד מאבוב, כי לדעת הכל אין דנין אפשר משאי אפשר, והכא במילף [וכאן השאלה היא כיצד ללמוד] דין המנורה, האם בדרך לימוד בכללי ובפרטי [בכללים ופרטים] או בדרך לימוד ברבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים] קא מיפלגי [הוא שנחלקו]. רבי דריש [היה דורש] כללי ופרטי [כללים ופרטים], ואילו ר' יוסי בר יהודה דריש [היה דורש] בדרך ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים].

ואלה פרטי המחלוקת: רבי הפוסל כלי שרת העשויים עץ, דריש [היה דורש] כללי ופרטי [כללים ופרטים], וכך למד מן הפסוק "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה" (שמות כה, לא): "ועשית מנורת" — הרי זה כלל, שהרי מכאן אפשר ללמוד מנורה של כל דבר, "זהב טהור" — פרט, לומר שאין בכלל האמור אלא מה שיש בפרט זה, וללמד שאין לעשותה אלא זהב טהור, "מקשה תיעשה המנורה" בלי פירוט החומר — הרי זה חזר וכלל. והרי לנו כאן איפוא כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה הרי בכגון זה אי אתה דן אלא כעין הפרט שמרחיבים את הכלל לכל דבר שהוא כעין דוגמת הפרט; מה הפרט מפורש של מתכת, אף כל חומר שאפשר לעשות ממנו את המנורה הרי זה של מתכת בלבד.

ואילו ר' יוסי בר יהודה המכשיר כלי שרת העשויים עץ, דריש [היה דורש] בדרך ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים], וכך למד: "ועשית מנורת" הרי זה ריבה, "זהב טהור" — מיעט (צמצם), "מקשה תיעשה המנורה" — חזר וריבה, הרי ריבה ומיעט וריבה ולפי כללי מידה זו בהלכה — ריבה הכל. וכך לומדים: מאי רבי [מה ריבה] — רבי כל מילי [ריבה כל דבר] כל חומר ואפילו עץ, מאי [מה] מיעט על ידי כך — מיעט מנורה של חרס, שאת הדבר הרחוק ביותר מן הכללים ממעטים על ידי הפרט.

אמר רב פפא: גופם של דברי רב יוסף שהמחלוקת בין ר' יוסי בר יהודה וחכמים האם החליל דוחה יום טוב ושבת, היא בדבר מהותה של השירה בעת הקרבת קרבנות התמיד,