סוכה נ ע"ב

גמ' איתמר רב יהודה ורב עינא חד תני שואבה וחד תני חשובה אמר מר זוטרא מאן דתני שואבה לא משתבש ומאן דתני חשובה לא משתבש מאן דתני שואבה לא משתבש דכתיב {ישעיה יב-ג} ושאבתם מים בששון ומאן דתני חשובה לא משתבש דאמר רב נחמן מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית ת''ר החליל דוחה את השבת דברי ר' יוסי בר יהודה וחכ''א אף י''ט אינו דוחה אמר רב יוסף מחלוקת בשיר של קרבן דר' יוסי סבר עיקר שירה בכלי ועבודה היא ודוחה את השבת ורבנן סברי עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ואינה דוחה את השבת אבל שיר של שואבה דברי הכל שמחה היא ואינה דוחה את השבת אמר רב יוסף מנא אמינא דבהא פליגי דתניא כלי שרת שעשאן של עץ רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר מאי לאו בהא קמיפלגי מאן דמכשיר סבר עיקר שירה בכלי וילפינן מאבובא דמשה ומאן דפסיל סבר עיקר שירה בפה ולא ילפינן מאבובא דמשה לא דכ''ע עיקר שירה בכלי והכא בדנין אפשר משאי אפשר קמיפלגי מאן דמכשיר סבר דנין אפשר משאי אפשר ומאן דפסיל סבר לא דנין אפשר משאי אפשר ואיבעית אימא דכ''ע דעיקר שירה בפה ואין דנין אפשר משאי אפשר והכא במילף מנורה בכללי ופרטי או ברבויי ומיעוטי קא מיפלגי רבי דריש כללי ופרטי ר' יוסי בר יהודה דריש ריבויי ומיעוטי רבי דריש כללי ופרטי {שמות כה-לא} ועשית מנורת כלל זהב טהור פרט מקשה תעשה המנורה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת ר' יוסי בר יהודה דריש ריבויי ומיעוטי ועשית מנורת ריבה זהב טהור מיעט מקשה תעשה המנורה חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי מאי מיעט מיעט של חרס אמר רב פפא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - ב

גמרא:

איתמר, רב יהודה ורב עינא נחלקו בגירסת המשנה, בענין שמחת בית השואבה:

חד תני: שמחת בית השואבה.

וחד תני: שמחת בית החשובה.

אמר מר זוטרא: מאן דתני "שואבה" לא משתבש, וגם מאן דתני "חשובה" לא משתבש.

מאן דתני "שואבה" לא משתבש - דכתיב [ישעיהו יב] "ושאבתם מים בששון". ועל שם שאיבת המים נקראת השמחה.

ומאן דתני "חשובה" לא משתבש - דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה על ידי יצירת השיתין מתחת למקום המזבח עוד מששת ימי בראשית כדי לקבל את הנסכין.

תנו רבנן: החליל דוחה את השבת, דברי רבי יוסי בר יהודה.

וחכמים אומרים: אף את יום טוב אינו דוחה.

אמר רב יוסף: כל המחלוקת היא רק בשיר של קרבן, שהיו מחללים הלויים בחליל בשעת ניסוך היין של קרבן ציבור.

דרבי יוסי סבר: עיקר מצות שירה של הלויים על הקרבן היא בצירוף נגינת כלי. ולכן הנגינה בחליל על הקרבן בכלל עבודה של הקרבן היא נחשבת. ולכן היא דוחה את השבת כמו שעבודת קרבן ציבור דוחה את השבת.

ואילו רבנן סברי: עיקר שירה היא בפה, ואילו הנגינה בכלי המצטרפת אליה לאו בכלל עבודה היא. ולכן היא אינה דוחה את השבת.

אבל שיר של שואבה - דברי הכל שמחה היא ואינה עבודה, ולכן הנגינה בכלי בשעת שמחת בית השואבה אינה דוחה את השבת.

אמר רב יוסף: מנא אמינא מהיכן יודע אני דבהא פליגי רבנן ורבי יוסי בר יהודה אם עיקר שירה הוא בצירוף נגינה בכלי?

מהא דתניא: כלי שרת שעשאן של עץ - רבי פוסל, ורבי יוסי בר יהודה מכשיר.

מאי לאו, בהא קמיפלגי:

מאן דמכשיר סבר שעיקר שירה הוא בכלי, ולכן ילפינן מאבובא דמשה, מהאבוב [החליל] של משה רבנו, שהיה עשוי עץ, והיה במקדש מאז ימיו של משה רבנו. וכשם שראוי להשתמש בחליל העץ לעבודת השירה במקדש, כך גם מותר להשתמש במקדש בכלי שרת העשויים עץ.

ומאן דפסיל, סבר שעיקר שירה הוא בפה. ולכן לא ילפינן מאבובא דמשה, לפי שהוא אינו משמש ככלי לעבודה במקדש.

ודוחה הא את ראייתו של רב יוסף: לא בכך נחלקו.

אלא לעולם יש לומר דכולי עלמא סוברים שעיקר שירה בכלי.

והכא בשאלה אם דנין דבר שאפשר לעשותו אחרת, מדבר שאי אפשר לעשותו אחרת, קמיפ לגי.

מאן דמכשיר סבר: "דנין אפשר משאי אפשר". ועל אף שאת האבוב של משה אי אפשר לעשותו ממתכת אלא רק מעץ, בכל זאת יש לנו ללמוד ממנו שגם כלי שרת יכולים להיות עשויים מעץ.

ומאן דפסיל סבר: "לא דנין אפשר משאי אפשר". ולכן אין ללמוד ממנו לכלי שרת, היות ואת כלי השרת אפשר לעשות ממתכת.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי דעיקר שירה היא בפה, ולכן אין ללמוד מהאבוב של משה לכלי שרת.

וגם אם תאמר שעיקר שירה הוא בכלי, בכל זאת אי אפשר ללמוד מהאבוב של משה, היות וכולי עלמא סוברים שאין דנין אפשר משאי אפשר.

והכא - במילף בלימוד של עשיית המנורה מזהב, האם לומדים אותו במידה של "כללי ופרטי", או במידה של "רבויי ומיעוטי", קא מיפלגי.

כאשר רבי דריש לעשיית המנורה מזהב במידה של כללי ופרטי, ואילו רבי יוסי בר יהודה דריש זאת במידה של "ריבויי ומיעוטי".

הלימוד של כלל ופרט שונה מהלימוד של ריבוי ומיעוט בנקודה אחת, וממנה יוצא חילוק נוסף, בין כלל ופרט וכלל, לבין ריבוי מיעוט וריבוי.

המידה של "כלל ופרט" אומרת שהפרט בא לפרש ולהגדיר את הכלל, שאין ה"כלל" כולל שום דבר אחר, אפילו לא דבר הדומה לפרט, מלבד הפרט המסויים המופיע בכתוב.

ואילו המידה של "ריבוי ומיעוט" אומרת שהמיעוט בא רק לשלול ולומר שאין הריבוי מרבה כל דבר, אבל אין זה אומר שהמיעוט שולל את הריבוי לי, ובניגוד למידת "כלל ופרט", אין המיעוט ממעט דברים הדומים לו, אלא רק את עצמו בלבד, ואילו הדברים הדומים לו יכולים להשאר בכלל הריבוי.

ומכאן נגזר שבמידת "כלל ופרט וכלל" בא הכלל הנוסף להוסיף ולכלול רק את הדברים הדומים לפרט, שאילולי הכלל שאחר הפרט, הם היו מתמעטים מכח המידה של "כלל ופרט", ובכח הכלל הנוסף מתרבים גם הדברים הדומים לפרט, אבל אין בכוחו של הכלל הנוסף להתפשט ולכלול כל דבר.

אבל במידה של "ריבוי ומיעוט וריבוי" אין צורך לריבוי הנוסף לרבות את הדברים הדומים למיעוט, שהרי הם לא התמעטו מכח המיעוט, ולכן הוא בא לרבות כל דבר.

והמיעוט אינו בא אלא למעט דבר אחד בלבד.

רבי דריש כללי ופרטי:

דכתיב [שמות כה] "ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תעשה המנורה".

"ועשית מנורת" - כלל,

"זהב טהור" - פרט,

"מקשה תעשה המנורה" - חזר וכלל.

והכלל הוא: כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט.

מה הפרט מפורש - של מתכת, אף כל של מתכת כשר לעשיית המנורה, ולא של עץ.

רבי יוסי בר יהודה דריש ריבויי ומיעוטי:

"ועשית מנורת" - ריבה.

"זהב טהור" - מיעט.

"מקשה תעשה המנורה" - חזר וריבה.

והכלל הוא: ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל.

מאי רבי - רבי כל מילי,

מאי מיעט - מיעט של חרס. אמר רב פפא:

איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה זו רב יהודה ורב עינא, חד תני [אחד מהם היה שונה]: שמחת בית השואבה, וחד תני [ואחד מהם היה שונה]: שמחת בית חשובה. אמר מר זוטרא: מאן דתני [מי ששונה] "שואבה" לא משתבש [טועה] ומאן דתני [ומי ששונה] "חשובה" לא משתבש [טועה]. והוא מפרט: מאן דתני [מי ששונה] "שואבה" לא משתבש [טועה], דכתיב [שכן נאמר]: "ושאבתם מים בששון" (ישעיה יב, ג) ועל שם ניסוך המים נקראת השמחה. ומאן דתני [ומי ששונה] "חשובה" לא משתבש [טועה], שכן אמר רב נחמן: מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: החליל דוחה את השבת, אלו דברי ר' יוסי בר יהודה. וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה. אמר רב יוסף: מחלוקת זו היא לגבי שיר של קרבן שהיו מלוים את הקרבת קרבנות התמיד בשירה. שר' יוסי בר יהודה סבר: עיקר שירה בכלי ושירה זו עבודה היא ולכן היא דוחה את השבת. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: עיקר שירה היא דווקא זו ששרים בפה, ומה שמנגנים בכלי לאו [לא] עבודה היא אלא ליווי ורקע שמוסיפים לעתים לשירה ולכן אינה דוחה את השבת. אבל שיר של שואבה — דברי הכל שמחה היא ואינה חלק מעבודת הקודש, ולכן ודאי שאינה דוחה את השבת.

אמר רב יוסף: מנא אמינא דבהא פליגי [מניין אומר אני שבזה הם חלוקים] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כלי שרת שעשאן של עץ, רבי פוסל ור' יוסי בר יהודה מכשיר. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו]: מאן [מי] שמכשיר סבר כי עיקר שירה בכלי הוא ואף כלי הנגינה שבמקדש כלי שרת הם, ודבר זה שניתן לעשות כלי שרת מעץ ילפינן מאבובא [למדים אנו מן האבוב] שהיה מימי משה שהיה עשוי עץ ולשיטה זו כלי שרת היה. ומאן דפסיל [ומי שפוסל] סבר כי עיקר שירה בפה היא, ולכן לא ילפינן מאבובא [אין אנו למדים מאבוב] של משה, שלשיטה זו אינו כלי שרת.

ודוחים: לא, אין להוכיח מכאן, כי אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] עיקר שירה בכלי היא, אלא הכא [כאן] בשאלה אם דנין דבר שאפשר לעשותו מדבר שאי אפשר קמיפלגי [חלוקים הם], כלומר: האם אפשר ליצור הכללה ממקרה פרטי, שיש בו צד מיוחד. מאן [מי] שמכשיר בכל כלי שרת של עץ סבר כי דנין אפשר משאי אפשר, שאף שאכן רוב כלי השרת היו עשויים מתכת ולכאורה מהם היה צריך ללמוד, מכל מקום כיון שמצינו את האבוב שאינו עשוי אלא עץ, יש ללמוד ממנו אף על הכלל ולהכשיר כל כלי שרת העשויים עץ ומאן דפסיל [ומי שפוסל] סבר: לא דנין דבר שאפשר לעשותו מדבר שאי אפשר, שכיון שאבוב של משה הוא יוצא מן הכלל, אין ללמוד ממנו הלכה כללית.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר לדחות את הוכחת רב יוסף באופן אחר ולהסביר כך: דכולי עלמא [לדעת הכל] יש לומר כי עיקר שירה בפה ואין ללמוד איפוא מאבוב, ואפילו אם תאמר כי עיקר שירה בכלי היא עדיין אי אפשר ללמוד מאבוב, כי לדעת הכל אין דנין אפשר משאי אפשר, והכא במילף [וכאן השאלה היא כיצד ללמוד] דין המנורה, האם בדרך לימוד בכללי ובפרטי [בכללים ופרטים] או בדרך לימוד ברבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים] קא מיפלגי [הוא שנחלקו]. רבי דריש [היה דורש] כללי ופרטי [כללים ופרטים], ואילו ר' יוסי בר יהודה דריש [היה דורש] בדרך ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים].

ואלה פרטי המחלוקת: רבי הפוסל כלי שרת העשויים עץ, דריש [היה דורש] כללי ופרטי [כללים ופרטים], וכך למד מן הפסוק "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה" (שמות כה, לא): "ועשית מנורת" — הרי זה כלל, שהרי מכאן אפשר ללמוד מנורה של כל דבר, "זהב טהור" — פרט, לומר שאין בכלל האמור אלא מה שיש בפרט זה, וללמד שאין לעשותה אלא זהב טהור, "מקשה תיעשה המנורה" בלי פירוט החומר — הרי זה חזר וכלל. והרי לנו כאן איפוא כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה הרי בכגון זה אי אתה דן אלא כעין הפרט שמרחיבים את הכלל לכל דבר שהוא כעין דוגמת הפרט; מה הפרט מפורש של מתכת, אף כל חומר שאפשר לעשות ממנו את המנורה הרי זה של מתכת בלבד.

ואילו ר' יוסי בר יהודה המכשיר כלי שרת העשויים עץ, דריש [היה דורש] בדרך ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים], וכך למד: "ועשית מנורת" הרי זה ריבה, "זהב טהור" — מיעט (צמצם), "מקשה תיעשה המנורה" — חזר וריבה, הרי ריבה ומיעט וריבה ולפי כללי מידה זו בהלכה — ריבה הכל. וכך לומדים: מאי רבי [מה ריבה] — רבי כל מילי [ריבה כל דבר] כל חומר ואפילו עץ, מאי [מה] מיעט על ידי כך — מיעט מנורה של חרס, שאת הדבר הרחוק ביותר מן הכללים ממעטים על ידי הפרט.

אמר רב פפא: גופם של דברי רב יוסף שהמחלוקת בין ר' יוסי בר יהודה וחכמים האם החליל דוחה יום טוב ושבת, היא בדבר מהותה של השירה בעת הקרבת קרבנות התמיד,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: It was stated that Rav Yehuda and Rav Eina disagreed: One of them teaches that the celebration was called the Celebration of Drawing [sho’eva] and one of them teaches that it was called the significant [ḥashuva] celebration. Mar Zutra said: The one who taught sho’eva is not mistaken, and the one who taught ḥashuva is not mistaken. The one who taught sho’eva is not mistaken, as it is written: “And you shall draw [ushavtem] water with joy from the wells of salvation” (Isaiah 12:3), and its name reflects the fact that it is a celebration of the water libation. And the one who taught ḥashuva is not mistaken, as Rav Naḥman said: It is a significant mitzva and it originated from the six days of Creation.

§ The Sages taught: The flute overrides Shabbat; this is the statement of Rabbi Yosei bar Yehuda. And the Rabbis say: It does not override even a Festival. Rav Yosef said: The dispute is with regard to the song that the Levites sang accompanying the daily offering. As Rabbi Yosei bar Yehuda holds that the primary essence of song is the accompaniment by musical instruments, and consequently these instruments are a component of the Temple service and override Shabbat. The Rabbis hold that the primary essence of song is singing with the mouth, and consequently the instruments are not a component of the service; they merely accompany the singing on occasion and therefore they do not override Shabbat. However, with regard to the song of the Drawing of the Water, everyone agrees that it is rejoicing and not a component of the Temple service; therefore it does not override Shabbat.

Rav Yosef said: From where do I say that they disagree about this matter? It is as it is taught in a baraita: With regard to Temple service vessels that one crafted of wood, Rabbi Yehuda HaNasi deems them unfit and Rabbi Yosei bar Yehuda deems them fit. What, is it not that they disagree with regard to this matter? The one who deems the wooden vessel fit holds that the primary essence of song is accompaniment by musical instruments, and we derive that sacred vessels may be crafted of wood from the wooden flute of Moses, which according to this opinion was a service vessel. And the one who deems the wooden vessel unfit holds that the primary essence of song is singing with the mouth, and therefore we do not derive any halakha relevant to service vessels from the wooden flute of Moses, as according to this opinion it was not a service vessel.

The Gemara rejects this explanation of the baraita. No, that is not necessarily the matter that they dispute, as one could say that everyone agrees: The primary essence of song is singing accompanied by musical instruments. And here, it is with regard to whether one derives the possible from the impossible that they disagree. Can one establish a principle that applies in all cases based on a case with a unique aspect? The one who deems wooden service vessels fit holds that one derives the possible, i.e., Temple service vessels, from the impossible, i.e., the flute of Moses. Although there was no alternative to crafting the flute of Moses from wood, one may derive from this that sacred service vessels, even when the alternative to craft them from metal exists, may be crafted from wood. And the one who deems wooden service vessels unfit holds that one does not derive the possible from the impossible.

And if you wish, say instead in rejection of Rav Yosef’s proof that everyone agrees that the primary essence of song is singing with the mouth, and one does not derive the possible from the impossible. And here, it is with regard to deriving the halakhot of the Temple candelabrum by means of the hermeneutic principle of generalizations and details or by means of the principle of amplifications and restrictions that they disagree. Rabbi Yehuda HaNasi interprets verses by means of the principle of generalizations and details, and Rabbi Yosei bar Yehuda interprets verses by means of the principle of amplifications and restrictions.

Rabbi Yehuda HaNasi interprets the verse “And you shall make a candelabrum of pure gold: of beaten work shall the candelabrum be made” (Exodus 25:31), by means of the principle of generalizations and details. “And you shall make a candelabrum of,” is a generalization, as the material of the candelabrum is not specified; “pure gold,” that is a detail, limiting the material exclusively to gold; “of beaten work shall the candelabrum be made,” the verse then generalized again. The result is a generalization and a detail and a generalization, from which you may deduce that the verse is referring only to items that are similar to the detail; just as the detail is explicit that the candelabrum is crafted from gold, which is a metal, so too all other materials used in crafting the candelabrum must be of metal. The candelabrum is a prototype for all other Temple service vessels.

Rabbi Yosei bar Yehuda, however, who deems wooden Temple service vessels fit, interprets verses by means of the principle of amplifications and restrictions. “And you shall make a candelabrum of,” is an amplification, as the material of the candelabrum is not specified; “pure gold,” is a restriction, limiting the material exclusively to gold; “of beaten work shall the candelabrum be made,” the verse repeated and amplified. The result is amplification and restriction and amplification, from which one derives to amplify all items except for those items most dissimilar to the restriction. What did the verse amplify? It amplified all materials, even wood. And what did the verse exclude with this restriction? It excluded a candelabrum crafted of earthenware.

Rav Pappa said: Rav Yosef stated that the dispute between Rabbi Yosei bar Yehuda and the Rabbis concerning whether or not the flute overrides Shabbat and Festivals is based on the significance and the role of song in the sacrifice of offerings.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב יהודא ורב עיינא. חד הוה תני מתני' השואבה כדכתיב ושאבתם מים בששון. וחד הוה תני מתני' חשובה [משום דחשובה] ובאה מששת ימי בראשית:

ת"ר חליל דוחה את השבת דברי ר' יוסי ב"ר יהודה. וחכ"א אפי' יו"ט אינו דוחה. אמר רב יוסף מחלוקת בשיר של קרבן. דר' יוסי סבר עיקר שירה בכלי ועבודה היא ודחיה שבת. ורבנן סברי עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ולאו דחיה שבת:

ואמר רב יוסף מנא אמינא לה דבהכי פליגי. דתניא כלי שרת שעשאן של עץ פסול. ור' יוסי ב"ר יהודה מכשיר. מאי לאו בהא קמיפלגי. ר' יוסי סבר עיקר שירה בכלי והאבוב כלי שרת הוא ואמר מר אבוב של משה של קנה היה. ש"מ שעושין כלי שרת של עץ. [רבי פוסל דר'] (ור') סבר דעיקר שירה בפה והאבוב לאו כלי שרת הוא לפיכך עשאוה של קנה. ודחינן לא כ"ע עיקר שירה בכלי. ר' ור' יוסי בדנין אפשר משאי אפשר פליגי. פי' אבוב אי אפשר לעשותו ממיני מתכות דגרסינן בערכין פ"ב (דף י.). ת"ר אבוב שבמקדש חלק היה דק קטן היה מימות משה היה והיה קולו ערב. וצוה המלך וצפהו זהב ולא היה קולו ערב ונטלו צפויו וחזר קולו כמו שהיה. וא"ר פפא התם היינו חליל היינו אבוב. דתנן לא היה מכה באבוב של נחושת אלא באבוב של קנה מפני שקולו ערב כו'. לפיכך אמר אבוב אי אפשר לעשותו ממיני מתכות כשאר כלי שרת שאפשר לעשותן ממיני מתכות. הלכך אמרינן ר' סבר אין דנין כלי שרת שאפשר לעשותן ממיני מתכות מן אבוב שאי אפשר לעשותן ממיני מתכות. ור' יוסי סבר דנין אפשר משאי אפשר.

איבעית אימא כ"ע לא ילפינן מאבוב דמשה אי משום דאין דנין אפשר משאי אפשר או משום דעיקר שירה בפה. והכא במילף ממנורה פליגי ר' דריש כללי ופרטי ועשית מנורת כלל בכל דבר זהב פרט. זהב ולא דבר אחר מקשה תעשה.

חזר וכלל כלל ופרט כו'. מאי מיעט. מיעט של עץ.

ר' יוסי ב"ר יהודה דרש רבויי ומעוטי. ועשית מנורת ריבה. זהב מיעט. מקשה תעשה חזר וריבה כו':

גמרא מאן דתני חשובה לא משתבש מצוה חשובה ובאה מששת ימי בראשית. פי׳‎ דשיתין מששת ימי בראשית נבראו:

ת״ר חליל דוחה את השבת כו׳‎. אמר רב יוסף מחלוקת בשיר של קרבן דר׳‎ יוסף סבר עיקר שירה בכלי ועבודה היא ודוחה שבת ורבנן סברי עיקר שירה בפה וכלי אינה עיקר ולאו עבודה היא ואינה דוחה שבת וק״ל דהא איסור נגון בחליל וכלי זמר אינו אלא שבות דרבנן שמא יתקן כלי שיר וקי״ל דאין שבות במקדש וא״כ דאע״ג דעיקר שירה בפה ואין כלי מעכב למה לא יהא חליל דוחה את השבת דבשלמא אלו הוה איסורא דאורייתא דין הוא שלא תדח׳‎ את השבת באיסור תורה אלא בדבר שבחובה אבל זה שאינו אלא שבות דרבנן אע״פ שאין החליל דבר שבחובה מ״מ הרי אין שבות במקדש וי״ל דכל כי האי שבות שהוא דבר מצוי דאתי לידי תיקון כלי שיר דאיסורא שהתיקון מצוי בהם אפילו במקדש גזרו בו כשאינה מעכבת דאגב טרדייהו אתו ומתקני ליה ודחי׳‎ שבת במלאכה של תורה בדבר שאינו בתובה ולפיכך אסור למ״ד עיקר שירה בפה ובחליל של שואבה שאינו חובה אלא שמחה יתירה וזה נכון:

דתניא כלי שרת שעשאן של עץ כו׳‎. והכא בדנין אפשר משא״א קמפלגי דר׳‎ סבר אין דנין פי׳‎ אין דנין שאר כלי זמר שאפשר לעשותן של מתכ׳‎ משל משה שהיא של קנה לפי שלא היה אפשר בשאר מינין שהרי אפילו לצפותו זהב לא היה אפשר כדאמרינן התם צפהו זהב ולא היה קולו ערב שהיה תיקון במלאכתו בענין שלא היה קולו מתמתק משום דבר אלא מקנה ומשום שבחו לפי שהיה כלי שיר חשוב מאד לא רצו להניחו ועשאהו ממה שיכלו:

והכא בכללי ופרטי רבויי ומעוטי ק״מ.‎ פי׳‎ ‎יש בריבוי ומיעוט בלבד מה שיש בכלל ופרט וכלל שכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט בלבד ולא פרט אחר אפי׳‎ הדומה לו ולפיכך כשחזר וכלל לא אסקא אלא חד דרגא לרבו׳‎ כל פרט שהוא כעין הפרט בכל צדדיו ולא עוד אלא דאי איכא פרטי טובא אית לן למדרש מיעוטא בכלהו לבד מחד דאתא לכלל ופרט וכלל כדאיתא בפרק מרובה ובשאר דוכתי וריבוי ומיעוט יש בו כל הדומה למיעוט וכשחוזר וריבה בא לרבות כל דבר אלא שמפני שכתב מיעוט לא סגיא שאין שם מיעוט כל דהו ויש לנו למעט הדבר הרחוק מן הפרט יותר דוק ותשכח:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מנורה וכליה ושלחן וכליו וכן כל כלי שרת אין עושין אותן אלא של מתכת ואם עשאן של עץ או של עצם או של זכוכית פסולים ומצוה מן המובחר לעשות את כולם של זהב אם היו מספיקים לכך אלא שאם היו הקהל עניים עושין אותם אף של בדיל וחליל אין קולו ערב בשל מתכת ולפיכך עושין אבוב של עץ וקבלה היתה בידם על אבוב שהיה במקדש מימות משה שהיה של קנה מפני שקולו ערב ופירשו בשני של ערכין י' ב' שהמלך צוה וצפוהו זהב ולא היה קולו ערב נטלו את ציפויו והיה קולו ערב כמו שהיה:

תוס' בד"ה ורבנן סברי עיקר שירה בפה כו' ורב יוסף איתותב הכא מברייתא וצ"ל כו' עכ"ל פי' ולמה לא איתותב מהך מתני' אלא דצ"ל כו' וכמ"ש מהרש"ל ולכאורה בהך מלתא דשיר של קרבן דקיימינן ביה בהנהו מתניתין דעירובין ודערכין לא איתותב כדמשנינן אמר לך רב יוסף פליגי בשיר של שואבה וה"ה לקרבן כו' אלא דממתניתין דהכא איתותב מדיוקא דזהו דאינו דוחה אבל דקרבן דוחה וי"ל כיון דאי לאו ברייתא דאית ליה לר"י בשיר של שואבה דדוחה הוה מצינן לאוקמי מתני' שפיר כר"י כדאמרי' לקמן ולא הוה איתותב רב יוסף כלל ממתני' ושפיר קאמרי דמברייתא איתותב נמי בהך מלתא וליכא לאקשויי אתמיהתם דקארי להו מאי קארי להו כיון דאי לאו ברייתא הוה מוקמינן מתני' דהכא כר"י כדאמרינן לקמן אמאי לא נוקי נמי הך מתני' דעירובין ודערכין כר"י די"ל דסמכו עיקר תמיהתם אהך דעירובין דלא לישתמיט שום תנא דפליג התם בהך מלתא וכה"ג הקשו לקמן משום דלא לישתמיט כו' גבי תקיעות וק"ל:

בא"ד ומיהו אכתי קשה כו' ולא אשתמיט דפליג שום תנא כו' עכ"ל נראה דעיקר קושייתם הכא במקומם לרבנן דסברי עיקר שיר בפה וכיון דלאו עבודה הוא אינו דוחה שבת והני תקיעות דוחות דלא אשתמיט שום תנא דפליג גבי תקיעות ובס"ד הוסיפו בקושייתם אפילו לר"י דקאמר רב יוסף דבשיר של שואבה מודה ר"י דגזור ובתירוצם מיתרצא נמי הך קושיא ראשונה דבכל שיר של קרבן בהני י"ב ימים שהיה מכה בחליל היה להם נמי רוב כלי שיר כמו בשמחת השואבה וק"ל:

דכתיב ושאבתם מים בששון וכו'. ואיתא בירושלמי למה נקרא בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש ע"ש ושאבתם וגו' ע"כ ונראה דגם לפי הירושלמי מהאי קרא ילפינן דבעינן שמחה בניסוך המים כדאמרינן בפרק לולב וערבה אלא דה"ק בירושלמי כיון דעיקר המצוה היא ניסוך המים ושאיבת מי שילוח צורך ניסוך הוא כדקתני לעיל ניסוך המים כיצד כו' היה ממלא מן השילוח כו' למה נקרא מקום השמחה שבעזרה בית השואבה ה"ל למקרי בית ניסוך וקאמר משום שע"י השמחה שהיתה שם ע"י ניסוך המים היו שואבין רוח הקודש שאינו שורה אלא מתוך שמחה דכתיב והיה כנגן המנגן וגו' כדאיתא בירושלמי מש"ה קורין ליה בית השואבה ומייתי ליה מקרא ושאבתם מים וגו' דבקרא נמי דנילף מיניה ניסוך המים בשמחה לא ה"ל למכתב ושאבתם אלא נסכו מים בששון וגו' אלא מדכתיב ושאבתם ע"ש שאיבת רה"ק וה"פ ושאבתם רוח הקודש ע"י ניסוך מים שהיה בששון דרה"ק בא מתוך שמחה. ומ"ד מצוה חשובה היא מו' ימי בראשית כפרש"י דאמרן לעיל שיתין נבראו מו' ימי בראשית ובכל השנה נמי היו מנסכין יין בשיתין הללו ויש לכוין בזה שעיקר בריאותן מו' ימי בראשית והיו מחוללין עד התהום היה משום מצוה חשובה זו ניסוך המים בחג שאז העולם נידון על המים וכדאמרינן בר"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ולכך היו מגיעין ניסוך המים עד התהום כדאמרינן בסדר תעניות כשמנסכין מים בחג תהום אומר לחברו אבע מימך כו' ולכך היה גודל שמחה במצוה זו דא"א לעולם בלא מים וכל הבריות תולין בברכת המים שיהו השנים כתקונן:

בגמ' מחלוקת בשיר של קרבן וכו' ופרש"י בחליל המכה לפני המזבח בשעת ניסוך היין כצ"ל ומה שפרש"י דקאי פלוגתייהו אי"ב יום דחשיב התם ולא פי' דפליגי בכלי שיר של כל שבת לתמיד דהא משמע דבכל יום היה השיר כראמרי' השיר של הלוים ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכו' ולמ"ד דעיקר שיר הוא בכלי א"כ בכל יום הוי כלי אלא שבהנך י"ב ימים היה שם ג"כ אותו כלי הנקרא חליל וכדמשמע התם בערכין י"ל משום דנקיט בברייתא לשון חליל דקתני החליל דוחה את השבת וכו' מכלל דאיירי בהנך ימים שהיה בהן חליל אלא שעדיין צריך ליישב דלפי סברת רב יוסף דטעמו דר' יוסי משום דס"ל עיקר שירה בכלי ועבודה היא א"כ בשיר של כל שבת נמי לידחי שבת ולמה נקיט דוקא חליל וי"ל בדוחק דלהודיע כחן דחכמים נקט חליל לאשמעינן דאפי' בהנך ימים דהוה בהו חליל אין דוחה אפי' יו"ט א"נ לאידך גיסא דדוקא בהנך ימים דהוה בהו שמחה יתירה ס"ל לרבנן דאינו דוחה משום דהוה בהו שמחה יתירה והוה בהו רוב כלי שיר ואיכא למיגזר טפי וכתירוצא בתרא בתוס' ד"ה ורבנן כו':

בתוס' ד"ה ורבנן וכו' ורב יוסף דהכא איתותב מברייתא וכו' ר"ל ולמה איתותב לקמן מברייתא ולא איתותב מהנך משניות דעירובין וערכין שהקשו מהם התוס' וצ"ל דהוה מוקי רב יוסף כר' יוסי בר יהודה ולא כחכמים אבל בברייתא דלקמן נקט בה בהדיא שיר של שואבה וקתני בברייתא דפליגי בה רבנן ור' יוסי בר יהודה:

בא"ד ועוד תנן בפירקין וכו' ולא פליג שם תנא ואין לומר וכו' והא דקתני שלש לפתיחת שערים וכו' וכל הני דרבנן ולא גזור במקדש ובמילוי המים דכתיב וכו' גזור אע"פ שיש להם סמך מן המקרא:

בא"ד לתקן תדיר גזור בהו טפי מבהנך דסגי בשופר וכו' כדמוכח בפירקין דפריך אי הכי וכו' כצ"ל:

גמ' מנא אמינא דבהא פליגי כו' ומאן דפסיל סבר אין דנין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בשיר של קרבן כו' בשעת ניסוך המים כו' נמחק המים ונ"ב טעות הוא כי לא היה ניסוך המים אלא בחג:

בד"ה בפה הלוים כו' גדול ה' ומהולל מאד כו' כצ"ל:

בד"ה מאן דמכשר כו' כצ"ל:

בד"ה אין דנין כו' שצפהו המלך זהב כו' קולו ערב ומאן דמכשר כו' הד"א וכצ"ל:

בד"ה מיעט של חרס דע"כ מיעוטא למעוטי אתא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וחד תני כו' וכן בפ' משילין כצ"ל:

בד"ה ורבנן סברי כו' ורב יוסף דהכא איתותב מברייתא כו' נ"ב פי' ולמה לא איתותב ממתני' וק"ל. (עיין במהרש"א):

בא"ד מודה דשבות צריכה התירו כו' כצ"ל ונ"ב פי' שבות שיש בו צורך התירו חכמים:

בא"ד דרבנן לא גזור במקדש ובמילוי המים כו' נ"ב פי' אפי' תאמר שהוא נמי מדרבנן מ"מ לא גרע מאחר שיש לו אסמכתא מקרא:

גמרא מאן דמכשיר סבר עיקר שירה בכלי וילפינן מאבובא דמשה. ק"ל הא הוי גם שאר כלי שיר של מתכת ואיכא למימר דיצאו עיקר השיר בהן ואבובא לבסומי קלא בעלמא הויא ומה שפרש"י לעיל עיקר השיר אינו אלא א"כ חליל מכה כו' אינו מובן דהא הוא לא היה אלא בי"ב יום בשנה ואולי דבהי"ב יום לא היה אלא החליל לבד ולכן שפיר ילפינן מיניה:

רש"י ד"ה בפה שאין כלי שיר המצוה. כצ"ל:

רש"י ד"ה ה"ג ואב"א ואת"ל עיקר בכלי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה והכא במילף כו' או ברבויי ומיעוטי כו'. כצ"ל:

רש"י ד״ה בשיר כו' המים. ונדפס בגליון רש"ל מ"ז." נ"ב בחנם. דבחג נמי איירי. ואי משום שא"א שיר אלא על היין. הא ודאי לאו דוקא אלא כלומר בשעת נסוך היין ומשום דכולא שעתא לא הוי אלא נסוך יין אבל בחג שני הניסוכין כאחת ומרבין בביר וכלי שיר לנסוך המים יותר מעל ניסוך יין כדאיתא בכולא פרקא:

בגמ' - חד תני שואבה וחד תני חשובה. הגמרא מסיקה דשניהם לא משתבשים. ויש להבין למה קוראין לשמחה זו שמחה חשובה, מה מוסיפה מלת "חשובה" לשם הפשוט - שמחת בית השואבה. וניתן לבאר את הכינוי "חשובה" ע"פ מה שיש להעיר, שהרמב"ם מביא את הלכות שמחת בית השואבה בהל' לולב (פ"ח הלי"ב - ט"ו), ולא בהל' תמידין ומוספין. מזה מוכח שסובר שהשמחה היא בעיקר מצות החג ולא מצות מקדש, ויתכן שזוהי משמעות המלה "חשובה". השמחה חשובה משום שמצות יו"ט היא ואינה מצות מקדש בלבד השייכת דוקא לשאיבת נסכי המים. ומשום הכי הרמב"ם מביא כמקור לשמחת בית השואבה את הפסוק ושמחת לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, דפסוק זה מתייחס לחג, ולאו דוקא לשאיבת המים ולנסכים במקדש, ואינו מביא את הקרא של ושאבתם מים בששון.
א"נ י"ל משום שבתורה נמצאים שני פסוקים המצווים על שמחה בסוכות: א) "ושמחת בחגך"; ב) "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים", וכל אחד מלמד על קיומים אחרים בשמחת הרגל. מצות השמחה מושמחת בחגך מקיימים ע"י אכילת שלמים ובשר וע"י שתיית יין, עיין ברמב"ם (פ"ו מיו"ט הלי"ז). אמנם מצות השמחה של ושמחתם לפני ה' אלקיכם מקיימים דוקא ע"י שירות ותשבחות. ועוד דבר: מצות ושמחת בחגך מקיימים בכל אתר ואתר. מאידך, מצות ושמחתם לפני ד' אלקיכם מקיימים דוקא במקום בית המקדש. ועוד - כל אדם מישראל מקיים את המצוה של ושמחת בחגך, ולעומת זאת מצות ושמחתם מתקיימת דוקא ע"י גדולי חכמי ישראל, חסידים, זקנים ואנשי מעשה. ולאחרונה, מצות ושמחת בחגך מקיימים בין ביום ובין בלילה, אבל המצוה של ושמחתם לפני ה' אלקיכם מקיימים רק בלילה. (וקצת צ"ע מדוע דוקא בלילה ולא ביום.) לפי"ז יתכן שלשם כך נקראת שמחה זו שמחה חשובה כי בשמחה זו משתתפים דוקא אנשים חשובים - הגדולים ואנשי המעשה - החשובים שבישראל.
ומה שאמר ר"נ: מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית, ניתן לבארו ע"פ מש"כ הרמב"ם (פ"ח מלולב הלט"ו): השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא כו' וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך, וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וכו'.
הרמב"ם כותב שבשמחת בית השואבה מופיעה העניוות של חשובי וגדולי ישראל. והנה בתורה כתוב: "נעשה אדם בצלמנו", וכתב רש"י (בראשית א' כ"ו) ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן וכו', עיין שם בפירושו. מדת הענוה - מקורה בדרכי ה' יתברך בששת ימי בראשית. בראשית היצירה השפיל הקב"ה כביכול את כבודו לברוא את האדם. גם חשובי העם השמחים בשמחת בית השואבה שמשפילים עצמם לשם שמים - הולכים בדרכי ה' - מששת ימי בראשית - בדרך הענוה של הקב"ה. זוהי כוונת ר"נ באמרו ששמחת בית השואבה מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית.
שם. רש"י ד"ה בשיר וכו' בחליל המכה לפני המזבח בשעת ניסוך היין לתמיד של שחר וניסוך היין לתמיד של בין הערבים שהלוים עומדין על דוכנם ואומרים שיר וכו'. רש"י סובר שהלוים שרים בין בתמיד של שחר ובין בתמיד של בין הערבים. לפי"ז צ"ע מדוע אין אנו אומרים בזה"ז השיר של היום בעת תפלת המנחה כמו שהלוים שרו במקדש. (ועיין מגן אברהם או"ח קל"ב סק"ד.)
ונראה, כי מה שאנו אומרים השיר של היום בזה"ז הוא משום מצות "זכור את יום השבת לקדשו" כפי שביארה הרמב"ן, וז"ל הרמב"ן עה"ת (שמות כ: ח') על מצות זכור את יום השבת לקדשו: ועל דרך הפשט אמרו שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו כו' ובמכילתא ר' יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת כו' וישראל מונים כל הימים לשם שבת א' בשבת שני בשבת כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזוכרו תמיד בכל יום וכו'. חובת מצוה היא לספור את ימי השבוע עד יום השבת, היום יום ראשון בשבת, היום יום שני בשבת, וכן הלאה. ולקיום מצוה זו מספיקה אמירת השיר פעם אחת בשחרית.
ועקב דברי הרמב"ן מובן למה שרו הלוים שבמקדש שירים מיוחדים בכל יום ויום מימי השבוע, שהרי מדין מצות השירה עבור התמיד הי' לכאורה די לשיר אותו השיר בכל יום ויום, אלא שרו לשם כך שיר אחר בכל יום ויום בשבת כדי לקיים את מצות זכירת השבת, כי ע"י שירה מיוחדת לכל יום ויום עד שמגיעין לשבת יש קיום זכירת שבת.
וזה ע"פ הא דאיתא במס' ר"ה (לא.) דשירתם בכל יום ויום קשורה למעשה בראשית, וז"ל הגמרא שם, תניא ר' יהודה אומר משום ר"ע, בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו, בשני מת היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן, בשלישי היו אומרים אלקים נצב בעדת קל על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו וכו'. שירת הלוים שבכל יום היא על הבריאה, ודומה לפסוקי דזמרה דמתפללין בכל יום ויום על בריאת העולם, ברם בכל יום חוזרים להתפלל אותם פסוקי דזמרה, משא"כ בשירת הלוים שהלוים שרים לפי מעשיו המיוחדים של בורא העולם בכל א' מששת ימי הבריאה. שירת הלוים המיוחדת לכל יום ויום היא בהתאם לדעת ר' יהודה בברכות (מ.) ברוך ה' יום יום כו' לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, בכל יום ויום מימות השבוע הלוים משבחים לבורא עולם על מעשיו דבריאה של אותו יום, לפיכך מתקיימת בשירתם מצות זכור את יום השבת לקדשו לשיטת הרמב"ן, כי שבת היא גמר הבריאה, וע"י השירה של הלוים בכל יום ויום דשרו כפי מה שנברא באותו יום בשעת מעשה בראשית, בראשון ושני וכו' עד לשבת, מזכירים את כל הבריאה דבורא העולם, וששבת הבורא יתברך ביום השבת, ומשו"ה חייבים לשבחו: וזאת היא עיקר הכוונה דשירת הלוים בכל יום ויום מימי השבוע עד ליום השבת - לשבח לה' על בריאת העולם. וביאר הגר"ח זצ"ל, דלרמב"ן אמרו הלוים בכל יום ויום כחלק שירתם את היום של השבוע, ביום הראשון שרו: היום יום ראשון בשבת לה' הארץ ומלואה וכו', וכן בכל יום ויום, כדי לקיים בשלמות מצות זכור את יום השבת לקדשו, דהואיל ובשירתם יש קיום של מצות זכור את יום השבת, היו מוסיפים בתחילת שירתם את היום מימי השבת שבו היו שרין, כמו שאנו עושין בזה"ז. (ועיי"ש במג"א.)
שם. בא"ד - בי"ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח ואין אומרים שיר על המזבח אלא על היין כו' ובאותו חליל נחלק ריב"י לומר שהוא דוחה עכ"ל. בביאור דבריו נראה לומר, דשירה זו מאחר שנאמרה על היין חלה על הקרבן, ולפיכך דין הוא שתדחה שבת כמו הקרבן עצמו. שירה על היין מהוה חלות קיום בהקרבת נסכי הקרבן, ומשום כך בדין הוא שדוחה שבת.
שם. רש"י ד"ה אבל שיר של שואבה. וז"ל שהיה כל הלילה על מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים וכו'. לכאורה דבריו מיותרים כי אינם נוגעים לעצם הענין דמאי נפק"מ איפה היו שרים שיר של שואבה. ונראה, דר"ל בזה דהואיל ואין הלוים שרים אותו על הדוכן כדין שירת הקרבן, אין כאן קיום מצוה של שירת הקרבנות - אלא יש קיום מצוה אחרת של שירה, ולפיכך אינה דוחה שבת.
שם. רש"י ד"ה דברי הכל שמחה יתירה היא. וז"ל ואינה מן התורה אלא לחבב את המצוה ולא דחי שבת, עכ"ל. דבריו צריכים ביאור. ונ"ל דלרש"י השמחה שייכת למצות שאיבת המים. דעתו היא שלא כשיטת הרמב"ם שהשירה היא מטעם מצות שמחת הרגל ואינה שייכת לשאיבת המים (ונקראת שמחת בית השואבה ע"ש ששאבו רוח הקודש כדפירש הירושלמי), אלא כתוס' במס' שבת ששמחת בית השואבה שייכת לשאיבת ולניסוך המים של קרבן התמיד. ברם לרש"י הגם ששמחים משום מצות שאיבת המים, אין השמחה רק הדור בעלמא, ואינה חלק מעיקר מצות השאיבה וקרבן, והואיל וכך ליכא מצוה של שירת המקדש בעצמה. אלא הדור מצוה בעלמא שאינו דוחה את השבת.
ובביאור הדבר, עיין ברש"י במס' שבת (קל"ג:) המפרש שמילת ציצין שאינן מעכבין דוחין את השבת כ"ז שלא פירש את ידיו מהמילה, ומשפירש את ידיו אינן דוחין, מ"מ ביום חול נוי מצוה הוא למול גם את הציצין שאינן מעכבין בין משפירש את ידיו ובין שלא פירש את ידיו. ודברי רש"י לכאורה קשה, דמכיון דגם משפירש את ידיו יש נוי והדור מצוה למול אף את הציצין שאינן מעכבין למה דוחין שבת רק כ"ז שלא פירש את ידיו, אבל משפירש את ידיו אינן דוחין. וביאר הגר"ח זצ"ל דיש שתי הלכות בנוי והדור מצוה בציצין שאינן מעכבין. דהיינו, שכל זמן שלא פירש את ידיו מהמילה, מילת הציצין שאינן מעכבין מצטרפת למילה עצמה והריהן קיום בעצם מצות המילה, ולפיכך מילתם דוחה שבת. אולם משפירש את ידיו מילת הציצין שאינן מעכבין אינה קיום במילה עצמה, אלא הדור מצוה בעלמא, ואינה מצטרפת לעצם קיום המילה, ולכן אינה דוחה שבת. ולפי"ז שיטת רש"י היא ששמחת בית השואבה הוי דין הדור וחבוב מצוה בעלמא, אבל אינה שייכת לגוף מצות השאיבה בעצמה, ולכן אינה דוחה שבת, דדוקא מצות מקדש בעצמה דוחה - ולא הדור וחבוב מצוה בעלמא.
שם. בגמ' - עיקר שירה בכלי. לפי פשטות הסוגיא - אם עיקר השירה היא בכלי אז שירה בכלי מהוה חלק מעצם מצות השירה מדאורייתא של קרבן. לפיכך, דוקא לויים כשרים לשיר בכלים, ושירת הכלים דוחה את השבת כדין קרבן עצמו. לעומת זאת אם עיקר השירה היא בפה, גם לישראלים ולעבדים ניתן לנגן על כלי השיר. השירה בכלים אינה דוחה את השבת כי השירה בכלי לבסומי קלא בעלמא.
ויש להתבונן בזה, שאע"פ שהכלים באים לבסומי קלא - כלומר לנוי ולהדור מצוה - מ"מ ידחו כמו הקרבן עצמו. דהנה הפשטת עור קרבן אינה אלא נוי מצוה, ועכ"ז הפשטת עור הפסח דוחה את השבת (עיין בסוגיא בריש פרק ר' ישמעאל במס' מנחות) ומ"ש שירה בכלים מציצין שאינן מעכבים את המילה הדוחים את השבת מדין זה אלי ואנוהו (ועיין לעיל בשעורים לרש"י ד"ה אבל וד"ה דברי).
והנה, איתא במס' ברכות (לה.) דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. והקשו התוס' שם (ד"ה שאין) משירה במקדש ששרים שלא על היין, ומחלקים בין שירה לשירה, וז"ל - פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל בשחיטת פסחים עכ"ל. (ועיין בתוס' בפסחים סד. ד"ה קרא).
ונראה דר"ל דיש שתי הלכות דשירה:
א) שירה דחלה על קרבן שמהוה קיום בעיקר הקרבת הקרבן. בשירה זו מעכב היין כי אין שירה מצטרפת לעיקר קיום הקרבת הקרבן אלא ע"י יין, ששרים בשעת נסוך היין של הקרבן, וככה חלה השירה כקיום בהקרבת הקרבן. והנה בנסכים הבאים בפני עצמם יש בעיא בערכין (יב.) אם יש שירה או לא, וטעם הדבר משום דליכא קרבן, ויש שירה על יין דנסכים רק כחלות בהקרבת קרבן, וכן פוסק הרמב"ם (פ"ו מתמידין הל"ח) דאין אומרים שירה על נסכים הבאים בפני עצמם.
ב) קיום שירה בפני עצמה במקדש, דיש שירה במקדש גם בלי יין, והוי' מצוה לעצמה.
לפי"ז נראה דסברת רב יוסף כאן היא דשירה בעצמה אינה דוחה שבת, כי דוקא קיום שירה בעיקר הקרבת הקרבן דוחה שבת, לא מצות שירה בעצמה. הביאור הוא שדחיית השבת של הקרבן מתרת גם את שירת הלויים שחלה בעיקר הקרבן, שכן הקרבן הוא המתיר של שירה בכלי בשבת, אבל שירה כשהיא לעצמה אינה דוחה שבת במקדש.
היוצא מהנ"ל שדין השירה בכלי בשבת תלוי בדין עיקר השירה. אם עיקר השירה היא בכלי - גם שירה בכלי חלה על קרבן, ולפיכך - ההיתר של הקרבן גם מתיר את השירה בכלי. ברם, אם עיקר שירה היא בפה - שירה בכלי אינה חלות קיום בהקרבת הקרבן אלא חלות נוי והדור בעלמא והוי' שירה במקדש בפני עצמה. והואיל ואין שירה בכלי מצטרפת לדין הקרבת הקרבן, אינה דוחה את השבת, כי אין הדחייה של הקרבן שייכת לה. לעומת זאת הפשטת העור מהוה נוי בעיקר החפצא דקרבן ובמצות הקרבת הקרבנות ולכן דחיית השבת של הקרבן משתייכת להפשטה. הדוחה בשבת היא עבודת הכהנים, ועבודת הלוים בשיר כשלעצמה אינה דוחה. שירתם דוחה רק בצרוף לעבודת הכהנים, כחלות שם עם קרבן, ואם שירה בכלי שייכת להקרבת הקרבן או לא תלוי בדין עיקר השירה אם הוא בפה או בכלי.
שם. בגמ' - וילפינן מאבובא דמשה. מהגמרא משמע (וכ"כ רש"י) דאם עיקר השירה בכלי, יוצא שכלי השיר כלי שרת הם. ויש להעיר - דלכאורה דין כלי שרת חל בכלי המקדש כגון כלי שרת המקדשים את הסולת ואת היין ואת הדם. מאידך כלי שירה אינם משרתים ככלים שמקדשים, וא"כ צ"ע - היאך נתקדשו לכלי שרת. והיה נ"ל דכלי שיר אינם כלי שרת - אלא קדושים בקדושת דמים למצות השירה, לולא מהסוגיא כאן דאינו משמע כן, וצ"ע.
שם. רש"י ד"ה בפה. וז"ל הלויים אומרים השיר דבר יום ביומו כגון לה' הארץ ומלואה בראשון, גדול ה' ומהולל בשני וכו'. יש להתבונן מה בא רש"י ללמדנו בדבריו אלו דלכאורה מיותרים.
ונראה, כי רש"י מבאר את שיטת המ"ד דעיקר שירה בפה. דהא שירה בכלי מפורשת בפסוקים, וא"כ קשה למה ירחיק לומר שאין עיקר השירה בכלי. ע"ז פירש"י כי טעמו הוא משום ששרים בכל יום - דבר יום ביומו - השיר של אותו היום, והנה מדין שירה בכלי אין הבדל בין שירת יום א' לשני. ההבדל בין שירה לשירה - מיום א' ליום שני - מתגלה דוקא בשירה בפה, משום ששרים בפה מזמורים שונים בכל יום ויום. והואיל והתוכן של השירים בפה קובעים את זמן אמירתם, א"כ עיקר השירה היא בפה ולא בכלי.
וכבר הזכרנו לעיל דהגר"ח ז"ל היה אומר שהלויים אמרו את היום בתחילת שירתם בכל יום ויום, וככה שרו: היום יום ראשון בשבת לדוד מזמור וכו', וכן בכל יום ויום, כמו שאנו אומרין בשחרית, דהזכרת היום בשבת חלק מעצם המצוה דשירה².
שם. רש"י ד"ה אין כו' שאר כלים אפשר שיהיו של מתכת והן מכובדים כו' ולא מאבוב של משה כו' שא"א לעשות של מתכת כו' שצפהו זהב ולא היה קולו ערב וכו'. נראה דר"ל שדין המתכת הוא מטעם "וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונדר וזבח משחת לד" (מלאכי א, י"ד), כי קדשים צריכים לבא מן המובחר, וכשאפשר לעשות כ"ש ממתכת מעכבת מדין המובחר. מאידך כשא"א, גם עץ נחשב כדבר המובחר ביותר וכשר³.
² ולכאורה טעמו כשיטת הרמב"ן במצות זכור, כנ"ל.
³ עיין במלאכי שם בפירש"י ורד"ק ומהר"י קרא. ועיין במורה נבוכים ח"ג פרק מ"ו.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

גמ' מששת ימי בראשית. דאמרן לעיל שיתין נבראו מששת ימי בראשית לקבל הנסכים: בשיר של קרבן. בחליל המכה לפני המזבח בשעת ניסוך (המים ו) היין לתמיד של שחר וניסוך היין לתמיד של בין הערבים שהלוים עומדין על דוכנם ואומרים שיר והחליל מכה לפניהם כדתנן במסכת ערכין (דף י.) בי''ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח ואין אומרים שיר על המזבח אלא על היין כדאמרינן התם ובאותו חליל נחלק רבי יוסי בר יהודה לומר שהוא דוחה: עיקר שירה. שקרבן צבור טעון שיר מן התורה כדאמרינן במסכת ערכין (דף יא.) מכמה מקראות וסבר ר' יוסי עיקר השיר אינו אא''כ חליל מכה עם השיר וכן כנורות ונבלים הכל כמנין המפורש שם הלכך עבודה היא וכי היכי דתמיד דוחה שבת שיר שלו נמי דוחה שבת: בפה. הלוים אומרים השיר דבר יום ביומו כגון לה' הארץ ומלואה (תהלים כד) בראשון גדול ה' ומהולל (שם מח) בשני וכן כולם ובשבת שאי אפשר לחליל אינו דוחה שאין כלי שיר המצוה ולקמן ילפינן טעמייהו מקראי: אבל שיר של שואבה. שהיה כל הלילה על מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כדקתני במתני' והלוים בכנורות ובנבלים: דברי הכל שמחה יתירה היא. ואינה מן התורה אלא לחבב את המצות ולא דחי שבת: דבהכי פליגי. בעיקר שירה בפה או בכלי: מאן דמכשר. עץ לכל כלי שרת סבר עיקר שירה בכלי והוו להו כלי השיר כלי שרת ואבוב היה במקדש מימות משה והוא של קנה כדתנן בערכין (דף י:) הלכך שאר כלי שרת מיניה ילפינן לאכשורי בשל עץ: עיקר שירה בפה. וכלי לבסומי קלא בעלמא הוא הלכך כלי השיר אינן כלי שרת ולא ילפינן מינייהו לדמויי כלי שרת לאבוב של משה: אין דנין אפשר משאי אפשר. שאר כלים אפשר שיהיו של מתכת והן מכובדים הלכך ממנורה ילפינן להו ולא מאבוב של משה דהתם טעמא משום שאי אפשר לעשות של מתכת כדמפרש בערכין (דף י:) שצפהו זהב ולא היה קולו ערב נטלו את ציפויו והיו קולו ערב ומאן דמכשר סבר דנין אפשר משאי אפשר דמ''מ אשכחן כלי שרת דעץ: ה''ג ואיבעית אימא עיקר שירה בפה ואין דנין אפשר משאי אפשר. וה''פ דכ''ע עיקר שירה בפה וליכא למילף מאבוב ואת''ל עיקר בכלי אפילו הכא מאבוב לא גמר דאין דנין אפשר משאי אפשר: והכא במילף מנורה בכללי ופרטי או בריבויי ומיעוטי קמיפלגי ה''ג ול''ג ממנורה. יש שדורשין את התורה בכלל ופרט ויש שדורשין אותה במדת רבוי ומיעוט הדורשה בכלל ופרט משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל הלכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ואפילו דברים הדומין לפרט אין נדונין עמו לפי שהוא פירושו מהו כלל הכלול למעלה זה שאני אומר לך עכשיו ולא יותר וכי אתי כלל שני אחר הפרט בא להוסיף עליו ודייך אם תוסיף עליו את הדומים לו הלכך אי אתה דן על ידי כלל האחרון אלא דברים הדומין לפרט שלא נתרבו מתחילה והדורשה בריבוי ומיעוט לא משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל דנימא אין בכלל אלא מה שבפרט אלא משום דבכלל קמא נתרבה הכל במשמע אתי פרטא בתראה למעוטי ממשמעותיה וכי הדר אתי ריבוי אחריני בהדיה אהני לרבויי כל מילי דאלו דברים שהן כעין הפרט לא איצטריך דלא אימעיטו להו ממיעוטא והכי אמר בהדיא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) גבי כל הנסקלין נתלין דמאן דדריש ריבויי ומיעוטי משמע ליה בריבוי ומיעוט לחודיה בלא ריבוי אחרון כל הדומין לפרט: מיעט של חרס. דע''כ מיעוטא למעוטי אתא וזהו הראוי להתמעט יותר מן הכל:

חד תני שואבה. בירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה' ומייתי עובדא דיונה בן אמיתי שהיה מעולי רגלים ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה: וחד תני חשובה. בריש מסכת ע''ז (דף ב. ושם) גבי עידיהן ואדיהן מפרש טעמא מאן דתני אדיהן מ''ט לא תני עידיהן ובשמעתין לא דייק הכי ולא בדוכתי טובא בריש כיצד מעברין (עירובין דף נג.) מעברין ומאברין ובפ' הגוזל בתרא (ב''ק קטז:) גבי מסיקין ומציקין ובריש פרק שני דיבמות (דף יז. ושם) גבי ראשונה ושניה ובפרק משילין (ביצה דף לה:): ורבנן סברי עיקר שירה בפה. תימה דבפ' המוצא תפילין (עירובין קב:) תנן קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה ואיכא תנא בגמ' דאמר לא היה קושרה אנא עונבה ועד כאן לא פליגי אלא בתיקון כלי אי דחי שבת משום מכשירי קרבן אבל שיר עצמו לכ''ע דחי ותנן נמי פרק שני דערכין (דף י.) בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון ובפסח שני ובי''ט הראשון של פסח ובי''ט של עצרת ושמנה ימי החג אלמא דחי שבת וי''ט דא''א לשמנת ימי החג בלא שבת ולרב ירמיה בר אבא דמסיק בשמעתין בשיר של שואבה פליגי אבל שיר של קרבן לכ''ע דחי ניחא ורב יוסף דהכא איתותב מברייתא וצ''ל דמתניתין דערכין ודעירובין הוה מוקי להו רב יוסף כרבי יוסי בר יהודה ומיהו אכתי קשה דבסוף תמיד נשחט (פסחים סה.) משמע דמילתא דפשיטא היא דאין שבות במקדש ואפי' ר' נתן דמחמיר התם מודה דשבות צריכא התירו ועוד תנן בפירקין (דף נג:) גבי תקיעות של מקדש דבכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות ואפילו בשבת כדדייק בגמרא דבכל יום תנן. ולא אשתמיט דפליג שום תנא ואין לומר דהנהו תקיעות דאורייתא דהא (. דקתני) שלש לפתיחת שערים ותקיעות נמי שלש כדי להבטיל העם ממלאכה דוחות י''ט שחל להיות בערב שבת כדתנן פרק קמא דחולין (דף בו:) י''ט שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין שהיו משנין בהם במקצת כדמפרש התם טעמא בגמרא וכל הני דהתם דרבנן ולא גזור במקדש ובמילוי המים דכתיב ושאבתם מים בששון. גזור וי''ל דלפי שהיה שם רוב כלי שיר חלילים כנורות מצלתים נבלים שצריכים לתקן תדיר גזור בהו טפי מהנך דסגי בשופר דלא בעי תיקון ואגב דגזור בהו גזור נמי שלא יתקעו למילוי המים בי''ט כדמוכח בפירקין (דף נד:) דפריך אי הכי ערב שבת שבתוך החג נמי לא ליחשביה זימנין דלא אשכחן כגון דחל יו''ט ראשון של חג בע''ש כלומר דבצרי להו תקיעות משום דלא תקעי למילוי המים והיינו טעמא כדפרישנא לפי שרגילין בהו להרבות בשאר כלי שיר בלא מספר כדתנן בפירקין (דף נא:) גזרו שלא יתקעו כלל:

סוכה נ ע"ב - טקסט הדף

דף נ - ב

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד