סוכה נ ע"א

ואי מייתי במקודשת איפסילו להו בלינה חזקיה אמר כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו לדעת נתקדשו א''ר ינאי א''ר זירא אפילו תימא יש שיעור למים וכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו לקידוש ידים ורגלים מלאן: נשפכה או נתגלתה כו': ואמאי ליעביר במסננת לימא מתני' דלא כר' נחמיה דתניא מסננת יש בו משום גילוי אמר רבי נחמיה אימתי בזמן שהתחתונה מגולה אבל בזמן שהתחתונה מכוסה אע''פ שהעליונה מגולה אין בה משום גילוי מפני שארס נחש דומה לספוג צף ועומד במקומו אפילו תימא רבי נחמיה אימר דאמר ר' נחמיה להדיוט אבל לגבוה מי אמר ולית ליה לרבי נחמיה {מלאכי א-ח} הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות:

הדרן עלך לולב וערבה

מתני' החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - א

ולכן, אי מייתי אם יביאום למים בחבית מקודשת, יתקדשו המים בקדושת הגוף, וכמו אימורי קרבן המתקדשים בקדושת הגוף כאשר שמים אותם בכלי שרת. ובהיותם קדושים קדושת הגוף - איפסילו להו בלינה, כשיעבור עליהם ליל שבת.

ובבוקר יום השבת, בעת שצריך לנסך את המים, הם יהיו פסולים מלנסך אותם מחמת פסול "לינה".

חזקיה אמר: הדין הראשון, שאין שיעור למים, אכן מוכח ממשנתנו. כי אם היה שיעור למים, היה אפשר למלאות אותם בחבית מקודשת, בשיעור הגדול משלושה לוגים, והמים לא היו מתקדשים וממילא לא נפסלים בלינה.

אך את הדין השני, שכלי שרת מקדשין שלא מדעת, אין להוכיח ממשנתנו.

כי אפשר לומר שכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. ואכן אין המים מתקדשים, היות ואינו חושב לקדשם, וממילא אינם נפסלים בלינה.

ומה שלא שאבו את המים בחבית מקודשת זה מחמת גזירה, שמא יטעו אנשים, ויאמרו שהמים הללו שבחבית - לדעת נתקדשו. וכאשר יראו שמנסכים אותם על המזבח יבואו לכלל מכשול, שיחשבו כי אין פסול לינה נוהג בנסכים.

אמר רבי ינאי אמר רבי זירא: אפילו תימא יש שיעור למים, וכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, יצא מכשול אם ימלאו חבית של מים, אפילו ימלאונה בשיעור גדול מהשיעור שצריך לנסך בו.

וגזירה - שמא יאמרו הרואים את מילוי החבית במים: לצורך קידוש ידים ורגלים של הכהנים מלאן, את המים, לחבית.

וכיון שאין שיעור למי קידוש ידים ורגליים, הרי הכלי ראוי להם, ומקדשם. וכשיראו לאחר מכן שמנסכים מהמים הללו שבחבית על המזבח, יטעו לומר שאין פסול לינה בנסכים.

[והם לא ידעו שלצורך נסכים מלאום, ואין המים מתקדשים היות והם יותר מהשיעור].

שנינו במשנה: נשפכה או נתגלתה החבית, נפסלו המים מלנסך.

והוינן בה: ואמאי נפסלו המים כאשר התגלתה החבית?

והרי כל החשש הוא שמא שתה נחש מהמים, והקיא בהם את ארסו, ונמצא שאין בשלשת הלוגים מים כשיעור, היות ומעורב בהם גם ארס הנחש.

ואם כן, ליעבר, יעבירו את המים במסננת, ואם יש בהם ארס הנחש יסונן הארס, ויהיה שיעור מלא במים!?

לימא מתניתין דלא כרבי נחמיה, האומר שאין לחוש במשקה מסונן לארס הנחש.

דתניא: כלי שיש מעליו מסננת, והיין נתון במסננת, ומסתנן אל תוך הכלי - יש בו משום חשש "גילוי", ביין שנמצא בכלי, כי שמא יש בו עתה ארס נחש, היות והניח את המשקה שבכלי מגולה, בלי לשמור עליו.

אמר רבי נחמיה: אימתי יש לחוש לארס הנחש - בזמן שהכלי התחתונה מגולה.

אבל בזמן שהתחתונה מכוסה, אף על פי שהעליונה מגולה - אין בה משום גילוי.

מפני שארס נחש דומה לספוג, צף ועומד במקומו, ולכן הוא אינו עובר דרך המסננת. אבל חכמים חששו שיתערב הארס במים ואז הוא עובר דרך המסננת אל הכלי שתחתיו.

ומשנינן: אפילו תימא שמשנתנו גם לפי רבי נחמיה היא. כי אימר דאמר רבי נחמיה שאין במשקה המסונן איסור לשתותו משום גילוי, לשתייה להדיוט.

אבל להביא משקה שהיה מעורב בו ארס, למרות שסיננו אותו, לגבוה - מי אמר!?

וכי לית ליה לרבי נחמיה, האם לא סובר רבי נחמיה את הפסול האמור בכתוב [מלאכי א] "הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך, אמר ה' צבאות!", שמכאן למדנו שאין להביא לגבוה דבר שאינו נאה להביאו לאדם מכובד! ומשקה מסונן מארס אין מביאים לאדם מכובד, וכל שכן לגבוה.

הדרן עלך פרק לולב וערבה

פרק חמישי - החליל

מתניתין:

החליל פעמים שמחללים בו חמשה ימים בחג הסוכות, ופעמים ששה ימים.

וזהו החליל של בית השואבה, שאינו דוחה לא את השבת, ולא את יום טוב, כיון שהחילול שמחללים בו אינו מכלל עבודה אלא הוא לשמחת בית השואבה, שאינה שירה על הקרבן.

ולכן, אם חל יום טוב הראשון ביום חול, מחללים בו רק חמשה ימים, כי אין מחללים בו לא ביום טוב ולא בשבת חול המועד.

ואם חל יום טוב בשבת, מחללים בו ששה ימים.

ואי מייתי [ואם מביא] את המים בחבית מקודשת, איפסילו להו [נפסלו להם] המים בלינה במשך הלילה כשאר דברים הקדושים בקדושת הגוף שנפסלים בלינה ושוב לא יהיו ראויים לניסוך. חזקיה אמר: כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת שצריך לכוון שיתקדש מה שבכלי, ובעצם היה אפשר להכניס גם בחבית מקודשת, אלא גזירה היא שגזרו שלא ימלאו את המים אלא בחבית שאינה מקודשת שמא יאמרו האנשים לאחר שיראו שמנסכים את המים הללו למחרת בבוקר ויחשבו שלדעת נתקדשו בתוכה, שאין לינה פוסלת את הנסכים.

אמר ר' ינאי אמר ר' זירא: אפילו תימא [תאמר] כי יש שיעור למים וכן תאמר שכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, גזירה אחרת יש כאן: שמא יאמרו כי לצורך קידוש ידים ורגלים מלאן ואין להם שיעור, ולכשיראו שמנסכים אותם יאמרו שאין הנסכים נפסלים בלינה.

א שנינו במשנה שאם נשפכה או נתגלתה החבית — מימיה פסולים. ושואלים: ואמאי [ומדוע] יפסלו המים? ליעביד [ושיעשה את המים] במסננת ועל ידי כך יתגלה הרעל. לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' נחמיה? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: דבר המכוסה במסננת — יש בו משום גילוי. אמר ר' נחמיה: אימתי הדין כן — בזמן שהתחתונה (הכלי התחתון) מגולה, אבל בזמן שהתחתונה מכוסה, אף על פי שהמסננת העליונה מגולה — אין בה משום גילוי. מפני שארס נחש דומה לספוג וספוג צף ועומד במקומו.

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' נחמיה, אימר [אמור] שאמר ר' נחמיה, להתיר מים מגולים על ידי סינון, זהו דווקא להדיוט, אבל לגבוה מי [האם] אמר? שאף שאפשר להכשיר מים אלה לשתיה ודאי אין אלה מן המובחר. ושואלים: ולית ליה [וכי אין לו] לר' נחמיה מה שנאמר: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות" (מלאכי א, ח)? ומכאן למדנו שדבר שאין אדם נותנו כמתנת כבוד למכובדים בין בני אדם, ודאי שאין ראוי לתתו על גבי המזבח.

א משנה החליל, מנגנים היו בו בחג הסוכות חמשה או ששה ימים. זהו החליל שהיו מנגנים בו בשמחת בית השואבה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. ולכן אם חל יום ראשון בשבת, עשוי החליל שינגנו בו או ששה ימים של ימי חול המועד בלבד, או חמישה ימים אם חלה שבת באחד מימי חול המועד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if he brings the water in a consecrated barrel, the water will become disqualified for use in the libation by remaining overnight, just as all consecrated items, e.g., offerings, are rendered unfit after remaining overnight. Ḥizkiya said: Temple vessels consecrate only with specific intent. Therefore, in theory, one could bring water to the Temple in a consecrated vessel, provided he has no intent to consecrate it. And the reason one may not do so is due to a rabbinic decree lest people say, upon seeing the water poured in the morning, that the water was intentionally consecrated. In that case, they might draw the mistaken conclusion that remaining overnight does not disqualify liquids for use in libations.

Rabbi Yannai said that Rabbi Zeira said: Even if you say that there is a requisite measure for the water to be poured for libation and no more than three log can be consecrated, and that Temple vessels consecrate only with intent, here there is a rabbinic decree lest they say the barrel was filled with water for sanctifying the hands and the feet of the priest, for which there is no measure. Then, when they see the water poured in the morning, they will draw the mistaken conclusion that remaining overnight does not disqualify liquids for use in libations.

§ The mishna continues: If the water in the barrel spilled or was exposed overnight, the water is disqualified. The Gemara asks: Why is the water disqualified? Let him pass it through a strainer, eliminating the poison. Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, as it was taught in a baraita: A vessel covered with a strainer is subject to the halakha of exposure if the vessel is left unsupervised. Rabbi Neḥemya said: When is this so? It is when the lower vessel, in which the liquid collects after passing through the strainer, is exposed. However, if the lower vessel is covered, even if the upper vessel is exposed, it is not subject to the halakha of exposure, because the poison of a snake is like a sponge in that it floats and stays in place.

The Gemara answers: Even if you say it is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, say that Rabbi Neḥemya said his opinion permitting strained water for a common person. However, did he actually say that strained water is permitted even to be sacrificed to God? Even if it is possible to render this water potable, it is certainly not of the select quality that would render it eligible for use in the Temple service. Isn’t Rabbi Neḥemya of the opinion that it is inappropriate to sacrifice on the altar any item that one would not give to someone of prominent stature? As it is stated: “And when you offer the blind for sacrifice, it is no evil; and when you offer the lame and sick, it is no evil. Present it now unto your governor; will he be pleased with you or will he accept your person, says the Lord of hosts” (Malachi 1:8).

MISHNA: The flute is played on the festival of Sukkot for five or six days. This is the flute of the Place of the Drawing of the Water, whose playing overrides neither Shabbat nor the Festival. Therefore, if the first Festival day occurred on Shabbat, they would play the flute for six days that year. However, if Shabbat coincided with one of the intermediate days of the Festival, they would play the flute for only five days.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודברים פשוטין הן:
פיסקא שהמים והיין מגולין פסולין לגבי מזבח:
ירושלמי מה טעם דכתיב ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל. מדבר שראוי ישראל לשקותו עד כאן מים. יין. א"ר שבתי שנאמר המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח במה משמח אלהים בניסוך שנא' בקדש הסך. ואוקימנא למתני' אפי' לר' נחמיה דתני אימתי מסננת יש בה משום גילוי בזמן שתחתונה מגולה.

אבל בזמן שהתחתונה מכוסה אע"פ שהעליונה מגולה אין בה משום גילוי מפני שארס הנחש דומה לספוג וצף ועומד ואינו בוקע המרשת של תחתונה. לא קשרי ר' נחמיה כי הא גוונא אלא להדיוט (דמשום).

אבל לגבוה דמשום גריעותא הוא לא מכשר. וכי לית ליה הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך:

הדרן עלך לולב וערבה.

החליל משה כו':

זה חליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט:

חזקיה אמר כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת.‎ פי׳‎ ‎ואפשר היה להביאם בכלי שרת ולא יהיה דעתו לקדשם עד למחר ולא יפסלו בלינה ומה טעם אינה מקודשת גזירה שמא יאמרו לדעת נתקדשו ונפסלה בלינה ומפני חשש הרואים. והקשו בתוס׳‎ דהכא אמר חזקיה כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ואשכחן ליה במנחות דקאמר בהדיא כלי שרת מקדשין שלא מדעת. ותירצו דהא דהכא שלא בזמנן אין מקדשין שלא מדעת אבל ההיא דהתם בזמנן שמקדשים אפילו שלא מדעת והכי משמע התם:

גזירה שמא יאמרו לקדוש ידים ורגלים ממלאים.‎ פי׳‎ ‎שאין להם שיעור ומתקדשים לאלתר ונפסלין בלינה ויהיו סבורין שמקדשין ידים ורגלים במים שנפסלין בלינה:

אפי׳‎ תימא רבי נחמיה משום הקריבהו נא לפחתך ומכאן שאין מדליקין בבתי כנסיו׳‎ אלא משמן הגון שראוי להדליק בו לפני מלכים וכן כתבו הגאונים ז״ל:

פרק ה החליל
החליל.‎ פי׳‎ ‎שהיו מזמרין בו בבית השואבה בחלילין וכלי זמר בשעת נסוך המים חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינו דוחה י״ט ולא שבת לפיכך חל שבת ביום ראשון היה החליל ששה חל שבת באחד משאר ימים היה חמשה לפי שהיה נדחה מפני שבת זו ויום טוב ראשון:

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. פי׳‎ שמחה כמוה:

החליל חמשה וששה זה חליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו מוצאי יום טוב הראשון של חג היו יורדין לעזרת הנשים ומתקנין שם תקון גדול ומנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וארבעה סולמות על כל מנורה ומנורה וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג והם מטילים לתוך כל ספל וספל מבלאי מכנסי הכהנים ומהימייניהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין לא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור בית השואבה אמר הר"ם חליל הוא כלי מכלי שיר הנקרא בלשון ערבי מזמאר והיו שם מינים רבים מכלי הנגון אבל לפי שזה הוא העקר בשיר נתיחס אליו ובית השואבה שם המקום שהיו מתקנין לשמחה וקראו לו זה השם משום ושאבתם מים בששון תקון גדול רצה בו גדול התועלת והוא כי הם מתקנים מקום לנשים ומקום מובדל לאנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים גבוה עליו כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים וכשאצייר העזרה בכללה במקומה יתבאר לך עזרת נשים וזולתה מן המקומות החסידים ואנשי המעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות ואומרי' לפני' דברי תושבחות והלויים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובכל כלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת הנשים כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים שעליהם הלויים עומדין בשיר עמדו שני כהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים ושתי חצוצרות בידים קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו הגיעו למעלה העשירית תקעו והריעו ותקעו היו תוקעים והולכים עד שמגיעי' לשער היוצא למזרח הפכו פניהם למערב ואמרו אבותינו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוי' קדמה לשמש אנו ליה וליה עינינו ר' יהודה אומר שונין אותה לומר אנו ליה וליה עינינו ואמרם אנו ליה וליה עינינו קצר בדבר ולשונם היה כך אנו ליה ועינינו ליה מיחלות:

אמר המאירי החליל חמשה וששה שהרי אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט וא"כ כל שלא חל יו"ט הראשון בשבת נדחה משום שבת ומשום יו"ט ואין מחללין בו אלא חמשה ימים ואם שבת בראשון הרי לא נדחה אלא יום אחד ונשארו ששה ופירשו בו דוקא בחליל של שואבה כמו שביארנו במשנת לולב וערבה ולא היה בא אלא לשמחה יתרה ומתוך כך אינו דוחה שבת אבל חליל של קרבן דוחה שבת שעבודה היא וענין חליל לקרבן הוא שעומדים לויים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן ואע"פ שעיקר שירה זו בפה ובמזמורים שאומרים בנגינה והכלי אינו בא אלא ליפות את השיר ולנאותו מ"מ הואיל וסרך מצוה היא ואין בה אלא שבות הותרו להם אע"פ שאינה עבודה אחר שאין בהם עיקר שירה ושירה זו שבכלי הנגון הוא שהיו אחרים מלבד אותם המשוררים הן לויים הן ישראלים כמו שיתבאר בגמרא עומדים לשם ומנגנים בכלי שיר בנבלים ובחלילים וכנורות וחצוצרות וצלצל אחד ופירשו במסכת ערכין י' א' שבשנים עשר יום בשנה היה חליל מכה לפני המזבח בשעת ניסוך היין לתמיד של שחר ולתמיד של בין הערבים ואלו הם בשחיטת פסח ראשון ובשחיטת פסח שני ובראשון של פסח ובעצרת ובשמנת ימי החג וחליל זה הוא שדוחה שבת אבל של שואבה אינו דוחה שבת והוא שאמרו חמשה וששה:

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו ר"ל שמחה שלימה והוא שהיו נוהגים שמחה יתירה על שם ושאבתם מים בששון והזכיר סדר הנהגתם והוא שבמוצאי יו"ט ראשון של חג שהוא תחלת חול המועד והיו יכולים לעשות קצת מלאכה כגון הפקעת המייניהם לפתילות והוצאת זיזים בכותלים לצורך הנשים כמו שיתבאר יורדים הכהנים מעזרתם ומעזרת ישראל לעזרת נשים שהיא למטה בשפוע ההר ומתקנין שם תקון גדול ופירשו בגמרא שהיו מוציאים זיזים מכותליה ובונין עליהם גזוזטראות לעמוד שם הנשים ואע"פ שהבנין כולו על ידי נביא היה ולא היה להם להוסיף סמכו בה בבנין עראי לגדור פרצות שלא להקל ראש להעמיד אנשים ונשים בערבוביא שהרי אף בענין הספד נרמז וספדה הארץ משפחות משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד ומנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים בראש כל מנורה ומנורה וארבע סולמות לכל מנורה ומנורה סולם לכל ספל וספל וארבעה ילדים מפרחי כהונה בידיהם כדי שמן שכל אחד מחזיק מאה ועשרים לוג שהם חמשה סאין והיה כל אחד מטיל כדו בספל ופירשו בברייתא שגבהה של מנורה חמשים אמה הא למדת כחם של פרחי כהונה שהיה אחד מביאם של חמש סאין ועולה בסולם גבוה:

מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהם ר"ל של כהנים הדיוטות היו מפקיעין ובהן היו מדליקין לשמחת בית השואבה ר"ל שעושין מהן פתילות ואע"פ שאבנטיהן היה צמר מעורב בהם כמו שביארנו במסכת יומא מתוך שהיו מרבים לא היו חוששין אבל למנורה לא היו מדליקין אלא בכתנותיהם שהיו פשתן שכל שיש בו צמר אין מדליקין בו למנורה מפני שאינם נדלקים יפה וכתיב להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מחמת עצמה ולא מחמת דבר אחר:

ולא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה מאור בית השואבה שהמנורות היו גבוהות והר הבית גבוה והאורה זורחת בכל העיר ופי' בגמ' שהאשה בוררת חטים לאור בית השואבה ופירשו בה קצת מפרשים שלא בוררת דוקא שהרי אמרו קול וריח ומראה אין בהם משום מעילה מעילה הוא דלית בהו הא איסורא איכא אלא שיכולה היתה לברור:

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים שם באבוקות של אור וזורקים כלפי מעלה ומקבלין אותם ויש שהיו בקיאים לעשות כן בארבע אבוקות או בשמנה זורק זו ומקבל זו ואומרין דברי תושבחות ופי' בגמ' שהחסידים ואנשי מעשה היו אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו הערה למי שנעשה צדיק מעיקרו לעורר שמחתו על אותו ענין שתהא שמחתו שמחת מצוה ולא שמחת הדיוטות וקלות ראש ובעלי תשובה [היו אומרים] אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו כלומר על ילדותנו ויש קורין שכפרה מלשון כפירה כלומר שכפרה במעשה הילדות כענין מה שפירשו רבים גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו כלומר שאם זך וישר פעלו התנכר במעשה הילדות וחכמים שבהם היו דורשים להם שיזהרו מלחטוא ולא יהא טינא בלבם לרוב השמחה והוא שהיה אחד מהם אומר על שם הקב"ה אם אני כאן הכל כאן כלומר אם אני משרה שכינתי ביניהם הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן והרי זה תלוי בכונתם ורעיון לבם:

והלויים מנגנים בכנורות ובנבלים ובצלצלים ובכלי שיר הרבה אין מספר:

חמש עשרה מעלות היו יורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה מעלות שבספר תהלים אורך המעלה על פני רוחב כל העזרה ורוחב המעלה חצי אמה וכן גבהה חצי אמה ועליה היו הלויים עומדים לשיר זה של שואבה אבל לשיר של קרבן היו עומדים בדוכן אצל המזבח:

עמדו שני כהנים על שער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושתי חצוצרות בידם קרא הגבר והוא אותו גביני כרוז שקורא סמוך לעמוד השחר להעמיד כהנים ולויים לדוכנם וישראל למעמדם תקעו והריעו ותקעו לסימן שילכו למלאות לניסוך מן השילוח והיו יורדים באותן המעלות וכשהיו מגיעים למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו הגיעו לעזרה ר"ל לקרקע עזרת נשים תקעו והריעו ותקעו פעם אחרת והאריכו באלו האחרונות יותר מן הראשונות עד שהגיעו לשער היוצא מעזרת נשים להר הבית ומשפילים ויורדים לצד המזרח וכשיצאו הפכו פניהם למערב לצד העזרות וההיכל והיו אומרים אבותינו שהיו במקום הזה בבית ראשון היו הופכים אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה שהיו מעובדי החמה אבל אנו ליה עינינו ור' יהודה חולק לומר שכופלים היו בלשון זה והקשו לו בגמרא ממה שאמרו מודים מודים משתקין אותו ותירצו אנו ליה משתחוים ועינינו ליה מיחלות ונמצא שאינו מחזירו אלא לענין אחר ואין בענין זה חשש הודאה לשתי רשויות ואח"כ היו נפרדים משם והולכים למים בשירות ותשבחות וממלאים ותדע שמכוונים היו שלא יכנסו למקדש עם המים עד שיאור היום וכן התבאר במס' זבחים:

תוס' בד"ה ואי מייתי להו במקודשת כו' ועוד יש לדקדק מהנהו דתנן בפ"ב דמעילה קדשו הוכשרו ליפסל כו' והא דאמרינן פרק כל שעה כו' ויציאה דקידוש ידים ורגלים כו' עכ"ל נראה מדבריהם דמהך דתנן בפרק ב' דמעילה כו' אדחייא לה הך דחייא שכתבו לעיל ולית לן לפלוגי בין באין עם הזבח ובין באין בפני עצמן אלא דבכל גוונא לא אפסול ביוצא בקדושת כלי דאלת"ה לא הוו צריכין לתרץ הך דפרק כל שעה דאיכא לאוקמא נמי בהנהו מנחות דבאין בפני עצמן וכן לא הוו צריכין לתרץ הך יציאה דקידוש ידים ורגלים דהא דומיא דבאין בפני עצמן הן דבהכי הא הוה ניחא להו לעיל שכתבו מיהו יש לדחות דבאין עם הזבח שאני כו' והיינו משום דליכא למימר דה"נ הכא משום מנחות דבאין עם הזבח לא קתני וביוצא דאם כן לא מפסלו נמי בלינה אלא בשחיטת הזבח כמו נסכים שכתבו התוס' לעיל אע"כ דמיירי בבאין בפני עצמן דמפסלו בלינה בקדושת כלי ולא קתני וביוצא דלא מפסל ביוצא בקדושת כלי אלא בקמיצה בהנהו דאית בהו קמיצה ובהנהו דלית בהו קמיצה כגון מנחת כהנים וחביתי כה"ג ודאי דמועיל קדושת כלי ביוצא כיון דאין לו מתירין כמ"ש התוס' לקמן ונראה לפי מה שכתבו לקמן דבנסכים הבאין בפני עצמן מועיל קידוש כלי לא הוו צריכי לתרוצי הך יציאה דקידוש ידים ורגלים דהא דומיא דנסכים בפני עצמן הן דודאי מועיל בהן קדושת כלי דאל"כ אימת מפסלי כמ"ש התוס' לקמן ומיהו דהך דפ' כל שעה ודאי לא ניחא להו לאוקמא במנחות כהנים וחביתי כה"ג דסתם מנחות קאמרינן התם אך אחרי העיון שם בפרק כל שעה לא ידענא [א] מאי קשיא להו שהוכרחו להעמידה דאורחא דמלתא קאמר התם דהא לאו משום פסול יוצא נגעו בה כלל אלא דהלישה שהיא הבלילה פסולה חוץ לחומת עזרה כרבי יוחנן דאית ליה הכי בפרק קמא דמנחות והביאו התוס' לעיל והכי אמרינן בהדיא התם בפרק כל שעה במקום זריזין איתא דאמר מר בלילה כשירה בזר חוץ לחומת עזרה פסולה והיינו גופא דברייתא דמייתי מינה ת"כ דר"י בפ"ק דמנחות וצ"ע:

בד"ה חזקיה אמר כלי שרת כו' דשאני הכא שלא בזמן הוא אע"ג דאמרינן ס"פ שתי הלחם דכלי שרת אינן מקדשין שלא בזמנן מ"מ גרע כו' עכ"ל כ"ה בנוסחות התוס' שלפנינו בשמעתין ואין זה מובן כיון דאין מקדשין שלא בזמנן היינו הך ומאי קשיא להו ובגמרת א"מ ז"ל העביר קולמוס על מלת אינן וכ"ה בתוס' פ"ק דמנחות אהך קושיא דהכא ע"ש דהשתא יפול קושייתם שפיר אבל לכאורה אין המסקנא דפרק שתי הלחם כך אלא אדרבה כלי שרת אינן מקדשין שלא בזמנן ונעשה כאלו סדרו הקוף כמ"ש התוס' גופייהו בשמעתין לעיל ויש ליישב הגהת א"מ ז"ל וכלשון התוס' דפ"ק דמנחות וה"פ דמסקנא דס"פ שתי הלחם ודאי הכי מוכחא דכלי שרת מקדשין שלא בזמנן משום דכי מטי לילי דבי שמשי תקדוש אי לאו התם משום דנעשה כמי שסדרו הקוף אבל הכא אית לן למימר דכלי שרת מקדשין שלא בזמנן משום דכי מטי לילי דבי שמשי תקדוש דלא שייך הכא דנעשה כמי שמלאו הקוף כמ"ש התוס' לעיל כיון דלא דלא בעי כהן בבגדי כהונה ועיקר קושייתם לעיל אמעיקרא דלא אסקי אכתי לפלוגי משום דלא בעי הכא כהן בבגדי כהונה לאו משום דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן אלא משום דנעשה כמו שמלאו הקוף כמ"ש לעיל וא"ת דנעשה כמו שמלאו הקוף כו' ומהרש"ל מחק כל זה לעיל מדברי התוס' ולא ידענו למה דהא ודאי עיקר קושייתם הוא כמ"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה ואי מייתי להו וכו' דלילה אין מחוסר זמן וכו' ר"ל דלילה נקראת בזמנו אע"ג שאינה ראויה להקרבה לענין דכי מטא לילה נתקדש לענין שיפסל בלינה מאחר דקודם לכן נתמלא יש לנו לחושבו כאילו מלאו הקוף כו' כצ"ל ור"ל ולא נקרא מילוי ולא נתקדש כלל לענין שיפסל בלינה:

בא"ד וא"ת והלא צלוחית של זהב חמחזקת ג' לוגין וכו' ולא קתני שיהיו מקדשין אותו בכלי שרת אחר קודם ניסוך וא"כ היאך היו ממלאין וכו' כצ"ל:

בא"ד גבי אבל מקדש ליפסל בלינה ויוצא וכו' ר"ל דבגמ' הכי איתא אינו מקדש ליקרב אבל מקדש ליפסל ופרש"י ליפסל בלינה וכיוצא וברש"י שלפנינו אינו כתוב וביוצא אלא דקדשי ליפסל בלינה ותו לא:

בא"ד וגם ר' שלמה פי' פ"ב דזבחים גבי יציאה מהו שתועיל וכו' כצ"ל והשתא קשה מאי הצלוחית וכו' כוונת התוס' בכל הקושיות הללו לסתור פרש"י דפי' שם דכלי מקדש גם לענין ליפסל ביוצא:

בא"ד אבל קשה מפ"ק דמנחות וכו' עד אלמא כפנים מקדשא וכו' ר"ל דע"כ איירי שהיתה המנחה בכלי בעזרה ונתקדשה בפנים קודם שבללה בחוץ דאל"כ היכן נתקדש דהא אין כלי שרת מקדש אלא בפנים הלכך ע"כ איירי שכבר נתקדשה בפנים ואפ"ה לא מיפסלא ביוצא וע"ש בדף ט':

בא"ד ובסוף שמעתין הא דלא כרבי וכו' דאי כרבי דפריק להו היכא כצ"ל וע"ש סוף דף מ"ז ומ"ח:

בא"ד ועוד יש לדקדק מהנהו דתנן פ"ב דמעילה וכו' ובמחוסר כפורים ובלינה ולא קתני וביוצא כצ"ל ור"ל ש"מ דלא מקדשי ביוצא:

בא"ד ויציאה דקידוש ידים ורגלים לאו משום פסול יוצא הוא אלא כדאמרי' התם כיון דפריש אסוחי אסח דעתיה כצ"ל ור"ל ודלא כפי' רבינו שלמה דלעיל דלעולם דבר שנתקדש לא מיפסל ביוצא:

בא"ד יש לו מתירים משקרבו מתיריו אין לו מתירים משיקדש בכלי כצ"ל:

ד"ה חזקיה אמר וכו' ומסיק אביי דפליגי בכלי שרת מקדשין שלא מדעת חזקיה סבר מקדשין וכמו כן קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן דרב פפא קאמר התם כ"ע כלי שרת מקדשין שלא מדעת ובפ"ק דמנחות וכו' וכי מהדר ליה לקומץ לדוכתא וכו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו דר' יוחנן כו' פי' אליביה דרב פפא איכא לשנויי כו' אבל מחד וכו' ר"ל אליביה דאביי דאמר דחזקיה סבר מקדשין שלא מדעת קשה מהך דהכא דהא אין שיעור למים ואפ"ה קאמר חזקיה ואין מקדשין שלא מדעת וק"ל:

גמ' וגזירה שמא יאמרו כו' כצ"ל וכן אח"כ:

רש"י בד"ה חזקיה כו' חזי דמנסכי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי מייתי כו' וא"ת כו' כיון שנתמלאה שלא בזמנה איך יפסל בלינה דכלי שרת כו' כצ"ל והשאר נמחק:

בא"ד ומפסלו בלינה סוף סוף מאחר כו' ימים רבים אין בכך כלום כו' ובגדי כהונה במלוי וא"ת והלא צלוחית כו' כצ"ל:

בא"ד לפסול בלינה וביוצא כו' נ"ב פי' לשון הגמ' מקדש לפסול ותו לא מידי וק"ל:

בא"ד ובסוף פ' מזבח מקדש מפרש בקונטרס אבל מקדשין ליפסל אם יצא כו' יש לו מתירין משקרבו מתיריו אין לו מתירין כו' כצ"ל:

בד"ה חזקיה אמר כו' חזקיה אמר קדשו מ' כו' נ"ב פי' בסתמא פליגי שלא אמר לקדשו מ' מתוך פ' דבזה כ"ע מודו דקדשו וכן אי אמר לא ליקדשו מ' אלא פ' כ"ע סבירא להו דלא קדשי כן איתא לשם בגמ' ע"ש:

בא"ד וכי מהדר ליה לקומץ לדוכתיה ליקדש וליפסל כו' נ"ב פי' לכלי ראשון וק"ל:

בא"ד אבל מהך קשה שאין שיעור למים ואפ"ה אין מקדשין כו' כצ"ל ונ"ב וא"כ ראוי כל המים להתקדש מדעת וק"ל. (ועיין במהרש"א):

גמרא א"ר ינאי אר"ז. נראה דצ"ל ר' ינאי אר"ז וכ"מ בפרש"י ועי' ע"ז (ס"ד לו) ובתוס' שם:

תד"ה ואי וי"ל דל"ד דש"ה דלא בעי כהן ובגדי כהונה כו' (ב"ח). ועי' מהרש"א לקמן בדבור הסמוך:

בא"ד דאין כ"ש מקדש בחוץ כו' כדאמר שמואל כו'. ע"ש בתוס' פי' אחר ע"ד שמואל וא"כ אין ראיה אבל תימה מדוע לא הביאו מהמשנה דשם וכולן אין מקדשין אלא בקודש וגם ק"ק על פרש"י דשם בדשמואל דכי מתניתין אתא לאשמעינן ובזבחים (כ ב) בד"ה קידש הביאו ראיה דא"מ אלא בפנים מסוגיא דהכא ותמוה שוב ראיתי שהצ"ק תמה עליהם שם:

גמ׳ א"ר ינאי אמר ר"ז. נ"ב חדוש דסתם ר׳ ינאי רביה דר' יוחנן הוה ור' יוחנן רביה דר"א שבימיו עלה ר"ז לא״י. איברא ר׳ ינאי טובא הוו. ור"ז נמי טפי מחד הוו:

בגמ' - כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. ועיין בתוס' שבועות (יא.) ובסוגיא שם דבנתינה במכתשת אפי' שלא מדעת נפסלו בטבול יום, וכתבו התוס' שם דטבו"י חמיר, משמע דלפסול טבו"י לא צריך קדוש כלי שרת אלא נתנו בכ"ש נפסלו בטבו"י בלי קידוש כ"ש כלל. ונראה דיסוד דבריהם דדין דכ"ש בעי דעת שונה מדין דכ"ש בעי בפנים. כשהכלי שרת בחוץ אינו נחשב לכ"ש כלל ואינו פוסל אפי' לטבו"י, אבל בלי דעת הוי כ"ש אלא שאינו מקדש וחסר בחלות הקדוש, דבעינן גברא ביחד עם כ"ש כדי לקדש. בד"א לקדש ללינה וכדומה, משא"כ לגבי טבו"י דל"צ אלא נתינה בכ"ש ולא קידוש - ונפסל בנתינה לחוד.
שם. שיעור למים: שיטת הרמב"ם. בפ"י מתמידין (הל"ו - ז') כתב וז"ל: כל ז' ימי החג מנסכין את המים ע"ג המזבח ודבר זה הלל"מ. כיצד היו עושין צלוחית של זהב מחזקת ג' לוגין היה ממלא, עכ"ל. וכן כתב בפי"ט ממעה"ק (הל"ג) וז"ל: המנסך ג' לוגין יין או מים בחוץ חייב, עכ"ל. ובהל"ד שם כתב: המנסך יין או מים פחות מג' לוגין בחוץ פטור כו' הואיל וחסר השיעור עכ"ל. מכל זה לכאו' משמע דס"ל יש שיעור למים. ותמוה, דפוסק (פ"ב ממעילה הל"ט) דאין שיעור למים, וז"ל: נתנו אותו בצלוחית מועלין בכולן שהרי הן בכלל הנסכים עכ"ל, והיינו כמ"ד אין שיעור למים שמועלין בכולן ואפי' ביותר מג' לוגין כדאיתא במעילה (יג:). ועוד צ"ע שהרי מבואר בסתם משנה בסוכה (מח.) דהיו מנסכין ג' לוגין, ולכאורה אזלא אליבא דמ"ד דיש שיעור למים, ואין זה משמע מהסוגיות.
ונראה, שבמס' מעילה (יג:) איתא שלמ"ד שיש שיעור למים ניסוך המים נלמד מונסכיה - א' ניסוך המים וא' ניסוך היין, מה יין ג' לוגין אף מים ג' לוגין. לימוד זה משוה ניסוך המים לנסכי יין לגמרי ששיעור א' להם לכל דבר. זוהי שיטת המ"ד שיש שיעור למים. אולם אליבא דהרמב"ם גם המ"ד שניסוך המים הלכה למשה מסיני ושאין שיעור למים סובר שיש שיעור של שלשה לוגין במעשה הנסוך של המים. דעת הרמב"ם שהמשנה המפורשת בסוכה אזלה אליבא דכ"ע - אפי' אליבא דמ"ד אין שיעור למים, אלא שבזה פליגי: דמ"ד יש שיעור למים סובר ששני הנסכים שווים לגמרי, בין במעשה הניסוך ובין בשיעורים בקידוש החפצא של הנסכים. מאידך המ"ד שאין שיעור למים מדמה מים ליין בשיעור של מעשה הניסוך שהוא ג' לוגין אבל אין שיעור למים בחלות קדושה בחפצא. ולכן פוסק שמועלין במים בכולן שכל המים נתקדשו ואע"פ שמעשה הניסוך הוא ג' לוגין בלבד, ובכך מתיישבת דעת הרמב"ם.
ברם עדיין יש לעמוד על לשונו בהל' מעילה (פ"ב הל"ט) דמסיק דמועלין בכולן "שהרי הן בכלל הנסכים", וצ"ע מהי כוונתו. עוד קשה דבזבחים (קי:) שקיל וטרי הגמ' אם המנסך בחוץ חייב, וההו"א הוא דאי ניסוך המים נלמד מהלל"מ פטור, אבל אם נלמד מדרשת ונסכיה המנסך בחוץ חייב. ותמה התוי"ט (זבחים פי"ג משנה ו') דמ"ש אם ניסוך המים מקורו מהלל"מ או מדרשת ונסכיה - הא מ"מ שניהם מלמדים דין נסוך דאורייתא ולחייב במנסך בחוץ לכו"ע.
ונ"ל, דהגמ' בזבחים בס"ד שם סברה דאם ניסוך המים מקורו מונסכיה הרי הוא בכלל הנסכים ומועלין בו - דקרבן גמור הוא ולכן חייב המנסך בחוץ, אבל אם מקורו מהלל"מ סברה הגמ' דניסוך המים הוי כמו מצות הערבה דזוקפין על צדי המזבח דאינו קרבן כלל אלא סתם מצוה וקיום מזבח בעלמא ופטור בחוץ. ומסקנת הגמ' היא שאפילו אם ניסוך המים מקורו מהלל"מ עכ"ז קרבן גמור הוא כנסכי יין ואינו כערבה ולכן מועלין בו וחייבין עליו בחוץ. וזו כוונת הרמב"ם - שהרי הן בכלל הנסכים ומועלין בו שלא כערבה שאינה קרבן ואין מועלין בה. ואע"פ דניסוך המים הלל"מ, מ"מ קרבן יחשב וחייבין עליו בחוץ ואינו מצוה בעלמא.
שם. רש"י ד"ה ואי כו' הואיל ואיקדשו קדושת הגוף הוו להו כאימורי קרבן עכ"ל. יש להבין, למה משוה רש"י נסכי המים דוקא לאימורי הקרבן. ונראה דהוקשה לו לרש"י דדין הלינה בנאכלים נלמד מהקרא והנותר ממנו באש תשרופו, וכן במוקטרים מהקרא ולא ילין חלב חגי, והנה ניסוך המים אינו נאכל ואינו מוקטר. ותירץ, דניסוך המים שוה לאימורין ולמוקטרים הואיל וגם בניסוך המים יש קיום הקרבה ע"ג המזבח, אע"פ שאינו מוקטר על האש. ויש לחקור אם רק הפסול דלינה של אימורין ישנו במי ניסוך או"ד שגם חל הלאו דלא ילין חלב חגי במים של נסכים ולא רק הפסול, וצ"ע.
שם. תוס' ד"ה ואי כו' ואי משום דכי מטו לילי דבי שימשי תיקדוש דלילה אין מחוסר זמן עכ"ל. ויש להעיר, התינח בשאר דברים דלילה הוי מחוסר זמן, אבל ניסוך המים כיון שכשר בלילה למה יקרא לילה מחוסר זמן לניסוך המים - דהא הוי זמנו ממש.
ונראה, עפמש"כ התוס' במס' תענית (ב: ד"ה איבעיא) וז"ל: דאינו חייב לנסך אלא בתמיד של שחר מ"מ אי בעי עביד ליה בליליא עכ"ל. משמע דחובת ניסוך המים היא חובת היום עם התמיד של שחר אלא שכשר אפי' בלילה. ברם מאחר שהמחייב הוי התמיד של שחר, ס"ל לתוס' דידן שתלוי קדוש הכלי בהלכה שלילה לאו מחוסר זמן, כי דין מחוסר זמן תלוי בחובה ולא בהכשר. אולם הדברים צ"ע, דלכאורה מחוסר זמן אינו תלוי בחיוב ופטור אלא בהכשר להקרבה, וא"כ מה הכריח לתוס' לומר דהכלי שרת מקדש את המים מטעם דלילה לאו מחוסר זמן, הלא ראויים הם להתנסך עכשיו בלילה, וצ"ע.
מ"מ למדנו מתוס' בתענית דחיוב ניסוך המים הוא עם התמיד של שחר ולא בלילה. ויתכן שיש ב' דינים בניסוך המים: א) דין נסכים הבאים בפני עצמם ולכן מנסכים בלילה ויוצאים בדיעבד; ב) דין נסכים הבאים עם הזבח דכלים המים בב"א עם היין, ולכתחילה צריך לנסך ביום כדי לקיים את שני הדינים. ועיין בריטב"א בסוגיא הדן אם ניסוך המים הם כנסכים הבאים עם הזבח או כנסכים הבאים בפ"ע.
ויל"ע, מדוע סידרו ניסוך המים דוקא עם התמיד של שחר, דהא הפסוקים המרמזים על ניסוך המים נאמרו בקשר לקרבן מוסף (עי' תענית ב:), ולמה אין מנסכים ניסוך המים עם קרבנות המוספים, וצ"ע.
שם. בא"ד - וי"ל דלא דמי דשאני הכא דלא בעי כהן ובגדי כהונה עכ"ל. ר"ל דבלחם הפנים יש חלות עבודת סידור של הלחם ע"ג השולחן, ועבודת סידור מעכבת בקידוש השולחן. לעומת זאת במלוי המים אין חלות עבודה ולכן מעשה גברא אינו מעכב ואפי' במילאו קוף - הכלי בעצמו מקדש את המים. ויש לבאר את יסוד החילוק מדוע מקדש השולחן דוקא מדין עבודה ובמלוי מים מקדש הכלי בעצמו בלי חלות דין עבודה.
ונראה דיסוד החילוק הוא בין כלי שרת שיש לו תוך לכלי שרת שאין לו תוך. כלי שרת שאין לו תוך כגון השולחן דין קדוש כלי שלו הוא ביחד עם חלות עבודת הסידור. וכן בסכין המקדש או קרדום המקדש הואיל דכלים האלו אין להם תוך מקדשין הם ע"י העבודה הנעשית בהם. ברם יש עוד הקדש כלי שרת והוא ע"י שהדבר מונח בתוך הכלי בלי חלות עבודה, וזה כלי שרת שיש לו תוך, וה"ה של הכלי שממלאין בשביל ניסוך המים.
שם. בא"ד - וא"ת הלא צלוחית של זהב כו' מקודשת היתה כו' וא"כ כו' הא מיפסלי ביוצא כו' ומיהו אין מכאן קושיא כ"כ דאין כלי שרת מקדש בחוץ עד שיכנס לפנים עכ"ל. דברי התוס' תמוהים - דהא לכאורה אין קושיא כלל, ומעיקרא מאי קסברי ולבסוף מאי קסברי.
א) נ"ל דההו"א דתוס' סברה, דמכיון דמצות שאיבת מים נוהגת בחוץ - כלי שרת מקדש המים אפי' בחוץ, כעין מה שמצינו בפרה אדומה דמטעם שמצותה קיימת בחוץ כלי שרת מקדש בה בחוץ. ונראה דתירוצם הוא דשונה שאיבת המים מפרה משום שאינה קיום בעבודת הניסוך. השאיבה מהוה קיום בשמחת יו"ט ואינה חלות דין בקרבן, ומשו"ה אין הכלי מקדש, בניגוד לעבודת פרה האדומה בחוץ המהוה דין חטאת.
ב) עוד י"ל דהוקשה לתוס' מדוע אין כלי שרת מקדש בחוץ לפסול כמו שהכלי הלח מקדש את היבש לפסול יוצא והשלחן מקדש לפסול דבר שאינו ראוי לו. ומתרצים התוס' דשונה בחוץ שאינו ראוי לכלי שרת, ומשום כך אין כלי שרת מקדש שם בכלל, ושאני כלי הלח ושלחן בפנים כי חלים ופועלים שם ככלי שרת, ולפיכך מקדשים דבר שאינו ראוי להם ליפסל. בחוץ אין חלות דין כ"ש כלל ומשום כך קידוש כלי שרת חל דוקא בפנים (בשם הגר"ח זצ"ל).
שם. בא"ד - מיהו יש לדחות דבאין עם הזבח שאני וכו'. ועיין ברש"י ובתוס' במנחות (עט. ד"ה אין). שיטת רש"י וגם של התוס' דידן היא דדוקא הקיום האחרון מקדש. בחפצא שבא עם זבח שחיטת הזבח היא המצוה האחרונה, והיא המקדשת לחפצא. בשתי הלחם הקיום האחרון והמקדש הוא השחיטה אבל הנתינה בכלי שרת אינה מקדשת דאינה הקיום האחרון עם החפצא.
שם. בא"ד - ועוד יש לדקדק כו' ולא קתני כיוצא כו' דבקדושת כלי לא מיפסלא ביוצא וכו'. לדעה זו התוס' מחלקים בין לינה ליוצא, דבלינה קידוש כלי ראשון סגי, אבל יוצא תלוי בקידוש הקומץ בכלי שני - דהיינו בקידוש למצותה וחלות שם הקרבה. לינה תלויה בקדושת הגוף של החפצא, ולכן סגי בקידוש כלי בעלמא. ברם יוצא תלוי בקביעת חלות השם קרבן בחפצא, ולזה זקוקים לקידוש החפצא בכלי שני למצוה, וקידוש בכלי שני קובע את מקום החפצא דקומץ לקרבן - וליפסל ביוצא. לתוס' כדי להפסל ביוצא צריך להיות נקבע במקומו לקרבן והקידוש הראשון אינו משווהו לקרבן ולא קובע מקומו ומחיצות שלו ורק כשראוי להקטרה בקידוש השני נפסל ביוצא.
והנה דברי התוס' דסוברים דללינה נפסל מיד בקידוש הכלי הראשון ומחלקים בין לינה ליוצא צ"ע, דנראה דגם לינה תלוי' בקביעות זמנו ולא בסתם קידוש כלי, דהרי מבואר בגמ' שבועות (יא) ובתוס' שם ד"ה הואיל, דקטורת כל השנה כיון דמצותו כל השנה אינה נקבעת בקידוש כלי לאותו היום ואין בה דין לינה דחסרה קביעות זמן, ודוקא הכף של יוה"כ קובע ליומו ולפסול לינה, ומוכח מתוס' שם דגם לינה בעי' קביעות זמן ולא סתם קידוש כלי. (ברם עיין שם ברש"י החולק על תוס' בשיטתם.)
והנה במי סוטה פוסק הרמב"ם (פ"ד מסוטה הלי"ב) דנפסלים בלינה. ופוסק (פ"ד מסוטה הל"ו) שאם "אמרה טמאה אני אע"פ שנמחקה המגילה המים נשפכין מפני שאין בהן קדושה". וצ"ע, דאם אין בהם קדושה למה יפסלו בלינה, ותו קשה דהא הרמב"ם פוסק דמי סוטה באין מן הכיור שהיה במקדש (פ"ג מסוטה הל"ט), והא הכיור מקדש את מימיו, ומדוע כתב הרמב"ם שנשפכין מפני שאין בהן קדושה.
וכן, עיין ברמב"ם (פ"ה מתמידין הלי"ג, ובלח"מ שם) דפוסק שתנור מקדש ומ"מ שתי הלחם אינן נפסלים בלינה כשנאפו מערב שבועות. וכנראה שבתנור מעשה האפייה בתנור לשם מצות הלחם מקדשו ביחד עם הכלי. והואיל והמעשה מקדש למצוה, תלוי פסול הלינה בקידוש למצוה ואינו נפסל ללינה ביומו אלא לזמנו דמצוה. יוצא שלרמב"ם בשתי הלחם הנגיעה בגוף הכלי אינה מקדשת אלא מעשה האפייה למצותו ולכן אין לינה לבו ביום. ובכך דומה שיטת הרמב"ם בתנור לשיטת התוס' במכתשת; דגם לתוס' אין הנגיעה בגוף הכלי בעצמה מקדשת הקטורת ללינה אלא הכנת הדבר במכתשת למצותו, ולכן אין בה פסול לינה ליומו דמצות הקטורת לכל השנה.⁵⁰
וביאר הגר"מ זצ"ל דקדושת מי כיור אינה קדושת הגוף, דקדושת הגוף לא פקעה בכדי, אלא דהוי' קדושת דמים למצותה דמשפקעה מצותה פקעה קדושתה, ולכן משפקעה מצוותן להשקאת סוטה נשפכין דפקעה קדושתן. מ"מ חזינן דפסול לינה אינו תלוי בקדושת הגוף אלא בקידשו למצותו והרמב"ם לשיטתו בקידוש לחם בתנור דלינה תלוי' בקידוש למצותו ולא בחלות קדושה סתם בחפצא.
שם. תוס' ד"ה חזקיה כו' וי"ל דשאני הכא שלא בזמן הוא כו' מ"מ גרע שלא בזמנן מבזמנן לענין שלא מדעת עכ"ל, וצריך לבאר דבריהם. נ"ל, דבשלא בזמנן - מעשה ההכנסה לכלי מקדש, ומשו"ה דעת המכניס קובעת את הקדשת המנחה בכלי. לעומת זאת בזמנן - אין מעשה ההכנסה מקדש אלא עצם הנגיעה בכלי ולפיכך לא בעינן דעתו. [ברם גם בזמנן כשיש דעת במפורש שלא לקדש אין הכלי מקדש כנגד רצון המכניס].
תוס' ד"ה שאינו כו' אע"ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן כלי שיר כו' וקיי"ל דאין שבות במקדש בית השואבה שאני כו' דאינה אלא משום שמחה יתרה עכ"ל. לשם הבנת כוונתם יש לחקור בשמחת בית השואבה - מהו יסוד קיומה, די"ל דהוי' בעיקרה מצות מקדש השייכת לשאיבה ולניסוך המים, והיא מהוה קיום מקדש כמו עבודת הקרבנות ושירת הלוים, או"ד שעיקר מצותה היא מצות שמחת החג, דשמחים במקדש בעבור הרגל והחג, ועיקר קיומה הוא שמחת הרגל.
ונראה שחולקים בכך הראשונים. דהנה איתא במס' שבת (כא.) דמבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם היו מפקיעים ומהן מדליקין שמחת בית השואבה. והקשו התוס' שם ד"ה שמחת וז"ל תימה היכי שרי להדליק והא לאו צורך קרבן הוא ואמר בפ"ב דקידושין בגדי כהונה שבלו מועלין בהן ודוחק לומר לב ב"ד מתנה עליהן דמה צורך יש להן להתנות בשביל זה ונראה לר"י דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין דכתיב ושאבתם מים בששון צורך קרבן חשוב ליה עכ"ל. הרי שהתוס' סוברים דשמחת בית השואבה שייכת לשאיבת ולנסוך המים של קרבן התמיד, והוי' מצות מקדש.
ברם הרמב"ם חולק, דהנה ז"ל בסוף הל' לולב (פ"ח הלי"ב - י"ג): אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנא' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים וכיצד היו עושין כו' ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד כו' והאיך היתה שמחה זו החליל מכה וכו'. הרמב"ם אינו מזכיר את שאיבת וניסוך המים בין הלכות שמחת בית השואבה, ואת דיני שמחת בית השואבה אינו מביא בהל' תמידין אלא בהל' לולב, ומביא כמקור לשמחת בית השואבה את הפסוק ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים דקאי אשמחת הרגל דסוכות, ומוכח שלרמב"ם עיקר השמחה דשמחת בית השואבה שייכת לשמחת הרגל ולא לשאיבה וניסוך המים. ונראה, דלרמב"ם, הא דנקרא שואבה אינו על שם שאיבת המים אלא שם שאיבת רוח הקודש, וכן מפרש בירושלמי, עיין בתוס' (נ:) חד תני שואבה, וז"ל, בירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה כו' ומייתי עובדא דיונה וכו'. יוצא שלרמב"ם עיקר השמחה היא מתורת שמחת החג, ונקראת שואבה משום שאיבת רוח הקודש ולא משום שאיבת המים, ואינה מצות מקדש, ואינה שייכת לניסוך המים - שלא כתוס' במס' שבת.
ולפי"ז נ"ל, שדוקא לצורך מצות עבודה או לצורך מצוות המקדש קיים הכלל דאין שבות במקדש. אולם שמחת בית השואבה לרמב"ם הואיל ואינה חלות מצות עבודה ומצות המקדש, אלא הוי' מצות שמחה ברגל, לכן הכלל של אין שבות במקדש אינו חל. והא דשומרי המקדש מטלטלים נרות דולקים בידיהם בשבת כשא"א לבדוק בנרות הדלוקין שם מערב שבת¹, היינו משום ששמירת המקדש היא קיום מצות מקדש, ומשום כך, לצורך קיומה, אין גוזרים איסורי שבות דטלטול מוקצה, דאין שבות חלה לבטל מצות מקדש. לעומת זאת שמחת בית השואבה מהווה מצות החג, לשמוח מדין הרגל, ואינה מצות מקדש, ולפיכך מטילים עליה איסורי שבות דשבת ויו"ט ודוחין המצוה דשמחת בית השואבה בשבת ויו"ט. ויתכן דזוהי כוונת התוס' שלפנינו, וצ"ע. ועיין לקמן בשיעורים.
⁵⁰ עי' תוס' מנחות (צ), ועיי"ש בתוי"ט ובס' מקדש דוד להרה"ג ר' דוד הכהן ראפאפארט זצ"ל סי' ג'.
¹ עיין ברמב"ם פ"ח מבית הבחירה הלי"ב ובכס"מ. ויל"ע ברמב"ם בפ"א מקרבן פסח (הלט"ז - י"ז), ואכמ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ואי מייתי במקודשת איפסלו בלינה. הואיל ואיקדשו קדושת הגוף הוו להו כאימורי קרבן: חזקיה אמר. הא ודאי מצית למשמע מינה דאין שיעור למים אבל קידוש שלא מדעת לא שמעינן מינה וטעמא דמתני' דלא מייתי במקודשת דמאן דחזי להו למחר דשקלי להו מתוך כלי שרת סבר לדעת שיקדשם כלי ניתנו בו מאתמול וכיון דאין שיעור למים קדשום הכלי וקא חזי דמנסכי להו ש''מ אין לינה מועלת בנסכים ונפקא מינה חורבה: ר' ינאי אמר. אפילו תימא יש שיעור למים ואפ''ה נפק מינה חורבה: גזירה שמא יאמרו לקידוש ידים ורגלים. לכהן גדול מלאום וקדשום בכלי שאין מקדשים ידים ורגלים אלא במים מקודשים דומיא דכיור שנמשח בשמן המשחה ומקדש את מימיו והם לקידוש ידים ורגלים ואף קתון של זהב שהיו עושין לכבודו של כ''ג לקדש הימנו ידיו ורגליו כדאמרי' בסדר יומא פ' טרף בקלפי (דף מג:) מקודש היה ואתי למימר הכא לקידוש ידים ורגלים מילאום ולית להו שיעורא שאפי' הוה ק' לוגין ראוין הם לכלי ונתקדשו וכי חזי דמנסכי להו אמר אין לינה מועלת בנסכים: ואמאי. מים מגולין פסולין: לעברינהו במסננת. קוליי''ר בלע''ז מסננת שמסננין בה קונדיטון כמו שעושין בעלי חנויות שתלוי כמין כברה ובו אבקת רוכל ויין ותחתיה כלי והקונדיטון מסתנן לתוכו: יש בו משום גילוי. אם הניחו בלא שמירה כשיעור שהיית גילוי המפורש בהכל שוחטין (חולין י.) כדי שיצא נחש מתחת אזן כלי וישתה ויחזור לחורו ואסורה בשתיה: התחתונה. כלי התחתון: מתני' החליל חמשה וששה. פעמים שהוא ששה ימים פעמים חמשה: וזהו חליל. שהיו מחללין לרבות שמחה לבית השואבה דמפרש במתני': בית השואבה. כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים כדמפרש ושאבתם מים בששון: שאינו דוחה וכו'. הלכך חל י''ט להיות בשבת פשו להו ששה חולו של מועד נמצא חליל ששה חל י''ט בחול הוו להו תרי יומי שבת וי''ט דלא דחי להו (שבת) פשו להו חמשה:

ואי מייתי להו במקודשת איפסלו בלינה. וא''ת דנעשה כמי שמלאוהו הקוף כיון שנתמלאה שלא בזמנה דכלי שרת אינם מקדשים שלא בזמנו ואי משום דכי מטו לילי דבי שימשי תיקדוש דלילה אין מחוסר זמן ומיפסלו בלינה סוף סוף מאחר דקודם לכן נתמלאו יש לנו לחושבן כאלו מלאו הקוף כדאשכחן במנחות פ' שתי הלחם (דף ק. ושם) גבי לחם הפנים שסידרו אחר השבת שאפילו הוא על השלחן כמה ימים אין בכך כלום דנעשה כמי שסידרו הקוף וי''ל דלא דמי דשאני הכא דלא בעי בהן בגדי כהונה במילוי וא''ת והלא צלוחית של זהב המחזקת שלשה לוגין מקודשת היתה דלא קתני שאינה מקודשת כדקתני גבי חבית ולא קתני שיהו מקדשין אותן בכלי שרת אחר קודם ניסוך וא''כ היאך היו ממלאין ממי השילוח הא מיפסלי ביוצא כיון דנתקדשו בכלי שרת כי היכי דמיפסלי בלינה וכן פי' בקונטרס בהדיא בריש שתי מדות (מנחות פז: ושם) גבי שלחן אבל מקדש ליפסל בלינה וביוצא ובפ' המזבח מקדש (זבחים דף פח.) מפרש בקונטרס אבל מקדשין ליפסל אם יצא חוץ לקלעים או נגע בו טבול יום וגם רבינו שלמה פירש פ''ב דזבחים (דף כ: ושם) גבי יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים כדרך כל הקדשים הנפסלים ביוצא והשתא קשה ממי דצלוחית דלא מיפסלי ביוצא ומיהו אין מכאן קושיא כל כך דאין כלי שרת מקדש בחוץ עד שיכנס לפנים כדאמר שמואל בהדיא בשילהי המזבח מקדש (שם דף פח.) דכלי שרת אין מקדשין אלא מתוכן ואין מקדשין אלא מבפנים אבל קשה מפ''ק דמנחות (דף ט. ושם) דפליגי בבללה חוץ לחומת עזרה דריש לקיש אמר כשירה דמדכהונה לא בעיא פנים נמי לא בעיא ור' יוחנן אמר פסולה כיון דעשייתו בכלי נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהא בעיא אלמא בפנים מתקדשא ואפ''ה לא מיפסלא ביוצא וכן משמע בפ' התכלת (שם מז.) דאמר רב ששת הני תנאי כרבי סבירא להו דאמר שחיטה מקדשא פי' דאיפסלא ביוצא ובסוף שמעתין (דף מח.) קאמר הא דלא כרבי דאי כרבי כיון דאמר שחיטה מקדשא דפריק להו היכא אי אבראי איפסלי ביוצא משמע דוקא משום דשחיטה מקדשא הוא מיפסל ביוצא הא לאו הכי לא אע''ג דרבי אית ליה תנור מקדש במנחות פרק רבי ישמעאל (דף עב:) מיהו יש לדחות דבאין עם הזבח שאני דהא נסכים הבאים עם הזבח לא מיפסלי בלינה אלא בשחיטת הזבח כדאמר זעירי בפרק התודה (מנחות עט.) ואלו בפני עצמן תנן במס' מעילה ('דף י.) קידשו בכלי נפסלו בלינה ועוד יש לדקדק מהנהו דתנן פרק שני דמעילה (שש) קדשו הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה ולא קתני וביוצא אע''ג דגבי עופות וזבחים הוה מצי למיתני ליה ולא תני ליה איידי דלא תני ליה גבי שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות לא תני ליה בהנהו והא דאמרינן בפ' כל שעה (פסחים לו.) גבי לישה דמנחות נהי דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא אורחא דמילתא הוא דדרך לעשותה במקום זריזין ויציאה דקידוש ידים ורגלים לאו משום פסול יוצא הוא אלא כדקאמרינן התם כיון דפריש אסוחי אסח דעתיה והא דדייק פרק שתי הלחם (מנחות צה:) אמרת לישתן ועריכתן מבחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה וכן בסוף כל המנחות באות מצה (שם סנ.) דדריש ר' שמעון תנור תנור שתי פעמים שתהא אפייתן בתנור ושיהא הקדישן בתנור ופריך מהא דתנן ר''ש אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשירות בעזרה וכשירות אבי פגי לאו משום דאי מקדשא הוי מיפסיל ביוצא אלא משום דדבר מכוער הוא להוציא דבר לחוץ שנתקדש וא''ת כיון דבקדושת כלי לא מיפסלא ביוצא מנחת כהנים וחביתי כהן גדול דלית בהו קמיצה ונסכים הבאים בפני עצמן אימת מיפסלי ביוצא וי''ל ודאי דבאותן מועיל קידוש כלי דכוותיה אמרינן בסוף ב''ש בזבחים (דף מה:) יש לו מתירים משקרבו מתיריו אין לו מתירין משיקדשו בכלי ואם תאמר לפי מה שפירש' דכלי שרת אין מקדשין אלא בפנים אם כן אכתי תיקשי לן ונייתי במקודשת ולא יכניסום בעזרה עד לאחר עמוד השחר כדי שלא יפסלו בלינה וי''ל דא''כ מה יועיל שתהא מקודשת ועוד דדבר מכוער הוא להשהותם כל כך בכלי שרת בחוץ: חזקיה אמר כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת. תימה דבפ' התודה (מנחות כח:) פליגי בתודה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ר' יוחנן אמר לא קדשו ומסיק אביי דפליגי בכלי שרת מקדשין שלא מדעת חזקיה סבר מקדשין וכמו כן קשיא דרבי יוחנן אדר' יוחנן דרב פפא קאמר התם דכ''ע כלי שרת מקדשין שלא מדעת ובפ''ק דמנחות (דף ז. ושם) גבי קמיצת פסולין דתניא לא שנו אלא קמץ אבל קידש פסל ופריך וכי מהדר ליה לקומץ לדוכתיה ליקדש וליפסול א''ר יוחנן זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ומיהו דר' יוחנן איכא לשנויי שאני תודה דמתוך שמקדש מ' מתוך פ' מדעת מקדש נמי שלא מדעת אבל מהך. קשה שאין שיעור למים ואפ''ה אין מקדשין שלא מדעת וי''ל דשאני הכא שלא בזמן הוא אע''ג דאמרינן בסוף שתי הלחם (שסק.) דכלי שרת מקדשין שלא בזמנו מ''מ גרע שלא בזמנן מבזמנן לענין שלא מדעת: מתני' החליל. הא דלא קתני כיצד יום טוב שחל להיות בשבת חליל ששה ובשאר כל הימים חמשה כדלעיל בפרק לולב (דף מב:) משום דבעי למיסמך ולמימר חליל של בית השואבה דדייק מינה בגמרא האי הוא דלא דחי הא דקרבן דחי: שאינו דוחה לא את יו''ט ולא את השבת. אע''ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן כלי שיר כמו לא מספקין ולא מטפחין דפ' משילין (ביצה דף לו:) וקיי''ל דאין שבות במקדש בית השואבה שאני כדאמרינן בגמרא דאינה אלא משום שמחה יתירה:

סוכה נ ע"א - טקסט הדף

דף נ - א

הדרן עלך פרק לולב וערבה

פרק חמישי - החליל

מתניתין:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד