סוכה מח ע"ב

כמין שני חוטמין דקין (ואחד) מעובה ואחד דק כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת מערבו של מים מזרחו של יין עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים יצא ר' יהודה אומר בלוג היה מנסך כל שמונה ולמנסך אומר לו הגבה ידך שפעם אחד נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח ומניחה בלשכה נשפכה נתגלתה היה ממלא מן הכיור שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח:
גמ' מנא הנ''מ אמר רב עינא דאמר קרא {ישעיה יב-ג} ושאבתם מים בששון וגו' הנהו תרי מיני חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה א''ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב {ישעיה לה-י} ששון ושמחה ישיגו וגו' א''ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב {אסתר ח-יז} שמחה וששון ליהודים א''ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב {ישעיה נה-יב} כי בשמחה תצאו א''ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון א''ל ההוא מינא דשמיה ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב ושאבתם מים בששון א''ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא: עלה בכבש ופנה לשמאלו כו': ת''ר כל העולים למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל חוץ מן העולה לשלשה דברים הללו שעולין דרך שמאל וחוזרין על העקב ואלו הן ניסוך המים וניסוך היין ועולת העוף כשרבתה במזרח: אלא שהיו משחירין: בשלמא דיין משחיר דמיא אמאי משחיר כיון דאמר מר עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים יצא של מים אתי לאשחורי: ומנוקבים כמין ב' חוטמין וכו': לימא מתניתין ר' יהודה היא ולא רבנן דתנן רבי יהודה אומר בלוג היה מנסך כל שמונה דאי רבנן כי הדדי נינהו אפי' תימא רבנן חמרא סמיך מיא קליש הכי נמי מסתברא דאי רבי יהודה רחב וקצר אית ליה דתניא רבי יהודה אומר שני קשוואות היו שם אחד של מים ואחד של יין של יין פיה רחב של מים פיה קצר כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת ש''מ: מערבו של מים: ת''ר מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן ואותו היום נפגמה קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו לא מפני שהוכשר לעבודה אלא מפני שלא יראה מזבח פגום

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - ב

ומנוקבין היו שני הספלים כמין שני חוטמין דקין.

שהיה בקצה כל אחד משני הספלים מעין חוטם, ובחוטם היה נקב, וממנו היה מקלח הזרם, של המים או היין, מן הספל אל גגו של המזבח.

ומשם היה נשפך אל נקב שבגג המזבח, היורד לשיתין של המזבח, שהיו "עמוקים וחלולין מאד" [לשון רש"י].

וכיון שהמים זורמים דרך נקב במהירות, ואילו יין זורם באיטיות, עשו בשני הספלים שני נקבים בעלי רוחב שונה.

נקב אחד, של הספל המיועד לניסוך היין, היה נקב מעובה, ונקב אחד, של הספל המיועד לניסוך המים, היה דק.

זאת, כדי שיהו הנסכים שניהם, של היין ושל המים - כלין בבת אחת.

שני הספלים היו נתונים בסמוך לקרן הדרומית מערבית, סמוכים זה לזה.

הספל שהיה בצד מערבו של מזבח היה הספל של ניסוך המים.

והספל השני, שהיה סמוך לו, כלפי מזרחו של מזבח היה הספל של ניסוך היין.

ואם עירה ניסוך של מים לתוך ספל של יין, וכן אם עירה ניסוך של יין לתוך הספל של מים - יצא ידי חובת ניסוך.

רבי יהודה חולק על תנא קמא בשני דברים, והיה אומר: לא בצלוחית של שלשה לוגים מים היה מנסך, ולא רק בשבעת ימי חג הסוכות היה מנסך. אלא:

בלוג אחד של מים בלבד היה מנסך.

וכל שמונה הימים היה מנסך.

ג. ולמנסך, אומר לו הממונה: הגבה ידך, כדי שיראו הכל את ניסוך המים, ולא יחשדוך שאתה מן הצדוקים, שאינם מודים בניסוך המים.

לפי שפעם אחד נסך צדוקי אחד את המים על גבי רגליו, ולא נסכו לספל, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. ד. כמעשהו של שאיבת המים בחול - כך מעשהו בשבת. אלא, שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב, שאינה מקודשת, מן השילוח, ומניחה בלשכה.

אם נשפכה צלוחית המים בשבת, או נתגלתה, הוסר כסויה, ואינו יכול לנסך את המים, כפי שיתבאר בהמשך - היה ממלא את הצלוחית במים מן הכיור, ומנסך אותם.

לפי שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח, ויבואר הטעם בגמרא.

גמרא:

והוינן בה: מנא הני מילי שתוקעים ומריעים בשעת שאיבת המים?

אמר רב עינא: דאמר קרא [ישעיהו יב] "ושאבתם מים בששון". ובתקיעות יש שמחה.

הנהו תרי מיני, מעשה בשני מינים, חד שמיה "ששון" וחד שמיה "שמחה", שהתווכחו ביניהם.

אמר ליה ששון לשמחה: אנא, עדיפנא מינך, דכתיב בי [ישעיהו לה] "ששון ושמחה ישיגו". הרי שהקדים הכתוב ששון לשמחה משום חשיבותו של ששון.

אמר ליה שמחה לששון: אנא, עדיפנא מינך, דכתיב [אסתר ח] "שמחה וששון ליהודים". וכאן הקדים הכתוב שמחה לפני ששון.

אמר ליה ששון לשמחה: חד יומא שבקוך יפקיעו אותך מכבודך, ושויוך פרוונקא, ומן השמים יעשוך רץ, לרוץ להראות את הדרכים. דכתיב [ישעיהו נה] "כי בשמחה - תצאו".

אמר ליה שמחה לששון: חד יומא שבקוך, ומלו וימלאו בך מיא. דכתיב "ושאבתם מים בששון ".

אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו: עתידיתו עתידים אתם דתמלו שתמלאו לי מים לעלמא דאתי, לעולם הבא. דכתיב "ושאבתם מים בששון".

אמר ליה: אי הוה כתיב "ושאבתם מים לששון" - היה הדבר כדקאמרת.

אבל השתא דכתיב "בששון", משמעות הכתוב היא: משכיה עורו דההוא גברא - משוינן ליה גודא, נעשה אותו לנוד מים, ומלינן ביה מיא.

שנינו במשנה: עלה בכבש ופנה לשמאלו.

תנו רבנן: כל העולים למזבח עולין דרך ימין, שפונים ימינה בעלותם על המזבח, היות ומצוה על העולה למזבח לפנות תחילה לצד מזרח. וכיון שהכבש הוא בצד הדרומי של המזבח, נמצא שהעולה עליו ומגיע למעלה, וצריך לפנות מזרחה - צריך לפנות לצד ימין.

והפניה לצד מזרח נלמדת מהכתוב ביחזקאל [מג] "ומעלותו - פנות קדים".

ומקיפין אותו מסביב, ויורדין דרך שמאל.

ואין לחזור לאחוריו ולירד מצד ימין, כיון שיש דין נוסף, ש"כל פניות שאתה פונה - לא יהיו אלא דרך ימין". ואם הוא חוזר על עקביו אחורה אל הכבש, נמצא שצדו השמאלי של גופו פונה אל המזבח. ולכן, עליו להמשיך ולהקיף את המזבח, כאשר צדו הימני של גופו מופנה אל המזבח, ובהגיעו אל מקום הכבש, עליו לפנות מהמזבח שמאלה, אל הכבש, ולרדת מהמזבח.

חוץ מן העולה לשלשה דברים הללו, שבהם עולין דרך שמאל, וחוזרין על העקב, ואלו הן:

ניסוך המים, וניסוך היין, ועולת העוף [שמקומה הרגיל הוא בצדו הדרומי מזרחי של המזבח], כשרבתה עולת העוף במזרח, ולא היה שם די מקום עבור הקטרתה, שאז מקטירים אותה בקרן המערבית דרומית.

שנינו במשנה: אלא שהיו משחירין.

והוינן בה: בשלמא ספל דיין משחיר.

אבל ספל דמיא - אמאי משחיר?

ומשנינן: כיון דאמר מר: עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים - יצא, הרי גם של מים אתי לאשחורי, שיבוא להשחיר אם טעה וניסך בו יין.

שנינו במשנה: ומנוקבים כמין שני חוטמין.

והוינן בה: לימא יתין רבי יהודה היא, ולא רבנן.

דתנן, רבי יהודה אומר: בלוג היה מנסך כל שמונה. ואילו נסך היין היה שלשה לוגים, ולדברי רבי יהודה שפיר היו עושים את הנקב של היין גדול פי שלוש מנקב המים, כדי שיצאו המים והיין בזמן שוה.

דאי רבנן - הרי המים והיין כי הדדי נינהו, שוים הם בשיעורם, ולא היה לחלק ביניהם בגודל הנקב שבספלים.

ומשנינן: אפילו תימא משנתנו רבנן היא, שפיר יש לחלק ביניהם. כי חמרא היין הוא סמיך, ואילו מיא קליש, ויוצאים המים מהר יותר, ולכן הוצרכו לצמצם את נקב המים.

ומוכיחה הגמרא: הכי נמי מסתברא, שמשנתנו אליבא דרבנן היא.

דאי רבי יהודה - הרי מצינו בברייתא שלדעת רבי יהודה החילוק בין הנקבים - "רחב" ו"קצר" אית ליה.

והיינו, שמצינו בדברי רבי יהודה שהוא מגדיר את החילוק בין הנקבים בלשון של נקב קצר ונקב צר.

וההבדל היחסי בין נקב צר לנקב רחב הוא יותר גדול מההבדל היחסי שבין נקב צר לנקב מעובה.

דתניא, רבי יהודה אומר: שני קשוואות היו שם, אחד של מים ואחד של יין. של יין פיה רחב, של מים פיה קצר, כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת.

ומסקינן: שמע מינה.

שנינו במשנה: מערבו של מים.

תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.

ואותו היום נפגמה קרן המזבח, מאבנים שזרקו על הצדוקי, והביאו בול [מלוא אגרוף] של מלח, וסתמוהו.

ומה שעשו זאת, הוא לא מפני שהוכשר בכך המזבח לעבודה, כי אין בול המלח נחשב כחלק מן המזבח, ונשאר המזבח פגום לעבודה, כדין מזבח חסר. אלא מפני כבודו של מזבח, שלא יראה מזבח פגום.

כמין שני חוטמין דקין (בליטות נקובות קטנות) אחד מעובה יותר לניסוך היין ואחד דק לניסוך המים, כדי שיהו שניהם המים והיין שכרגיל אינם נוזלים במהירות שווה, בכל זאת כלים בבת אחת. ומלכתחילה היה הספל שבמערבו של המזבח של מים, וזה שבמזרחו היה של יין, אולם אם עירה צלוחית של מים לתוך ספל של יין ושל יין לתוך של מים — יצא שאין מקום הניסוך מעכב.

ר' יהודה אומר: לא בצלוחית גדולה זו היה מנסך אלא בלוג היה מנסך את המים, וכן שניסוך זה היה כל שמונה ימים של חג ולא שבעה ימים בלבד. ולמנסך אומר לו הממונה: הגבה ידך, שיראו הכל כיצד אתה מנסך כראוי לתוך הספל. שפעם אחד נסך צדוקי אחד בכוונה על גבי רגליו לפי שלא הודה בניסוך המים, ומתוך זעם רגמוהו כל העם באתרוגיהן.

כמעשהו של הניסוך בחול כך מעשהו בשבת, אלא שלא היו שואבים בשבת מים מן השילוח, אלא היה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת בקדושת כלי שרת מן השילוח ומניחה בלשכה וממנה היו מביאים את המים. אם נשפכה חבית זו או נתגלתה ויש חשש שמא הטיל בה נחש ארסו וכיוצא בו, היה ממלא את המים לניסוך המים מן הכיור. שהיין והמים שהיו מגולין — פסולין הן לגבי מזבח שכיון שאסור לאדם לשתותם, מחשש סכנה, אף אין מנסכים על המזבח דבר שאינו ראוי לאדם.

א גמרא לגבי המנהגים שנהגו בניסוך המים ובכללם המנהג לתקוע להריע ולתקוע בהגיע המים למקדש, שואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? אמר רב עינא: אמר קרא [הכתוב]: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" (ישעיה יב, ג), ללמד ששאיבה זו של המים מן המעין היתה, ובשמחה יתירה נעשתה.

אגב הבאת פסוק זה מסופר: הנהו תרי מיני [אותם שני מינים, כופרים], חד שמיה [אחד היה שמו] ששון וחד שמיה [ואחד היה שמו] שמחה, אמר ליה [לו] ששון לשמחה: אנא עדיפנא מינך [אני עדיף ממך], דכתיב [כיון שנאמר]: "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" (ישעיה לה, י), הרי שמקדימים ששון לפני שמחה. אמר ליה [לו] שמחה לששון: להיפך, אנא עדיפנא מינך [אני עדיף ממך] דכתיב [כיון שנאמר]: "שמחה וששון ליהודים" (אסתר ח, יז). אמר ליה [לו] ששון לשמחה: חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא [יום אחד יעזבוך ויעשו אותך כשליח], דכתיב [שכן נאמר]: "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב), ששמחה היא כשליח ההולך לפני העם. אמר ליה [לו] שמחה לששון: חד יומא שבקוך ומלו בך מיא [יום אחד יעזבוך וימלאו בך מים], דכתיב [שכן נאמר]: "ושאבתם מים בששון" (ישעיה יב, ג).

כיוצא בזה מסופר: אמר ליה [לו] ההוא מינא [אותו מין, כופר] דשמיה [ששמו] ששון לר' אבהו: עתידיתו דתמלו [עתידים אתם למלא] לי מים לעלמא דאתי [בעולם הבא], דכתיב [שכן נאמר]: "ושאבתם מים בששון" (ישעיה יב, ג) אמר ליה [לו]: אי הוה כתיב [אם היה נאמר] "לששון" — הרי זה כדקאמרת [כפי שאמרת], אולם השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "בששון" כוונתו: משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא [עורו של אותו אדם כלומר עורך שלך עושים אותו נאד] ומלינן ביה מיא [וממלאים בו מים].

ב שנינו במשנה: עלה בכבש ופנה לשמאלו. תנו רבנן [שנו חכמים]: כל העולים למזבח עולין דרך ימין כלומר פונים ימינה ומקיפין את המזבח ויורדין דרך שמאל. חוץ מן העולה לשלשה דברים הללו המפורטים להלן, שעולין לצורכם דרך שמאל וחוזרין על העקב (באותו כיוון שבאו). ואלו הן: ניסוך המים, וניסוך היין, ועולת העוף כשרבתה במזרח, שכשהיו כהנים מרובים עוסקים בעולות אלה במקומם למזרחו של המזבח, ולא היה שם מקום לכולם, היו הנותרים מולקים אותה במערבו של המזבח.

ג שנינו במשנה כי לדעת ר' יהודה הספלים לא היו מכסף אלא מסיד, וטעו בהם לחשוב שהם מכסף משום שהיו משחירין. ושואלים: בשלמא [נניח] לספל המיוחד ליין ומובן מדוע היה משחיר — מפני היין שבו, אולם דמיא [ספל המיוחד למים] אמאי [מדוע] היה משחיר? ומשיבים: כיון שאמר מר [החכם]: אם עירה של מים לתוך של יין, ושל יין לתוך של מים — יצא, פעמים שהיו מחליפים, ולכן אף הספל של מים אתי לאשחורי [היה בא, עשוי להשחיר].

ד שנינו במשנה שהיו הספלים מנוקבין כמין שני חוטמין דקים אחד עבה ואחד דק. ושואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] כשיטת ר' יהודה היא ולא כשיטת רבנן [חכמים]; דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יהודה אומר: בלוג היה מנסך כל שמונה ימים ולא בשלושה לוגים, ולשיטתו אכן היה הבדל גדול בין כמות היין שהיא שלושה לוגים לבין המים שהם לוג אחד בלבד ולכך היה צריך לעשות ליין נקב עבה יותר. דאי רבנן [שאם כשיטת חכמים] שאף צלוחית המים היתה של שלוש לוגים — אם כן, כי הדדי נינהו [הרי זה כמו זה הם] ומדוע עובי הפיות היה שונה?

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], אלא חמרא סמיך מיא קליש [היין סמיך והמים קלושים, דלילים] ולכן היין מתעכב לצאת יותר מן המים, וכדי שיצאו בשווה צריך להרחיב את פי הספל של היין.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר ששיטת המשנה היא כחכמים, דאי [שאם] תאמר שהיא כשיטת ר' יהודה, אם כן חילוק זה ששנינו במשנה "מעובה" ו"דק" אינו החילוק בו נוקט ר' יהודה בענין זה במקום אחר, שכן "רחב" ו"קצר" אית ליה [יש לו], שלשיטתו זה היה ההבדל, דתניא [שהרי שנינו בברייתא] ר' יהודה אומר: שני קשוואות, כלומר: צינורות קטנים היו שם, אחד של מים ואחד של יין, של יין פיה רחב ושל מים פיה קצר, כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת משמע שלא היו שם חוטמים אלא מיני צינורות ושוויסות נזילת המים והיין היה נעשה באמצעות הארכת צינור היין. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, שאין משנתנו כדעת ר' יהודה.

ה שנינו במשנה כי בין שני הספלים מערבו היה של מים ושהיו אומרים למנסך שיגביה ידו. תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בצדוקי אחד שניסך את המים על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן, מפני זעמם עליו. ואותו היום נפגמה קרן המזבח, מפני רגימה זו וכל המהומה שאירעה לאחר מכן, והביאו בול (גוש) של מלח וסתמוהו את מקום הפגום לא מפני שהוכשר לעבודה על ידי סתימה זו, אלא מפני הכבוד שלא יראה המזבח פגום.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with two thin perforated nose-like protrusions. One of the basins, used for the wine libation, had a perforation that was broad, and one, used for the water libation, had a perforation that was thin, so that the flow of both the water and the wine, which do not have the same viscosity, would conclude simultaneously. The basin to the west of the altar was for water, and the basin to the east of the altar was for wine. However, if one poured the contents of the basin of water into the basin of wine, or the contents of the basin of wine into the basin of water, he fulfilled his obligation, as failure to pour the libation from the prescribed location does not disqualify the libation after the fact.

Rabbi Yehuda says: The basin for the water libation was not that large; rather, one would pour the water with a vessel that had a capacity of one log on all eight days of the Festival and not only seven. And the appointee says to the one pouring the water into the silver basin: Raise your hand, so that his actions would be visible, as one time a Sadducee priest intentionally poured the water on his feet, as the Sadducees did not accept the oral tradition requiring water libation, and in their rage all the people pelted him with their etrogim.

Rabbi Yehuda continues: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat, except that on Shabbat one would not draw water. Instead, on Shabbat eve, one would fill a golden barrel that was not consecrated for exclusive use in the Temple from the Siloam pool, and he would place it in the Temple chamber and draw water from there on Shabbat. If the water in the barrel spilled, or if it was exposed overnight, leading to concern that a snake may have deposited poison in the water, one would fill the jug with water from the basin in the Temple courtyard, as exposed wine or water is unfit for the altar. Just as it is prohibited for people to drink them due to the potential danger, so too, they may not be poured on the altar.

GEMARA: With regard to the customs accompanying the drawing of the water, the Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Eina said that it is as the verse states: “With joy [sason] you shall draw water out of the springs of salvation” (Isaiah 12:3), indicating that the water was to be drawn from the spring and the rite performed in extreme joy.

Apropos this verse, the Gemara relates: There were these two heretics, one named Sason and one named Simḥa. Sason said to Simḥa: I am superior to you, as it is written: “They shall obtain joy [sason] and happiness [simḥa], and sorrow and sighing shall flee” (Isaiah 35:10). The verse mentions joy first. Simḥa said to Sason, On the contrary, I am superior to you, as it is written: “There was happiness [simḥa] and joy [sason] for the Jews” (Esther 8:17). Sason said to Simḥa: One day they will dismiss you and render you a messenger [parvanka], as it is written: “For you shall go out with happiness [simḥa]” (Isaiah 55:12). Simḥa said to Sason: One day they will dismiss you and draw water with you, as it is written: “With joy [sason] you shall draw water.”

The Gemara relates a similar incident: A certain heretic named Sason said to Rabbi Abbahu: You are all destined to draw water for me in the World-to-Come, as it is written: “With sason you shall draw water.” Rabbi Abbahu said to him: If it had been written: For sason, it would have been as you say; now that it is written: With sason, it means that the skin of that man, you, will be rendered a wineskin, and we will draw water with it.

§ The mishna continues: The priest ascended the ramp of the altar and turned to his left. The Sages taught: All who ascend the altar ascend and turn via the right, and circle the altar, and descend via the left. This is the case except for one ascending to perform one of these three tasks, as the ones who perform these tasks ascend via the left, and then turn on their heel and return in the direction that they came. And these tasks are: The water libation, and the wine libation, and the bird sacrificed as a burnt-offering when there were too many priests engaged in the sacrifice of these burnt-offerings in the preferred location east of the altar. When that was the case, additional priests engaged in sacrificing the same offering would pinch the neck of the bird west of the altar.

The mishna continues: Rabbi Yehuda said that they were limestone, not silver, basins, but they would blacken due to the wine. The Gemara asks: Granted, the basin for wine blackened due to the wine; however, why did the basin for water blacken? The Gemara answers: Since the Master said in the mishna: However, if one inadvertently poured the contents of the basin of water into the basin of wine or the contents of the basin of wine into the basin of water, he fulfilled his obligation. Then even the basin for water would come to blacken over the course of time as well.

§ The mishna continues: And the two basins were perforated at the bottom with two thin, perforated, nose-like protrusions, one broad and one thin. The Gemara asks: Let us say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and not with that of the Rabbis, as we learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: One would pour the water with a vessel that had a capacity of one log on all eight days of the Festival, unlike the wine libation, for which a three-log basin was used. According to his opinion, there is a difference between the capacity of the wine vessel and that of the water vessel; therefore, it is clear why the opening in the wine vessel was broader. As, if the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, they are the same as the capacity of the water basin, three log. Why, then, were there different sized openings?

The Gemara answers: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, the reason for the different-sized openings is that wine is thick and water is thin, and therefore wine flows more slowly than water. In order to ensure that the emptying of both basins would conclude simultaneously, the wine basin required a wider opening.

So too, it is reasonable to establish that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, as, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, unlike the description of the two openings in the mishna as broad and thin, elsewhere he is of the opinion that the openings as wide and narrow, as it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: There were two small pipes there, one for water and one for wine. The mouth of the pipe for wine was wide and the mouth of the pipe for water was narrow, so that the emptying of both basins would conclude simultaneously. The disparity between wide and narrow is greater than the disparity between broad and thin, thereby facilitating the simultaneous emptying of the three-log and one-log basins according to Rabbi Yehuda. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

§ The mishna continues: The basin to the west of the altar was for water, and the basin to the east of the altar was for wine, and they would tell the one pouring the water to raise his hand. The Sages taught: There was an incident involving one Sadducee priest who poured the water on his feet, and in anger all the people pelted him with their etrogim. And that day, the horn of the altar was damaged as a result of the pelting and the ensuing chaos. They brought a fistful of salt and sealed the damaged section, not because it rendered the altar fit for the Temple service, but in deference to the altar, so that the altar would not be seen in its damaged state.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' המים שאתם שואבים בשמחת החג יהיו מן המעיין. לפיכך שנינן מן השילוח תנא מאימתי מנסכין עם אברי תמיד של שחר מעשה באחד שניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.

עלה לכבש ופנה לשמאלו. תנן התם (זבחים סג) כל העולין למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין על העקב חוץ מן ג' דברים ואלו הן ניסוך המים והיין ועולת העוף שרבתה במזרח ניסוך המים והיין שלא יתעשנו עולת העוף שלא תמות בעשן. אחד מעבה ואחד מדק שיהו שניהן כלים כאחד. פי' ספל אחד עבה שמוציא הרבה. והאחד דק מוציא מעט מעט.

ואמרינן לימא מתני' ר' יהודה היא דאמר מלוג המים היה מנסך נמצאו המים המתנסכים לוג אחד והיין ג' לוגין דלא אשכחן בניסוך היין פחות מנסוך הכבש והוא ג' לוגין שנאמר ורביעית ההין לכבש יין דההין י"ב לוגי רבע ההין ג' לוגין לפיכך היה של יין נקב גדול ושל מים נקב קטן ועמוד זה של יין היה יוצא עבה ושל מים היה דק. דאי כרבנן כיון דאמרי היין ג' לוגין כדאמרי' והמים ג' לוגין דתנן צלוחית של זהב היתה שם ומחזקת ג' לוגין אמאי צריך אחד מעבה ואחד מדק והא כי הדדי נינהו.

ואמרינן אפי' תימא רבנן חמרא סמיך מיא קליש וגרסינן בירושלמי בעיין מימר מעבה של מים מדק של יין זה. ירושלמי בהיפך מסוגיא דשמעתין דא"ר יונה בשם ר' מאיר נקב שאינו מוציא מים היה מוציא יין ושאינו מוציא יין מוציא שמן ושאינו מוציא שמן מוציא דבש:
ואוקימנא מתניתא לרבנן דלרבי [יהודה] לא היו ספלים אלא קשות כו'.

ת"ר מעשה בצדוקי אחד שניסך ע"ג רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן כו':
ירושלמי אית דאמרי שהוא הצדוקי דפרה שבא ונגע בו ריב"ז הוא שניסך ברגליו והקטורת של יוה"כ אחד ואית דאמרי דפרה ודיוה"כ חד ודסוכה חד:

והא דתנן שהיו הספלים מנוקבין כמין שני חוטמין דקין מכיון שביררנו שהספלים האלו מחוברין היו במזבח ודאי לא היו החוטמין בולטין מן הספלים לחוץ בשפתיהם שא״כ איך יורדין המים כנגדן אל השיתין שהרי מכוונין היו הספלים כנגד השיתין ועומדין עליהם לרדת שם להדיא אלא שאפשר שהנקבים היו בתחתיות הספלים מכוונין כנגד השיתין והיו הספלים נתונין כעין משפך וכמין חוטמין שאמרו לא שהנקבי׳‎ דקים כנקבי החוטם או אפשר שהיה בולט תחת הנקבים בתחתית הספלים שפופרת כמין חוטם כמו שעושין למשפך כדי שתכנס אותה שפופרת לתוך השיתין ולא ישפכו המים לחוץ ורש״י ז״ל נראה שהוקשה לו זה ופי׳‎ חוטם א׳‎ בספל ונקב אחד בחוטמו והכהן מערה המים בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין דרך החוטם ע״ג המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולים ועמוקין עד מאד עכ״ל נראה מדבריו שהי׳‎ החוטם יוצא בשפת הספלים ומשם היה יורד ע״ג המזבח אלא שהיה מטה אותן כנגד השיתין בשעת שפיכתן וא״כ לא היו הספלים מחוברין ומ״ש יותר נכון וכן פי׳‎ בתוס':

מערבי של מים מזרחי של יין כו׳‎. פי׳‎ ששניהן היו עומדין סמוכין זה כנגד זה זה למערב וזה למזרח של מים למערב ושל יין למזרח עירה של מים לתוך של יין כו׳‎ יצא:

רבי יהודה אומר בלוג היה מנסך כל ח' פי׳‎ ‎ופליג אדת״ק דאמר ג׳‎ לוגין שהם רביעית ההין: ולמנסך או׳‎ לו הגבה את ידך פי׳‎ לא יריק חוץ לספל לפי שפעם א׳‎ נסך ע״ג רגליו פי׳‎ שהיה צדוקי ולא היה מודה בנסוך המים שהוא מן התורה לפי שאינו מפו׳‎ בכתוב ושפכו על רגליו מפני בזוי ורגמוהו כל העם באתרוגיהם:

גמרא ת״ר כל העולין למזבח עולין דרך ימין.‎ פי׳‎ ‎שעולין לאותו צד מזבח שהוא לימינם דהיינו מזרח כי הכבש נתון לדרומו של מזבח ומקיפין המזבח ממזרח למערב עד שמגיעין לקרן דרומית מערבית שמקריבין שם רוב הקרבנות וכשמשלימין יורדין דרך אותו קרן שהוא לשמאל העולין חוץ מן העולין לג׳‎ דברים אלו שעולין דרך שמאל לקרן מערבית דרומית לאלתר ואין מקיפין מזבח ממזרח למערב ומקיפין על דרך העקב פירוש וכשמשלימין אינן מקיפין את המזבח ממערב למזרח לרדת דרך ימין אלא חוזרין ויורדין לאלתר מקרן מערביח דרומית שעלו אל הכבש דרך הכבש הקטן שיש מן הקרן עד הכבש כדפרישנא לעיל ולאותו ריוח שיש מן הכבש עד הקרן כדי הקפה ויש נוסחאות דלא גרסי מקיפין אלא יורדין דרך העקב והוא כמו שפירשתי. והטעם לפי שאין מקיפין לעולם אלא מן הימין אל השמאל מדכתיב ומעלותיהו פנות קדים:

ואלו הן נסוך המים ונסוך היין.‎ פי׳‎ ‎ואע״פ שאלו מקומן בקרן דרומית מערבית כשאר קרבנות שמקיפין בהם מימין לשמאל בכאן לא היו עולין בהיקף מימין לשמאל מן הטעם שפירשנו במשנתינו שלא יתעשנו:

ועולת העוף שרבתה במזרח.‎ פי׳‎ ‎לפי שמקום הקרבתה בקרן מזרחית דרומית אלא כשהיו מרובות ולא היה שם מקום פנוי היו מקריבין אותה בקרן מערבית דרומית והכי מוכח לישנא דקתני שרבתה אלמא כל שלא רבתה דינה במזרח נמצא שלא היו מקיפין בה לעולם כי כשלא רבתה במזרח עולין דרך ימין ומקריבין אותם בקרן דרומית מזרחית לאלתר וכשרבתה במזרח והיו מקריבין אותה בקרן מערבית דרומית היו עולין דרך שמאל לאותו קרן כדקתני הכא ולא היו מקיפין בה כמו בשאר הקרבנות כדי שלא תתעשן ותמות מעשן המערכה וכן פירשו בתוס':

מה״מ.‎ פי׳‎ ‎מה״מ אכלהו קאי דאיכא נסוך המים ושיהא מן השילוח שהוא מעין ושיהא שם שמחה. ומהדרי׳‎ אכלהו מדכתיב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה וכולהו איתנהו בקרא מים וששון ומעין:

דאי כרבנן תרוייהו כי הדדי נינהו.‎ פי׳‎ ‎דאלו נסוך המים שלשת לוגין ונסוך היין ג״כ רביעית ההין שהיא ג׳‎ לוגין ג״כ:

מעשה בצדוקי אחד כו׳‎. ואותו היום נפגמה קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמהו לא מפני שכשר לעבודה פי׳‎ שאין סתימת בול מכשיר הפגם ועדיין המזבח פסול לעבוד בו עבודה אלא שעשו כן לפי שעה מפני מראית העין שלא יראה מזבח פגום שכל מזבח שאין לו קרן וכבש ויסוד וריבוע פסול לעבודה. הקשו בתוס׳‎ למה לי האי טעמא ת״ל דהא קי״ל דפגימת מזבח כל שתחגור בה צפורן כדאיתא בפ״ק דחולין ובדוכתי אחריני ותירצו דהא קמ״ל דסד״א שאין פגימה פוסלת אלא בגופו של מזבח אבל לא בקרן שאין הקרן מעכב במזבח קמ״ל שהקרן מעכב בו וכיון שכן דינו כמזבח להפסל בפגימה בחגירת צפורן:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כל מזבח שחסר קרן או כבש או יסוד או סובב או שאינו רבוע אינו כשר לעבודה שעל אלו נאמר בהם המזבח לעכב בקרן קרנות המזבח יסוד אל יסוד המזבח רבוע דכתיב רבוע יהיה המזבח סובב כרכוב המזבח כתרגומו סובבי מדבחא וכבש דכתיב אל פני המזבח וזהו הכבש שהוא פתחו ודרך עלייתו וזה שאמרו שפעם אחת ניסך צדוקי אחד ורגמוהו באתרוגיהם ונפגמה קרן המזבח על ידי זריקת האתרוגים והביאו בול של מלח ר"ל מלא אגרוף למלאות הפגימה לא שהוא כשר בכך אלא לא עשו אלא שלא יראה המזבח פגום לעין כל:

הנהו ב' מינים חד שמיה ששון כו' א"ל ששון כו'. כן דרך המינים לפרש הכתובים על עצמם לפי סכלותם והבלם כמ"ש בזה בר"פ כ"ה ותשובתן בצדן גם לפי טעותן כמפורש התם גם בכאן שזה אמר שאנא קדים בקרא וזה אמר אדרבה אנא קדים בקרא נמצא ששניהם שקר ולא נתכוין המקרא עליהם וכן באידך שא"ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושוויוך פרוונקא לפי טעותו בדרך היתול על חברו המין כשא"ל חברו בהיפך שבקוך ומלו בך מיא חזרו שניהם מטעותם לפרש המקראות כן:

השתא דכתיב בששון משכיה דההוא גברא כו'. יש לדקדק אמאי לא א"ל ר' אבהו כפשטיה דאיהו גופיה יהיה שואב מים לישראל כמ"ש לעיל יומא חד שבקוך ומלו בך מיא ונראה לומר דלעיל עם מין חברו היה מדבר שאין מאמינים בתחיית המתים לעתיד לכך לא קא"ל אלא יומא חד שבקוך ומלו בך מיא בעוה"ז אבל זה המין שא"ל לר' אבהו עתידי דתמלו לי מיא כו' אמר כן בדרך היתול על אמונתינו שאנו מאמינים בתה"מ שנהיה אנו אז להיות שואבי מים וקא"ל ר' אבהו לפי טעותו השתא דכתיב בששון כו' דע"כ את גופך ודאי לא תהיה לנו שואב מים לעתיד כמ"ש דהמינין ואפקורסין אין להם חלק לעוה"ב ולא יחיו לעתיד כפי אמונתם אבל משכא דידך יקחו במותך ומשוינן ליה לעתיד נוד ומלינן ליה מיא:

בגמ' פיסקא עלה בכבש וכו' ת"ר כל העולין וכו' חוץ מן העולה לג' דברים הללו שעולין דרך (ימין) [שמאל] וכשחוזרין חוזרין על העקב כצ"ל:

שם לימא מתני' ר' יהודה הספרים חסרים י וכצ"ל ומנוקבין כמין ב' חוטמין וכו' לימא מתני' ר' יהודה וכו':

רש"י ד"ה שהיין והמים מגולים כו' נתגלה היינו טעמא דממלא מן הכיור ולא היה מנסך מהן לפי שהמים והיין המגולים וכו' כצ"ל:

ד"ה ומקיפין ויורדין דרך שמאל וכו' שהרי פניו למזבח ואינו מחזיר לו עורף וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אחד מעובה וכו' לשון מעובה משמע ששולי הספל היו עבים פי' והנקב היה בתחתיתו דהיינו שוליו ומתוך שהשוליים עבים אין המשקה ממהר לצאת:

ד"ה שהיין והמים מגולים פסולים וכו' ויתכן פי' זה למאי דסלקא דעתך מעיקרא וכו' פי' שהמקשה דפריך וליעבדינהו במסננת היה ס"ד שהטעם הוא שהאדם משלים לשיעור ולכך פריך הכי ועיין לקמן בסוף פירקין:

במשנה רי"א בלוג כו'. התוי"ט כ' דטעם דלוג אפשר שסובר כראב"י כו'. גם לרבנן י"ל משום דסתם מנחת נדבה הוה עשרון בלוג שמן ויותר נראה דיליף מלוג שמן דמצורע למתן בהונות שבא בפ"ע ומש"כ ועוד אפשר דיליף ממצורע עני שמביא לוג א' למנחתו תימה דמנחתו טעונה ג' לוגין:

שם היה ממלא מן הכיור. לפמש"כ התוס' בב"ב (ס ב) ד"ה מים דמי בורות פסולין לניסוך וכ"כ הרשב"ם שם (עט) ד"ה מים וכ"מ לקמן בתד"ה מנה"מ קשה דהאר"ל בזבחים (כב) דמי מקוה כשרין לכיור וא"כ מאי פסקא למלאות מן הכיור ודוחק לומר דאתיא כרי"ש שם דאמר מי מעין הם וכן הרמב"ם פסק לשניהם ועמש"כ בסוטה (טו ב) בס"ד:

גמרא ת"ר כל העולים כו'. עמש"כ בזבחים (סג) במשנה בס"ד:

רש"י ד"ה כמין שני חוטמין (בסופו) שהיו חלולים ועמוקין מאד. כ"נ דצ"ל וכן בתוס':

רש"י ד"ה אחד מעובה. ועי' בתוס' ולעד"נ ע"ד פרש"י וקאי על עובי דופני החוטמים ושל מים הי' מעובה וממילא הי' החלל צר ושל יין היה דק והחלל מרווח:

רש"י ד"ה חוץ. שיותר ממהלך מאה אמה כו'. תמוה דאף שנחשוב היקף הסובב (עי' זבחים סד בפירושו ד"ה צבר) אשר הוא למ"ד על למ"ד הלא מקצה מזרחית הכבש עד קצה מזרחית הסובב אינו אלא ז' אמה ושלש הרוחות צ' אמה ואמת הקרן הרי בס"ה רק צ"ח אמה:

תד"ה כמין. שהדמים הניתנין על יסוד כו' יורדין בהן כו'. כצ"ל:

גמרא של מים "נמי" אתי לאשחורי. כצ"ל:

שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן. קשא לקמן אמר 'ואותו היום נפגמה המזבח' ואיך יפגם באתרוגים? אלא מוכרח שרגמוהו באבנים! וכמו שכתב רש"י לקמן שנפגם על ידי אבנים שזרקו בו, וכאן אומר שרגמוהו באתרוגיהן ובעל כרחו צריך לומר שזרקו בו אבנים וגם אתרוגים, ועל כן קשא שכיון דזרקו בו אבנים להמיתו, וכמו שאמרו בירושלמי דאותו צדוקי מת מאותה רגימה, ואמאי זרקו בו אתרוגים גם כן?
ונראה לי יש זרקו בו אתרוגים ויש שלא היה בידם אתרוגים והביאו אבנים וזרקו בו, אך זה דוחק דהא אמר 'וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן' דמשמע זריקת האתרוגים בו היתה מן הכל!
ונראה לי דהם רצו להמיתו, ולכך זרקו בו אבנים, אבל אחר כך זרקו בו גם האתרוגים שנעשה תל אתרוגים עליו להורות כי מה שרגמוהו והמיתוהו היינו שהכחיש בתורה שבעל פה שהוא סוד המלכות וידוע שהאתרוג רומז למלכות שהוא סוד תורה שבעל פה.
אי נמי אמרו רז"ל (ויקרא רבה ל, יב) ד' מינים דומים לארבע מיני בני אדם, יש בעלי חכמה ובעלי מצות ואלו נרמזים באתרוג, ויש בעלי מצות ואינם בעלי תורה ואלו נרמזים בלולב שהוא רק אכילה ואין בו ריח, ויש בעלי תורה ואינם בעלי מצות ואלו נרמזים בהדס שיש בו רק ריח, ויש לא זה ולא זה, ואלו נרמזים בערבה, ואלו הצדוקים נבדלו ופרשו מן חכמי ישראל שהם בעלי תורה ובעלי מצות כאתרוג וחלקו עליהם לכך רגמום באתרוגים הרומזים לחכמי ישראל שהם בעל תורה ובעלי מצות.
ועוד נראה לי בס"ד כי הם רצו להרגו, אך אם היו מביאים אבנים להדיה להרגו לא היו מניחים אותם החכמים לכך הביאו אבנים וסלעים קטנים כמו כדורים של קנה שריפה וקשרום בעוקץ האתרוג וזרקו האבנים בו, והחכמים כשראו זורקים בו אתרוגים לא מחו בהם כי אמרו באתרוגים לא ימות, ולא ידעו שתלוי וקשור בהם סלעים קטנים שיש בהם שיעור להמית, ולכך נפגמה גם המזבח.

נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי 'וְנִסְכֵּיהֶם', וְנֶאֱמַר בַּשִּׁשִּׁי 'וּנְסָכֶיהָ', וְנֶאֱמַר בַּשְּׁבִיעִי 'כְּמִשְׁפָּטָם', הֲרֵי מֵ"ם יוֹ"ד מֵ"ם, הֲרֵי כָּאן 'מַיִם', מִכָּאן רֶמֶז לְנִסּוּךְ הַמַּיִם מִן הַתּוֹרָה. נמצא נוסף בשני ובששי ובשביעי ג' אותיות 'מַיִם' לרמוז על ניסוך המים, ובזה תפח רוחן של צדוקים המכחישים בתורה שבעל פה, ולכך אין מודים בניסוך המים, דמה יענו לשלשה אותיות מַיִם שנוספו בשני ובששי ובשביעי שהם אותיות 'בוז'? וידוע דתורה שבכתב חסד הנקרא אהבה, ותורה שבעל פה גבורה שנקראת יראה, ולכך אותיות יראה ואהבה כלולים זה בזה מלמעלה למטה כמו שנאמר בזוהר הקדוש כי תורה שבכתב ושבעל פה כלולים זה, והכל נתנו מרועה אחד ואל אחד אמרן.
ובזה יובן בס"ד (שיר השירים ח, ז) 'אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה', פירוש שאינו מודה אלא בתורה שבכתב שהיא סוד אהבה, דהוא מכחיש על ידי כך בניסוך המים 'בּוֹז יָבוּזוּ' לוֹ רוצה לומר מה שרמוז בימים של 'בוז' שהם שני וששי ושביעי יָבוּזוּ לִי, מבזים אותי, דמה יענה לתוספת אותיות 'מַיִם' שנוספו בימים אלו? נמצא יש רמז לנסוך המים שמכחיש בו מן התורה.

משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא וכו'. בפתח עינים על מאמרי מכילתין שנדפס בסוף קונטריס שמחת הרגל רות שם בדף נ"ה ע"ב כתבתי דהרב שבות יעקב ז"ל ח"א סימן פ"ט הביא ראיה דבחזקת מלחמה מותר ליהנות מעור הגוי שמת וע"ש מה שכתבתי אני בעניי על זה ואחר זמן ראיתי להרב שאלת יעבץ ז"ל ח"א סימן מ"ה דף ס"ט שכתב ראיה זו בשם הגאון מהר"ר דוד אופנהיים ז"ל ודחאה באמת הבנין דהא הוי חוכא בעלמא והאריך בזה גם בעיקר הדין אם מת גוי אסור בהנאה האריך מאד ונעלמו ממנו סוגית הירושלמי ודברי הרמב"ן ז"ל ודברי רבינו בעל הרקח והבאתיו שם בסוף שמחת הרגל רות בס"ד:

תוס' ד"ה כמין. לרש"י המים והיין יורדים בראשונה על גבי המזבח ומשם לשיתין. לרש"י יש קיום הקרבה ואכילת המזבח בנסכי מים ויין. ויל"ע לרש"י מה הדין בדיעבד אם מנסך ע"ג המזבח ולא לשיתין, האם עיקר הקיום הוא באכילת המזבח בלבד על גגו ויוצא או"ד דקיום הנסוך לשיתין מעכב, וצ"ע.
גם שיטת התוס' דאין מנסכין אלא לשיתין דורשת עיון, כי לכאורה אכילת מזבח שייכת דוקא ע"ג גגו של המזבח ולא בשיתין. ויתכן דאליבא דתוס' אין אכילת מזבח דין בנסכים ולכן סוברים שמנסכין רק לשיתין ולא על גבי המזבח - שלא כרש"י. א"נ י"ל, עפ"מ שכתבו התוס' לעיל (מח.) ד"ה שני דמאחר דהספלים היו מחוברים א"כ כגופו של מזבח הם, לפיכך אין צורך לנסך על גגו של המזבח דאף בנסוך לשיתין יש חלות הקרבה ואכילת מזבח.
ועיין ברמב"ם (פ"י מתמידין הל"ו) וז"ל: כל שבעת ימי החג מנסכין את המים על גבי המזבח עכ"ל. ונראה מהרמב"ם דדוקא נסוך המים והיין בחג מחייבים נסוך בספלים ושיתין על גבי המזבח אבל לא נסוך היין בכל השנה כולה, שהרי בנסוך היין בכל השנה כולה כותב בפ"ב ממעה"ק (הל"א) שמנסכים דוקא על היסוד (ועיין בראב"ד שם)⁴¹. ועולה השאלה מ"ש הנסכים בחג מבכל השנה כולה.
ונראה שסובר שדין הנסוך בחג שונה הוא מבכל השנה כולה, דבכל השנה כולה היין נתנסך על היסוד ולא על גבי המזבח כי אין בנסכים בכל השנה כולה דין הקרבה ואכילת מזבח, אבל בחג היין והמים מתנסכים על גבי המזבח דרך הספלים, כי ישנו בנסכיהם - בנסוך היין והמים בחג - דין מיוחד של אכילת מזבח (ועיין לקמן בשעורים). משום כך דוקא בחג מנסכים בשיתין ולא בחול, דסובר שיש בנסוך לשיתין דין אכילת מזבח.
עוד יתכן לומר בדעת הרמב"ם, דבעצם ס"ל דרק ע"ג מערכה האש הוי אכילת מזבח ולא חשיבה ירידה לספלים כאכילת מזבח. אלא דס"ל דיש בנסכי החג שני קיומים - קיום בקרבן תמיד כמו בכל השנה כולה ובקיום התמיד מנסכין ליסוד ולא צריכים ספלים, וקיום מזבח מיוחד מדיני החג - ודומה לזקיפת ערבה ע"ג המזבח שאינו קיום קרבן כלל אלא קיום מזבח לעצמו, והואיל ובנסוך המים והיין בסוכות יש קיום מזבח כערבה, זקוקים הם לספלים מעל גבי המזבח ולא היסוד כבכל השנה כולה. ולפי"ז ניתן לומר שגם רש"י ס"ל הכי, דהוא מצריך גגו של המזבח לא מדין הקרבה ואכילת מזבח כנ"ל אלא מדין מיוחד של קיום המזבח בחג כמו זקיפת הערבות.
שם. במשנה - כדי שיהו שניהם כלים בבת אחת. הך דינא שיהו שניהן כלין בב"א הוא כדי שיהא צרוף בין שניהם כי בכך תחול השירה על שניהם. והטעם לזה הוא דאין שירה בלי נסכים של יין וע"י זה ששניהם כלין בב"א חלה השירה גם על ניסוך המים.
באמת יש ב' דינים של שירה: א) שירה שהיא קיום קרבן וזה דוקא על יין; ב) שירה המהוה בעצמה קיום מקדש, כמו בקרבן פסח, דאין בפסח נסכי יין ושרין בעת הקרבת הפסח בתורת מצוה של שירה במקדש ולא כמצות שירה על הקרבן. השירים כל הלילה בשמחת בית השואבה היו מצות שירה במקדש כשלעצמה. בשעת הניסוך יש קיום של שירה על הקרבן דאין אומרים שירה על קרבן אלא על ידי יין נסכים.
יש לעיין במצות שירה בהבאת ביכורים, אי הוי קיום שירה על הקרבן כמו שירה על נסכי יין או דהוי קיום שירה במקדש. ולכאורה הוי קיום מקדש ולא קיום קרבן, אבל בגמרא ערכין (יא) איתא א"ר מתנה מנין לביכורים שטעונין שירה אתיא טוב טוב מהכא, דחיוב שירה בביכורים נלמד מקרבן. ומשמע דהוי' קיום שירת קרבן כמו בשירה על היין. הרמב"ם משמיט את הדין דביכורים טעונים שירה ויתכן שסובר שגם בביכורים יש שירה רק כשמביאים ביכורי יין כבנסכים של קרבן ולא בשאר פירות. ברם הירושלמי (פרק שני מבכורים הל"ג) מביא מקור אחר מהבבלי לשירה בבכורים, ולכאורה דעת הירושלמי שמהוה מצות שירה במקדש (עי' בתוס' ערכין יא ד"ה מנין).
עיין ברמב"ם (פ"ג מכלי מקדש הל"ג) וז"ל: ואין פוחתין מי"ב לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן כו' ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה עכ"ל. ועיין שם הל"ו וז"ל: בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון ובשחיטת פסח שני ביום טוב הראשון של פסח וביום הראשון של עצרת ובשמונה ימי החג וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת עכ"ל.
ולכאורה פסקי הרמב"ם עומדים בסתירה, דפסק דעיקר שירה בפה (הל"ג) ובסוגיא לקמן (נא) איתא דאם עיקר השירה בפה אין שירה בכלי דוחה שבת, ומאידך הוא פוסק (הל"ו) דבי"ב יום בשנה השירה בחליל - דהוי כלי - דוחה שבת, וצ"ע. ולפי הסברנו שיש ב' דינים של שירה, י"ל דהוא פוסק דעיקר השירה בקרבן היא בפה ושירה בכלי בעבור קרבן אינו דוחה שבת. כ"ז מדין שירה על הקרבן בעת ניסוך היין, אולם י"ב ימים אלו מחייבים שירה של מקדש והחליל במקדש דוחה שבת. בי"ב ימים אלו החליל הוא דין בעיקר השירה דמקדש כי אין זו חלות שירה על קרבנות אלא שירת מקדש בתורת עצמה, ובשירת מקדש שירה בכלי מעיקר דין שירה היא.
שם. משנה - עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים יצא. פשטות המשנה היא שמנסך המים לתוך ספל היין והיין לספל המים ויוצא. ברם הרמב"ם מפרש שעירב המים והיין ביחד, וז"ל (פ"י מתמידין הל"ז): ואם עירה המים לתוך היין או היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד יצא עכ"ל. וצ"ע, הרי יין מזוג פסול לנסכים (ב"ב צז.), וא"כ למה מכשיר לנסוך בחג תערובת של מים ויין - הא הוי יין מזוג⁴².
וצ"ל דאין יין מזוג פסול לניסוך בכל השנה מפני שאינו יין - דהא לגבי כמה דינים בתורה חשוב יין מזוג כיין, אלא דפסול הוא במעשה הניסוך, כי אין מעשה ניסוך חל עם מים, ורק ביין - דבכל השנה כולה אין מים בר ניסוך. ולכן אם מערב המים עם יין הנסכים ומנסך בהם מופקע הניסוך, וההפקעה דמעשה הניסוך פוסלת הניסוך ביין מזוג. כל זה בנסכים דכל השנה, אולם בחג - הואיל וניסוך המים הוי חלות שם ניסוך בתורת עצמו, אם מוזג ומנסך היין והמים ביחד יוצא, דחלק המים נתפס בחלות מעשה הניסוך כמו חלק היין.
ועיין ברמב"ם (פכ"ט משבת הלי"ד) שפוסק וז"ל: אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפי' כטיפת החרדל בחבית גדולה אין מקדשין עליו כך אנו מורין בכל המערב עכ"ל. לרמב"ם אין מקדשין על יין שמעורב בו דבש כי תערובת וו פסולה לנסכים ואין מקדשין אלא על דבר שמנסכים בו. ולכאורה איסור הדבש דין הוא במעשה הניסוך ע"ג המזבח שאסור להביא דבש על המזבח, אבל אינו פסול בחפצא של היין, ובכך דומה ליין מזוג דאינו פסול בחפצא של היין לנסכים. והנה מקדשין על יין מזוג, דכל שאינו פסול חפצא כשר היין לקידוש, וא"כ מ"ש יין בתערובת דבש שאין מקדשין עליו מיין מזוג שכן מקדשין עליו?
וצ"ל שהרמב"ם סובר שתערובת דבש פוסלת את עצם החפצא של יין לניסוך ולפיכך פסול לקידוש, אבל יין מזוג שאינו פסול בחפצא של הנסכים אלא פסול במעשה הניסוך ולכן מקדשין על יין מזוג ולא על יין בתערובת דבש⁴³.
ובאותה הלכה כתב וז"ל: ויש מי שמתיר לקדש עליו ואומר לא נאמר היין הראוי לנסך ע"ג המזבח אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן עכ"ל. ונראה שהיש מי שמתיר סובר שתערובת דבש אינה גורמת פסול בחפצא של היין לנסכים אלא גורם חלות דין איסור במעשה הניסוך ומשו"ה כשר לקידוש.
אמנם הרמב"ם אינו כותב במפורש בהלכותיו שיין מזוג פסול לנסכים - הדין המובא בספרי ובמס' ב"ב. ויתכן דסבר שמזוג אינו חלות פסול לנסכים לא בחפצא ולא במעשה, אלא שפשוט שחלק המים אינו עולה לשיעור הניסוך, משא"כ לגבי קידוש היום שהמים כן עולים לשיעור רביעית. לדעתו הדין דגמ' הוא דין פשוט בשיעורין בלבד אבל אין כאן הפקעה בכלל - לא בחפצא ולא במעשה. ולכן אין זה נוגע לקידוש דלא הושווה קידוש לניסוך לגבי שיעורין⁴⁴.
שם. במשנה - שפעם א' נסך א' ע"ג רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. [חידושי אגדה]. יש להעיר, מדוע רגמוהו דוקא באתרוגים. ונראה דהרבה הלכות בחג הסוכות מיוסדות בתורה שבע"פ כגון נסוך המים וכו'. גם שהאתרוג הוא פרי עץ ההדר ידוע רק מהלל"מ כדאיתא בהקדמה לפישה"מ לרמב"ם. בזריקת אתרוגים על המנסך שלא קבל את ההלל"מ של ניסוך המים בחג נאמר לו שאם מסרב לקבל את התורה שבע"פ לניסוך המים מנין לו שפרי עץ הדר הכתוב בתורה הוא אתרוג - אולי פרי אחר הוא, וכשם שמקבל את המסורה בע"פ דפרי עץ הדר הוא אתרוג כן צריך לקבל המסורה של ניסוך המים.
והנה, לרמב"ם עיקר השמחה דסוכות היא שמחת בית השואבה והיא שמחת החסידים ואנשי מעשה, וז"ל (פ"ח מלולב הלי"ב - י"ד): אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנא' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים וכיצד היו עושין כו' והיאך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בכנור כו' ומי שיודע בפה בפה כו' מצוה להרבות בשמחה זו ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות וכו'. ויש לבאר למה דוקא החסידים היו בראש המשמחים. ונראה לומר עפ"מ שפירש בספר בית הלוי שבמתן התורה דלוחות הראשונות לא היה חילוק בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, דכל התורה כולה היתה בכתב חרות על הלוחות הראשונות, וכשנשתברו הלוחות האלו ניתנה התורה בשניה בזכות משה רבינו שזכה בכך לקרני ההוד, והקדושה דקרני ההוד ששרתה על פניו של משה היתה קדושת התורה שבעל פה שניתנה למשה במתנה ביוה"כ ושאז המסורה דתורה שבעל פה התחילה ממשה ליהושע ויהושע לזקנים וכו'. ומאחר שהלוחות השניות ניתנו ביוה"כ, יוצא דיוה"כ הוא יום מתן תורה - ובעיקר ביוה"כ ניתנה התורה שבעל פה. ובכן חג הסוכות הוא הזמן דשמחת בעלי המסורה דחוגגין את מתן התורה שבעל פה ביוה"כ, ולכן רוב ההלכות דסוכות תלויות בבעל פה כגון הלכות מחיצין וניסוך המים וכו'.
מאידך במורה נבוכים (ח"ג פמ"ג) כותב הרמב"ם שעיקר שמחת חג הסוכות היא לשמוח על ארץ ישראל ופירותיה, אבל זה שלא כמשמעות הלכותיו ביד החזקה. ואמנם כלל גדול אצלנו שאין להקשות על סתירה שבין ספר היד לספר מורה הנבוכים, כי כן קבל רבינו שליט"א מפי זקנו מו"ר הגר"ח זצוק"ל, וזקנו זצ"ל קבע כך כמופלג גדול בספר מורה נבוכים שרצה לכתוב עליו פירוש. גם חשב לכתוב הערות על הספר מנחת חינוך. ברם שתי המחשבות לא יצאו לפועל מפני טרדות הזמן; וחבל.
שם. משנה - ממלא מן הכיור. עיין ברמב"ם (פ"ה מביאת מקדש הלי"ב) דכל המימות כשרין לקדוש ידים בין מים חיים בין מי מקוה. יוצא שלדעתו גם מי מקוה שאינם מים חיים כשרים לניסוך המים בחג. זה בניגוד לבעלי התוס' (במעילה יב. וברשב"ם בב"ב עט.) הסוברים שניסוך המים זקוק דוקא למים חיים ממעין. בכל אופן גם לרמב"ם צ"ל שלכתחילה יש הדור לנסך עם מים חיים. ולכאורה היה נראה לומר שמעשה השאיבה זקוק למים חיים, אלא שאין זה נכון שהרי בשבת היתה שאיבתה בע"ש בכלי חול שאין בה קיום מצות שאיבה. ע"כ צ"ל שבמעשה הניסוך עצמו יש הדור במים חיים. ועיין ברש"ש על משנתינו⁴⁵.
שם. במשנה - מן הכיור. מי כיור אינם קדושים בקדושת הגוף אלא בקדושת דמים למצוותם. ראייה לכך מדין מי סוטה ברמב"ם (פ"ד מסוטה הל"ו) וז"ל: אמרה טמאה אני אע"פ שנמחקה המגילה המים נשפכין מפני שאין בהן קדושה ע"כ. וצ"ע, כיון דמי סוטה מהכיור, והמים קדושים הם דהא הכיור הוי כלי שרת וכלי שרת מקדש מה שבתוכו, למה פסק הרמב"ם דנשפכין מפני שאין בהן קדושה.
ביאר הגר"מ זצ"ל, שהרמב"ם סובר שאינם קדושים בקדושת הגוף, דא"כ היה אסור לאבדם דכתיב "לא תעשון כן", אלא קדושים בקדושת דמים למצותם, ומשנתקיימה מצותם - כי הסוטה הודתה - מותר לאבדם ביד ולשפכם דפקעה קדושתם משנתקיימה מצותם. אבני ההיכל נמי קדושות בקדושת דמים למצוותם בלי קדוה"ג. ולפיכך פוסק הרמב"ם שאין להם פדיון אבל יוצאות לחולין במעילה (פ"א מבית הבחירה הלט"ו, ופ"ו ממעילה הל"ה), ולכאורה פסקיו סותרים אהדדי, דאם אין להן פדיון מדוע יוצאות לחולין במעילה. ותירץ הגר"מ זצ"ל דכל דבר שקדוש בקדושת דמים למצותו יוצא לחולין במעילה. רק קדושת הגוף אינה יוצאת לחולין במעילה אבל קדושת דמים יוצאת לחולין במעילה. אבני ההיכל הואיל וקדושות בקדושת דמים מתחללות ויוצאות לחולין במעילה, דחלול קדושה במעילה נוהג בכל קדושת דמים. אך אין פדיון לדבר שקדוש למצותו כאבני ההיכל כל זמן שעומד למצותו, ולכן אבני ההיכל דקדושות בקדו"ד למצותן אין, להם פדיון. לפי"ז דין הלינה במי כיור אינו מטעם קדושת הגוף אלא מדין מצותם.
וכן בקוע עצי המערכה מקדש את העצים בקדושת דמים למצות המערכה ע"ג המזבח בלי קדוה"ג, והטעם כי הקרדום אין לו תוך (ע"כ מדברי הגר"מ זצ"ל).
שם. בגמ' - הנהו תרי מיני. [חידושי אגדה]. מסתבר שהספור בא כאן ללעוג על הצדוקים המפרשים פסוקים כמשמעם בלי מסורת תורה שבעל פה והאיך ע"פ דרכיהם המקולקלים מעוותין הם אפילו את פשטם של המקראות כדמוכח מהפשטים של הבאי שאמרו בפסוקים.
ששון ע"פ לשון הקודש מציין את הרגש הפנימי ושמחה מציינת את המעשה החיצוני, וכמש"כ שש אנכי על אמרתך - הרגש הפנימי, וכי בשמחה תצאו - המעשה החיצוני.
שם. בגמ' - ת"ר כל העולים למזבח. "עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל חוץ מן ניסוך המים וניסוך היין", דאע"פ שכל פינות שאתה פונה לא תהיינה אלא דרך ימין אבל כאן כדי שלא יתעשנו הנסכים בעשן נפנין מיד לשמאל. ועיין ברמב"ם (פ"ז ממעה"ק הלי"א - י"ב) שמביא עוד עצה ממשנה בתמיד והוא שיקיף בידים ריקניות את כל המזבח דרך ימין וכשיגיע לשיתין יושיטו לו את הנסכים, אלא דהמשנה בתמיד (לג:) מיירי בכ"ג ורמב"ם פוסק דשייך בכל כהן. ויש לתמוה דאם הולך בידים ריקניות על המזבח ואינו עוסק בניסוך מדוע שייך כל הדין דכל פינות שאתה פונה, דלכאורה דין זה לא שייך אלא היכא דיש קיום מצוה בהילוכו כמו להקטרה ולניסוך אבל כשהולך בידים ריקניות היאך שייך דין דכל פינות שאתה פונה הרי אינו עושה שום קיום בהילוכו.
וע"כ דיש קיום בסתם הליכה ע"ג המזבח ולכך יש דינים בזה כמו כל פינות שצריך לעלות דוקא דרך הכבש ולא דרך אחרת. ונראה דכן בירידה מן המזבח יש קיום כמו שכ' וירד מעשות החטאת ולכן יש דין דכל פינות בירידה.
אך עיין ברמב"ם (פי"ד מתפלה הלי"ג) דכשמחזירין הכהנים את פניהם אחרי ברכת הכהנים מן העם יפנו דרך ימין, וז"ל, כשמחזירין הכהנים את פניהם לציבור לברכם וכשמחזירין פניהם מן הצבור אחר שמברכין לא יחזירו אלא על דרך ימין בכל מקום וכן כל פינות שיהיה אדם פונה לא יהיו אלא על דרך ימין, עכ"ל. וצ"ע, דלכאורה בהחזרת פניהם אחרי הברכה מן הצבור אין קיום.
אלא דעיין ברמב"ם (פי"ד מתפלה הל"ד) וז"ל: כשישלימו הכהנים ג' פסוקים מתחיל ש"ץ ברכה אחרונה של תפלה שהיא שים שלום והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש וקופצין אצבעותיהן ועומדין שם בדוכן עד שיגמור הברכה וחוזרין למקומן עכ"ל. ונראה דיש קיום עמידת הכהנים בדוכן בשעה שהש"ץ מברך ברכת שים שלום, דהוי' תפלה בעד קבלת ברכת הכהנים ע"י הקב"ה כדכתיב ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם. הש"ץ, ועל ידו הציבור, מתפללים שהברכות תקוימנה, דהוי' הלכה בסדר ברכת הכהנים והיא גמר הקיום של הברכות. משום כך שייך הדין דכל פינות בשעה שהכהנים פונים מן העם כלפי הקודש לעמוד בדוכן עד שיגמור הש"ץ ברכת שים שלום, ולכן סידרו חז"ל ברכת שים שלום אחרי ברכת כהנים, עיין במגילה (יח.) ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים דכתיב ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם, ברכה דהקב"ה שלום. שנא' ה' יברך את עמו בשלום, ע"כ.
שם. בגמ' - כיון דאמר מר כו' של מים אתי לאשחורי. לפירש"י בעירה של יין במים ניחא, כמו שכתב בד"ה אתי לאשחורי לפי שפעמים מחליפין. ברם לפירוש הרמב"ם הנ"ל שהביאור הוא שעירב המים והיין ומזגם ביחד ואח"כ ניסך שניהם מכלי אחד, צ"ע דאולי מנסך הוא את המזוג דוקא בספל היין.
וי"ל שיש שני קיומין בניסוך המים: א) קיום בקרבן תמיד כמו שיש בניסוך היין; ב) וקיום מזבח בפני עצמו. הראייה לכך שיטת הרמב"ם הנ"ל שדוקא בניסוך בחג מנסכים על גבי גג המזבח משא"כ בכל השנה כולה שמנסכים יין ע"ג היסוד. ונראה שסובר שניסוך היין בכל השנה כולה מהוה קיום קרבן דוקא אבל בחג ניסוך המים הוי קיום מזבח וזקוק לגג המזבח. מאידך גיסא, מהא שפוסק (פי"ט ממעה"ק הל"ג) שהמנסך בחג ג' לוגי מים בחוץ חייב, מוכח שיש בניסוך המים גם קיום קרבן ולא רק קיום מזבח.
והנה, מדין קיום קרבן אין נ"מ באיזה ספל מנסך את המים. ברם מדין קיום מזבח חייב לנסך את המים דוקא בספל המים שע"ג המזבח, ולפיכך חייב לנסך את המזוג בספל של מים ולא בספל של יין. ונראה בטעם הדבר, דדוקא בספל מים יש קיום מזבח שהרי ספל המים נמצא במערב המזבח ושל יין במזרחו ובניסוך המים בעינן לפני ה'. בקיום קרבן אין נ"מ בין הצד המערבי או המזרחי, משא"כ בקיום מזבח שיש בו דין לנסך לפני ה' והוא בספל במערב⁴⁶.
שם. בגמ' - שלא יראה מזבח פגום. וז"ל רש"י מפני הכבוד עכ"ל. יתכן שהוא מפני כבוד הכהנים שמוטלת עליהם שמירת המקדש ובכלל זה שלא יפגם המזבח - ועכשיו שנפגם נכשלו בשמירה - ויתבזו אם הפסול יראה לרבים.
ויל"ע אם כלי אחר - כגון המנורה - יפסל, האם מכסים את הפסול מעיני הרואים. וניתן לומר ששונה המזבח משאר כלי המקדש, שהרי בבית שני היה מקדש בלי ארון הקודש, ונראה מזה כי שאר הכלים אין מעכבים בהכשר המקדש חוץ ממזבח החיצון. כשחסר מזבח יש פסול בעצם קדושת המקדש והכשרו, ומשום כך נפסל דם בפגימת המזבח, ולכן אין ביכורים משנפגם המזבח. ומכיון שהמזבח מהוה חלק מעצם קדושת המקדש, יתכן שדוקא פגם זה מכסים משום בזיון המקדש ולא פסול כלי אחר. שתי חנוכות המזבח נמצאות בתורה; בפרשת פקודי במשיחת כל כלי המשכן, ובפרשת נשא בחנוכת הנשיאים. הראשונה היתה בתורת כלי כשאר כלי המקדש, אבל השניה כחנוכת המשכן עצמו, כי עצם קדושת המשכן ומקדש תלוי' במזבח. בהתאם לכך קוראת התורה בפרשת נשא חנוכת המשכן - חנוכת המזבח.
⁴¹ וכ"כ הכסף משנה שם, ועיין בלח"מ שם ובספר עמק ברכה עמ' קי"א - קי"ב.
⁴² עיין בספר מנחת חינוך מצוה ש"כ.
⁴³ כ"כ הגרי"ז למנחות (נז:) עיי"ש.
⁴⁴ ע"ע בצפנת פענח.
⁴⁵ עי' בחידושי הריטב"א כאן, בהערות חשק שלמה, במנ"ח מצוה ש"נ ובערוך לנר לקמן (נ.). וע"ע בשו"ת בנין שלמה סי' נ'.
⁴⁶ עי' בתוי"ט, ועיין במרחשת ח"א סכ"א.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

כמין שני חוטמין דקים. חוטם אחד בספל ונקב אחד בחוטמו והכהן מערה בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין דרך החוטמין על גב המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו עמוקין וחלולים מאד: אחד מעובה ואחד דק. אחד מנקבים מעובה אותו של יין ואחד דק אותו של מים: שיהו שניהם כלים כאחד. כדמפרש בגמרא שהמים ממהרים לצאת לפיכך צריך שיהא הנקב דק: ה''ג מערבו של מים מזרחו של יין. הספלים נתונים אצל הקרן זה לפני זה סמוכין זה לזה אחד לצד מערב ואחד לפנים הימנו דהיינו למזרח: ר' יהודה אומר כו'. בתרתי פליגי אשלשה לוגין קאי ואשבעה דקאמר ת''ק ואתא רבי יהודה למימר אף בשמיני מנסכים: הגבה את ידך. שנראה שתתן המים בספל לפי שהצדוקין אין מודין בניסוך המים שפעם אחת נסך צדוקי אחד את המים על רגליו: שאינה מקודשת. לא נתחנכה לעבודת המזבח שתהא קדושה לכלי שרת דקיימא לן (יומא דף יב:) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ובגמרא מפרש מ''ט ממלאים בשאינו מקודש: היה ממלא מן הכיור. מן המים שבתוך הכיור ומי הכיור אע''פ שנמשח והוקדש לכלי שרת ומקדש מימיו אין נפסלין בלינה שהיו משקעין אותו מבערב בבור כדאמר בסדר יומא (דף לז.) אף הוא עשה מוכני לכיור שהיו משקעין במוכני הכיור שלא יהו מימיו נפסלין בלינה: שהיין והמים מגולים כו'. נתגלה היינו טעמא דממלא מן הכיור ולא היה מנסך מהן לפי שהיין [והמים] המגולין פסולין לגבי מזבח דחיישינן שמא שתה מהן נחש והארס מעורב בהן ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן: גמ' מנא ה''מ. דתוקעין ומריעין בשאיבת המים של נסוך: דכתיב שמחה וששון. אקדים קרא לשמחה קמיה ששון: חד יומא שבקוך. יפקיעוך מן השמים: פרוונקא. רץ לרוץ לפניו: בשמחה תצאו. שהוא יראה הדרכים ויעבור מעברות המים: משכא דההוא גברא משוינן לה גודא. נוד וחבירו במסכת שבת (דף קלח.) הגוד והמשמרת: עולין דרך ימין. כשהוא עולה לראש המזבח פונין לקרן מזרחית דרומית דהיינו לימין העולה שהכבש בדרומו של מזבח ומקראי ילפינן לה (זבחים דף סב:) ומעלותהו פנות קדים (יחזקאל מג) כשתעלו בו תפנו למזרח: ומקיפין ויורדין דרך שמאל. כשהוא בא לירד אינו חוזר על עקביו אלא מקיף סביב למזבח עד שמגיע לכבש ויורד במערבו של כבש שהיא לשמאלו בעלייתו והאי דאין חוזרין על העקב דא''כ נמצא מהלך לצד שמאלו שהרי פניו למזבח ואינו מחזיר לו אחוריו ורחמנא אמר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין דנפקא לן מדתני רמי בר יחזקאל עומד על שנים עשר בקר וכו' במסכת זבחים (דף סב:): חוץ מן העולה לג' דברים. הנעשין בקרן מערבית דרומית שפונים דרך שמאל כשהן בראש המזבח פונין לקרן מערבית דרומית שהיא לשמאלו ואין פונין לימין שיהו פונין סביב עד שיגיעו לקרן מערבית דרומית ובשחיטת קדשים (דף סד.) מפרש טעמא נסכים שמא יתעשנו בעשן המערכה כשיקיפוהו סביב שיותר ממהלך מאה אמה יש בהיקף המזבח ועולת העוף שמא תמות בעשן: וחוזרין על העקב גרסינן ולא גרסינן ומקיפין על העקב בדרך שעלו בו ואין מקיפין דכל כמה דמצינן למעוטי בהילוך של שמאל ממעטינן: כשרבתה במזרח. מקום עולת העוף על קרן דרומית מזרחית היא מפני שקרובה לבית הדשן ששם זורקין מוראה ונוצה כדכתיב (ויקרא א) והשליך אותה אצל המזבח וגו' ובית הדשן היה אצל הכבש במזרחה סמוך לה בשלשה טפחים ורחוק מן המזבח כ' אמה כדתנן במסכת תמיד (פ''א מ''ד) גבי תורם את הדשן וכשעולת העוף רבה במזרח שיש שם כהנים רבים מולקין עולת העוף באין ועושין אותה במערבית דרומית אותם שאין יכולין לעמוד שם: אתי לאשחורי. לפי שפעמים שמחליפין: לימא מתניתין. דבעי אחד מעובה ואחד דק רבי יהודה היא דאמר של מים לוג ושל יין רביעית ההין כתיב בנסכי תמיד היינו ג' לוגין שההין שנים עשר לוג: סמיך. עב: ומיא קלישי. ויוצאין בנקב קטן: הכי נמי מסתברא. דמתני' רבנן היא: דאילו ר' יהודה רחב וקצר אית ליה. כלומר שמעינן ליה דבלשון אחד רחב ואחד קצר קאמר ליה ולא בלשון מעובה ודק רחב משמע יתר על קצר טפי מייתורא דמעובה על מידק: נפגמה קרן המזבח. ע''י אבנים שזרקו בו: בול של מלח. מלא אגרוף: לא מפני. שיהא המזבח כשר לעבודה בסתימה זו: אלא כדי שלא יראה פגום. מפני הכבוד:

כמין חוטמין דקין. פירש בקונט' חוטם אחד בספל ונקב אחד בחוטמו והכהן מערה מים בפי הספלים והנסכים מקלחין דרך החוטמין ע''ג המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולין מאד ועמוקין וזו תימה גדולה מנין לו כל אותו הענין שמחוטם של הספלים מקלח על גג המזבח ומשם לנקב המזבח ומשם לשיתין דלמא הוא דמנקב הספלים יורדין לשיתין כמין שני נקבי החוטם ולא שהיה בולט כמין חוטם כי ההיא דתנן במסכת מדות (פ''ג מ''ב) גבי דמים ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין שהדמים ניתנין על יסוד מערבית ועל יסוד דרומית ויורדין בהן ומתערבין באמה ושמא כמין בליטת חוטם היה עשוי על הנקב שלא יפול עליו דבר לסותמו: אחד מעובה ואחד דק. פירש בקונטרס אחד מן הנקבים מעובה משמע שרוצה לומר שהיה הנקב רחב וגדול זה מזה ולשון מעובה משמע ששולי הספל היו עבים ומתוך כך אין המשקה ממהר לצאת: שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח. שמא שתה מהן נחש והארס מעורב במים ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן כך פירש בקונטרס ויתכן פירוש זה למאי דסלקא דעתיה מעיקרא בגמרא דפריך (לקמן נ.) ונעברינהו במסננת אבל לפי המסקנא מפרשינן משום הקריבהו נא לפחתך: מנא הנ''מ. דתוקעין ומריעין בשאיבת מים של ניסוך כך פי' הקונט' ועוד יש לפרש דמנלן דמי השילוח בעי ומפרש מדכתיב ממעייני הישועה:

סוכה מח ע"ב - טקסט הדף

דף מח - ב

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד