סוכה מח ע"א

רגל בפני עצמו לענין פז''ר קש''ב פייס בפני עצמו זמן בפני עצמו רגל בפני עצמו קרבן בפני עצמו שירה בפני עצמו ברכה בפני עצמו:
מתני' ההלל והשמחה שמונה כיצד מלמד שחייב אדם בהלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג:
גמ' מנה''מ דת''ר {דברים טז-טו} והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון או אינו אלא יו''ט הראשון כשהוא אומר אך חלק ומה ראית לרבות לילי יו''ט האחרון ולהוציא לילי יו''ט הראשון מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו:
מתני' סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יו''ט האחרון של חג:
גמ' אין לו כלים להוריד מהו אין לו כלים אלא כי אשתמש במאי אשתמש אלא אין לו מקום להוריד כליו מהו ר' חייא בר (רב) אמר פוחת בה ארבעה ור' יהושע בן לוי אמר מדליק בה את הנר ולא פליגי הא לן והא להו הא תינח סוכה קטנה סוכה גדולה מאי איכא למימר דמעייל בה מאני מיכלא דאמר רבא מאני מיכלא בר ממטללתא מאני משתיא במטללתא:
מתני' ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגים היה ממלא מן השילוח הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עלה בכבש ופנה לשמאלו שני ספלים של כסף היו שם ר' יהודה אומר של סיד היו אלא שהיו מושחרין פניהם מפני היין ומנוקבין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

תניא כוותיה דרב נחמן: שמיני רגל בפני עצמו, לענין פז"ר קש"ב, וכפי שמפרטת הגמרא את ראשי התבות:

פייס בפני עצמו, שמגרילים בין כל המשמרות איזה משמר יזכה להקריב את הפר של מוסף. ואילו בימי חג הסוכות לא היו מגרילים, אלא היו כל המשמרות עובדות לפי הסדר הקבוע של המשמרות, היות והיה מספיק קרבנות לעבודת כל המשמרות בחג הסוכות.

זמן בפני עצמו, שמברכים עליו שהחיינו, כמו שמברכים על כל רגל.

רגל בפני עצמו, שאין יושבים בו בסוכה.

קרבן בפני עצמו, שאינו לפי מנין פרי החג, הפוחתים והולכים משלשה עשר פרים ביום הראשון עד שבעה פרים ביום השביעי, ולפי הסדר הזה היה צריך להביא ביום השמיני ששה פרים, ואין מביאים בו אלא פר אחד.

שירה בפני עצמו, שאומרים בו הלויים שיר שאינו קשור לחג הסוכות.

ברכה בפני עצמו, שמזכיר בתפילה את שמיני עצרת. ועוד, שמברכים בו את המלך בברכה מיוחדת.

מתניתין:

ההלל והשמחה בשלמי שמחה, ששנינו במשנה הקודמת שהם נוהגים שמונה ימים - כיצד?

מלמד, שחייב אדם בהלל שלם ובשמחה בשלמי שמחה, ובכבוד יום טוב האחרון של חג - כשאר כל ימות החג.

גמרא:

והוינן בחיוב השמחה בשמיני: מנא הני מילי שיש מצות שמחה גם בשמיני עצרת כמו בחג הסוכות עצמו?

דתנו רבנן: כיון שאמר הכתוב [דברים טז] בחג הסוכות "ושמחת בחגך", למה חזר הכתוב ואמר שוב "והיית אך שמח"?

לרבות לילי יום טוב האחרון [שמיני עצרת] לשמחה. לימד הכתוב שיזבח אדם ביום השביעי של סוכות שלמים, כדי שיוכל לשמוח באכילתם בליל יום טוב אחרון [שהרי אי אפשר לזבוח בלילה], ובכך הכליל הכתוב את השמחה בליל יום טוב אחרון עם שבעת ימי חג הסוכות, על אף שליל היום השמיני אינו בכלל שבעת הימים.

ומכאן יש ללמוד בקל וחומר ליום השמיני, כי הלילה הוא טפל ליום, ואם התרבה הלילה לשמחה, קל וחומר ליום השמיני.

או אינו בא היתור של הפסוק אלא לרבות את יום טוב הראשון לשמחה, שיהיה חיוב לזבוח קרבן שלמים בערב יום טוב כדי לאכול את בשרו בשמחה בלילה.

ובא יתור הכתוב להשמיענו שיש חובת שמחה באכילת שלמים שנזבחו בערב יום טוב, כי אילולי היתור הזה היה מקום לומר שמצות שמחה במועדים היא רק כאשר יש זביחת שלמים בשעת שמחה.

כשהוא אומר "והיית אך שמח" - חלק הכתוב על ידי המילה "אך", שמשמעותה מיעוט וחילוק, את חיוב השמחה, ומיעט את ליל יום טוב מחיוב אכילת בשר שלמים לשמחה, ואין צורך לזבוח מערב יום טוב שלמים כדי לאוכלם ביום טוב לשמחה.

ומה ראית לרבות מיתור הכתוב את לילי יום טוב האחרון לשמחה בבשר שלמים, ולהוציא ממיעוט הכתוב את לילי יום טוב הראשון מהשמחה הזאת, ולא להיפך!?

מרבה אני לילי יום טוב האחרון - היות שיש שמחה לפניו. ומוציא אני לילי יום טוב הראשון, שאין שמחה לפניו.

מתניתין:

מצות ישיבת סוכה, ששנינו לעיל שהיא במשך שבעה ימים - כיצד? גמר מלאכול את סעודתו ביום השביעי - לא יתיר את האגדים המחזיקים את סוכתו. והיינו, שלא יסתרנה, היות ועדיין חייב לישון בה או ללמוד בה, וכן אם ירצה לאכול סעודה נוספת הוא חייב לשבת בה.

אבל, מוריד הוא את הכלים הנאים ואת המצעות ושאר הדברים שהשתמש בהם במשך החג, החל מן שעת המנחה ולמעלה, מפני כבוד יום טוב האחרון של חג, שמראה בכך את הכנתו לקראת סעודת יום טוב אחרון בבית.

גמרא:

והוינן בה: אם אין לו כלים להוריד - מהו? כיצד יעשה שיהיה לו מותר להמשיך ולאכול בסוכה ביום השמיני. כי אם אינו עושה היכר לכך שאינו ממשיך לקיים מצות סוכה גם ביום השמיני, עובר הוא ב"בל תוסיף" כשממשיך לאכול ולישון בסוכה בשמיני.

ותמהינן: כיצד יתכן שאין לו כלים כלל? אלא כי אשתמש בימי חג הסוכות בסוכה - במאי אשתמש?

ומשנינן: אלא, כך הוינן בה: אם אין לו מקום אחר שאליו הוא יכול להוריד כליו, ולאכול שם, אלא הוא צריך להמשיך ולאכול בסוכה - מהו? כיצד יעשה שלא יעבור ב"בל תוסיף"?

רב חייא בר אשי אמר: פוחת בה בסכך הסוכה חלל אויר שיש בו ארבעה טפחים, ופוסלה לסוכה.

ורבי יהושע בן לוי אמר: אין צורך לפוסלה, אלא דיו שיהיה מדליק בה את הנר. שהיות ואין מדליקים את הנר בסוכה קטנה, הרי כשמדליק בה את הנר זה סימן שאינו מקיים בה עתה מצות סוכה.

ולא פליגי: הא - לן, לבני בבל שצריכים לישב בה למחר, לא יפחתנה אלא רק ידליק בה את הנר.

והא - להו לבני ארץ ישראל, שלא יישבו בה יותר, יפחתנה.

ופרכינן: הא תינח סוכה קטנה, שאין מדליקים בה, והדלקת הנר היא סימן שיותר לא משתמשים בה למצוה.

סוכה גדולה שמדליקים בה - מאי איכא למימר? כיצד יעשה בחוצה לארץ, שצריך לאכול בה בשמיני?

ומשנינן: דמעייל בה שמעלה ומכניס בה מאני מיכלא, קערות של אכילה, לאחר שאכלו בהם, שהם כלים מאוסים, ואסור להכניסם לסוכה בחג הסוכות.

וכמו דאמר רבא [לעיל כט א]: מאני מיכלא כלי אכילה שהם מאוסים אחר האכילה מהם צרייכים להיות בר ממטללתא, שחייבים להוציאם מן הסוכה לאחר הסעודה.

אבל מאני משתיא כלי שתיה שאינם מאוסים אפשר להשהותם לאחר ששתו מהם במטללתא, בסוכה.

מתניתין:

א. ניסוך המים - כיצד היה נעשה?

צלוחית של זהב שהיתה מחזקת שלשה לוגים מים היה ממלא מן מעין השילוח.

הגיעו נושאי הצלוחית ומלויהם ל"שער המים" שבעזרה - תקעו והריעו ותקעו, משום שמחה, לקיים את מקרא הכתוב "ושאבתם מים בששון".

עלה הכהן המנסך את המים בכבש המצוי בדרומה של העזרה, אל גגו של המזבח, ופנה שם למעלה מערבה לשמאלו, עד שהגיע לקרן הראשונה שהוא פוגש, שהיא הקרן הדרומית מערבית, שבסמוך לה הוא מקום ניסוך המים והיין.

ב. שני ספלים של כסף היו שם קבועים בקרן המערבית דרומית, שלתוכם נסכו את המים ואת היין.

רבי יהודה אומר: ספלים של סיד היו, אלא שהיו מושחרין פניהם מפני היין. והיו דומים לצבע הכסף, שהוא נוטה לגוון השחור יותר מן הסיד, הנוטה יותר לגוון הלבן.

רגל בפני עצמו הוא לענין ששה דברים שסימנם פז"ר קש"ב. והן: שהיה לו פייס (גורל) בפני עצמו, שלקרבנות חג הסוכות היה סידור מיוחד לחלקם בין כל עשרים וארבעה משמרות הכהנים ואילו בשמיני עושים הכהנים פייס מיוחד עבור הקרבנות שמקריבים ביום זה. וכן יש לו זמן (ברכת "שהחיינו") בפני עצמו. והוא רגל בפני עצמו, שאין חלות בו מצוות חג הסוכות. ומביאים בו קרבן בפני עצמו, שאין קרבנות יום השמיני על פי סדר קרבנות חג הסוכות. ושירה ששרים הלווים על הקרבן, בשמיני היא כשיר בפני עצמו, שאינו כשיר הקרבנות בסוכות. וברכה בפני עצמו שמזכירים בכל הברכות והתפילות יום שמיני עצרת.

א משנה במשנה זו מפרטים את האמור במשנה הראשונה בפרק. החובה לגמור את ההלל והשמחה (הבאת קרבנות שלמי שמחה ואכילתם) בחג הסוכות הם תמיד שמונה ימים, ומבארים כיצד עניינו — מלמד שחייב אדם באמירת הלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג.

ב גמרא שואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שחייבים בשמיני בשמחת החג — דתנו רבנן [ששנו חכמים]; נאמר בחג הסוכות, "והיית אך שמח" (דברים טז, טו) ולמדים מכאן: לרבות לילי יום טוב האחרון, שאף בהם קיימת חובת השמחה, באכילת בשר שלמים שהוקרבו מאתמול. ושואלים: או אינו אלא יום טוב הראשון הוא שבא פסוק זה לרבות? ועל כך משיבים: כשהוא אומר "אך" הרי זו לשון מיעוט, וחלק לילה זה משאר ימי החג.

ושואלים עוד: ומה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון לענין שמחה, שלא יוקרבו שלמי שמחה בערב החג ויאכלום למחרת? ומשיבים: מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ביום הקודם, ומסתבר שהכוונה שתהא השמחה נמשכת והולכת, ומוציא אני את לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו, שאין חובה להקריב בערב החג קרבנות מיוחדים.

ג משנה מצות סוכה שבעה ימים. כיצד מקיימים שיהו אלה שבעה ימים שלמים, גמר מלאכול ביום השביעי לא יתיר את סוכתו מיד, לפי שחובת הסוכה קיימת עד סוף היום השביעי. אבל בכל זאת מוריד את הכלים מן הסוכה מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון של חג שצריך שיהיו לו כלים בביתו ביום זה.

ד גמרא ושואלים: אין לו כלים להוריד מהו, מה יעשה? ותוהים: אין לו כלים?! אלא כי אשתמש במאי אשתמש [כאשר השתמש ואכל במשך החג במה השתמש]? אלא כך יש לשאול: אין לו מקום להוריד כליו שאין יכול לסדר הכל בדירתו בו ביום וחייב להמשיך לאכול בסוכה מהו? מה יעשה כדי להדגיש שאינו אוכל בסוכה לשם מצות סוכה אלא משום נוחיותו ולא יעבור על "בל תוסיף"? רב חייא בר רב אמר: פוחת בה ארבעה שמוריד מסכך הסוכה ארבעה טפחים ופוסל את הסוכה בכך. ור' יהושע בן לוי אמר: מדליק בה את הנר דבר שאסור לעשות בסוכה בימי החג.

ומעירים: ולא פליגי [נחלקו] בהלכה, אלא הא לן [זה לנו] לאנשי חוץ לארץ והא להו [וזה להם] לבני ארץ ישראל, שבני ארץ ישראל פוחתים מן הסוכה, משום שכבר עבר זמן חיובה, אבל בני חוץ לארץ היושבים בסוכה גם בשמיני משום ספק שביעי צריכים לעשות בה דבר אחר להיכר.

ושואלים: הא תינח [זה נוח] אם היתה זו סוכה קטנה שהרי אמרנו (לעיל סוכה כט, א) שבסוכה קטנה אין מדליקין את הנר, אולם אם היתה זו סוכה גדולה שאין איסור להדליק בה נר מאי איכא למימר [מה יש לומר] מה עושים כדי להבחין שאינו יושב בה משום החג? ומשיבים: דמעייל [שמכניס] בה מאני מיכלא [כלי אוכל] קדירות שבישלו בהן אוכל. שאמר רבא: מאני מיכלא [כלי אוכל] — בר ממטללתא [חוץ לסוכה], מאני משתיא [כלי שתיה] — במטללתא [בתוך הסוכה], ומתוך שמכניס בסוכה כלי אוכל, הרי זה סימן שאין זו סוכה של מצוה.

ה משנה ניסוך המים שהיה בחג במקדש כיצד היה נעשה? צלוחית (קנקן) של זהב מחזקת (המכילה) שלשה לוגים היה ממלא מן השילוח. הגיעו מביאי הצלוחית לשער המים שהוא אחד משערי העזרה (ונקרא כן מפני שהיו מכניסים דרכו את מי הניסוך למקדש), תקעו והריעו ותקעו לאות שמחה. עלה הכהן המנסך בכבש של המזבח ופנה לשמאלו שהיא קרן מערבית דרומית של המזבח, ושני ספלים של כסף היו שם שלתוכם היה מנסך. ר' יהודה אומר: של סיד היו, אלא שהיו מושחרין פניהם מפני היין ולכן היו דומים לכסף. ואותם ספלים מנוקבין היו סמוך לשוליהם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is a Festival in and of itself with regard to the matter of: Peh, zayin, reish; kuf, shin, beit. This is an acronym for: A lottery [payis] in and of itself, i.e., a new lottery is performed on that day to determine which priests will sacrifice the offerings that day, and the order established on Sukkot does not continue; the blessing of time [zeman], i.e., Who has given us life, sustained us, and brought us to this time, in and of itself, as it is recited just as it is recited at the start of each Festival; a Festival [regel ] in and of itself, and there is no mitzva to sit in the sukka (see Tosafot); an offering [korban] in and of itself, as the number of offerings sacrificed on the Eighth Day is not a continuation of the number sacrificed on Sukkot but is part of a new calculation; a song [shira] in and of itself, since the psalms recited by the Levites as the offerings are sacrificed on the Eighth Day are not a continuation of those recited on Sukkot; a blessing [berakha] in and of itself, as the addition to the third blessing of Grace after Meals and to the Amida prayer (see Tosafot) is phrased in a manner different from that of the addition recited on Sukkot.

MISHNA: This mishna elaborates upon the first mishna in this chapter. The obligation to recite hallel and the mitzva of rejoicing on the Festival by sacrificing and eating the meat of peace-offerings are always for eight days. The mishna explains: How so? This teaches that a person is obligated in hallel, and in the mitzva of rejoicing, and in reverence for the last day of the Festival like he is for all the other days of the Festival.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, that on the eighth day of the Festival one is obligated to rejoice, derived? It is as the Sages taught that the verse states with regard to Sukkot: “And you shall be altogether joyful” (Deuteronomy 16:15). The verse comes to include the evenings of the last day of the Festival, i.e., then too, one is obligated to rejoice by partaking of the meat of the peace-offerings sacrificed the previous day. The Gemara asks: Does the verse come to include the evening of the eighth day? Or perhaps it comes to include only the evening of the first day of the Festival. The Gemara answers: When the verse says: Altogether, it is exclusionary, and it has distinguished this night from the other nights of the Festival.

The Gemara asks: What did you see that led you to include the evenings of the last day of the Festival in the mitzva of rejoicing and to exclude the evenings of the first day of the Festival? Why not require one to sacrifice peace-offerings on the afternoon preceding the Festival to be eaten on the first night? The Gemara answers: I include the evenings of the last day of the Festival, before which there is a day of rejoicing, as it is reasonable that the rejoicing should continue, and I exclude the evenings of the first day of the Festival, before which there is not a day of rejoicing, as there is no obligation to sacrifice offerings on the afternoon preceding the Festival.

MISHNA: The mitzva of sukka is seven days. How does one fulfill this obligation for seven full days? When one finished eating on the seventh day, he should not dismantle his sukka immediately, because the obligation continues until the end of the day. However, he takes the vessels down from the sukka into the house from minḥa time and onward in deference to the last day of the Festival, when he will require the vessels in the house.

GEMARA: The Gemara asks: If one does not have vessels to take down from the sukka, what should he do? The Gemara asks: One does not have vessels? But when he utilized his sukka during the Festival, with what vessels did he eat when he utilized the sukka? Rather, this is the question: If he has no place into which he can take down his vessels and he must continue eating in the sukka, what is the halakha? What can he do to underscore the fact that he is eating there not to fulfill a mitzva, thereby violating the prohibition against adding to the mitzvot of the Torah, but only due to the lack of an alternative? Rabbi Ḥiyya bar Rav said: He reduces the roofing of the sukka by four handbreadths, thereby rendering the sukka unfit. And Rabbi Yehoshua ben Levi said: He lights a lamp inside the sukka, which is prohibited during the festival of Sukkot.

The Gemara notes: And they do not disagree with regard to the halakha. Instead, they are providing different solutions for different locations. This is for us, who live outside Eretz Yisrael, and this is for them, who live in Eretz Yisrael. Those who live in Eretz Yisrael reduce the roofing, since the obligation to sit in the sukka no longer applies. However, those who live outside of Eretz Yisrael, who are obligated to sit in the sukka on the eighth day with regard to which there is uncertainty that it might be the seventh day, must find another way to distinguish the eighth day from the days of the Festival of Sukkot.

The Gemara asks: This works out well with regard to a small sukka, since it is prohibited to light a lamp due to the danger of a conflagration, and lighting a lamp will underscore the distinction. However, with regard to a large sukka, in which there is no prohibition and therefore no distinction, what can be said? The Gemara answers: One underscores the distinction in that he brings eating vessels, e.g., pots in which food was cooked, into the sukka, as Rava said: Eating vessels are taken out of the sukka; drinking vessels remain in the sukka. By leaving the pots and pans in the sukka, he indicates that the sukka is no longer involved in fulfillment of the mitzva.

MISHNA: With regard to the rite of water libation performed in the Temple during the Festival, how was it performed? One would fill a golden jug with a capacity of three log with water from the Siloam pool. When those who went to bring the water reached the Gate of the Water, so called because the water for the libation was brought through this gate leading to the Temple courtyard, they sounded a tekia, sounded a terua, and sounded another tekia as an expression of joy. The priest ascended the ramp of the altar and turned to his left. There were two silver basins there into which he poured the water. Rabbi Yehuda said: They were limestone basins, but they would blacken due to the wine and therefore looked like silver. The two basins were perforated at the bottom

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתניתין כר' אליעזר דהא ר' אליעזר מחייב תנופה בביכורים ופשוטה היא ואסיקנא להלכתא אומרין זמן ליום ח' של חג ואין אומרין זמן בח' של פסח. פי' פז"ר קש"ב. פייס כדתנן בשמיני חזרו לפייס כרגלים. זמן כדאמרן. רגל בפ"ע לחשב אותו ז' ימים לענין אבלות כדגרסינן בפרק אחרון במשקין אמר רב יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א לענין שלשים. קרבן בכל הימים פרים. וביום השמיני פר אחד. שיר בפני עצמו ברכה בברכת המזון ותפלה כדאמרן:

מתני' ההלל והשמחה שמונה כו'. בשביל שלמי חגיגה שצריך לאוכלו בח' ימי החג שאין שמחה אלא בבשר. תנא ההלל י"ח ימים ולילה אחד שגומרין בהן את ההלל. ואלן הן ח' ימי החג וח' ימי חנוכה וי"ט ראשון של פסח ולילו וי"ט של עצרת:
והשמחה דת"ר והיית אך שמח לרבות י"ט האחרון לשמחה בו:
ירושלמי השמחה ח'. הגע עצמך שחל י"ט הראשון להיות בשבת. לשחוט מערב אין אתה יכול דאמר רבי שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אין יוצא בהן י"ח ברגל. לשוחטו בשבת אי אפשר הלכך לא משכחת לה אלא בכהנים שאוכלים את שעיר החטאת :
פיסקא סוכה ז' כו' אם אין לו מקום להוריד את הכלים שנשתמש בהן בסוכה פוחת בה ד' טפחים או מכניס בה כלי מאכל ואם היא קטנה מכניס בה נר ודיו:

[מתני'] ניסוך המים כיצד כו'.

[פייס בפני עצמו.] זה שאמרו חכמים במס' סוכה ובמקומות אחרים בשמיני של חג שהוא רגל בפני עצמו והניחו בו סימן פז"ר קש"ב. פרש"י ז"ל פייס בפני עצמו דבשאר ימי החול לא היו מפייסין אלא כל עשרים וארבע משמרות מקריבות על סידור שהן סדורות ככתוב בדברי הימים יהויריב ידעי' כו' זו הוא ששנינו יום טוב הראשון של חג היו שם י"ג פרים ואילים שנים ושעיר אחד נשתיירו שם י"ד כבשים לשמונה משמרות כו' לומר שמקריבין י"ו משמרות על סידורן י"ג פרים ואלים שנים ושעיר אחד ושמונה הנשארות מקריבות על סידורן נמי י"ד כבשים כדמסדר להו מתני' ביום הראשון ששה מקריבין שנים פרים והשאר אחד אחד וקצרו של דבר שלא היה פייס למשמרות בשבעה ימי החג כלל.
ומה ששנינו בשמיני חזרו לפייס כברגלים. פי' הרב ז"ל שמפייסין בו כשא' הרגלים כפסח ועצרת והטעם דמפני שהיו בחג קרבנות מרובין לא היו משמרות צריכין לפייס אבל בשאר רגלים שקרבנותיהם מועטין מפייסין להם. זהו דרך המפרשים ז"ל.
וקשיא לי שאפי' בחג משמע דמשמרות הקודמות משתכרות יותר מן האחרו' שהם זוכות בפרים תחלה ושש מהן עפ"י סדורן זוכות להקריב בכבשי' שנים שנים נמצאו ראשו' משובחות ומשתכרו' בקרבנות יותר מן האחרות ולא תקבל אחת מהם ברצונה להתעכב עד למחר ועד שביעי וכ"ש שתי משמרות האחרונות שלא היו משלשות בפרים שאינן מקבלות עליהן להתאחר וכל עיקר הפייס לא נתקן אלא בדבר קל מזה כדתנן מעשה שהיו שניהן רצין ועלו בכבש דחף את חבירו כו' השתא בתרומת הדשן שאין בה שום הנאה לכהן אלא זכות מצוה בלבד היו מקפידין עד שתקנו להם פייס בקרבנות פרים ואילים לא כ"ש ועוד חזרו לפייס כברגלי' לא משמע כשאר הרגלים דהוה ליה למיתני בשמיני מפייסין כשאר הרגלים ועוד דהוה ליה לתנא דמתניתין למיתני לא היה פייס בחג מדקתני סתם ביום הראשון היו י"ג פרים כו' משמע דמקריבין כדרך כל רגל ועוד פייס בפני עצמו משמע דבשאר הימים היה שם פייס בפני עצמן.
אבל הענין כך הוא שהיו כל המשמרות מתכנסות בחג כדרך כל הרגלים ולוקחין מכל משמר ומשמר גדול שבו ומפייסין וזה שזוכה בפייס משמרתו מתחלת ביום הראשון וזה שעל ימינו משמרתו מקריבין אחריו וכן כולם כדרך שעושין בני משמר בארבעה פייסות בכל יום ובפייס הזה של יום ראשון נתפייסו משמרות כל ימי החג נמצאו כולן מקריבות בפייס זה על סדר המשנה ביום טוב ראשון של חג היו שם י"ג פרים ומי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר כו'.
וכן מצאתיה בתוספת' דתנא אבא יוסי בן חנין אומר לא היה פייס אלא לראשי משמרות בלבד ושאר כל המשמרות חוזרות חליל' ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר לא היה פייס אלא ליום טוב הראשון של חג בלבד ושאר כל ימי החג חוזרות חליל' פירש סובר אבא חנין שהיו מפייסין ראשי המשמרות ומשמרה הזוכה בפייס קודמת ועל ידה מקריבו כל המשמרו' כסדורן במקרא ורבנן פליגי בהא סברי דשאר משמרות מקריבות כדרך שעומדו' ככוליאר כדפרי' ואיפשר דליכא הכא פלוגת' ואעפ"י שבלשון יחיד הם שונים אותה וכן סיפא סוגיא דר' חנינא בן אנטיגנוס הכל מודים בה וכן כיוצא בהן בתלמוד רבות וכדר' שמסודרו' בכוליאר הם זוכות בפייס כמו שזוכין היחידי' בפייס התמי' כדפרישית.

ורגל בפני עצמו. פרש"י ז"ל שאין בו סוכה ולולב, וקשיא לי אם לזה הוא רגל למה הוצרך רבי יהודה להביא ראיה לכך לומר שמיני רגל בפני עצמו הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר ברכה ולינה, דבר ברור הוא בודאי שהוא רגל בפני עצמו שאינו בסוכה ולולב ואין זה נלמד מן השיר והלינה.
אבל ראיתי נוסחא ישנה שכתוב בה וכשם ששבעת ימי החג טעונין שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון שיר כו'. ולפי זה רבי יהודה הוא דאמר רגל בפני עצמו הוא בודאי וכיון שהוא רגל בפני עצמו אף הוא טעון שיר לעצמו וברכה ולינה. ומ"מ עדיין לא נתחוור לי זה מפני שראיתי בירושלמי אמר ר' יוחנן שמיני רגל בפני עצמו פייס בפני עצמו ברכה בפני עצמה קרבן בפני עצמו רגל א"ר בון בשם ר' אחא כולהון כתיב וביום וכאן ביום ללמדך שהוא רגל בפני עצמו פייס א"ר יוסי מתניתין אמרה כן בשמיני חזרו לפייס כברגלים ברכה כר' אילא דאמר זמן קרבן פר אחד ואיו אחד ע"כ גירסת ירושלמי ואם אין רגל בפני עצמו אלא לומר שאינו בסוכה ולולב לא הוצרכו ללמוד כן מן ה"ואו" ועוד שאינו נקרא רגל בפני עצמו בשביל שאינו בכל מצות הרגל שלו שהרי לולב נוהג בראשון ואינו בשאר הימים בגבולין ורגל פסח נמי חלוק במצה ומרור כדאיתמר לעיל.
ור"ח ורבינו בעל הלכות ז"ל פי' רגל בפני עצמו לענין אבילות שנמנה שבעה כדאמרינן בפרק בתרא דמשקי' אמר רבינא אף אנו נאמר יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום. וזה דוחק מאד ואינו מתקבל עלי כלל שיהא אותו מנין שחידש רבינא ואמר אף אנו נאמר נשנה לראשונים בברייתא דתניא לעיל רבי יהודה אומר שמיני רגל בפני עצמו הוא ותניא בהדיא פז"ר קש"ב כו' ועוד דתלו תניא בדלא תניא שמפני שהוא רגל בפני עצמו הוא נמנה שבעה במה מצינו שהוא חלוק לענין פז"ר קש"ב הוציא רבינא מנינו ועשאו שבעה רגל בפני עצמו אבל כל תולדות הללו ממנו הן למדות.
ור"ת פי' בספר הישר רגל בפני עצמו לומר שטעון לינה תדע מדלא מנינן לינה. ואינו במשמע דהא אמר להו רבי יהודה לרבנן רגל בפ"ע שכשם שהשבעה ימי החג טעונין ברכה ולינה כך שמיני כו' דכל אלו מלמדות למה שהוא רגל בפני עצמו ואלו תלדות ורגל בפ"ע אב לכולן והוה ליה למימר פז"ל קש"ב דתולדות דנפקי מרגל בפ"ע קא חשיב, ועוד מאי משמע ברגל בפ"ע לינה טפי מהנך שאילו לפירוש הראשונים ז"ל משום לולב וסוכה נראה כרגל בפ"ע ממש וכן אם הוא נמנה שבעה עשיתו רגל שלם אבל בלשון רגל בפ"ע אין משמעות לינה יותר משאר דינין ולמה סתמו לינה בלשון רגל ופירשו דינין אחרים שבו ואדרבאאפי' יהא רגל בפ"ע מפורש מן התורה אין לינה במשמע דאפשר דכיון דליכא שבעה ליכא לינה.
ועוד ראיתי בירושלמי שלא הוזכרה לינה בתלמודם כלל ואמרו שהוא רגל בפ"ע ומה שהביא ראיה מדלא מנינן לינה י"ל האי תנא ס"ל שאינו טעון לינה שבעה אינו טעון לינה למעוטי שמיני ופסח שני.
ואני אומר כיון שלא מצאו המפרשים ז"ל ענין בפ"ע לרגל יותר הוא נכון להם לפרש דרגל בפ"ע הוא לומר שהם שני רגלים חג הסכות שבעה רגל אחד ושמיני רגל אחד ונ"מ לענין פז"ר קש"ב רגל בפ"ע אב ואלו תולדות כדפרישית וכדאמר ר"י רגל בפ"ע הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין כו' למדו כל זה ממה שהוא רגל בפ"ע ולמדו שהוא רגל בפני עצמו מביום וכמי שפירשו בירוש' וממה שמצאו בו עוד חלוקים הכא כתיב והכא כתיב כדאמרן לעיל בגמרא ואין דבר שמתקשה בזה כלל אלא שהיה להם לומר פ"ז קש"ב.
ולי נראה שהלשון שאמרו בשמיני שהוא רגל בפ"ע הוא כמאמרם בפסחים [צ"ג ע"א] שני רגל בפ"ע כו' ואיכא דאמר התם שני תשלומין דראשון הוא ולאו רגל הוא ועיקר מחלוקתם לומר שאם שגג בראשון והזיד בשני למאן דאמר רגל בפ"ע חייב כרת ולמ"ד תשלומין פטור וכן גר שנתגייר בין שני פסחים וקטן שנתגדל בינתים למ"ד רגל בפ"ע חייב לעשות פסח שני למ"ד תשלומין כל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני וכן רגל בפני עצמו דשמיני לענין זה הוזכר לפי שעיקר חובת הרגלים ראייה וחגיגה ולזה הוזכרו רגלים בגמרא בכל מקום לפיכך אמרו רגל בפני עצמו לומר שטעון מה שטוענין הרגלים ראיה וחגיגה ושמחה.
והענין לפי ששנינו הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן ועבדים שאינם משוחררים החגר והסומא והחולה ואתמר התם מאי תשלומין ר' יוחנן אמר תשלומין לראשון ואם היה חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני וזה נוהג בכל שבעת ימי החג אבל שמיני רגל בפ"ע הוא ואע"ג דלא חזי בכל הנך חזי בשמיני' ומיהו אינו רגל מיוחד לעצמו לגמרי שאם חוגג בראשון אינו חוגג בשמיני אלא כענין בפסחים לר' דאמר שני רגל בפני עצמו הוא.
והיינו דאמרינן בפ"ק דראש השנה אימר דאמרינן שמיני רגל בפני עצמו הני מילי לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא לומר שאם חגג בראשון פטור בשמיני ואפילו לר' הושעיא דאמר בכל ימי החג דאף על פי דלא חזי בראשון חזי בשני משום דלדידיה חיוב דראיה בכל יום ויום משבעת ימי החג הוא דכתיב שבעת ימים תחוג לה' אלהיך וכתיב ולא יראה את פני ה' ריקם אבל שמיני לא כתיב התם כלל ובפרשת רגלים שבתורת כהנים דכתיב שמיני לא כתיב ביה ראייה אלא שדרשו ממאי דכתיב בחדש השביעי תחוגו אותו שחוגג אף בשמיני ומשום תשלומין דשבעה הוו דכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימים בשנה בחדש השמיני תחוגו אותו לרבות אף השמיני לתשלומין דהנך ז'.
הלכך כיון דאיהו ראיה וחגיגה לא כתיבי ביה משום תשלומין דהנך אי לא חזי בראשון [לא] חזי בשמיני לדברי הכל אלא מפני שהוא רגל בפ"ע הוא מתחייב בראייה וחגיגה והוא דלא עבד בראשון כדפי' ולמדו כל זה הענין שהוא רגל בפ"ע אעפ"י שהוא תשלומין מרמז הכתוב שלא ערבו עם הראשונים בפרשת קרבנות הכא כתיב וביום הכא כתיב ביום הכא כתיב כמשפטם כו' והיינו דא"ר יהודה שמיני רגל בפ"ע היא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן לעצמן שוה בהם כך שמיני טעון קרבן לעצמו שנוי מהם פר א' ואיל אחד וטעון שיר שתקנו לו שיר מעניינו של יום שלא כענין השיר של שאר הימים והוא למנצח על השמינית כדמפורש במס' סופרים וטעון ברכה דהיינו זמן או שמזכירין שמו בברכת המזון ותפלה ביום השמיני חג עצרת הזה ואינו מזכיר כשאר ימים חג הסכות הזה וטעון לינה כעיקר הרגל אלמא רגל בפני עצמו עשאוהו לכל דבר והילכך חובת הרגלים עליו וחייב בו ראייה וחגיגה לעצמו ואע"ג דליכא תשלומין לראשון כגון דלא הוה חזי בהו כדפרישית.
ואפשר עוד שיהא רגל בפ"ע אף לענין בל תאחר וכיון שעברו עליו לר"ש שני רגלים ושבעת ימי החג ולר"מ שבעת ימי החג בלבד עובר בבל תאחר ואע"ג דשמיני תשלומין להם מידי דהוה אעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ואפ"ה כל שלא הקריב בעיקר הרגל עובר בעשה ולר"מ עובר בבל תאחר. וגם זה נכון דרגל בפני עצמו לכל ענין קרבנות התלוי ברגלים קאמרי' לראיה חגיגה ושמחה ולהבאת קרבנות המוטלין עליו להביא ברגל וקראי הכי כתיבי בחג השבועות ובחג הסוכות ולא כתיב התם שמיני ומיניה דרשינן בל תאחר בפ"ק דר"ה.
וענין הלינה פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל לומר שאם שחט חגיגתו בשביעי ובא שמיני ונתראה פנים בעזרה ואכלה שהרי נאכלת היא לשני ימים צריך הוא לינה משום חובת הרגל דשמיני אבל בא בשמיני והביא קרבנו פשיטא דצריך לינה ואפילו לא היה לשמיני דין רגל דכל המביא קרבן טעון לינה דתניא בספרי ופנית בבקר מלמד שטעון לינה אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות עופות ומנחות יין ולבונה ועצים ת"ל ופנית כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך רבי יהודה אומר יכול יהא פסח קטן כו' שאינו טעון אלא יום א' וחכ"א הרי הם כעצי' ולבונ' שטעונין לינה.
ועוד הביאו מן הירושלמי שאמרו במסכת בכורים דתנן בבכורים וטעונין לינה אמר ר' יוחנן הדא דתימא כשאין עמהן קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעונין לינה מחמת הקרבן, אלו דבריהם ז"ל.
ולדידי קשיא לי שהרי זה שלא בא לעזרה עד שמיני צריך הוא להביא עמו עולת ראיה בשמיני ותיפוק ליה משום עולת ראיה ואי אפשר ששלח נמי עולתו בשביעי קודם שנתראה פנים בעזרה שאין חובתה אלא בשעת ראיה דכתיב ולא יראו פני ריקם ומפורש אמרו בירושלמי במסכת חגיגה שאינו משלח חגיגתו ביד אחר ולמדו מן הטמא דפטור מן הראיה.
אלא כך אני אומר, דלר' יהודה דממעט פסח קטן לית ליה כל פינות ואין שום קרבן טעון לינה אלא של רגלים בלבד וכל שכן עצים ולבונה ולית ליה הא דתנן' בכורים טעונים לינה דאינהו נמי מכל פינות שאתה פונה נפקי והכי איתא בירושלמי הילכך לינה דשמיני לר' יהודה משום רגל בפני עצמו הוא וטעון שבעה קרינן ביה כיון דהוא תשלומין דכולי חג ואלו לא היה רגל אינו צריך לינה משום קרבן כלל והיינו דקתני ברייתא פז"ר קש"ב ולא קתני לינה דההיא דרבנן היא דאית להו לינה לכל מביא קרבן לינה לדידהו דלאו חובת רגל היא ולא מיתניא ליה גבי הנך.
והוי יודע דאע"ג דאמרינן בשמיני שהוא רגל בפ"ע לענין נדרי ביטוי בכלל החג הוא שכך מצינו בירושלמי בפרק הנודר מן המבושל קונם יין שאני טועם בחג אסור אף ביו"ט האחרון ומפרש התם משום דהלכו בנדרים אחר לשון בני אדם אבל בלשון תורה יום טוב האחרון אינן בכלל החג:

סליק מסכת סוכה

קרבן בפני עצמו. פי׳‎ ‎ששבעת ימי החג היו פרים מתמעטין והולכים ובשמיני היה ראוי שיהו ששה נתמעטו כולם וחזר לפר אחד:

שיר בפני עצמו.‎ פי׳‎ ‎שהיו אומרים בו למנצח על השמינית כדאיתא במסכת סופרים מיהא תמיהא מלתא מה רגל בפני עצמו יש בענין זה שהרי כל ז׳‎ ימים יש שיר מיוחד בכל יום ויום בפני עצמו כדאיתא לקמן בפרק החליל ויש שפירשו שהיה בו שיר שלם כי״ט הראשון משא״כ בשאר הימים שלא היו אומרים בו מזמור שלם ואחרים פירשו לומר שאע״פ שיש לכל יום שיר מיוחד שיר של ח׳‎ ראוי לו תמיד ואינו נדחה כמו שאמר באידך פרקא שאם חל שבת באחד משאר ימים וקורין שיר של יום השבת קורין לאחריו ביום ראשון של שבת שיר שדלגו וכן על הסדר עד יום ז׳‎ שקורין שיר של יום ששי ונדחה שיר של שביעי וכמו שאמרו שם ימוטו ידחה ואלו היה שמיני מכלל החג היו קורין בו ימוטו והיה נדחה על השמינית כי האחרון הוא הנדחה אבל לפי שהוא רגל בפ״ע היתה הדחיה בז׳‎ כי הוא האחרון וזה יותר נכון:

סוכה ז׳‎ כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה משו׳‎ כבוד י״ט האחרון של חג. פי׳‎ שצריך להשתמש בי״ט האחרון בכלים שהעלה לסוכה והיינו ממנחה קטנה ולמעלה:

והוינן בה אין לו מקום להוריד כליו מהו אמר רב פוחת בה ד'. פי׳‎ בסכך ואסיקנא דהיינו לבני א״י שאין עושין סוכה אלא ז׳‎ ואם ז׳‎ הוא חול מותר לסתור אות׳‎ ותימ׳‎ למה לי ד׳‎ טפחים דהא אויר שלש טפחים פוסל בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה בין מן הצד וא״כ בג׳‎ טפחים סגי וי״ל דכל היכא דליכא לסוכה זו אלא ג׳‎ דפנות דכי איכא אויר ג׳‎ מיפסלא משום דאויר מפסיק וליכא ג׳‎ דפנות ה״נ דסגי בפיחת בה ג״ט אבל כל היכא דאית לה ד׳‎ דפנות והיא סוכה גדולה שיש מלבד האויר שיעור סוכה וג׳‎ דפנות ולא מיפסלא בהכי אשמועינן בה דפוחת בה ד׳‎ שהוא מקום חשוב דאע״ג דלא מיפסלא בהכי דהא משתייר הכשר סוכה בד׳‎ דפנות מ״מ בטול הוי וגלוי דעתיה שעבר זמנה ולא גרע מהורדת כלים מתוכה דסגי לה בהכי ולכך נקיט ד׳‎ טפחים לרווחא דמלתא שזהו שיעור המספיק בכל סוכה שבעולם:

וריב״ל אמר מדליק בה את הנר בסוכה קטנה דמיפסלא בהכי ובסוכה גדולה מעייל בה מאני מיכלא דא׳‎ רבא בר ממטללתא ולדברי הרי״ף ז״ל היא נפסלת בכך לגמרי ולמאן דמפרש התם דלא אסיר לעיולינהו התם אלא למימר דלא מחייב לעיולינהו התם דומיא דמאני משתיא השתא דמעייל להו בגווה נהי דלא פסיל לה בהכי מ״מ בטול הוי כהורדת כלים מתוכה:

ולא פליג הא לן והא להו.‎ פי׳‎ ‎דהא דרב לבני א״י והא דריב״ל לבני בבל דיתבי בסוכה בשמיני שהוא קדש וא״א לפחות בה ורב דהוא בן בבל איירי לבני א״י אבל ריב״ל דהוה מא״י איירי לבני בבל ודכות׳‎ בפ״ק דמסכת קדושין כדכתי׳‎ התם:

מתני׳‎ ניסוך המים ז׳‎ כיצד צלוחית של זהב היתה שם מחזקת שלשת לוגין היה ממלא מן השלוח. פי׳‎ דבעינן מים חיים:

הגיעו לשער המים תקעו והריעו. פירוש להרבות בשמחה:

עלה לכבש ופנה לסובב לשמאלו שני ספלים של כסף היו שם. פי׳‎ כבש היה במזבח לדרומו של מזבח רחב י״ו אמה וכל העולה בו חייב לעלות לצד מזרח אל קרן מזרחית דרומית ואם הוא צריך להקיף את המזבח מקיף לעולם דרך ימינו שאותו דרך ימינו שהיא מזרחית צפונית והולך משם ולהלן ומקיף ושמאלו כלפי מזבח. ונפקא לן התם בזבחים מדכתיב ומעלות היו פונות קדמה כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימינו למזרח נמצא העולה בכבש פניו לצפון וימינו לצד מזרח ושמאל לצד מערב וי״א שבראשו של כבש היה מכל צד כבש קטן יוצא ממנו כלפי הקרנות שהולך משם עד הקרן כי רחבו של מזבח גדול מרחבו של כבש כי הכבש רוחבו י״ו אמות ומקום המערכה עם הילוך רגלי כהנים כ״ו אמות וכשהוא עולה כדרכו לקרן מזרחית דרומית אם הקרבן שצריך להקריב מקומו שם לא היה צריך להקיף המזבח כלל אלא מקריבו שם וחוזר על העקב ויורד ואם היה הקרן בקרן מערבית דרומית ששם היה מקום רוב הקרבנות היה נוטל הקרבן בקרן דרומית מזרחית שפגע בו תחלה ומקיף כל המזבח באותה אמה של מקום רגלי הכהנים עד שמגיע לקרן דרומית מערבית ומקריבו שם ויורד משם דרך הכבש הקטן של מערבית דרומית כי לא היה רשאי לחזור ולהקיף מקרן מערבית לקרן מזרחית מהטעם שכתבנו שכל ההקפות אינם אלא מדרך ימין של מזרח למערב אבל יש ג״ד והם נזכרים לקמן בגמ׳‎ שקרבנן בקרן דרומית מערבית והם ניסוך המים והיין ועולת עוף שרבתה ולפיכך כשהיה עולה בכבש להקריבם לא היה עולה קרן מזרחית דרומית כיון שאין שם קרבן ולא הקפה אלא עולה דרך שמאל אל קרן מערבית דרומית כיון שהוא מקום הקרבתן ומקריבן וחוזר מיד לדרכו ולא היה מקיף וזהו ששנינו בכאן עלה בכבש ופנה לשמאלו ושני ספלים כו׳‎ כלומר לשמאלו כלפי קרן מערבית דרומית ולמדנו שמקום ניסוך המים והיין בקרן דרומית וכך שנינו במסכת תמיד בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית נתנו לו יין לנסך הרי שניסוך היין היה בקרן דרומית מערבית ושם מקבל היין ולא היה מקיף בו ולא הוצרך להקיף אלא מפני שאר הקרבנות והטעם פי׳‎ בפרק קדשי הקדשים שלא היה מקיף בעולת העוף שמא ימות מעשן המערכה וכן ביין ובמים של נסוך לא היה מקיף בהם כשאר עבודות כדי שלא יתעשנו מן העשן:

והא דתנן הכא ושני ספלים של כסף היו שם ק״ל היאך היו של כסף דכיון שמביאין המים בצלוחית של זהב כשמריק אותן מן הצלוחית לספלים הרי מורידין אותם וקי״ל מעלין בקדש ולא מורידין וכה״ג אמרינן במנחות פרק שתי הלחם גבי לחם הפנים דתנן שתי טבלאות היו באולם מלבד השלחן הטהור אחד של כסף ואחד של זהב של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו פי׳‎ שמניחו שם ומשם נותנו על השלחן הטהור של זהב ועל של זהב ביציאתו פי׳‎ כשמסלק הלחם מן השלחן הטהור לא יהא מסלקו לטבלא של כסף אלא לטבלא של זהב ומשם נוטלו שמעלין בקדש כו׳‎ פי׳‎ שאם סלקוהו מן השלחן הטהור שהוא של זהב לטבלא של כסף היו מורידין אותו וכ״ש שעיקר מצותם היה בשעת ניסוך בספלים שלא היה ראוי להורידם שם מקדושתם וכ״ת שלא היתה צלוחית זו מקודשת ולפיכך אין לחוש בה להורדה הא ליתא דהא תנן שבשבת היו ממלאין חבית של זהב שאינה מקודשת כדי שלא יהו נפסלין בלינה מכלל דבחול במקודשת היו ממלאין אותו וי״א שהספלים האלו מחוברים היו במזבח כמו לרבי יהודה שאמר שהיו של סיד וכיון שלא היו אלא מגופו של מזבח אין כאן הורדה שהמזבח מקודש ומעולה מכל הכלים ומכל העבודות הנעשים שם אע״פ שהיו באות בכלי של זהב וכן פירשו בתוספות:

המשנה השלישית והיא מענין זה החלק גם כן והוא שאמר ההלל והשמחה שמנה כיצד מלמד שאדם חייב בכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון אמר הר"ם אמר השי"ת והיית אך שמח ואמרו יום טוב האחרון לשמחה:

אמר המאירי ההלל ר"ל לגמרו וכן השמחה ר"ל שלמי שמחה כלומר שמביאים אפי' בלילי יום טוב אחרון והביאוה בגמרא מוהיית אך שמח לרבות לילי יו"ט אחרון לשמחה ואמרו שאין מלת אך אלא למעט איברא כך הוא אלא שהוא ממעט כל דבר בלא שמחה ונמצאת השמחה מתרבית מאליה ועוד שכל שהורגל כל היו"ט בשלמי שמחה אם אינו עושה בשמיני יש שם עצבון אחר שהוא יו"ט וממעט בשמחה ואז (מיעט) [מרבה] את העצבין ואין מיעוטו אלא ברבוי השמחה והואיל ונתרבה ליל שמיני כל שכן היום שהוא עיקר הקרבן כך פירשוה רבים ועיקר הפירוש הוא שכל המקרא מיותר כמו שביארנו בפסח שני פרק [אלו] דברים ע"א א' ומצד יתורו כלו בא לרבות עד שנמצא מרבה אף לילי יו"ט אחרון ר"ל לשחוט מבערב לאכול בלילה וכל שכן שנוהג בה ביומו ובליל מוצאי שבת אי אפשר לאכול שלמי שמחה כמו שביארנו במשנה אלא שלמחר יזבח שלמי שמחתו ויאכל:

סוכה שבעה כיצד גמר לאכול לא יתיר סוכתו אע"פ שהוא חול שמא תארע לו סעודה ותצטרך לו או שזה בזוי מצוה ופריקת עול אלא מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל יום טוב האחרון שלא יצטרך לטרוח משתחשך:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

אין לו מקום להוריד כליו וצריך על כל פנים לאכול בסוכה כיצד הוא עושה שלא יראה כעובר על בל תוסיף שאע"פ שאמרו שלא בזמנה בעי כונה והרי זה אין מתכוין להוסיף מ"מ צריך הוא לצאת ידי הבריות פוחת בה ד' טפחים ונמצא האויר פוסלה ושמא תאמר והלא דיו בשלשה י"מ שסתמו אינו מניחו באויר אלא שהוא מניח סכך פסול במקומו וסכך פסול אינו פוסל אלא בארבעה ויש שפירשוה על פס ארבעה הבא להכשיר בדופן שלישי ועיקר הדברים שאע"פ שבשלשה אויר פסולה צריך לפחות ארבעה להיות פיסולה ניכר לכל בהדיא ובזמן הזה שהוא יו"ט אם קטנה היא מדליק בה את הנר ולאו דוקא הדלקה שהרי אף בלא הדלקה פוסלת שהרי מיעט בשיעורה אלא שמן הסתם אין אדם מכניס המנורה אלא לדעת הדלקה מתוך כך הוא אומר מדליק בה את הנר ומצד שסוכה קטנה מיפסלה בשרגא ואם גדולה מכניס לתוכה מאני מיכלא ופירשו בה אחרוני הרבנים עריבות ויורות וקומקמיסין אבל קערות אינן פוסלות את הסוכה שלא נאמר באלו אלא מדין תשבו כעין תדורו ואין דרכן של אלו לעמוד במקום שאוכלים בו או שמא פסלוה שמא יניחנה ויצא מחמת הבלא וכן כתבוה גדולי המפרשים וי"מ שאף הקערות פוסלות בה ואין נראה כן ולא עוד אלא שיש אומרים שאף אלו אין פוסלין בה ואינו דומה לשרגא שפוסלת בקטנה שאין הדבר כן אלא משום שיעור ובסוגיא זו לא נתכונו לפסול אלא ליתן היכר לרואים שאין כונתו באכילתו לשם להיות אכילתו מתורת סוכה ובתלמוד המערב שבמסכת ברכות פרק כיצד מברכין אמרו מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי יו"ט האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בסוכה כלומר שאם יקדש בסוכה יהא נראה כאוכל שם מתורת סוכה ויחזיקוהו כעובר על בל תוסיף וא"כ בלילה של שמיני מיהא כל שמקדש בתוך ביתו דיו ולא נאמרו דברים אלו שבסוגיא זו אלא לצורך מחר:

המשנה הרביעית וענינה בביאור החלק השלישי והוא שאמר ניסוך המים שבעה כיצד צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגין היה ממלאה מן השילוח הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עלה לכבש ופנה לשמאלו ושני ספלים של כסף היו שם ר' יהודה אומר של סיד היו אלא שהיו מושחרין מפני היין ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד מידק כדי שיהיו שניהם כלין כאחת מערבו של מים מזרחו של יין ערה של מים לתוך של יין או של יין לתוך של מים יצא ר' יהודה אומר מלוג היה מנסך כל שמונה ולמנסך אומרין לו הגבה את ידיך שפעם אחת ניסך אחד על רגלו ורגמוהו כל העם באתרוגים אמר הר"ם החוטם שיהיה בספל המים היה דק יותר מאותו שהיה בספל היין כי יינם היה עב יותר מן המים ור' יהודה אומר לוג של מים בלבד ינסך כל ימי החג וניסוך המים בחג הלכה למשה מסיני ויש לו רמזים בתורה ואותם שאינם מאמינים בתורה שבעל פה אינם מאמינים בניסוך המים ולפיכך כשניסך זה מים על רגליו רגמוהו כל העם באתרוגיהם לפי שהיה צדוקי שאינו מאמין בניסוך המים:

אמר המאירי ניסוך המים שבעה פי' כל שבעת ימי החג מנסכין על גבי המזבח ודבר זה הלכה למשה מסיני כמו שביארנו ונרמזה בתורה כמו שאמרו נאמר בשני ונסכיהם בשישי ונסכיה בשביעי כמשפטם מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים וכיצד היו עושין לוקחין צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין שזהו שיעור הפחות שבנסכים רביעית ההין לכבש והיו ממלאין אותה בכל לילה מן השילוח והוא נהר הסמוך לירושלם דמים חיים בעינן וכשהיו חוזרין והיו מגיעים לשער המים והוא אחד משערי העזרה שהיה נקרא כן על שם שדרך בה יוצאים ונכנסים לשאוב מים כל השנה ובברייתא פירשו מפני שדרך בה יוצאים לשאוב מי ניסוך של חג וכשהיו מגיעים לשם תקעו והריעו ותקעו על שם ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה ובשעת ניסוך היין שהיה עם איברי תמיד של שחר וכמו שביארנו במקומו שאחר שהעלו אברי תמיד מן הכבש למזבח והעלו סולת הנסכים והקטירו את החביתין מעלים את היין לנסכים באותה שעה בעצמה היה מנסך את המים לבד ואת היין לבד עלה לכבש שהוא לדרומי של מזבח ופונה לשמאלו לקרן מערבית דרומית שהנסכים נעשים לשם הוא הקרן שפוגע בו תחלה כשעולה בכבש ופונה לשמאלו ובגמרא אמרו על זה כל העולים למזבח עולים דרך ימין ר"ל כשעלו בכבש פונים לימינם לקרן מזרחי דרומי ומקיפים סביב למזבח רוח מזרחי וצפוני ומערבי עד שמגיעים לקרן מערבי דרומי שרוב העבודות לשם וכשעבד הולך לו לכבש שהוא בדרום ויורד במערבו של כבש שהיה לשמאלו בעלייתו וטעם הדבר שנאמר ומעלותיה פונות קדים כלומר כשתעלו תפנו למזרח כדי שיהא הלוכו בכל הקפתו מצד ימין והדבר ידוע שכל הלוכו היה באותה אמה שהיא מקום רגלי הכהנים וכן כל הלוכו היה מצדו עד שיהו פניו לעולם למזרח ואינו חוזר על העקב כלומר בדרך שבא בו שאם כן נמצא כל שפניו לצד המזבח הלוכו לצד שמאל ומתוך כך בהליכתו מקיף עד שמגיע בסוף הקפו לקרן מערבי דרומי ומשם הולך למערב הכבש ויורד לו חוץ מן העולה לשלשה דברים העושים בקרן מערבית דרומית שפונים לשמאל כדי להגיע לשעתם אצל הקרן וחוזרין על העקב ר"ל בדרך שבאו ואינו מקיף שאילו יקיף נמצא הלוכו דרך שמאל אלא אם כן יהפכו אחוריו למזבח ואינו רשאי ואע"פ שהתחיל בעבודתו הלוך דרך שמאל מ"מ כל שיכול למעט בהלוך שמאל ממעט ואלו הן ניסוך המים וניסוך היין ועולת העוף שרבתה במזרח ופירשו הטעם בזבחים נסכים שמא יתעשנו בעשן המערכה עולת העוף שמא מתוך רכותה תמות בעשן ומקום עולת העוף בקרן מזרחית דרומית מפני שהיא קרובה למקום הדשן ששם שורף אותה במוראתה ונוצתה וכשעולות הרבה רבות לשם ואין יכולין הכהנים לעמוד לשם למליקה מתוך רוב המביאים היו סומכים לעשותם במערבי דרומי שרוב עבודות לשם וכשהגיע לקרן מערבי דרומי היה מוצא שם שני ספלים של כסף אחד לניסוך היין ואחד לניסוך המים ונותן המים מן הצלוחית לתוך הספל וספלים אלו צריך שתדע שמחוברים היו למזבח והרי הם כקרקע המזבח שאלמלא כן הרי נמצא מוריד בקדש כשהוא נותן מצלוחית של זהב לספל של כסף והרי בלחם הפנים אמרו מנחות צ"ט ב' ששני טבלאות היו שם מלבד שולחן הטהור וכשהיה מביא לחם הפנים נותנו תחלה בשל כסף עד שעה הראויה להניחו בטהור ובאותה שעה נותנו ממנה לטהור וכשמסלקו נותנו על של זהב כדי להעלות בקדש ואף כאן אלמלא שהם מחוברים הוה ליה מוריד בקדש אבל מאחר שהם מחוברים הוה ליה כקרקע מזבח ואין עלוי מן המזבח ולמעלה וקאמר דנותן היה המים מן הצלוחית לספל דמנסך מים בספל זה ויין בספל זה ואם עירה המים לתוך של יין או היין לתוך של מים ונסך שניהם בכלי אחד יצא ר' יהודה אומר של סיד היו אלא שמשחירין מפני היין ומתוך כך הוא אומר של כסף שאינו לבן כסיד ואף אותו המיוחד לשל מים הואיל ואם עירה מים בשל יין ויין בשל מים לא עיכב כמו שמבאר בסמוך פעמים שנותן לתוכו יין ומשחיר ומ"מ הלכה כתנא קמא ושל כסף היו ואותן הספלים כמין שני חוטמין ר"ל כמין שני נקבי החוטם אלא שאותו של יין היה הנקב רחב יותר משל אותו של מים שהמים ממהרים לצאת יותר מן היין והיו מכוונים שיהיו המים והיין כלים משני הספלים כאחד שניסוך המים היה נעשה בבת אחת עם ניסוך היין זה בספל שלו וזה בספל שלו וכבר ביארנו שלא היה ניסוך המים בא אלא בתמיד של שחר:

וגירסת הספרים מערבו של מים מזרחו של יין מזרחו של יין מערבו של מים ופי' הדברים שהספלים היו בקרן מערבי דרומי והיה אותו המיוחד ליין לשפת המערב ואותו המיוחד למים לפנים הימנו לרוח דרומי ופניו פונים למזרח וכשהיה הכהן בא מן הכבש לספלים מוצא המזרח תחלה והוא אותו של מים וסמוך לו המערבי המיוחד ליין ונמצא שמערבו של אותו הפנימי המיוחד למים נוגע במזרחו של אותו של יין למערבו של מים ויש מקשים לגירסא זו האיך היו מעמידים אותן בדרך שיהא הכהן מוצא אותה של מים תחלה והרי כל התדיר מחברו קודם ומתוך כך גורסין גדולי הרבנים מערבו של מים מזרחו של יין ונמצא כשהיה הכהן בא לו מן הכבש אצל הספלים היה של יין תחלה או שמא הגירסא מערבו של יין מזרחו של מים ומזרחו של מים מערבו של יין:

עירה של מים בתוך של יין ר"ל שהחליף בספלים ונתן את המים בספל המיוחד ליין ואת היין בספל המיוחד למים יצא ובלבד שלא יערב מים עם היין או יין עם המים ור' יהודה אומר בלוג היה מנסך כל שמנה ואין הלכה כדבריו אלא בשלשה לוגין ודוקא כל שבעה ולא בשמיני:

ולמנסך אומרין לו הגבה ידך כלומר שיראה לכל שאתה נותן את המים לתוך הספל שמא צדוקי הוא ואין הצדוקים מודים בניסוך המים ופעם אחת ניסך צדוקי אחד על רגליו וכוון שלא יפלו מן המים לספל ורגמוהו כל העם באתרוגיהם:

כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מן השילוח מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת ר"ל שאינה מכלי שרת שלא נתחנכה עדיין לעבודת המזבח וידוע שממשה ואילך עבודתם מחנכתם ומניח בלשכה וזה שהיו עושים בחבית שאינה מקודשת פי' בגמ' הטעם מפני שאלו היו עושין כן במקודשת היו המים נפסלין בלינה אפי' היו שם יותר משלשה לוגין שאין שיעור למים למעלה אלא למטה והרי ראויים הם לקדש בתוך הכלי ואע"פ שאין דעת הכהן למלאם כדי שיהו מקודשים עכשיו ואין כלי מקדש אלא לדעת שמא הרואים סוברים לדעת נתקדשו ויבואו לטעות שאין קדשים נפסלים בלינה ואם נשפכה או נתגלתה והרי המים או היין המגולים פסולים למזבח ואפי' העבירום במסננת ממלאין מן הכיור ומי הכיור אע"פ שנמשח והוקדש לכלי שרת לקדש את מימיו אין נפסלין בלינה ופירשו הטעם שמשקעין היו אותו בבור וכמו שאמרו יומא ל"ז א' אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה:

בד"ה רגל בפני עצמו כו' קודש ללינה ושלשים ידחם כאשר אבלים כו' כצ"ל מתוס' פ"ק דר"ה וק"ל:

בא"ד וברכת המלך לא בעי למתני כו' עכ"ל ולינה לא בעי למתני לפרש"י ולפר"ח משום דפשיטא ליה תוס' דחגיגה וק"ל:

תד"ה רגל (בסופו) משא"כ בשאר ימי החג כו' אלא חציו היום וחציו למחר. וכ"כ הר"ן בסוף מכלתין וצ"ע דז"א אלא במזמור בינו בוערים ע"ש בגמרא:

במשנה מלמד שחייב כו'. עתוי"ט ומש"כ וכתיב בפ' עשר תעשר כו' מלשונו משמע דקרא קמא שהביא הוא בפ' אחרת ובאמת שניהם בפ' אחרונה דעת"ע ולשון רש"י בזה מדויק והוא ז"ל לא העתיקו כראוי ומש"כ עוד דשלמי שמחה א"ד אה"ש דדוקא ביו"ט פליגי כו' ג"כ ל"ד דש"ש לכ"ע מביאין ביו"ט וע"ש בד"ע מהגמרא דמוכח להדיא דאף לב"ש מביאין:

תד"ה פוחת ותימה כו'. ועי' ר"ן ולעד"נ דהכוונה דישים אח"כ על מקום הפחת סכך פסול (דאיך ישב תחת אויר מגולה) וקאמר ד' דמהני לפסול אף בסוכה גדולה:

נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד? צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין וכו'. נראה לי בס"ד מה שעושין בנסוך המים הוא רמז על התורה שנקראת 'מַּיִם' ולכן עושין זה קודם יום שמחת תורה ו'צְלוֹחִית' אותיות 'תַּצְלִיחַ' או 'תַּצְלִיחוּ' דהתורה מצלחת להעוסק בה. וְ'זָהָב' הוא גבורה ומניחים בתוכו מַּיִם שהוא חסד רמז שבעסק התורה יהיה מיתוק הגבורות בחסדים ו'מַחֲזֶקֶת שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין' כנגד לימוד הפשט ולימוד הפלפול ולימוד הסוד, או כנגד שלשה דורות שמחזיקים בה דכתיב (ישעיה נט, כא) 'לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ'.
ו'תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ' רמז למיתוק הגבורה הרומזת בתרועה בחסדים הרמוזים בתקיעה. 'וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין' עשו שם דוגמת חוטם שבו חוש הריח אשר ממנו מגיע הנאה לנשמה כמו שאמרו (ברכות מג:) על פסוק (תהלים קנ, ו) 'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ', אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה הָרֵיחַ, ורמזו בזה שילמוד האדם תורה לשמה שיהיה ממנה הנאה לנשמה מה שאין כן תורה שלא לשמה. גם החוטם הוא בבינה בסוד מה שאמר (זהר חלק ג קל:) 'לבעל החוטם אני מתפלל' וידוע כי תורה מבינה נפקא שניתנה מעולם הבריאה שהוא סוד בינה.
ו'אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק' כי התורה שבכתב נמשלה למים ותורה שבעל פה ליין, והנה בתורה שבעל פה צריך הרחבת פה והרחבת לשון כדי להסביר לתלמידים מה שאין כן תורה שבכתב לימודה בנקל ואין צריך לה הרחבת פה כתורה שבעל פה, ו'מַעֲרָבִית שֶׁל מַיִם וּמִזְרָחִית שֶׁל יַיִן' נמצא של מים קרובה יותר משל יין וכן הוא תורה שבכתב קרובה לאדם יותר כי תחילת הכל לומד תורה שבכתב ואחר שיגדיל ילמוד תורה שבעל פה, ולכן זו בעינים וזו באזנים, כי ראיית העינים קרובה יותר משמע האזן שאם ישליכו כדור אש יתראה הלהב של האש קודם שישמע קול הכדור.

מתני' ניסוך המים. עיין ב"ב דף עט ע"א ברשב"ם ד"ה מים ובשיטה מקובצת שם:

תוס' ד"ה רגל וכו' ור"ח מפרש לענין שידחה אבילות כו' ומיהו אי אפשר לומר שידחה לגמרי דהא כו' אמרי' יום א' לפני החג וחג שמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום עכ"ל. עיין במו"ק דשמע"צ אינו מבטל שלשים. שיטת הראב"ד היא שבאבילות אחת אין לבטל פעמיים גם אבלות ז' וגם אבלות ל', ולפיכך פוסק באבלות שנתבטל בה דין שבעה מחמת ר"ה שאין יוה"כ מבטל בה דין שלשים. ברם שיטת הטור (יו"ד סי' שצ"ט) היא שיוה"כ מבטל ל', ומ"מ מודה הטור דשמע"צ אינו מבטל אבלות דל'. וצ"ע, למה לא יבטל שמע"צ את דין ל' לדעת הטור. ונ"ל דסובר הטור שהמבטל של אבלות הוא השנוי בזמן מחול לקדש, ובשמע"צ שעוברים מקדושת הסוכות לקדושת שמע"צ ליכא מבטל כי אין משנים מחול לקדש אלא מקדושה לקדושה.
ולולא דברי התוס' שלפנינו היה ניתן לומר ששמע"צ אינו חלות קדושה בפני עצמה לגבי שמחה - דשמחת שמע"צ ושמחת חג הסוכות מהוות מצוה אחת (עיין לקמן בשעורים על המשנה הבאה). והואיל והמבטל את האבלות הוא שמחת הרגל המחודשת, לפיכך אין שמע"צ יכול להוסיף על בטול האבלות של סוכות ואין שמע"צ מבטל ל' אחרי שחג הסוכות בטל ז'. עכ"ז עולה שמע"צ למנין כז' ימים בספירת ל' יום, דהא לגבי כמה דברים הריהו רגל בפני עצמו.
שם. בא"ד - שלא היו אומרים מזמור שלם אלא חציו היום וחציו למחר ע"כ. וצ"ע בביאור הדבר. ונ"ל שכדי לציין שיש צרוף בין פרי החג דפוחתין והולכין מיום ליום לכן אומרים חצי מזמור היום וחציו למחר.
שם. בגמ' - לילי יו"ט האחרון. עיין ברש"י כאן דמצות שמחה ביום שמע"צ נלמדת מק"ו משמחת ליל שמע"צ. ברם דעת רש"י בפסחים (עא.) שרק בליל שמע"צ חייבין בשמחה ולא ביום, ולכאורה שיטת רש"י שם צ"ע. ונראה דרש"י סובר שחובת השמחה בשמע"צ היא מדין סוכות, ולגבי שמחה הוי ליל שמע"צ חלק מסוכות. לפיכך כתב בפסחים שיש חיוב שמחה דוקא בלילה, כי בדומה לדיני מקדש שהלילה הולך אחרי היום שלפניו, כן יש שמחה רק בלילה דמצטרף לסוכות משלפניו. ואפי' לשיטתו כאן שיום שמע"צ חייב בשמחה נ"ל דהוא מדין סוכות כמו הלילה, דלגבי שמחה אין שמע"צ רגל בפני עצמו אלא הוי כהמשך חג הסוכות.
הרמב"ם פוסק ששמונת ימי החג חייבים בשמחה (פ"ו מיו"ט הלי"ז), ועכ"ז אינו ממעט לילי יו"ט ראשון. ופסקו צ"ע, כי הוא בניגוד לסוגיא. ועיין בתשובות מנחת ברוך שמיישב פסק הרמב"ם כי סובר דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ויוצאים מצות השמחה עם קרבן ששחטו בערב יו"ט, או שסובר שיוצאים בליל יו"ט ראשון בשאר שמחות - דהא ליל יו"ט מבטל אבלות, הרי דיש בו שמחה. מאידך לפי הסוגיא דידן ליכא שמחה דאכילת קדשים בליל יו"ט ראשון, ולא דן בשאר שמחות³⁶.
שם. רש"י ד"ה הא לן. לרש"י בן בבל מכניס ביום ז' את הנר בסוכה ולא יפסלנה מפני שצריך לישב בה למחר. אמנם הרמב"ם פוסק (פ"ו מסוכה הלי"ד) שמכניס בה מנורה ביום השמיני, וצ"ע במה פליגי.
נ"ל כי דין הגמרא הוא משום מיחזי כמוסיף מדרבנן, דכדי שלא ייראה כמוסיף צריך לגלות דעתו שעבר זמן המצוה. משום כך לרמב"ם הזמן להכניס את המנורה לבני בבל הוא בסוף יום ח', דלמחר בט' ליכא מצוה ובט' יש חשש ב"ת. ברם ביום ח' עצמו שחייב לשבת בסוכה מדין ספיקא דיומא אין חשש בל תוסיף כלל ולכן אינו עושה כלום ביום ז'. ולכאורה שיטת רש"י קשה.
ונראה דגם רש"י ס"ל דמדליק את הנר כדי שלא ייראה כמוסיף, אלא יש לבאר מ"ש ישיבת סוכה בשמע"צ מכל המצוות שמקיימים מדין ספיקא דיומא. והביאור, שבשלמא בשאר חיובי ספיקא דיומא הואיל ויש מצוה מדרבנן לא שייך חשש בל תוסיף³⁷, אולם בשמיני דיתובי יתבינן וברוכי לא מברכינן אין כאן קיום מצות סוכה לברך עליה כמו שמברכים על כל מצוה שעושים משום ספיקא דיומא, אלא חיוב מיוחד לשבת בסוכה בתורת שמיני עצרת ולפיכך ליכא ברכה - ומאחר דיושב בסוכה בח' בלי מצוה מיחזי כמוסיף. ולכן תיקנו חכמים - אליבא דרש"י - לעשות מעשה בז' המוכיח שאין בישיבת ח' חשש בל תוסיף, ומשו"ה מכניס בה את המנורה בז'.
ועיין ברמב"ם (פ"ו מסוכה הלי"ג) וז"ל: בזה"ז שאנו עושין שני ימים טובים יושבין בסוכה שמונה ימים וביום השמיני שהוא יו"ט ראשון של שמע"צ יושבין בה ואין מברכין לישב בסוכה וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבים מספק ואין מברכים מספק עכ"ל. ולכאורה ממה שכולל דין הטומטום ואנדרוגינוס בהל' אחת עם סוכה בשמע"צ משמע דהא דאין מברכים גם בשמע"צ הוא משום דאין מברכים על הספק. וקשה, שהרי בכל ספיקא דיומא דיו"ט שני מברכים, וכמו שכ' (פ"ג מחנוכה הל"ה) וז"ל:
ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו עכ"ל, וא"כ מ"ש ישיבת סוכה בשמע"צ שאין מברכים עליה.
ונראה דיש ב' הלכות בתקנת ספיקא דיומא: א) דין ספק, והוא מטעם מנהג אבותינו בידינו - דכיון דאבותינו בגלות לא ידעו החשבון אנו מחזיקים באותו ספק ונוהגים יו"ט שני מדין ספק; ב) דין ודאי, כדי שלא יזלזלו ביו"ט שני התקינו חלות קדושת היום ודאית עליו ולכן מברכים בו דהוי יו"ט ודאי לגבי ברכות. אבל בשמע"צ מאחר שיש עליו קדושה אחרת ודאית של שמע"צ לא התקינו בו דין ודאי יו"ט של סוכות, ולכן נשאר עליו דוקא הדין של ספק ועל ספק אין מברכין.
שם. בגמ' - דמעייל בה מאני מיכלא. מובא בספרים שהגר"א זצוק"ל היה מקפיד להבדיל במוצאי יו"ט האחרון של פסח על שכר שהוא חמץ מפני דין הגמרא שלנו בסוכה. דעתו שבכל מצוה התלויה בזמן יש חיוב להראות שנגמר זמן המצוה. וכן היה מדקדק לאכול חדש בחוה"מ פסח משנגמר האיסור.
נראה לומר שמטעם זה סובר הרמב"ן (בנדה נא.) דמברכים את ברכת לשמור חוקיו בסוף הזמן של כל מצוות - כמו בסוף זמן ציצית - ולאו דוקא בתפילין, דצריכים להוכיח שזמן המצוה כלה וששומרים את מצוות ה' מטעם חוק ומשנגמר הזמן פקעה המצוה. ונראה כי מטעם זה מברכים על האש בהבדלה של שבת ויוה"כ, להוכיח שזמן האיסור כלה.
ברם לולא מעשה רבנו מרן הגר"א זצוק"ל היה ניתן לחלק שרק בסוכה יש תקנת המשנה. יש מנין מלאת של ז' ימים בסוכה ולהוסיף יום ח' על ז' הימים אסור מטעם ב"ת. לעומת זאת בחמץ ומצה אין מלאת ומנין של ז' ימים, ולפיכך מי שימנע מחמץ או יאכל מצה אחרי פסח לא יעבור בב"ת. והראייה לכך, כי לר"א (כז.) צריכים סוכה לכל ז' הימים וחייבים לאכול י"ד סעודות, ומוכח דיש מנין בסוכה, ולכן יש ב"ת - דיש ב"ת כשמוסיפים על מנין ומלאת של מצוה. ואפי' לחכמים יש דין ז' ימים שלמים בסוכה לכתחילה (עיין ברמב"ם פ"ו מסוכה הלט"ו), והוי דין מלאת ימים ומנין. היוצא שרק בסוכה יש ב"ת אבל לא בחמץ ומצה דאין בהם דין מנין ומלאת של ימים, ולכן תקנת המשנה איננה בחמץ ומצה³⁸.
שם. משנה - מחזקת שלשה לוגים. רש"י מפרש דלרבנן שזהו הפחות שבנסכים והיא רביעית ההין יין הנסך לכבש. ור"י פליג ע"ז וסובר ששעור נסוך המים לוג. ונראה דלרבנן המחייב של נסוך המים הוא קרבן התמיד ולכן משערין בשעור נסך קרבן. ברם לר"י מצות נסוך המים אינה מדין נסכי הקרבנות אלא מצוה נפרדת ומשערין בשיעור מיוחד שלו - לוג.
שם. משנה - הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו. אע"פ שהצלוחית היתה כלי שרת, לא נתקדשו המים עד שהגיעו לעזרה דאין כלי שרת מקדש מחוץ למקדש שלא במקומו. לפיכך תקעו הריעו ותקעו כשהגיעו לשער המים, כי באותו רגע התקדשו המים ונשלמה מצות השאיבה. ונראה להוסיף כי בשאיבת המים יש שני קיומים: א) השאיבה; ב) הבאת המים למקדש. בשעת הקיום השני תקעו והריעו ותקעו דהוי גמר המצוה דשאיבה.
שם. משנה - לשער המים. שער זה נתקדש למצות שאיבת המים דזוהי עיקר מצותו של שער הזה. והנה הלכה היא במקדש שהנכנס בשער צפון יוצא בשער דרום, ראה יחזקאל מו, ט - ובבא עם הארץ לפני ד' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב, דיש קיום ביאת מקדש וכן קיום יציאה מהמקדש בשער אחר. דין זה של מצות ביאה למקדש דורש שמי שבא למקדש יראה את כל המקדש ולא רק את מקצת המקדש, והוא קיום מיוחד בביאה למקדש וביציאה מהמקדש.
לגבי בהכ"נ איתא במס' מגילה (כט) שהנכנס לבהכ"נ להתפלל מותר לעשותו קפנדריא, ולגירסא זה אין שייכות לדיני ביאה ויציאה במקדש. אולם הגר"א גורס "מצוה"³⁹. ונראה שלדעתו דומה בהכ"נ למקדש שיש דין במקום קדוש לראות את כל המקום כדי להראות חיבה למקומות קדושים⁴⁰. יוצא שהוא דין בחיבת מקומות קדושים אבל אינו דין מיוחד במצוה של ביאה ויציאה מהמקדש. שאיבת המים והבאתו דרך שער המים מצות ביאה והבאה למקדש היא. שונה נסוך המים מנסכי היין, כי בנסכי היין ליכא קיום הבאה למקדש משא"כ בנסוך המים. חלק ממצות שאיבת המים היא להביאם למקדש וקראו את השער על שם מצוה זו.
שם. תוס' ד"ה שני וכו' - צלוחית שהיו ממלאין בחול היתה מקודשת. יש להתבונן למה לקחו דוקא כלי שרת לשאיבת המים, והרי אין כלי שרת מקדש חוץ למקדש.
ונראה, ששאבו בכלי שרת לא לקדש את המים בשעת השאיבה אלא דין במצוה של שאיבה שישאבו את המים בכלי שרת. והביאור לכך - כי יש צרוף בין השאיבה לקדוש המים בכניסתם לשער המים בעזרה. כשהמים מתקדשים בכניסתם לעזרה אז למפרע נהיית השאיבה מצוה, אבל אם לא יתקדשו המים ליכא מצוה בשאיבתם. מצות השאיבה תלויה ועומדת בקדוש המים בכניסתם לעזרה, ומשום כך שאבו דוקא בכלי שרת כדי לצרף את מעשה השאיבה בחול עם קדוש המים בעזרה - עי"ז שהכלי שבו שואבים מקדש בכניסה לעזרה. לפיכך בעת השאיבה בחול שאבו דוקא בכלי שרת. עקב הנ"ל, נ"ל שבשבת ששאבו מע"ש בכלי חול וקדשו למחרת ביום השבת בכלי קדש ליכא קיום מצוה בשאיבת המים, שהרי משתמשים בכלים שונים בזמן השאיבה ובזמן קדוש המים.
שם. בא"ד - וי"ל דספלים היו קבועים בסיד ולא כלים נינהו דנחשבין כגופו של מזבח וכו'. עלינו לבאר את דבריהם. ונראה בכוונתם דדין מעלין בקדש נאמר בקיום אחד בהעברה מכלי שרת לכלי שרת שחייבים לפנות את החפצא - למשל את לחם הפנים - מכלי כסף לזהב ולא להיפך. אך בקיום ההקרבה על המזבח אין קיום שימה בכלי שרת; מותר להוציא החפץ מכלי שרת של זהב להקריבו על מזבח של כסף וסיד שהרי יש כאן שני קיומים שונים לגמרי.) כלי שרת, ב) הקרבה על המזבח - וכל הדין דמעלין בקודש אינו שייך. עוד י"ל, דע"פ דין - הקרבה על מזבח נחשבת עליה בקדש.
וראוי לעיין האם מותר להעביר אתרוג בחג הסוכות מקופה של כסף לקופה של עץ. האתרוג חפצא של מצוה הוא אבל הקופות אינן כלי שרת. ומסתבר דההלכה נאמרה דוקא בכלי שרת ולא בשאר כלים המשמשים בתורת תשמישי מצוה. ובביאור החילוק נ"ל שרק בכלי שרת דהוויין קדושים נאמר הדין דמעלין בקודש, משא"כ בקופת אתרוג דאינה קדושה. עוד ניתן לחלק דבכלי שרת קבלת הכלי הוי חלות קיום שהחפצא יהא מונח בתוך הכלי וממילא יש דין שאסור להוריד בקדושה ולהעבירו מזהב לכסף. לעומת זאת בקופת האתרוג אין חלות קיום בהנחת האתרוג בקופה וממילא אינו נוגע ומשנה אם מעבירין האתרוג מזהב לכסף. עוד י"ל שכלי שרת של זהב עדיף בקדושתו משל כסף ככתוב בתורה בעשיית המשכן וכליו, אבל בקופת אתרוג אין יתרון לזהב, כי רק היכא דכתיבא כבכלי שרת יש מעלה לזהב על הכסף ולא בכלי חול.
³⁶ עיין צל"ח בהשמטה לפסחים (עא. ד"ה והנה), ועיין ספר עמק ברכה ומש"כ בשם הגר"ח זצ"ל.
³⁷ עיין ברמב"ם ובראב"ד (פ"ב מממרים הל"ט).
³⁸ יש גם חלוקים אחרים בין סוכה לחמץ ומצה ואכמ"ל.
³⁹ ראה ברכות (סב.) ברי"ף הגירסא מצוה וכן גרס הרא"ש.
⁴⁰ ראה ר"ן למס' מגילה שם.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

פז''ר קש''ב. סימן הוא כדמפרש ואזיל: פייס בפני עצמו. שבכל פרי החג לא היו מטילין פייס איזה משמר יקריב לפי שבסדר היו מקריבין אותן עד שכל כ''ד משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משתים כדאמרי' בהחליל (לקמן דף נה:) ופר דשמיני בתחילה מפייסין עליו: זמן. לברך בו שהחיינו: רגל בפני עצמו. . שאין יושבין בסוכה: קרבן לעצמו . שאינו כסדר פרי החג דא''כ היו בו ששה פרים: ברכה לעצמו. את יום השמיני ובתוספתא משמע שמברכין את המלך והכי גרסינן לה ברכה בפני עצמו שנאמר (מלכים א ח) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך: מתני' והשמחה. שלמי שמחה: והלל. לגמור בו את ההלל: גמ' מנא ה''מ. דשמיני חייב בשמחה דהא לא כתיב ביה בהדיא אלא בשבעת ימי החג דכתיב (דברים טז) חג הסוכות תעשה לך וגו' וסמיך ליה ושמחת בחגך: אך שמח. בההיא פרשה דעשר תעשר כתיב ז' ימים תחוג: לרבות לילי יו''ט האחרון . לשמחה שלפניו לכוללו עם שבעת הימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמח למאי אתא כיון דכתיב לעיל מיניה ושמחת בחגך אלא לרבות שמחת ליל שמיני וכיון דאתרבי לילי יו''ט האחרון שהוא טפל ק''ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבויי דימים אפילו לילות במשמע כדרבינן גבי סוכה ('לעיל מג.) וכי איצטריך ללילי יו''ט האחרון איצטריך דאינו בכלל שבעה ועל כרחך לילה אתרבי שהוא סמוך לשבעת ימים דקרא ויום אתי בק''ו ואשמעינן שבשלמים הנזבחים בחג הסוכות ישמחו בליל שמיני שאינו יכול להקריב בלילה: או אינו אלא לרבות לילי יו''ט הראשון. ואשמעי' שצריך לזבוח שלמים ערב יום טוב לשמחת לילה הראשון ולא בעינן זביחה בשעת שמחה: מתני גמר מלאכול. בשביעי: לא יתיר את סוכתו. לא יתיר אגדים שלה לסותרה דהא כל היום חובתה לישן ולשנן ואי אקלע ליה סעודתא אכיל לה בגווה: אבל מוריד הוא את הכלים. ואת המצעות שנשתמש בהן בתוכה כדתניא בפ' הישן (לעיל דף כח:) היו לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה: מפני כבוד יום טוב. שמראה כמכין עצמו לקראתו למקום שיסעוד שם הלילה: גמ' אין לו מקום. אחר לאכול שם (שיוריד כליו וצריך לאכול בסוכה) ביו''ט האחרון: מאי. מה יעשה להוכיח שאינו מוסיף על המצוה לעשות סוכה שמנה ימים: פוחת בה ארבעה. טפחים ופוסלה: מדליק בה את הנר. דאמרי' (דף כט.) שרגא בסוכה קטנה לבר ממטללתא: הא לן. לבני בבל שהשמיני שלהם ספק שביעי דלא קים להו בקביעא דירחא מדליק בה את הנר ולא יפחתנה ויפסלנה לפי שצריך לישב בה מחר: והא להו. לבני א''י דקים להו בקביעא דירחא ולא יתבי בסוכה בשמיני פוחת: התינח בסוכה קטנה. בהדלקת הנר: סוכה גדולה מאי איכא למימר. דהכי אמרן לעיל (שם) שרגא אמרי לה במטללתא ואמרי לה לבר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה גדולה כו': מתני' מן השילוח. מעיין הוא סמוך לירושלים: מחזקת שלשה לוגין. זהו פחות שבנסכים רביעית ההין לכבש: שער המים. אחד משערי עזרה נקרא כן על שם שמכניסין בו צלוחית של מים של ניסוך בחג: תקעו והריעו. משום שמחה דכתיב (ישעיה יב) ושאבתם מים בששון: עלה בכבש. שהיה בדרומו של מזבח: ופנה לשמאלו. שהנסכים נעשים בקרן מערבית דרומית וכשהוא פונה לשמאלו היא הראשונה ובמסכת זבחים יליף לה מקראי בפרק קדשי קדשים (דף סג.): שהיו מושחרין פניהם. ודומין לכסף שהוא שחור מן הסיד:

רגל בפני עצמו. דאין יושבין בסוכה קרבן לעצמו שאינו בסדר פרי החג דא''כ היו בו ששה פרים ברכה לעצמו את יום שמיני חג העצרת הזה ובתוספתא משמע שמברכין את המלך דה''ג בה ברכה לעצמו שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כך פי' בקונט' והשתא לא הוי כי ההוא דתניא לעיל דאמרינן כשם שחג טעון שיר קרבן ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר וברכה ולינה ורבינו תם מפרש ברכה דהכא ברכת המזון ותפלה כי ההיא דלעיל ורגל בפני עצמו לענין שטעון לינה ורבינו חננאל מפרש לענין [שידחה] אבילות משום דאמרי' פרק בתרא דמועד קטן (דף יט.) דהקובר את מתו שבעה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים וזימנין דליכא שבעה קודם לרגל ואפ''ה בטלה הימנו גזרת ל' משום שמיני עצרת ורבינו תם עצמו יסד במעריב של שמיני עצרת קודש ללינה ושלשים ידחם כאשר אבלים ינחם ומיהו אי אפשר לומר שידחה לגמרי דהא פרק בתרא דמו''ק (דף כד: ושם) אמרי' יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום וברכת המלך לא בעי למיתני משום דצריך למיתני דומיא דברכה של ז' ימי החג שיר שהיו אומרים מזמור שלם משא''כ בשאר ימי החג שלא היו אומרים מזמור שלם אלא חציו היום וחציו למחר כך מפרש ר''ת כדאיתא בשילהי החליל (לקמן דף נה.) דמותיב בה סימנא הומבה''י ולעיל פירשתי שהיו אומרים למנצח על השמינית: פוחת בה ארבעה. טפחים ופוסלה כך פי' בקונט' ותימה מה שיעור הוא זה בארבעה והלא אויר פוסל בשלשה בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה בין באמצע כדמוכח שילהי פ' קמא (דף יז.): מדליק בה את הנר. פירשנו לעיל פרק הישן (דף כט. ושם בד''ה ואמרי לה): שער המים. מן השערים הדרומיים שבעזרה הוא דתנן במס' מדות (פ''ב מ''ו) שערים הדרומיים סמוכים למערב וקחשיב שער המים וקתני למה נקרא שער המים שבו מכניסין צלוחית המים של ניסוך המים בחג: וחוזרין על העקב. לא כמו שפי' בקונט' משום שלא ירבה בהילוך בחנם דא''כ כשהיא בקרן דרומית מזרחית נמי אלא היינו טעמא דהכא דחזרתן על העקב הוי דרך ימין: ועולת העוף כשרבתה במזרח. ברייתא זו כולה משנה שלימה היא במסכת זבחים פרק קדשי קדשים (דף סג.) והתם דייק מדקא אמר כשרבתה במזרח מכלל דמקומה במזרח ועל חנם נקט טעמא מן הדיוק דבהדיא תנן התם (דף סד:) עולת העוף כיצד היתה נעשית עלה לכבש ופנה לסובב בא לו לקרן דרומית מזרחית): שני ספלים של כסף. תימה דתנן במנחות פרק שתי הלחם (דף נט:) שתי שולחנות היו באולם אחד של כסף ואחד של זהב על של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין אפי' סילקוהו מעל שלחן הזהב בהיכל לא היו יכולים להורידו ולהניחו בשל כסף וא''כ הכא שהיו ממלאים בצלוחית של זהב היאך היו מנסכין בספלין של כסף וכי תימא בצלוחית שאינה מקודשת היו ממלאין לא היא דגבי חבית כשנתמלא מע''ש קתני מתני' שאינה מקודשת כדמפרש טעמא בגמרא אבל צלוחית שהיו ממלאין בחול היתה מקודשת וי''ל דספלים היו קבועים בסיד ולא כלים נינהו דנחשבין כגופו של מזבח והרי הם כלבונה שהיתה בבזיכין של זהב שהיו מקטירין על המזבח: