סוכה מז ע"א

לברוכי למ''ד שביעי לסוכה ברוכי נמי מברכינן למ''ד שמיני לזה ולזה ברוכי לא מברכינן אמר רב יוסף נקוט דר' יוחנן בידך דרב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור איקלעו בסוכה בשמיני ספק שביעי מיתב הוו יתבי ברוכי לא בריכי ודלמא סבירא להו כמ''ד כיון שבירך יו''ט ראשון שוב אינו מברך גמירי דמאפר אתו איכא דאמרי ברוכי כולי עלמא לא פליגי דלא מברכינן כי פליגי למיתב למ''ד שבעה לסוכה מיתב יתבינן ולמ''ד שמיני לזה ולזה מיתב נמי לא יתבינן אמר רב יוסף נקוט דר' יוחנן בידך דמרא דשמעת' מני רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת ובשמיני ספק שביעי לבר מסוכה יתיב והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן אמר ר' יוחנן אומרים זמן בשמיני של חג ואין אומרים זמן בשביעי של פסח וא''ר לוי בר חמא ואיתימא ר' חמא בר חנינא תדע שהרי חלוק בג' דברים בסוכה ולולב וניסוך המים ולרבי יהודה דאמר בלוג היה מנסך כל שמונה הרי חלוק בב' דברים אי הכי שביעי של פסח נמי הרי חלוק באכילת מצה דאמר מר לילה ראשונה חובה מכאן ואילך רשות הכי השתא התם מלילה חלוק מיום אינו חלוק הכא אפילו מיום נמי חלוק רבינא אמר זה חלוק משלפניו וזה חלוק משלפני פניו (אמר רב פפא) הכא כתיב פר התם כתיב פרים רב נחמן בר יצחק אמר הכא כתיב ביום התם כתיב וביום רב אשי אמר הכא כתיב {במדבר כט-ו/יח/כא/כד/כז/ל/לג/לז ??} כמשפט התם כתיב כמשפטם לימא מסייע ליה הפרים האילים והכבשים מעכבין זה את זה ורבי יהודה אומר פרים אין מעכבין זה את זה שהרי מתמעטין והולכין אמרו לו והלא כולן מתמעטין והולכין בשמיני אמר להן שמיני רגל בפני עצמו הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - א

כי פליגי רב ושמואל - לברוכי בו על הסוכה.

למאן דאמר "שביעי לסוכה", ברוכי נמי מברכינן על ישיבת סוכה כאילו היה זה היום השביעי.

אבל למאן דאמר "שמיני לזה ולזה", ברוכי על ישיבת סוכה, לא מברכינן. והרי הוא "שמיני לסוכה" בכך שאין מברכים עליה, ושמיני לברכה, שמזכיר בתפילה בקידוש ובברכת המזון את יום שמיני עצרת.

אמר רב יוסף: נקוט דרבי יוחנן בידך, והיינו, נהג לפי דבריו.

היות ודרב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור איקלעו בסוכה בשמיני ספק שביעי - מיתב הוו יתבי, הם ישבו בסוכה, אבל ברוכי עליה לא בריכי. ופרכינן: ודלמא סבירא להו כמאן דאמר "כיון שבירך יום טוב ראשון שוב אינו מברך", ולכן לא ברכו עליה, ולא מחמת שהיה זה היום השמיני. ואין להביא מהם ראיה לדידן, שאנו מברכים בכל פעם, שאין מברכים על הסוכה בשמיני.

ומשנינן: גמירי, רב יוסף היה יודע במסורת הקבלה, דמאפר, ממקום המרעה, אתו, באו זה עתה, ולא קיימו עדיין מצות סוכה. ואם היה זה יום שחייב בברכה על הסוכה, הם היו מברכים עליו, אפילו אם היו סוברים שאין מברכים על הסוכה אלא פעם אחת.

איכא דאמרי: ברוכי - כולי עלמא לא פליגי דלא מברכינן.

כי פליגי - למיתב לישב בסוכה.

למאן דאמר "שבעה לסוכה" - מיתב יתבינן בו בסוכה.

ולמאן דאמר שמיני לזה ולזה - מיתב נמי לא יתבינן.

אמר רב יוסף: נקוט דרבי יוחנן בידך, שאין לשבת בו בסוכה כלל, ואל תנהג כרב המחייב לישב בסוכה.

היות דמרא דשמעתא, זה שאמר משמו של רב שיש לשבת בו בסוכה, מני? הרי הוא רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת!

ויודע אני כי הוא עצמו, בשמיני ספק שביעי - לבר מחוץ מסוכה יתיב! שאף על גב שהוא זה שאמר את דינו של רב, הוא לא נהג למעשה לפי ההלכה שאמר משמו.

ומסקנת הגמרא: והלכתא - ביום השמיני שהוא ספק שביעי, מיתב יתבינן בו בסוכה, אך ברוכי לא מברכינן.

אמר רבי יוחנן: אומרים זמן ברכת שהחיינו בשמיני של חג, ואין אומרים זמן בשביעי של פסח.

ואמר רבי לוי בר חמא ואיתימא רבי חמא בר חנינא: תדע שיש לומר זמן בשמיני, שהרי חלוק הוא היום השמיני בשלושה דברים מחג הסוכות: בסוכה, ולולב, וניסוך המים, שאינם נוהגים בו.

וגם לרבי יהודה, דאמר בלוג מים היה מנסך כל שמונה הימים, ואפילו בשמיני עצרת, בכל זאת יש לברך ברכת הזמן, כי הרי עדיין חלוק היום השמיני מחג הסוכות בשני דברים, בלולב ובסוכה שאין נוהגים בו.

והוינן בה: אי הכי, שהחלוקה בדיני היום מחייבת ברכת הזמן, ביום שביעי של פסח נמי נאמר ברכת הזמן, שהרי חלוק הוא באכילת מצה.

דאמר מר: לילה ראשונה של פסח חובה לאכול בו מצה, מכאן ואילך - רשות.

ודוחה הגמרא את התמיהה הזאת בכמה אופנים:

א. הכי השתא? מהו הדמיון!

הרי התם, שביעי של פסח, רק מלילה הראשון הוא חלוק, אבל מיום, ואפילו מהיום הראשון, הוא אינו חלוק, שהרי גם ביום הראשון של פסח אין חיוב לאכול מצה, אלא רק בליל הראשון בלבד!

ואילו הכא, בשמיני עצרת, אפילו מיום נמי חלוק. ב. רבינא אמר: זה שמיני עצרת חלוק מהיום האחרון של סוכות שלפניו, ולכן מברך עליו ברכת הזמן.

ואילו זה שביעי של פסח, חלוק מהליל הראשון של פסח שלפני פניו, וחלוקה רחוקה שכזאת אינה מחלקת את שביעי של פסח ליום בפני עצמו, לברך עליו ברכת הזמן.

ג. רב פפא אמר: החילוק בין שמיני עצרת וחג הסוכות - יש לו ראיה מהתורה, ולכן מברכים ברכת הזמן. שהרי הכא ביום השמיני כתיב פר אחד בלבד, ואילו התם, בימי חג הסוכות כתיב פרים רבים בכל יום.

ד. רב נחמן בר יצחק אמר שיש להביא ראיה נוספת מהכתוב: הכא בשמיני עצרת כתיב בתחילת פרשת קרבנותיו "ביום השמיני". ואילו התם בקרבנות חג הסוכות כתיב בכל אחד מהימים וביום, בוי"ו החיבור, ללמדך שרק שבעת הימים של חג הסוכות הם חג אחד, ואילו היום השמיני הוא חג נפרד.

ה. רב אשי אמר: הכא ביום השמיני כתיב בקרבנותיו [במדבר כט] "במספרם כמשפט". ומשמע שיש לו משפט [דין] בפני עצמו.

ואילו התם, ביום השביעי של חג הסוכות, כתיב "במספרם כמשפטם". ומשמע שיש משפט אחד לשבעת ימי החג. ןאין זה "כמשפט" של היום השמיני.

ודנה הגמרא בדברי רבי יוחנן שיש לומר זמן בשמיני: לימא מסייע ליה לרבי יוחנן מדברי רבי יהודה בברייתא:

דתניא: מספרם של הפרים, האילים והכבשים האמורים בתורה בקרבנות חג הסוכות, חייב להיות כמו שכתוב בהם בכל יום ויום מימות החג.

ואם אין את מספר הקרבנות המלא, אלא רק חלק ממנו, אי אפשר להקריב כלל מאותו סוג הקרבן שחסרים ממנו, היות והם מעכבין זה את זה.

ורבי יהודה אומר: רק האילים והכבשים, שמספרם קבוע מידי יום ביומו, מעכבים זה את זה, לפי שהקפידה תורה על מספרם הקבוע מידי יום ביומו.

אבל הפרים - אין מעכבין זה את זה, שהרי מתמעטין והולכין מידי יום, ומשמע שלא הקפידה על מספרם. ולכן, גם אם חסר ממספר הפרים שבאותו יום אפשר להקריב מספר פרים קטן ממנו, כדי לצאת ידי חובה לפחות בפרים האלה.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: והלא כולן, גם האילים והכבשים מתמעטין והולכין, שהרי בשמיני מקריבים רק איל אחד ולא שני אילים, ושבעה כבשים ולא ארבעה עשר!

אמר להן רבי יהודה: שמיני - רגל בפני עצמו הוא. ואין ללמוד משינוי קרבנותיו שלא הקפידה התורה על מספר הקרבנות בחג הסוכות.

שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן לעצמן, וכן שיר מיוחד שהיו אומרים הלויים, לעצמן, וכן ברכה [כפי שיתבאר להלן], לעצמן, וכן מצות לינה בירושלים לאחר הבאת הקרבן, לעצמן.

אף שמיני טעון קרבן מיוחד לעצמו, ושיר, וברכה, ולינה מיוחדים לעצמו.

לברוכי [לענין לברך] על הישיבה בסוכה. למאן [לדעת מי] שאמר שיום שמיני דינו כשביעי לסוכה — ברוכי נמי מברכינן [לברך גם כן מברכים אנו] "לישב בסוכה", אולם למאן [לדעת מי] שאמר כי יום זה נחשב כשמיני לזה ולזה, לסוכה ולברכה — ברוכי לא מברכינן [לברך אינו מברך]. אמר רב יוסף: נקוט [החזק] בהלכה זו של ר' יוחנן בידך שאין מברכים "לישב בסוכה" בחוץ לארץ ביום השמיני, ונהג כן להלכה, שכן רב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור איקלעו [נזדמנו] בסוכה בשמיני שהוא ספק שביעי, מיתב הוו יתבי [לשבת היו יושבים] בסוכה, אך ברוכי לא בריכי [לברך לא ברכו].

ושואלים: ודלמא סבירא להו כמאן [ושמא סבורים הם כמי] שאמר: כיון שבירך יום טוב ראשון שוב אינו מברך, ושמא מטעם זה לא ברכו ולא מפני שהוא יום השמיני? ומשיבים: גמירי דמאפר אתו [למודים אנו במסורת שמן השדה הם באו], ששהו במרעה עם בהמותיהם ולא ישבו בסוכה כל ימות החג.

איכא דאמרי [יש אומרים] בנוסח אחר: ברוכי [לברך] — כולי עלמא לא פליגי דלא מברכינן [הכל אינם חולקים שאין מברכים], כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה לענין למיתב [לשבת] בסוכה. למאן [לדעת מי] שאמר כי יום השמיני הוא כשבעה לסוכה — מיתב יתבינן [לשבת יושבים אנו], ולמאן [ולדעת מי] שאמר כי יום השמיני הוא כשמיני לזה ולזה — מיתב נמי לא יתבינן [לשבת גם כן אין אנו יושבים]. אמר רב יוסף: נקוט [החזק] בדבריו של ר' יוחנן בידך [בידך], דמרא דשמעתא מני [שבעלה של הלכה זו מי הוא], כלומר מי הוא שהביא עיקרה של הלכה זו — רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת, והוא עצמו בשמיני ספק שביעי לבר [מחוץ] לסוכה יתיב [היה יושב]. ומסכמים, והלכתא [והלכה] למעשה: מיתב יתבינן [לשבת יושבים אנו] בסוכה בשמיני ספק שביעי, אולם ברוכי לא מברכינן [לברך "לישב בסוכה", אין אנו מברכים].

א אמר ר' יוחנן: אומרים זמן (ברכת "שהחיינו") ביום השמיני של חג הסוכות, שהוא חג בפני עצמו, ואין אומרים זמן בשביעי של פסח, שאינו חג בפני עצמו.

ואמר ר' לוי בר חמא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' חמא בר חנינא: תדע שהיום השמיני של חג הסוכות הוא חג בפני עצמו וראוי לפיכך לברכה לעצמו, שהרי חלוק הוא בשלושה דברים משבעת ימי חג הסוכות, ואלו הם: בסוכה — שאין יושבים בו, ובלולב — שאין נוטלים בו, ובניסוך המים — שאין מנסכים בו עוד. ומעירים: ואף לדעת ר' יהודה שאמר: בלוג היה מנסך את המים כל שמונה ימים ומשמע אף בשמיני של חג, הרי עדיין חלוק היום השמיני לפחות בשני דברים מן הימים הקודמים.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שביעי של פסח נמי [גם כן] הרי חלוק מיום החג הראשון של פסח לענין חובת אכילת מצה. שאמר מר [החכם]: לילה הראשונה של פסח — חובה היא לאכול מצה, מכאן ואילך — רשות. אם רוצה — אוכל מצה, ואם לאו — אוכל מה שירצה, ובלבד שלא יאכל חמץ. ותוהים: הכי השתא [כיצד אתה משוה]?! התם [שם] היום האחרון מלילה הראשון הוא חלוק בדינו, אולם אף מיום הראשון עצמו אינו חלוק, שהרי אף ביום הראשון אין חובת אכילת מצה, ואילו הכא [כאן] בשמיני של חג אפילו מיום נמי [גם כן] חלוק.

רבינא אמר טעם אחר: זה, שמיני של חג חלוק משלפניו אף מהיום שלפניו, שהרי שונים דיני שמיני של חג מהשביעי בו, וזה שביעי של פסח חלוק משלפני פניו מן היום הראשון בלבד, ואילו משלפניו שהוא היום השישי אינו חלוק כלל.

רב פפא אמר טעם אחר: הכא כתיב [כאן בשמיני עצרת נאמר] "פר", שלמוסף יום השמיני אין מקריבים אלא פר אחד (במדבר כט, לו), התם כתיב [שם בימי חג הסוכות נאמר] "פרים", שבכל ימי חג הסוכות מקריבים למוסף פרים רבים בסדר יורד, כשביום הראשון קרבים שלושה עשר פרים ובכל יום פוחת והולך עד שביום השביעי קרבים שבעה פרים בלבד, ואם אכן היה היום השמיני המשכו של חג הסוכות, היו צריכים להיות קרבים בו ששה פרים, ומתוך שנשתנה דינו ואין קרב בו אלא פר אחד, הרי שאינו אלא חג לעצמו.

רב נחמן בר יצחק אמר: הכא [כאן] בשמיני של חג כתיב [נאמר]: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" (במדבר כט, לה), לומר שהוא ענין חדש לעצמו, ואילו התם [שם] בשאר ימים כתיב [נאמר]: "וביום" (השני, השלישי... השביעי) ב-ו' החיבור, משמע שכל שבעת הימים הראשונים שייכים זה לזה.

רב אשי אמר טעם אחר: הכא [כאן] בשמיני של חג כתיב [נאמר]: "מנחתם ונסכיהם לפר לאיל ולכבשים במספרם כמשפט" (במדבר כט, לז), ואילו התם [שם] בימי סוכות כתיב [נאמר]: "מנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים במספרם כמשפטם" (במדבר כט, לד), משמע: כמשפטם של שאר הימים, ללמד שכל שבעת הימים מתייחסים וקשורים זה לזה.

ומעירים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] לר' יוחנן בשיטתו בענין חיוב ברכת "שהחיינו" ביום השמיני, ממה ששנינו: הפרים האילים והכבשים שמביאים בחג, כולם מעכבין זה את זה, שכולם נחשבים כקרבן אחד, ואם חסר אחד מן המינים אין מקריבים את השאר לחוד. ור' יהודה אומר: פרים אין מעכבין זה את זה שהרי מתמעטין והולכין מיום ליום, שהרי ביום הראשון מקריבים שלושה עשר פרים ומספרם מתמעט והולך עד לשבעה ביום השביעי. ומתוך שלא הקפיד הכתוב שיהיה מספרם זהה בכל הימים, אף לא הקפיד שיבואו כולם כאחד.

אמרו לו: מכאן אין להוכיח, והלא כולן אף הכבשים ואילים מתמעטין והולכין בשמיני, שכן בכל הימים מקריבים שני אילים וארבעה עשר כבשים ואילו בשמיני מקריבים איל אחד ושבעה כבשים בלבד! אמר להן: שמיני רגל (חג) בפני עצמו הוא ואינו קשור לשבעת ימי הסוכות. שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן מיוחד ושיר מיוחד של חג המושר בפי הלויים וברכה מיוחדת ויש בהם מצוה של לינה בירושלים במוצאי החג, אף שמיני טעון קרבן מיוחד שאינו מסדר קרבנות החג ושיר לעצמו וברכה המיוחדת לו ולינה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with regard to whether or not to recite the blessing over residing in the sukka. According to the one who says that the status of the eighth day is like that of the seventh day with regard to the mitzva of sukka, we also recite the blessing: To reside in the sukka. However, according to the one who says that its status is like that of the eighth day both with regard to this and to that, we do not recite the blessing. Rav Yosef said: Take the statement of Rabbi Yoḥanan that on the eighth day outside Eretz Yisrael one does not recite the blessing: To reside in the sukka, in your hand, i.e., adopt it as your practice. As Rav Huna bar Bizna and all the prominent scholars of the generation happened to visit a sukka on the eighth day, with regard to which there was uncertainty that it might be the seventh day, and they were sitting in the sukka, but they did not recite the blessing.

The Gemara suggests: And perhaps the reason they did not recite a blessing is that they hold in accordance with the opinion of the one who said: Once he recited the blessing on the first Festival day he does not recite it again on the subsequent days, and not because it was the eighth day. The Gemara answers: That is not the reason that they did not recite the blessing, as the Sages learned through tradition that these Sages were coming from the fields, where they had been herding their flocks, and that was the first time during the Festival that they sat in a sukka.

Some say a different version of the dispute: Everyone agrees that we do not recite the blessing; when they disagree it is with regard to whether to reside in the sukka. According to the one who says that the status of the eighth day is like that of the seventh day with regard to the mitzva of sukka, we reside in the sukka. However, according to the one who says that its status is like that of the eighth day both with regard to this and to that, neither do we reside in the sukka. Rav Yosef said: Take the statement of Rabbi Yoḥanan in your hand, as who is the Master responsible for dissemination of the halakha? It is Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, and on the eighth day, with regard to which there is uncertainty that it might be the seventh day, he himself resides outside of the sukka. The Gemara concludes: And the halakha is that we reside in the sukka on the eighth day, with regard to which there is uncertainty that it might be the seventh day, but we do not recite the blessing.

§ Rabbi Yoḥanan said that one recites the blessing: Who has given us life, sustained us, and brought us to this time, on the eighth day of the Festival, as the eighth day is a Festival distinct from Sukkot, and one does not recite the blessing of time on the seventh day of Passover because it is not a Festival distinct from Passover.

And Rabbi Levi bar Ḥama said, and some say it was Rabbi Ḥama bar Ḥanina who said: Know that the eighth day of Sukkot is a Festival in and of itself and therefore requires its own blessing, as it is distinct from the seven days of Sukkot with regard to three matters: With regard to sukka, as one is not obligated to sit in the sukka on the eighth day; and with regard to lulav, as one is not obligated to take the four species on the eighth day; and with regard to the water libation, as one does not pour the water libation on the altar on the eighth day. The Gemara notes: And according to Rabbi Yehuda, who said: With a vessel measuring one log the priest pours the water libation all eight days, including the eighth day, the eighth day is nevertheless distinct from the rest of the Festival with regard to the other two matters.

The Gemara asks: If so, the seventh day of Passover should be considered distinct as well, as it is distinct from the first day in terms of the obligation of eating matza, as the Master said: On the first night of Passover, it is an obligation to eat matza. From that point onward, it is optional; if one chooses, he eats matza, and if he chooses not to eat matza, he need not, provided that he does not eat leavened foods. The Gemara retorts: How can these cases be compared? There, in the case of Passover, the halakha of the seventh day is distinct from the first night; however, it is not distinct from the first day, as on the first day there is no obligation to eat matza. Here, in the case of Sukkot, the eighth day of the Festival is distinct even from the first day.

Ravina said a different reason for the distinction between the two Festivals: This, the eighth day of Sukkot, is distinct in terms of its halakhot, even from the day just before it, the seventh day. However, that, the seventh day of Passover, is distinct in terms of its halakhot, only from a day previous to the day before, i.e., the first day alone. There is no distinction between the sixth and seventh days.

Rav Pappa said another reason why the eighth day of Sukkot is considered a distinct Festival. Here, with regard to the additional offering sacrificed on the Eighth Day of Assembly, it is written: “And you shall present a burnt-offering, an offering made by fire, of a sweet savor unto the Lord: One bull” (Numbers 29:36). There, with regard to the additional offering sacrificed on the first day of Sukkot, it is written: “And you shall present a burnt-offering, an offering made by fire, of a sweet savor unto the Lord: Thirteen bulls” (Numbers 29:13), and on each subsequent day one bull fewer is sacrificed: Twelve on the second day, eleven on the third day, and so on, until seven are sacrificed on the seventh day. Were the eighth day part of the festival of Sukkot, the additional offering on that day should have included six bulls. The fact that it includes only one bull indicates that it is a distinct Festival.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Here, it is written: “On the eighth day you shall have a solemn assembly; you shall do no manner of servile labor” (Numbers 29:35). This indicates that this day is distinct from the others, as there, with regard to the other days of Sukkot, it is written: And on the day, indicating that each of the days from the second through the seventh are all continuations of the first day.

Rav Ashi said: Here, with regard to the eighth day, it is written: “Their meal-offering and their libations, for the bull, for the ram, and for the lambs, shall be according to their number, as per the regulation” (Numbers 29:37). However, there, with regard to the seventh day, it is written: “And their meal-offering and their libations, for the bulls, and for the rams, and for the lambs, according to their number, as per their regulation” (Numbers 29:33). The Gemara understands the use of the plural pronoun: Their, to indicate that the offerings sacrificed on all seven days are related.

The Gemara asks: Let us say that the following supports the opinion of Rabbi Yoḥanan that one recites the blessing of time on the eighth day. Failure to bring either the bulls, or the rams, or the sheep on the Festival prevents fulfillment of one’s obligation with the other animals, as they are considered one offering. Rabbi Yehuda says: Failure to bring the bulls does not prevent fulfillment of one’s obligation with the other animals, since they decrease progressively each day. The Torah displays flexibility with regard to the bulls. Therefore, apparently, even if they are not brought at all one fulfills his obligation with the others.

The Sages said to Rabbi Yehuda: But don’t the numbers of all the animals eventually decrease on the eighth day, as on the other days two rams and fourteen sheep are sacrificed and on the eighth day it is one ram and seven sheep? Rabbi Yehuda said to them: The Eighth Day of Assembly is a Festival in and of itself. As just as the seven days of the festival of Sukkot require an offering, and a song sung by the Levites, and a blessing unique to the festival of Sukkot, and there is a mitzva of staying overnight in Jerusalem after the first Festival day, so too, the eighth day requires an offering, and a song sung by the Levites, and a blessing unique to the Eighth Day of Assembly, and there is a mitzva of staying overnight in Jerusalem at its conclusion.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובתר הכי פסקינן והלכתא מיתב יתבינן כולי יומא בסוכה ברוכי לא מברכינן לישב בסוכה כשאר הימים.

א"ר יוחנן אומרים שהחיינו בשמיני של חג שהרי חלוק משאר הימים בג' דברים כי בשבעת ימי החג חייב לישב בסוכה ולנטילת לולב ולניסוך המים מה שאין כן בשמיני לפיכך רגל אחר חשוב וצריך לומר בו זמן. ואין אומרים זמן ביום ז' של פסח ואם תאמר גם שביעי של פסח חלוק באכילת מצה שביום שביעי אין חובה עליו לאכול מצה התם בפסח כל שבעה אין עליו חובה זולתי לילה הראשון ויום שביעי מיום ששי אינו חלוק מיום הראשון חלוק והוא לפני פניו אבל בסוכה ח' חלוק מיום ז' שהוא לפניו דבז' חייב ובח' אינו חייב. לימא הא מתניתא מסייעא לר' יוחנן דתניא הפרים והאילים והכבשים מעכבים כו' עד אמר להן שמיני רגל בפ"ע הוא שכשם ששבעת [ימי] החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה מאי ברכה דקתני לאו זמן ש"מ דאומרין זמן בשמיני של חג ודחינן לא מאי ברכה דקתני הזכרה בבהמ"ז ובתפלה.

איכא דאמרי ברוכי כ״ע לא פליגי דלא מברכינן בסוכ׳‎ בשמיני לדידן כי פליגי במיתב רב סבר מיתב מיהא יתבינן ורבי יוחנן סבר מיתב נמי לא יתבינן. תמיהא מלתא לר׳‎ יוחנן היכי אפשר דלא יתבינן בסוכה בח׳‎ דכיון דספק ז׳‎ הו״ל ספיקא דאוריתא ולחומרא. י״ל דכי לא ידעי בקביעא דירחא אה״נ דלכ״ע מיתב יתבינן כי פליגי בזמן הזה דידעינן בקביעא דירחא ולא עבדינן תרי יומי אלא משום מנהג אבותינו וסבר רבי יוחנן שאע״פ שאבותינו דלא ידעי בקביעא דירחא יתבי בסוכה בח׳‎ מספיקא אנן לא אזלינן במנהג דידהו בהא כי היכי דלא לזלזלו בח׳‎ שהוא י״ט מן התורה לדון אותו כז׳‎ שהוא חול ויהיו מקילין בקדושתו ורב סבר דכיון דבלא ברכה יתבינן בה הא מינכרא מלתא שאינה ז׳‎ ממש אלא ספק ולא יזלזלו בקדושתו וזה סיוע לרבינו אלפסי ז״ל שכתב דטעמא דלא מברכין בשמיני בסוכה משום דאתו לזלזולי בח׳‎ ויש שהקשו עליו למה לי מהאי טעמא ת״ל דהא כתב איהו ז״ל גבי ערלה כבושה והכי נמי סברי רובא דרבוותא ז״ל דכל ספק מצוה דאורייתא דברכה דידה דרבנן חזר ועושה המצוה מספק דהוי ספיקא דאורייתא ואינו חוזר ומברך דהוי ספק ברכה דרבנן וכדאמרינן בברכות בספק קרא ק״ש וספק קרא אמת ויציב דבדאורייתא חוזר ובדרבנן אינו חוזר וברכת סוכה דרבנן בח׳‎ שהוא ספק אין לו לחזור ולברך לאו מלתא היא שא״כ היאך אנו מברכין ומקדשין ביום שני שהוא ס׳‎ אלא שיש לך לומר שאין ספק זה כשאר ספקות שהחכמים שאמרו לנו לעשות יום שני תקנו לנו שנברך בו כיום ראשון שאם לא נברך ונקדש בו יזלזלו בקדושתו לפיכך אמר הרי״ף דכיון שכל עיקר לא חייבונו חכמים לברך על ספק יום שני יותר משאר ספקות אלא כדי שלא יזלזלו בקדושתו כדאיתא בפרק במה מדליקין לגבי ברכת סוכה מוקמינן לה אדינא דשאר ספיקות שאין לברך בו כדי שלא יזלזלו ביום שמיני דאדרבה אם אנו מברכין בישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי יזלזלו בקדושתו לדונו כשביעי שהוא חול ויש שהקשה עליו דהא יום ב׳‎ דפסח ודאי שהוא חול ואע״פ שאנו עושין אותו ספק יום ראשון שהוא קדוש ולא חיישינן שמא יזלזלו בקדושתו בשני גמור ולא דמי כלל דהכא שהוא ח׳‎ בודאי וקדוש מדאורייתא וברכה של סוכה אינה מדין עצמו אלא מושאלת היא לו מדין ספק שביעי בעי׳‎ למיעבד גדר וסייג שלא לברך כשאר ספיקות כדי שלא יזלזלו בקדושתו של תורה אבל התם שיום שני הוא חול גמור מן הדין אין אנו מונעין ממנו ברכה הראויה לו לעצמו מפני שלא יזלזלו בקדושה שאינה שלו אלא מדין ספק ראשון וזה טעם נכון וברור ונתקיימו דברי ר׳‎ אלפסי ז״ל:

והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכי׳‎ ואתיא דלא כרב אסי דאמר מבדיל ומקדש מיומא טבא לחבריה ולא חייש לזלזולא די״ט שני רק הא קיל״ן דלית הלכתא כרב אסי:

א״ר יוחנן אומרים זמן בשמיני של חג ואין אומרים זמן בשביעי של פסח תדע שהרי חלוק. ר״פ אמר הכא כתיב פר והכא כתיבי פרי'. פי׳‎ שביום ח׳‎ לא היה אלא פר א׳‎ ובשאר ימים כתיב פרים והיו מתמעטין והולכים ויום ז׳‎ היו שבעה ואלו היה שמיני מכלל החג היה ראוי שיהיו בו ששה פרים ומכיון שלא היה אלא פר אחד למדנו שהוא רגל בפני עצמו:

רב אשי אמר הכא כתיב כמשפט ובהאי כתיב ביה כמשפטם. פי׳‎ דביום הז׳‎ כתיב כמשפטם דמשמע כמשפט של שאר ימים שהוא מכללם וביום השמיני כתוב כמשפט לומר שהוא משפט חלוק לעצמו ואינו מכלל הימים הראשונים ואף על פי שבכל ימים הראשונים כתיב כמשפט ואף על פי שהם כלם רגל אחד מכל מקום מכיון שכתיב ביום השביעי כמשפטם וחזר לכתוב בשמיני כמשפט גילה לך הכתוב שהוא חלוק לעצמו משלפניו ובזה די לנו כמו שהיא רגל בפני עצמו:

לימא מסייע ליה הפרים והאלים והכבשים כלם מעכבים זה את זה שלא יקריב מקצתם עד שיהיו כלם רבי יהודה אומר פרים אין מעכבין זה את זה שהרי מתמעטין והולכין. פי׳‎ וכיון שמתמעטין ליכא עכובין בכלהו אף ביומו אמרו לו והלא כלם מתמעטין בשמיני שהוא רגל ואפי׳‎ כבשים ואילים:

אמר להם שמיני רגל בפני עצמו.‎ פי׳‎ ‎ולא חשוב מיעוטא כיון שכבר עבר כל הרגל עבר זמנם ואע״ג דהא רבי יהודה אמרה מכיון דשתקו ליה רבנן משמע דמודו לי׳‎ דהוי רגל בפני עצמו אלא דס״ל דכיון דרגל מיהת הוא מיעוטא חשוב והיינו דמסייעינן מינה לר׳‎ יוחנן דאי לא נהי דמסייע ליה רבי יהודה הא פליגי עליה רבנן אלא ודאי כדאמרן שכשם ששבעת ימים טעונין שיר קרבן וברכה ולינה כך שמיני של חג טעון קרבן שיר וברכה ולינה וה״פ שכשם ששבעת ימי החג טעונין קש״ב חלוקין משאר ימי החג כך שמיני טעון קש״ב חלוק ומחודש מחג שאלו היה קש״ב שלו כשלהם היא הנותנת שהוא מכללם ואינו רגל בפני עצמו ולקמן בשמעתין מפרשינן מאי שיר ולינה וברכה הא מפרש לה הכא תלמודא דהיינו ברכת מזון ותפלה שאומרים בקדושה וברכת המזון ותפלה את יום שמיני חג עצרת הזה וכן פרש״י ז״ל בפי׳‎ הראשון אבל הוא כתב בו פי׳‎ שני בשם רבותיו שהיו מברכין למלך זכר לחנוכת הבית שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו למלך ואמר הוא ז״ל שכן מפורש בתוספתא דסוכה ואינו נכון שא״כ מאי ברכה בפני עצמה שהרי בימי החג לא היו מברכין למלך ואין לנו אלא מה שמפורש בכאן בתלמוד הערוך שבידינו:

שביעי של פסח אינו רגל בפני עצמו [ואין אומרין בו זמן אבל שמיני של חג רגל בפני עצמו] ואומרין בו זמן והוא שאמרו שמיני של חג פז"ר קש"ב ר"ל פייס בפני עצמו זמן בפני עצמו רגל בפני עצמו קרבן בפני עצמו שיר בפני עצמו ברכה בפני עצמה וביאור הדברים פייס בפני עצמו ר"ל גורל שהיו נוהגים להטיל במקדש גורל בין הכהנים מי מהם יקריב כדי שלא יקנאו זה לזה בהקרבתם והוא הוא לשון פייס שמפייס ביניהם להסיר קנאה מפניהם ופייס זה היה נעשה בהוצאת אצבעותיהם ונספרים אחד אחד ואותו שכלה בו אותו חשבון שיצא מפי המפייס הוא הזוכה כמו שהתבאר במסכת יומא כ"ה א' וכבר ידעת ששבעים פרים היו קרבים בשבעת ימי החג י"ג בראשון וי"ב בשני וי"א בשלישי הרי ל"ו י' ברביעי וט' בחמישי וח' בששי הרי כ"ז ול"ו וכ"ז הרי ס"ג וז' בשביעי הרי ע' ובראשון של חג היו מפייסין לראשי המשמרות מי מקריב פרים ושוב אין פייס לפרים אלא כל המשמרות שוות בו והוא שביום ראשון מתחילין מאותה שזכתה ומקרבת היום פר אחד ומשמרה הסמוכה לה מקרבת פר שני ונמצא שי"ג משמרות הרצופות זו לזו כסדרו מנינם הקריבו פר ביום ראשון ושאר הקרבנות מתחלקין לי"א משמרות הנשארות והוא שמשמרת י"ד ומשמרת ט"ו מקרבת כל אחת מהן איל שהרי שני אילים היו שם ומשמרת י"ו לשעיר ונשארו שמנה משמרות לי"ד כבשים מקריבין שש משמרות שנים שנים ושתי משמרות אחד אחד ומי שהקריב היום פר אינו מקריב פר למחר אלא אותן י"א משמרות שלא הקריבו אתמול פר מיחדים אותם בשני להקרבת פר ונשאר פר אחד שהרי י"ב פרים היו בשני ומקריבתו משמרה שזכתה בהן אתמול וכן חוזרין חלילה עד תשלום דשבעים ונמצא בשביעי שעשרים ושתים משמרות שלשו בפרים שהם ס"ו ושתים מהם הקריבו שנים שנים ובשמיני של חג שלא היו מקריבים אלא פר אחד היה ראוי להטילו לאותה משמרה הסמוכה לאותה שסיימה אתמול בהם או שיפייסו בו שתיהן ולא יפייסו שאר משמרות ואינו כן אלא פייס בפני עצמו ואינו נגרר אמר פייס ראשון אלא כל המשמרות מפייסות בו כבשאר הרגלים ואפשר שתזכה בו אחת מאותן שכבר שלשו וי"מ שאף בפרים לא היו מפייסים אלא שהיו מתחילין להקריב המשמרות כסדר שהן כתובות בדברי הימים יהויריב [ידעיה] וחרים וכולן על הסדר האמור ונמצא שאין בכל שבעת ימי החג שום פייס כלל ולי נראה כפי' ראשון ממה שאמרו פייס בפני עצמו ואלמא שאף באיזה משאר הימים היה שם פייס והוא יום ראשון שאלמלא כן היה לו לומר בשמיני היו מפייסין ולא שיאמר פייס בפני עצמו ואף בברייתא אמרו ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר לא היה פייס אלא ביום ראשון בלבד ולא בכל שבעת הימים של חג ולמדת שביום ראשון מיהא היה פייס וודאי אותו פייס היה לפרים וכבר הרחבנו את הדברים בביאור דבר זה בראשון של ראש השנה:

זמן בפני עצמו שאומרין בו זמן:

רגל בפני עצמו פירשו בו גדולי הפוסקים לענין אבלות שלשים שהוא נחשב לשבעה ואם מת ערב החג הרי ערב החג שבעה וחג שבעה וחג שבעה ושמיני עצרת שבעה הרי כאן כ"א יום ואין צריך להשלים אלא תשעה ימים ודאי כך היא כמו שביארנוהו עם מה שיש לפקפק בו במסכת מועד קטן אלא שלענין פירוש אינך נראה שאם כן מה חדש רבינא ללמדנו דין זה במסכת מועד קטן וכמי שאמרו שם אמר רבינא יום אחד לפני החג וחג ושמיני עצרת הרי כאן כ"א יום ומתוך כך י"מ בו רגל בפני עצמו שאין בו סוכה ולולב ואין נראה כן שהרי אף שאר הימים בגבולין אינן מה"ת בתורת לולב ואף הפסח אין חיוב מצה ומרור אלא בראשון אלא שעיקר הפירוש רגל בפני עצמו להיותו טעון לינה שכל המביא קרבן טעון לינה בירושלים לכבוד היום וכשם ששאר מועדות טעונין לינה בירושלים כמו שביארנו בראשון של ראש השנה כך [שמ"ע טעון לינה בירושלם] והוא שאמרו בסוגיא זו שמיני רגל בפ"ע הוא שהוא טעון קרבן ושיר ברכה ולינה ולא חשיב באלו הפייס מפני שהוא בכלל הקרבן וכן זמן בכלל ברכה ונמצא שבפז"ר קש"ב לא נחשב בו לינה וודאי הוא הוא ענין רגל בפני עצמו וי"מ למה שנאמר בחגיגה שאם חגג בראשון אינו חוגג בשמיני אבל אם לא חגג בראשון יש לו תשלומין כל שבעה ואף בשמיני ומ"מ אמרו שאם היה חיגר בראשון ונתפשט בשני או בשלישי או באיזה משאר הימים שאין כאן תשלומין שמאחר שאין חגיגה או שמחה באה בשאר הימים אלא מתורת תשלומין כל שהיה פטור בראשון אין מקום לתשלומין ואין תשלומין אלא למי שמתחייב ושגג ולא (הכ"ר) [הביא] ולימד עכשיו ששמיני עצרת אינו בדין זה אלא רגל בפ"ע הוא וכל שלא הביא בראשון אע"פ שנמנע מצד שהיה פטור בכך מביא בשמיני שאע"פ שאם הביא בראשון אינו מביא בשמיני מ"מ רגל הוא לענין שאם לא הביא בראשון מביא [בשמיני] ואע"פ שלא נתחייב בראשון וי"מ אותו לענין בל תאחר ואינו כלום:

ולענין נדרים מיהא שמיני עצרת דינו כחג וכן היא שנויה בתלמוד המערב בפרק הנודר מן המבושל ומדין הכלל הידוע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ונסח דבריהם ר' יוחנן אמר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ר' יאשיה אומר בנדרים הלך אחר לשון תורה מה נפיק מביניהון קונם יין שאני טועם בחג על דעתיה דר"י אסור על דעתיה דר' יאשיה מותר אף ר' יאשיה מודה שהוא אסור לא אמרה אלא לחומרין:

קרבן בפני עצמו שאילו היה נגרר אחר קרבנות שאר הימים היה דינו בששה פרים ואין בו אלא פר אחד:

שיר בפני עצמו שאינו משיר סדר החג שהוא מפורש בפרק אחרון שבראשון אומר הבו לה' בני אילים ובשני ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי בשלישי מי יקום לי עם מרעים ברביעי בינו בוערים בעם בחמישי הסירותי מסבל שכמו בששי ימוטו כל מוסדי ארץ בשביעי מזמור שיר ליום השבת וכשחל שבת באמצע החג היה שיר של אותו יום נדחה עד למחר ואומרין שיר של שבת וכן נדחה שיר של כל יום למחרתו על הדרך שיתבאר ובשמיני אין אומרין נחזור חלילה לומר שיר של יום ראשון ר"ל הבו לה' בני אילים אלא שיר בפני עצמו ועיקר הפירוש שכל מזמורים אלו הם מענין החג אם מענין שמחה אם מענין מתנות עניים על שם שהוא חג האסיף ובשמיני על שם עצמו לבד ופירשוהו במסכת סופרים למנצח על השמינית וי"מ שביום ראשון אומר מזמור שלם ובשאר הימים אין שם מזמור שלם עד השמיני ואין נראה כן:

ברכה בפני עצמה שאינו אומר את יום חג הסוכות אלא את יום השמיני חג העצרת הזה וי"מ ברכת המלך שהיו מברכין אותו בכל יום טוב ויש דברים שאינו קרוי בהם רגל בפני עצמו והוא שאם לא חג ביום ראשון ר"ל שלמי חגיגה מביאין בשני מתורת תשלומי ראשון ואפי' לא הביאם כל שבעה מביאים בשמיני והרי הוא בכלל החג לענין זה וי"מ לענין זה ענין לינה שהזכרנו שאם לא הביא שלמי חגיגה בחג והביאם בשמיני טעון לינה ומ"מ אנו פירשנוה אף בלא תשלומין וכבר ביארנו ענין זה במסכת ראש השנה ובמסכת חגיגה:

ניסוך המים אינו אלא בתמיד של שחר והוא כל שבעה ובשלשה לוגין כמו שיתבאר אבל שמיני עצרת אין בו ניסוך המים:

מצה לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות ומכל מקום איסור חמץ וכרת שבו כל שבעה כמו שיתבאר במקומו:

קרבנות החג פרים ואילים וכבשים ושעיר כולן מעכבין זה את זה שאם חסר אחד מהם לא יצא אף ידי אותם שקרב וי"מ שאין מקריבין אותם כלל:

בפרש"י בד"ה לינה ללון כו' יום שחייבו חכמים ליראות בעזרה כך פי' בפ"ק דר"ה כו' עכ"ל אין זה לשון רש"י אבל [יש] מי שכתב כך שכך פרש"י בפ"ק דר"ה ע"ש ולאפוקי פרש"י דפ"ב דחגיגה שפי' שם דאילו ביו"ט תחומין אסור עכ"ל וע"ש בתוס' שקיימו ג"כ פירושו דפ"ק דר"ה ודחו פירושו דפ"ב דחגיגה וק"ל:

תוס' ד"ה הכא כתיב כמשפט וכו' כצ"ל בכולהו כתיב כמשפט והאי בתרא כתיב כמשפטם. לפום ריהטא ר"ל דבשנויא דרב פפא ורב נחמן דקאמרי התם כתיבי פרים או התם כתיב וביום ן קאי אכל שבעת הימים אבל בשנויא דרב אשי דקאמר התם כתיב כמשפטם לא קאי אכל שבעת הימים אלא איום השביעי לחוד דכתיב ביה כמשפטם אלא לישנא דתוס' לא משמע כן דקאמר ואין זה כענין האחרים וכו' דקאי אשמיני אבל לרב אשי אשביעי קאי וכו' אם לא שנאמר שטעות הוא בספרים וצריך להגיה דקאי אכולהו וכן ההיא דרב נחמן בר יצחק אבל לרב אשי אשביעי קאי ור"ל דהא דקאמר בשינויא דרב פפא התם כתיב פרים אכולהו שבעת ימים קאי וכן בההיא דדב נחמן התם כתיב וביום אכל שבעת הימים קאי אבל לרב אשי דקאמר התם כתיב כמשפטם אשביעי לחוד קאי:

רש"י בד"ה טעונין קרבנות לעצמן כצ"ל:

תוס' בד"ה הכא כתיב כו' והאי בתרא כתיב כמשפטם ואין כו' כצ"ל:

בד"ה לינה ללון לילה כו' מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל כו' כצ"ל ונ"ב פי' ואינה צריכה מריקה ושטיפה משום נותר:

גמרא כמ"ד כיון שבירך יו"ט א' שוב א"מ. לעיל (מו):

שם שהרי חלוק בג"ד בסוכה כו'. ק"ל מדוע לא חשיב נמי ערבה:

שם וזה חלוק משלפני פניו. וא"ת והא חלוק גם משלפניו ביו"ט ועשיית מלאכה וי"ל דבזה אין חלוק משלפני פניו:

שם הכא כתיב פר התם כתיב פרים. ק"ל מדוע ל"א נמי דחלוק באילים ובכבשים ואולי קמא דכתיב בקרא נקיט:

שם הפרים האילים והכבשי' מעכבין זא"ז. במנחות (ס"ד מד) יליף לה מקרא ע"ש:

שם אמר להן שמיני רגל בפ"ע הוא. כצ"ל:

שם אף שמיני טעון כו' ולינה. עי' בתוס' פסחים (צה ב) ד"ה טעון לינה:

רש"י ד"ה טעונין קרבנות לעצמן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולינה שהרי הוא יום שחיובו ליראות בעזרה. כצ"ל ותיבת חכמים למחוק וכן בר"ה ליתא:

בגמ' - מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. כ' רש"י וז"ל - דשמיני הוא ואין שם סוכות עליו, עכ"ל. ועלינו להבין כוונתו - מ"ש שמע"צ לגבי ברכת לישב בסוכה מכל יו"ט ב' דמברכין משום מנהג אבותינו בידינו.
ונראה כי ר"ל דבימים אחרים המנהג מחדש קדושת יו"ט המחייבת כל הדינים ומצוות דיו"ט. לעומת זאת בשמע"צ קדושת יו"ט כבר קיימת ועומדת מטעם שמע"צ והמנהג של אבותיכם בידיכם אינו מחדש קדושת הסוכות. המנהג מחייב רק לישב בסוכה בלי קדושת החג דחג הסוכות ולכן אין לברך. לפי"ז מובן ג"כ למה לא נתחייבנו במצות נטילת ד' המינים ביום ח', והוא מכיון דאין בו קדושת חג הסוכות, ולכן אין חיוב לקיים את מצוות החג. חז"ל התקינו רק ישיבת סוכה בעלמא שאין בה קיום המצוה דישיבה בסוכה בחג, דהא קדושת החג לא התקינו. יוצא מכך, שמה שיושבים תקנה מיוחדת היא ולא מטעם חלות מצוה דחג, ולכן לא נתחייבנו במצות הלולב, דמאחר דאין קדושת חג הסוכות אין חיוב לעשות כל מצוות החג וסגי בישיבת סוכה בעלמא, וע"ז אין ברכה לישב בסוכה.
וכך מבואר מלשון הרמב"ם (פ"ו מסוכה הלי"ג) וז"ל: וביום השמיני שהוא יו"ט ראשון של שמ"ע יושבין בה ואין מברכין עכ"ל. ולכאורה מש"כ שיום שמיני הוא יו"ט ראשון של שמע"צ הוא מיותר דמה נ"מ בזה. ונראה שר"ל שדוקא קדושת שמע"צ ישנה ולא קדושת חג הסוכות אפי' מטעם התקנה ומכיון שאינו זמנה דסוכות ליכא ברכה דאינו אלא מנהג בעלמא לישב בסוכה ולא מצוה.
כ"ז אליבא דהלכתא, אמנם לרב לפי הלישנא קמא בגמרא יושבים בסוכה בשמע"צ ומברכים עליה. ובהתאם להנ"ל נראה לפרש שסובר שלגבי מלאכה קדושת היום היא משל שמע"צ, אבל לגבי מצות סוכה הנהיגו חלות דין קדושת היום של סוכות בתורת ודאי, והוי' מצות סוכה בזמנה, ולפיכך מברכים. ולפי"ז יש לעיין - מה תהיה ההזכרה בתפלות דשמע"צ לרב - האם מזכירים את קדושת חג הסוכות בתפלות דשמע"צ או לא.
ונראה דלרב בתפלה בברהמ"ז ובקידוש מזכירים דוקא את קדושת היום של שמע"צ ולא של סוכות. והטעם הוא, כי הזכרת קדושת היום בתפלה תלויה דוקא בקדושת היום של איסור מלאכה ולא בשל מצוות, ראה רש"י (מו: ד"ה ושמיני), ויום ח' קדוש מטעם חג הסוכות לגבי מצות סוכה בלבד ולא לגבי מלאכה, דלגבי מלאכה הקדושה היא מדין שמע"צ בלבד. (וראה להלן שיש לחלק בין תפלה וברהמ"ז לקידוש.)
שם. בגמ' מיתב יתבינן. המנהג של הרבה חסידים הוא להקל באכילת שמיני עצרת בסוכה, ועיין בספרים³⁰ המפלפלים בטעם הדבר. ואולי סוברים שפטורים מדין שמחת חתן שפטור מסוכה כל ז', ושמחת שמע"צ - דהיא שמחת התורה - כשמחת חתן וכלה לדידהו, ופטורים מסוכה משום דאין שמחה בסוכה כדאיתא לעיל בספ"ב, וצ"ע בדבר. ומנהג בית הרב להקפיד מאד לשבת בסוכה בשמע"צ כהוראת הגר"א המפורסמת (מעשה רב, אות רט"ז.)
שם. תוס' ד"ה מיתב. ונ"ל טעם אחר למה אין נוטלים לולב בשמע"צ הואיל ונטילת לולב כל ז' ימים היא מתקנת ריב"ז זכר למקדש, על כן לא רצו להנהיג זכר למקדש ביום שמיני כדי שלא לנטות ממה שעשו במקדש ששם נטלו דוקא ז' ימים ולא יותר. (עיין בשעורים לריש פרק לולב הגזול.)
שם. בגמ' - אמר ר' יוחנן אומרים זמן בשמיני של חג. יש דיון בפוסקים (או"ח סי' תרס"ח) במי שהזכיר בתפלות שמע"צ את יום חג הסוכות ולא את שמע"צ אם חייב לחזור ולהתפלל. מסברה נראה שיש לחלק בין קדוש לבין תפלה וברהמ"ז. חובת הקדוש תלויה באיסורי מלאכה דזכור ושמור בדבור א' נאמרו, והיינו דקדוש (זכור) תלוי באיסורי מלאכה (שמור). לגבי מלאכה בודאי שמע"צ הוא חג בפני עצמו ואין לו שייכות לסוכות. ולפיכך מהראוי שהזכרת שמע"צ תעכב בקדוש. לעומת זאת הזכרת היום בתפלה היא מדין בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. לכמה דברים יש חלות השם סוכות בשמע"צ, כמו לגבי שמחה, ומשום כך יתכן שהמזכיר את חג הסוכות בתפלות ובברהמ"ז של שמע"צ מקיים בדיעבד את חובת הזכרת היום.
והנה במנין המצוות להרמב"ם מונה שביתת מלאכה בשמע"צ למצוה בפני עצמה, וכן מוספי שמע"צ הם מצוה בפ"ע ולא נכללו במצוות סוכות, משא"כ שמחה וראייה דלא נמנו למצוות בפ"ע ברמב"ם משום דלגבי שמחה וראייה שמע"צ בכלל חג הסוכות. וכן בתורה - בפ' אמור נזכר שמע"צ לגבי איסור מלאכה, וכן בפ' פנחס לגבי מוספין, אבל בפ' ראה לגבי ראייה ושמחה לא הוזכר שמע"צ במיוחד - כי לגבי מצוות אלו בכלל סוכות הוא.
שם. בגמ' - ולר"י דאמר בלוג היה מנסך כל שמונה. ר"י וחכמים חולקים בשנים. לר"י מנסכים לוג א' כל ח', לחכמים מנסכין ג' לוגים ורק ז' ימים. ויתכן דהא בהא תליא, כי הנה נסוך היין מתחייב ע"י קרבן התמיד והוי חובת קרבן, אבל בנסוך המים יש לעיין אם המחייב הוא קרבנות היום או קדושת היום. וי"ל כי זוהי המחלוקת בין ר"י לחכמים. חכמים סוברים שהמחייב של נסוך המים הוא קרבנות היום ולפיכך קבעו את שעור המים בג' לוגין שוה לשעור נסוך היין, ולפיכך לא נכלל שמע"צ בחיוב נסוך המים, כי לגבי קרבנות היום חלוק שמע"צ לגמרי מקרבנות הסוכות. מאידך, ר"י סובר שהמחייב הוא קדושת היום ולפיכך משוה שמע"צ לסוכות, דלדעתו הם קדושת יום א' - בין לשמחה ובין לנסוך המים. ובכך מובן למה לר"י שעור נסוך המים אינו שוה לשעור נסוך היין, כי נסוך המים הוא חובת קדושת היום במקום שנסוך היין הוא חובת קרבן.
שם. בגמ' - הכא אפי' מיום נמי חלוק. ר"ל, כי מכך יש להסיק דשמע"צ קדוש בקדושה לעצמה, ברם שאר ימי הפסח - אע"פ שאינם זמן דאכילת מצה - הם קדושים בקדושת הפסח, כי זמן מצה מוגבל לליל ט"ו בניסן.
שם. בגמ' - ור"י אומר פרים אין מעכבין זה את זה. לר"י ליכא ראייה משמע"צ בנוגע לאלים ולכבשים כי סובר ששמע"צ רגל בפני עצמו. וחכמים סוברים שאין להביא ראיה ממוספי יום א' דסוכות לשאר ימי החג, כי לגבי קרבן נחשב כל יום לקדושה מיוחדת. הראייה לכך דמחמת החלוק לקרבנות גומרים את ההלל בכל יום ויום מימי החג - שלא כפסח. ור"י סובר דלגבי קרבנות נחשבים כל ימי הסוכות לקדושה אחת ולמחייב אחד, ולפיכך כל מספרי הפרים כשרים בדיעבד בכל הימים. ולפי"ז צ"ע לר"י למה גומרים את ההלל בכל יום ויום מימי החג ומ"ש משבעת ימי הפסח שאין גומרים בהן את ההלל. וי"ל כי סובר שגומרים את ההלל משום חיוב נטילת הלולב ומצות "אז ירננו עצי היער" המחייבת הלל שלם בכל יום ויום בשעת הנטילה, אבל אינו מדין קדושת החג - דלגבי החג כל הימים מהווים קדושה אחת³¹.
שם. תוס' ד"ה לינה. לדעה האחרונה בתוס' לנים ז' ימים בעבור חג הסוכות והגמרא אומרת דכשם שלנים ז' ימי הסוכות כן לנים ליל מוצאי שמע"צ. ומוכח דשמע"צ רגל בפני עצמו מהא דחובת הלינה בסוכות היא ז' ימים בלבד ולא ח' ימים, וחובת הלינה בסוכות אינה משום הבאת קרבנות כדמפרש בתוס' אלא משום חובת החג, וכשם שיש חובת לינה כל ימי החג והם ז' ימים כמו"כ שמע"צ מחייב לינה מדין רגל בפני עצמו.
אמנם יש להבין בשיטה הראשונה שבתוס', והיא שיטת רש"י, דלכאורה כיון דלדידה לנים בסוכות רק לילה א' ולא ז' ימים, א"כ חובת הלינה בשמע"צ היא משום הבאת הקרבנות דשמע"צ ולמה אומרת הגמרא דדין הלינה בשמע"צ הוא משום דרגל בפני עצמו הוא, הרי כשם שלנים בשביל כל קרבן אחר כן לנים מחמת הקרבנות דשמע"צ ולא משום דהוי רגל בפני עצמו.
והנה עי' ברש"י ד"ה ולינה, וז"ל דגמרי' מפסח דכתיב ופנית בבוקר והלכת לאהליך בי"ט לא קאמר קרא שהרי הוא יום שחייבו חכמים ליראות בעזרה כו' כדי להביא עולת ראייה וא"א לומר והלכת לאהליך אלא בחולו של מועד וקאמרינן בבוקר אלמא חייב ללון מוצאי יו"ט בתוך העיר וכו'. לרש"י אין ליל היו"ט הראשון דפסח עולה למצוה לינה בעבור קרבן הפסח דמביאין בעבור פסח, כי אין ליל יו"ט ראשון עולה ללינה בעבור קרבן של ערב הרגל. משום כך מסתבר דה"ה דאין ליל שמע"צ עולה למצות לינה בעבור הקרבנות דמביאין בערב שמע"צ ביום הושענא רבה. והטעם לכך דרגל בפני עצמו הוא וליל רגל אינו עולה ללינה בעבור קרבנות ערב הרגל כמו הדין בקרבן פסח.
יוצא דליל היו"ט האחרון של פסח עולה שפיר ללינה בעבור הקרבנות דמביאין בערב יו"ט ביום ו' חוה"מ פסח, דהא היו"ט האחרון של פסח אינו רגל בפני עצמו ולכן עולה ללינה בעבור קרבנות הפסח. לעומת זאת ליל שמע"צ דרגל בפני עצמו הוא ולכן אין לילו עולה ללינה בעבור הקרבנות דערב הרגל³².
עיין בריטב"א וז"ל: ובודאי שהדברים נראין שהרגלים אפי' בלא קרבן טעון לינה לכבוד יו"ט כו' וכן שמיני טעון לינה מפני כבוד יו"ט כו' שהוא חייב בלינה כשנראה בשמיני וכו', עיין בדבריו. ולשיטתו יש לדון האם חובת הלינה בשמיני חלה בלי ראיית פנים בעזרה ומטעם המחייב דכבוד יו"ט בלבד או"ד אין חובת לינה חלה עד שנראה בעזרה, ואפי' בלי קרבן, דדוקא ראיית פנים בעזרה מחייבת לינה לכבוד יו"ט, וצ"ע.
³⁰ עיין בספר מועדים וזמנים ח"א סי' צ"ב.
³¹ ולפי"ז הוי חיוב דרבנן, דהא לולב בשאר ימי החג מדרבנן זכר למקדש, ברם לטעם דחלוק קרבנות יתכן שההלל השלם בכל יום ויום מן התורה הוא כהלל דיום הראשון, עיין ברמב"ן סה"מ שרש א'.
³² עיין במהרש"א ובספר ערוך לנר.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

לברוכי. לישב בסוכה: ברוכי לא מברכינן. דשמיני הוא ואין שם סוכות עליו והיינו לזה ולזה לסוכה דלא מברכינן לברכה את יום שמיני חג עצרת הזה: נקוט דר' יוחנן בידך. דאמר לא מברכינן לישב בסוכה: גמירי דמאפר קאתו. למדתי מרבותי שהן באו מן האפר שבהמותיהן רועות שם ולא ישבו בסוכה כל ימי החג: דלא מברכינן. ואפילו לרב יהודה דאמר שביעי לסוכה: דמרא דשמעתא מני רב יהודה בריה דרב שמואל. דאיהו אמר משמיה דרב וחזינא ליה דלא עביד כשמעתיה: תדע. דאומר בו זמן לפי שרגל בפני עצמו הוא: שהרי חלוק. משאר הימים: בג' דברים. אין יושבין בסוכה ואין נוטלין בו לולב ואין מנסכין בו מים כדתנן במתני' (לעיל דף מב:) סוכה וניסוך המים שבעה: ולר' יהודה נמי. דפליג בניסוך ואמר כל שמונה הרי חלוק מיהא בשני דברים: בלוג היה מנסך כל שמונה. בתרתי פליג דקאמר ת''ק שלשה לוגין בכל יום ואיהו אמר בכל יום לוג וקאמר ת''ק שבעה ולא שמיני והוא אומר כל ח': מיום אינו חלוק. דאף י''ט ראשון רשות: זה חלוק משלפניו. שמיני חלוק מיום אתמול שביעי אינו חלוק אלא מן הראשון: הכא כתיב פר והתם כתיב פרים. כל ימי החג קריבים פרים הרבה ומתמעטין והולכין אחד ליום עד יום שביעי שקריבין פרים שבעה ובשמיני פר אחד לבדו נמצא שאינו מסדר שאר הימים שהיה להקריב בו ששה: התם כתיב וביום והכא כתיב ביום. כל ימות החג כתיב בהו וביום השני וביום השלישי אבל בשמיני כתיב ביום השמיני חלקו מהן ולא עשאו מוסיף על הראשונים: רב אשי אמר. בשביעי כתיב במספרם כמשפטם משמע כמשפט כל קרבנות שאר הימים ובקרבנות שמיני כתיב במספרם כמשפט עשאן משפט חלוק לעצמו: לימא מסייע ליה. לר' יוחנן דאמר זמן בשמיני: הפרים האילים הכבשים. האמורים בקרבנות החג לכל יום: מעכבין זה את זה. אם חסר אחד מן הראוין ליום אין מקריבין: שהרי מתמעטין. מיום אל יום אלמא לא קפיד עליה רחמנא הלכך אף האמורין ליום אין מעכבין: אמרו לו. אם מכאן אתה למד אף האילים והכבשים לא יעכבו שהרי כולן מתמעטין בשמיני דכל ימי החג אילים שנים וכבשים י''ד ובשמיני איל אחד ושבעה כבשים: רגל בפני עצמו הוא. ואין קרבנותיו בכלל שאר קרבנות החג ואין למידין הימנו לקרבנות החג: טעונין קרבנות. לעצמן אף זה קרבן לעצמו ואינו מסדר האחרים: שיר. שהלוים אומרים בקרבנות שמיני אינו מסדר שיר החג ולא פירש לי שיר של שמיני אבל שיר של חג מפורש בהחליל (לקמן דף נה.) בינו בוערים בעם כו' הבו לה' כולן רמוזים על עסקי מתנות עניים מפני שזמן אסיפה הוא ועת ליתן לקט שכחה ופאה ומעשרות שישמעו מפרישים ויפרישו בעין יפה: וברכה. מפרש ואזיל מאי היא: ולינה. ללון לילה של מוצאי י''ט הראשון בירושלים דגמרי' מפסח דכתיב (דברים טז) ופנית בבקר והלכת לאהליך בי''ט לא קאמר קרא שהרי הוא יום שחייבו חכמים ליראות בעזרה כך פי' בפ''ק דר''ה (דף ה.) ליראות בעזרה כדי להביא עולת ראייה ואי אפשר לומר והלכת לאהליך אלא בחולו של מועד וקאמרינן בבקר אלמא חייב ללון מוצאי י''ט בתוך העיר ומי שלא הביא חגיגתו ביום ראשון והביא באחד מן הימים צריך ללון לילה שלאחריו:

מיתב כולי עלמא לא פליגי דיתבין. בלולב לא רצו לתקן כלל שיטלנו הלולב מספק לפי שהוא י''ט ומוקצה לטלטול ומינכר' למילתיה שנוהג בו מנהג חול אבל סוכה פעמים שסוכתו עריבה עליו אוכל בה אפי' בי''ט: גמירי דמאפר קאתו. באין מן האפר שבהמותיהן רועות שם ולא ישבו בסוכה כל ימי החג ואע''ג דאמרי' סוכת רועים לא היה להם: הכא כתיב כמשפט. בכולהו כתיב כמשפט והאי בתרא כתיב כמשפטם ואין זה כענין האחרים דרב פפא דאמר בכולהו כתיב פרים ובהאי כתיב פר דקאי אשמיני וכן אההיא דר''נ בר יצחק אבל לרב אשי אשביעי קאי דכתיב ביה כמשפטם לפי שהוא סוף הרגל וגמר החג כתב רחמנא כמשפטם לומר לך זהו משפטם של ששה ואין שמיני הבא אחריו כמשפט זה לומר לך כמשפטם: שיר. פירש בקונט' לא פי' מהו שיר של שמיני ובמסכת סופרים משמע שהיו אומרים בבית הכנסת למנצח על השמינית ושמא כמו כן היו אומרים הלוים בבית המקדש וכן משמע בירושלמי: לינה. ללון לילה של מוצאי י''ט ראשון דגמרינן מפסח דכתיב (דברים טז) ופנית בבוקר והלכת לאהליך ואי אפשר לומר והלכת לאהליך אלא בחולו של מועד דביום טוב חייב בראיית פנים בעזרה אלא לבוקרו של מוצאי י''ט קאמר והא לא קשיא ליה לינה כל שבעה מי איכא דפשיטא ליה דאיכא דמי שלא הביא חגיגה יום ראשון והביא באחד הימים צריך ללון לילה שאחריו אבל אזמן קשיא ליה דלא אסיק אדעתיה אם לא אמרו בראשונה שיאמרו בשני ועוד משום כוס וא''ת ותיפוק ליה משום דטעון לינה משום שלמי שמחה דאיכא כל שמנה דתנן (לעיל דף מב:) ההלל והשמחה כל שמנה ואפי' בשאר ימות השנה אם הביא קרבן טעון לינת לילה כדתני' בספרי (פרשת ראה) ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שטעונין לינה כלומר כל הזבחים דומיא דפסח אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות עופות ומנחות ועצים ולבונה שנאמר ופנית כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך [ובפסח] שני פליגי תנאי בשמעתין ובפרק מי שהיה טמא (פסחים צה: ושם) ובספרי מפרש טעמא דמ''ד טעון לינה דהרי הוא כעצים ולבונה וי''ל דמשכחת דלא מייתי קרבן ביום שבא לירושלים כגון דשלח שלמיו מאתמול דנאכלין לשני ימים ועוד דבפ''ק דחגיגה (דף ח. ושם) תניא ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואמרי' בפסחים פרק אלו דברים (דף עא.) אפי' בכסות נקיה ויין ישן ובענין אחר לא משכחת לה שמחת שמנה כשחל יום ראשון להיות בשבת משום דבעינן זביחה בשעת שמחה וכי האי גוונא אשכחן בירושלמי בפרק שני דביכורים דתנן וטעונין לינה א''ר יונתן בשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעונין לינה מחמת הקרבן ובפ' דם חטאת (זבחים דף צז. ושם) משמע קצת דטעונין לינה כל שבעת ימי הפסח שכולן חשובין כלילה אחת גבי הא דתנן ר''ט אומר אם בישל בכלי מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל ואמרי' בגמרא מ''ט דר''ט א''ר יצחק דאמר קרא ופנית בבקר והלכת לאהליך הכתוב עשאן כולן בקר אחד ואע''ג דלא קיימא מסקנא הכי דפריך עלה וכי אין פיגול ברגל וכי אין

סוכה מז ע"א - טקסט הדף

דף מז - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד