דף מו - א
דתניא: העושה לולב לעצמו [ולא העושה סוכה לאחרים], אומר בערב יום טוב: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
נטלו לצאת בו ביום טוב, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. ואף על פי שבירך עליו יום ראשון - חוזר ומברך כל שבעה.
העושה סוכה לעצמו מערב יום טוב, אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו.
וכאשר נכנס לישב בה בחג הסוכות, אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה.
וכיון שבירך יום ראשון - שוב אינו מברך.
קשיא לולב אלולב. שלפי הברייתא ברכתו שבעה, ואילו לפי רבי יוחנן [לדעת רבה בר בר חנה] ברכתו יום אחד.
קשיא סוכה אסוכה! שלדעת הברייתא ברכתה פעם אחת, ואילו לפי כל האמוראים בדעת רבי יוחנן ברכתה כל שבעה.
ומסייגת הגמרא את הקושיה:
בשלמא לולב אלולב לא קשיא; לפי שיש לחלק:
כאן, בברייתא, מדובר בזמן שבית המקדש קיים, ובמקדש היתה מצותו מן התורה כל שבעה, ולכן היו מברכים עליו במקדש כל יום, וכדברי רבי יוחנן, שמחלק בין ברכה בכל פעם על מצוה דאורייתא לברכה על מצוה מדרבנן.
כאן, בדברי רבי יוחנן, מדובר בזמן שאין בית המקדש קיים, שאז מצות לולב בשאר הימים היא רק זכר למקדש, מדרבנן, ולכן אין חוזרים ומברכים עליו בכל יום.
אלא סוכה, שהיא מן התורה, ולדעת הברייתא מברכים עליה רק פעם אחת, אסוכה, על ברכת הסוכה כל שבעה לפי רבי יוחנן - קשיא!
ומשנינן: תנאי היא, שנחלקו אם ברכת הסוכה היא רק בפעם הראשונה או כל שבעה, ורבי יוחנן סובר כדעת האומר כל שבעה.
דתניא: ברכת תפילין - כל זמן כל פעם שחולץ את התפילין ומניחן מחדש מברך עליהן, דברי רבי. וכמותו סובר רבי יוחנן בסוכה, שבכל פעם מברך מחדש, כמו תפילין שחלצן והניחן מחדש.
וחכמים אומרים: אינו מברך אלא פעם אחת, בהנחתן שחרית, בלבד. וכן בסוכה, מברך בפעם הראשונה בלבד.
אתמר, אביי אמר: הלכתא כרבי.
ורבא אמר: הלכתא כרבנן.
אמר רב מרי, ברה דבת בן בתו של שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה, ראיתי את רבא שלא נהג כדבריו למעשה, לברך על התפילין רק פעם אחת. אלא נהג כאביי, שהלכה כרבי. כי ראיתיו כיצד היה מקדים לקום בבוקר, וקאי ועייל לבית הכסא. ונפיק, ומשי ונוטל ידיה, ומנח תפילין, ומברך בפעם הראשונה על הנחת תפילין.
וכי איצטריך זימנא אחרינא לצאת, שוב עייל לבית הכסא, ונפיק, ומשי ידיה, ומנח תפילין ומברך גם על ההנחה בפעם השניה, שלא כדבריו שהלכה כרבנן.
ואנן נמי - כרבי, הסובר שיש לברך בכל פעם על הנחת תפילין, עבדינן, ולכן אנחנו מברכין כל שבעה על הסוכה, וכן מברכים על הלולב בכל יום. [1]
אמר מר זוטרא: חזינא ליה לרב פפי, דכל אימת, בכל פעם, דמנח תפילין - מברך.
רבנן דבי רב אשי, כל אימת דמשמשי בהו בתפילין מברכי, היות וחייב אדם למשמש בהם בכל שעה, כדי שלא יסיח דעתו מהן.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מצות לולב היא כל שבעה, לחיוב ברכה.
ורבי יהושע בן לוי אמר: רק ביום ראשון מצות לולב מחייבת ברכה, כיון שהוא ניטל בו בגבולין מן התורה.
אבל מכאן ואילך אין מברכים עליו, היות וחיובו בשאר הימים הוא רק מכח "מצות זקנים", שתיקן רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו כזכר למקדש.
ורבי יצחק אמר: כל יומא הוא מצות זקנים.
ותמהינן: וכי אפילו יום ראשון לדברי רבי יצחק הוא רק מדרבנן?
והא קיימא לן דיום ראשון, מצות לולב היא מדאורייתא בגבולין!
ומשנינן: אימא הכי אמר רבי יצחק: כל שאר הימים לולב מצותו היא מצות זקנים, בר חוץ מיום ראשון, שאז מצותו היא מן התורה.
ותמהינן על התירוץ הזה: אי הכי, דברי רבי יצחק היינו הם כמו דבריו דרבי יהושע בן לוי, ובמה הוא נחלק עליו!
ומשנינן: אכן לא נחלק רבי יצחק על רבי יהושע בן לוי. ואימא: וכן אמר רבי יצחק.
וממשיכה הגמרא: ואף רב סבר: כל שבעה מצות לולב לברכה, אף על גב שחיובו הוא רק מדרבנן.
ויש לנו ללמוד זאת ממה דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך עליו, על אף שמצות הדלקת נר חנוכה היא רק מדרבנן.
ומכאן יש לנו ללמוד שהוא הדין לפי רב, שצריך לברך על הלולב כל שבעה.
רבי ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה דולק בפתח הבית של ישראל אחר, והוא לא הדליק בביתו - צריך לברך על הראיה הראשונה.
והוינן בה: מאי מברך על הראיה?
אמר רב יהודה: יום ראשון, המדליק - מברך שלש, על ההדלקה, על הנסים ושהחיינו. ואילו הרואה שאינו מדליק - מברך שתים, על הנסים ושהחיינו.
מכאן ואילך, מדליק מברך שתים, להדליק ושעשה נסים, ורואה מברך אחת, שעשה נסים בלבד.
ועתה דנה בחיוב הברכה של נר חנוכה:
ומאי מברך - ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה. והיכן צונו זאת בתורה, והרי כל החיוב של הדלקת הנר הוא מדרבנן!?
מהאמור בפרשת שופטים [דברים פרק יז]:
"ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך.
על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין או שמאל".
ורב נחמן בר יצחק אמר מהכא: [דברים לב] "שאל אביך ויגדך".
רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיא, שכך אמר רב במפורש, ואין צורך ללמוד זאת מדבריו בנר חנוכה: כל שבעה מצות לולב.
תנו רבנן: העושה סוכה לעצמו, אומר: ברוך שהחיינו כו'.
נכנס לישב בה, אומר: ברוך אשר קדשנו כו'.
היתה הסוכה עשויה ועומדת, אם יכול לחדש בה בעשייתה דבר לפני החג, מחדש, ומברך על העשיה המחודשת לפני החג, ברכת שהחיינו.
אם לאו - לכשיכנס לישב בה, מברך שתים, לישב בסוכה ושהחיינו.
אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא דקאמר להו לכולהו, לברכת לישב בסוכה ושהחיינו, אכסא דקדושא על כוס הקידוש.
תנו רבנן: היו לפניו מצות הרבה, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות.
רבי יהודה אומר: מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה.
אמר רבי זירא, ואיתימא רבי חנינא בר פפא: הלכתא כרבי יהודה.
ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא: מאי טעמא דרבי יהודה?
למד זאת מדכתיב [תהלים סח] "ברוך ה' יום יום".
וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו?
אלא בא הכתוב לומר לך: בכל יום ויום - תן לו ברכות מעין ברכותיו. בשבת יש לברך ברכות של שבת, וביום טוב ברכות של יום טוב, ולהזכיר בהן מעין המאורע של יום טוב, וביום חול ברכות חול.
הכא נמי בכל דבר ודבר של מצוה - תן לו מעין ברכותיו.
ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.
הערות
[1] כתב רש"י שאנו מברכים גם על לולב כל שבעה, אע"ג שהוא רק מדרבנן, כמו שאנו מברכים על נר חנוכה ומגילה, כי רב ושמואל סוברים כך בלולב, ורבין בשם רבי יוחנן גם אמר כך.
אמר רב יהודה אמר שמואל לולב ז'. פי' צריך לברך עליו כל שבעה. אבל סוכה סגי לה בחד יומא. רב' בר בר חנה אמר סוכה צריכה ברכה כל ז'. ולולב ביום אחד. ורב דימי ורבין תרוייהו משמא דר' יוחנן תרוייהו כרבה בר בר חנה קיימי בסוכה ומותיבנן עליה דר' יוחנן מהא מתניתא דקתני לולב ז' וסוכה יום אחד ומשני לולב שבעה בזמן שבהמ"ק קיים. לולב יום אחד האידנא.
סוכה תנאי היא דתניא תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכמים אומרים אין מברך עליהן אלא שחרית בלבד ור' יוחנן דאמר כרבי. ואע"ג דאמר רבה בר בר חנה הלכה כחכמים לא עביד עובדא כשמעתיה אלא כל אימת דמנח להו מברך.
רבנן דבי רב אשי כל אימת דהוו משמש בהו מברכי אמר רב יהודה אמר שמואל מצות לולב כל ז' ואף רב סבר מצות לולב כל ז'.
דאמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך ביום ראשון המדליק מברך ג' והרואה מברך ב' כו'. וריב"ל אמר יום ראשון מצות לולב מיכן ואילך מצות זקנים וכן א"ר יצחק:
ת"ר העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו. נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה. היתה עשויה אם יכול לחדש בה דבר מברך אחת מיד שהחיינו. ואם לאו לכשיכנוס בה מברך שתים אמר רב אשי רב כהנא מסדר להו לכולהו הני ברכתא אכסא דקידושא.
ת"ר היו לפניו מצות הרבה אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות. ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת מדכתיב ברוך ה' יום יום כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו כלומר אם היא שבת מברך ברכת שבת. ואם י"ט הוא מברך ברכת י"ט הכא נמי כל מצוה ומצוה תן לו ברכתה בפ"ע והלכתא כר' יהודה א"ר זירא [לא] כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת הקב"ה כלי מלא מחזיק שנאמר והיה אם שמוע תשמע ריקן אינו מחזיק שנאמר ואם יפנה לבבך ולא תשמע כלומר אם הוא פנוי לא תשמע.
והא דאמרינן תנאי היא דתניא תפילין וכו׳ הוה משמע לכאורה דרבי יוחנן דאמר סוכה ז׳ כרבי דאמר תפילין כ״ז שמניחן ושמואל דאמר בסוכה יום א׳ כרבנן דאמרי תפילין אינו מברך אלא שחרית בלבד וכי היכי דלרבנן סגי בברכה אחת לכל הנחות שביום הכי נמי סגי ברכה אחת לסוכה של שבעה דכיון דלא מפסקי לילות מימים כלהו כחד יומא אריכתא נינהו ומה שמברך בתפילין בכל יום ויום משום דאיכא הפסקת לילות בנתיים דקסבר לילה לאו זמן תפילין דאי לא בברכ׳ יום ראשון סגי דומיא דסוכה ואם כן טעמא דרבנן דתפילין דלאו כהלכתא דהא קי״ל בתפילין דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן ואשתכח דליכא הפסקת לילות ולמה מברך עליהם לא הי״ל לחזור ולברך עליהם אלא כשהפסיק שבת או מועד בנתיים שאינו זמן תפילין. וי״ל דמ״מ כיון דאין מורין להניח תפילין לכתחלה בלילה הפסקה חשיב אבל יותר נראה לומר דרבנן דתפילין סברי דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן והא דמברכי כל שחרית משום דסברי לה כרבי יוחנן דסוכה ז׳ אע״ג דליכא הפסקת לילות משום שנתערטל ממנה וחזר ונתלבש בה אלא דקסברי דכל ליומיה מיהת לא בעי אלא ברכה אחת וחליצת תפילין שבנתים אינו ערטול מצוה והפסק דיו שיחזיר לברך עליו כל שחרית שבא אחר חליצה והיסח הדעת לגמרי והשתא דרבי יוחנן בין כרבי בין כרבנן. ודשמואל דלא כחד מינייהו אלא כאידך תנא דסבר דסוכה יום אחד דאותבינא מיניה לר׳ יוחנן ועליה אמרי׳ תנאי הוא ויש כיוצא בזה בתלמוד וחדא מינייהו בפרק נגמר הדין בפלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מלתא היא דאוקימנא כתנאי דתניא ציפן זהב וכו׳ דלא כחד תנאי דההיא מתניתא דרשב״ג אלא חד מתנאי דרבנן דאידך מתניתא דאמר לאומן עשה לי נרתק של תפילין דאותיבנא מיניה התם כדפריק במסכת גיטין בס״ד:
והא דאמרי׳ אמר רב יוסף נקוט דרבה בר חנא בידך דכלהו אמוראי קיימי כותיה בסוכה תמיהא מלתא דהא בסוכה שפיר מודו רבין ורבה בר חנא ואלו בלולב פליגי ליכא למפסק כותיה משום דמודו ליה בסוכה דהאי לאו טעמא הוא כלל. והנכון דהכא לאו למפסק הלכתא בין רבה בר חנא ורבין דלא אתינן אלא למפסק בין שמואל ור״י דאע״ג דקי״ל דשמואל ור״י הלכה כרבי יוחנן אלו איפליגו אמוראי אליבא דרבי יוחנן ולא איפליגו אדשמואל לא שבקינן דשמואל דהוא ודאי משום דרבי יוחנן דהוי ספק ולהכי קאמר רב יוסף ואע״ג דאיפליגו הני אמוראי בדרבי יוחנן בלולב כיון דכלהו מודו בדר׳ יוחנן גבי סוכה הלכתא כרבי יוחנן בסוכה מיהת אבל לא בלולב דהא אמוראי פליגי בדר׳ יוחנן ועוד דסוגיין כשמואל כדכתיבנא לעיל. והא דנקט רב יוסף דרבה בר חנא טפי מדרבין משום דלרבה בר חנא אייתי תלמודא למפלגא אדשמואל ואידך לסייעתא דידיה או למפלג עליה בלולב אייתינהו תלמודא ואסיקנא דאביי פסיק הלכתא כר׳ בתפילין ורבא דפסק כרבנן הדר ביה ועביד כרבי:
ואמר מר זוטרא חזינא ליה לר״פ דכל אימת דמנח להו מברך עלייהו וכיון שכן הלכתא כרבי והא דאמרי׳ רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי מברכי מסתבר לי דהיינו היכא דאסחו דעתייהו מיניהו לדברים בטלים דכי הדרי לשמושי בהו ולמיתב בהו דעתייהו הדרי ומברכי דהויא להו כהנחה והיינו לדידהו דזריזי בהו טובא מהסח הדעת ולדידהו הוי הפסק אבל לדידן מסתיין בשעת הנחה כר׳ וכאידך רבנן וי״א שחייב לברך כ״ז שמשמש בהם ואינו נראה נכון מיהו אם שכח והניחן בלא ברכה ממשמש בהו ומברך:
העושה סוכה לעצמו אומר זמן. פי׳ בשעשאה תוך שלשים יום לחג דחיילא עליה חובת סוכה אבל לא קודם שלשים יום כדאיתא בפ״ק דפסחים לענין בעור וכן דעת מורי נר״ו. ומאי דאמרינן היתה עשויה ועומדת היינו אפי׳ בשהיתה עומדת ועשויה מקודם שלשים יום לשם החג ממש שלא בירך עליה ולא כמו שפי׳ שהיתה עשויה שלא לשם החג אלא לשם צל בלבד ודכ״ע אין לו לברך בשעת עשית לולב וסוכה אלא זמן אבל לא ברכת המצות לברך אקב״ו לעשות סוכה או לולב דהכי אסיקנא במנחות פרק התכלת שכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון אלו וכגון ציצית ותפילין אינו מברך ברכת המצות בעשייתן אלא זמן בלחוד:
היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר. פי׳ בסכך או בדפנות הצריכות לה לעכב מברך מיד שהחיינו ושוב אינו מברך אותו בכניסת ליל החג שכבר בירך זמן מדין סוכה בשעת מעשה:
ואם לאו לכשנכנס בה מברך שתים. פי׳ ברכת לישב בסוכה וברכת שהחיינו שעל הסוכה:
אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר ליה כלהו אכסא י״מ דלתנא דמתניתא כל שלא בירך זמן בשעת מעשה שמברך אותו בשעת כניס׳ זמן זה עולה לו אף לרגל ורב אשי אשמעי׳ דרב כהנא אינו מברך זמן כלל בשעת עשיית סוכה ולא בשעת עשיית לולב אלא זמן דסוכה מנח ליה עד ליל סוכות שמקדש על הכוס ומסדר עליו ברכת הסוכה והזמן שעולה לשניהם וכן בלולב מסדר הזמן בשעת נטילה עם ברכת הנטיל׳ והכין כתבו רובא דרבנן ז״ל ועמא דבר כותייהו שלא לברך זמן בשעת מעשה סוכה ולולב ולא מחוור דהא תנאי קפדי לברך זמן בשעת מעשה כדקתני בהדיא העושה סוכה העושה לולב מברך שהחיינו וקתני נמי אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד דחייב לברך זמן מיד היכי שביק ליה עד שעת כניסה אלא ודאי דלתנא דמתני׳ בשעת מעשה מברך זמן על הסוכה ועל הלולב וכשנכנס בה ליל החג חייב לומר זמן אחר קודם או לאחר מכאן על הכוס מדין הרגל ואין זה יוצא בזמן של סוכה כלל. ואתא רב אשי ואמר שיכול הוא לפטור עצמו עכשיו בזמן א׳ כיון ששניהם באין עליו בליל החג והוא שיסדר ברכת הסמוכה על הכוס לאחר קדוש ויאמר אח״כ זמן ויעלה לו זמן לסוכה ולחג אבל לא בא רב אשי לפטור מזמן שבשעת מעשה ודכ״ע כל שבירך על הסוכה או על הלולב זמן בשעת מעשה שוב אין לומר עליהם זמן אלא שאומר זמן בשעת קדוש מדין החג והרוצה לצאת ידי שתיהן כשעושה סוכה לעצמו מברך זמן ואח״כ מסדר ברכת לישב וזמן על הכוס ועושה לולבו ע״י אחרים כדי שלא יתחייב עליו לומר זמן בשעת מעשה וכן ראוי לעשות וכך מצאתי בשם רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל:
העושה לולב לעצמו ר"ל שאוגדו ומתקנו מערב יום טוב לאחר שאגדו ותקנו מברך שהחיינו אע"פ שלא חל עדיין זמן חיובו הואיל ולצורך חיוב הוא נעשה נטלו משחל זמן חיובו לצאת בו מברך על נטילת לולב ואע"פ שבירך ביום ראשון מברך עליו כל שבעה ואינו מברך שהחיינו בשעת נטילתו אף ביום ראשון הואיל וברכו בשעת עשייתו הא אם לא בירך שהחיינו בשעת עשייתו מברכו בנטילת יום ראשון אבל לא כל שבעה ובזמן הזה מברכין אותו אף ביום שני שהרי תורת ראשון עליו:
וכן העושה סוכה לעצמו מערב יום טוב אע"פ שלא חל זמן חיובה עדיין לאחר שעשאה לעצמו למצותו מברך זמן נכנס לישב בה משנכנס זמן חיובה מברך לישב בסוכה וי"מ בה קודם שישב ומשום עובר לעשייתה ואין צורך בכך שאף לאחר ישיבתה נמשכת מצותה הרבה ואין ענין לישב אלא לקבוע ישיבה לשם כענין ותשבו בקדש ומברך לישב בסוכה כל שבעה כמו שביארנו ולא עוד אלא אף כל זמן שנכנס לישב בה אפי' ביום אחד מברך כענין האמור בתפילין שכל זמן שמניחן מברך עליהן ר"ל שאם הניחן שחרית ובירך וחלצן וחזר והניחן מברך עליהן וכן כל היום וסוכה כל שבעה הרי היא כתפילין ליום אחד ויש מפריזין על מדותיהם לומר שאפי' לא יצא אלא להביא לחם או יין או פירות כשחוזר ונכנס מברך כדרך תפילין שאפי' חלץ ליכנס לבית הכסא שדעתו להניחם מיד כשחוזר ומניחם חוזר ומברך וכן בציצית ואין הדברים נראין שאין יציאה זו חשובה הפסק ואין זה אלא כטול ברוך שמאחר שהוא צורך המוציא אינו חוזר ומברך ודוגמתו בתפלין משמושו בהם בכל שעה על הדרך שאמרו חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה ואפי' מצאם שמתחילים להשמט והולמן בעצמו שלא ישמטו אינו צריך לברך שאין הלכה כדברי האומר כל אימת דממשמשי מברכי הא כל שיצא לעסקיו או לאיזה ענין חוזר ומברך אבל שהחיינו אינו מברך כלל אף ביום ראשון הואיל וברכו בשעת עשייה ואם לא ברכו בשעת עשייה מברכו ביום ראשון ושני בקדוש הלילה שהשני כראשון ושמא תאמר ברכו בשעת עשייה יחזור ויברך בקדוש מחמת יום טוב אפשר מאחר שעיקר יום טוב משום סוכה ונפטר מחמת הסוכה אינו חוזר וניעור מחמת היום טוב הא אם לא בירך בשעת עשייה מברכו בקדוש ואפילו לא אכל בסוכה כגון שירדו גשמים או שהיה חולה מברכו בביתו מחמת יום טוב וכשיאכל בסוכה מברך זמן מחמת הסוכה אפי' ביום ואפי' התחיל בה בחולו של מועד:
סוכה שהיתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד שהחיינו שחדושו כעשייתו ואם לאו לכשיכנס בה מברך שתים לישב בסוכה ושהחיינו והוזכר על מקצת חכמים שהיו מסדרין אותם על כוס הקידוש ולא היו מברכים בשעת עשייה וכן המנהג:
בתלמוד המערב אמרו באחרון של ברכות העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה עשאה לאחר מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה לשמה נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה העושה לולב לעצמו מברך אקב"ו לעשות לולב עשאו לאחר מברך אקב"ו לעשות לולב לשמו כשנוטלו מברך על נטילת לולב כשמניחו אומר שהחיינו העושה מזוזה לעצמו מברך אקב"ו לעשות מזוזה עשאה לאחר מברך אקב"ו לעשות מזוזה לשמה כשקובעה אומר ברוך אקב"ו לקבוע מזוזה ואין הלכה כדברים אלו שהרי אמרו במסכת מנחות פרק תכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצותה מברך על עשייתה כגון מילה אבל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון תפילין אינו מברך על עשייתה ומעתה ציצית לדעת האומר חובת מנא היא הרי עשייתה גמר מצותה ומברך על העשייה אבל לדעת האומר חובת גברא אין מברך על עשייתה ובברכת שהחיינו מיהא נראה מדברי גדולי המחברים שאף העושה לעצמו שופר או מצה או מגילה או ציצית וכיוצא באלו מברך זמן ואף בברייתא מצאנוה כן בהדיא בעושה ציצית או תפילין וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן אלא במצוה שיש בעשייתה קצת הנאה כסוכה ולולב שיש בהם הרחבת הלב לעושיהן אבל עשיית מצה ושופר ומגילה אין בעשייתן הנאה אלא טורח יתר והדברים רופפים:
מי שהיו לפניו מצות הרבה והוא בא לעשותן כאחת כגון להתעטף בציצית ולהניח תפלין ולישב בסוכה וליטול לולב וכיוצא באלו אינו רשאי לכלול את כולן בברכה אחת כגון שיאמר אקב"ו על המצות או על מצות אלו אלא צריך לברך על כל אחת בפני עצמה כך דרשו רבותינו ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו כלומר אם שבת שבת ואם יו"ט יו"ט ואם ר"ח ר"ח כך כל מין ומין ותן לו מעין ברכותיו וכן כל מצוה ומצוה צריך לברך על כל אחת ואחת ואע"פ שבששי של ברכות אמרוה בפירות הארץ כגון קשואין ודלועין ודומיהם שמברך עליהם בורא פרי האדמה ובירקות שהם נבלעות בארץ כגון כרוב וסילקא או כרתי ודומיהם אמרו חכמים גם כן שמברך עליהם בורא פרי האדמה ור' יהודה אומר בורא מיני דשאים ומפני שהוא מצריך בהם ברכה מיוחדת ומטעם כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו ואין הלכה כר' יהודה אלא כרבנן ונמצא שאין אנו הולכים אחר טעם זה בזו פירות הארץ וירקות כעין דבר אחד הם ודי להם בברכה אחת אבל מצות אלו כל אחת ואחת מצוה בפני עצמה היא וצריך ברכה לכל אחת ואחת ומה שנתגלגל כאן בענין ברכות נר חנוכה כבר ביארנוהו במקומו ודברים פשוטים הם:
תנאי היא דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי ר' וחכ"א אין מברך עליהן אלא שחרית בלבד פי' וכך הם כל שבעת ימי הסוכה כיון דלא מיפסקי לילות ביום אחד של תפילין ור' יוחנן דלא כרבנן אלא כר' וכי היכי דבתפילין מברך עליהן כל זמן שחוצצין ומניחן הם הכי בסוכה כל זמן שיוצאין ונכנסין ואפילו כמה פעמים ביום והאי דקאמר ר' יוחנן סוכה שבעה לאו למימרא דבכל יומא ברכה חדא ותו לא אלא ה"ק בכל השבעה נוהגת הברכה ולאפוקי משמואל דאמר יומא ותו לא ומיהו בכל שעה שנכנס ויוצא מכי נכנס חייב לברך כתפילין אליבא דר':
המדליק נר חנוכה חייב לברך אי קשיא כיון דמברכין אמצוה דרבנן למה אין מברכין על הדמאי דתנן בפ"א דתרומה חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומ' האלם והשיכור והערום כו' וטעמא לא משום שחייב לברך על הפרשת תרומ' וערום לא מצי לברוכי ובפ"א דדמאי תנן ומפרישין אותו ערום ומפרש בירושלמי לפי שאין צריך ברכה חשיב' י"ל בדמאי הקילו מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הן:
תוס' בד"ה העושה סוכה לעצמו כו' עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה לשמה עכ"ל מהרש"ל הגיה לשמו ולא ידענא טעם שיתכוין האחר לשמו וי"ל לר"א דפוסל סוכה שאולה מש"ה הוצרך האחר לעשותה לשם מי שיושב בה וברא"ש הביא הירושלמי בע"א עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך על עשיית סוכה עכ"ל ולפי זה יש טעם בחילוק הברכה כמו שכתבו המפרשים בפ"ק דפסחים דכל המצוה הנעשית ע"י אחר הכל מודים שאותו אחר מברך בעל כדאמרינן התם גבי מילה לא סגיא דלאו איהו מהיל ויש לפרש הירושל' לגיר' התוס' שלפנינו דסוכה לשמה בעינן לב"ש כדאמרינן בפרק קמא ואם הוא לעצמו עושה הסוכה אין צריך לומר בברכה דעושה לשמה דמעשיו שיושב בה ומברך לישב בסוכה מוכיחין שפיר דעשאה לשמה אבל אם עשאה לאחר אין כאן מעשים מוכיחים ולהכי צ"ל בברכה כך דעשאה לשמה ודו"ק:
בד"ה העושה כו' ודאמרינן בהרואה כו' כתב רב שרירא כו' דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה כו' עכ"ל ר"ל דבהך מלתא דרב שרירא יתיישבו כל הקושיות לבר מהך דפדיון הבן ועיין בר"ן שתירץ בזה דפדיון הבן נמי מזמן לזמן קאתי וק"ל:
בד"ה הרואה נר של חנוכה כו' דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך עכ"ל מפי' מהרש"ל דלעשות ברכה אחרת שאין העושה מברך זה לא יתכן וברכת שהחיינו לק"מ אע"פ שעושה כו' כי אין שייך שהחיינו היכא דלא שייך ברכה אחרת ועוד כו' עכ"ל ודאי דמצינו ברכת שהחיינו שפיר בלאו ברכה אחרת וכגון ברואה חבירו לאחר ל' יום גם לא ידענא מאי קשיא ליה משהחיינו דהא באחר הרואה קיימינן ודומיא דהכי אפילו אחר העושה אינו מברך שהחיינו אלא בעושה לעצמו וק"ל:
ברוך ה' יום יום כו'. בכל יום תן לו מעין ברכותיו כו' כל הסוגיא מפורש פרק כיצד מברכין:
גמ' ר' ירמיה אמר הרואה נר חנוכה וכו' כצ"ל והא דכתוב בספרים דידיה אמר ט"ס הוא:
שם מאי מברך אמר רב יהודה כו' נ"ל דלא גרסי' מאי מברך הכא דאין כאן מקומו וק"ל וכן בשבת פ' במה מדליקין ליתיה:
רש"י ד"ה הרואה נר חנוכה וכו' צריך לברך על הראשונה פי' על הנרות שרואה בראשונה:
תוס' ד"ה העושה סוכה לעצמו וכו' ואיכא תנא דתני בירושלמי וכו' עשאה לאחר מברך לעשות סוכה לשמה כן הגי' בספרים שלנו בתוס' אבל הרא"ש כתב בשם הירושלמי עשאה לאחר מברך על עשיית סוכה:
ד"ה דכל אימת דמשמשי מברכי וכו' עד או להניח וכו' כדאיתא בהקומץ רבה דהכא הרי מונחים ועומדים וכו' ר"ל דהואיל ומונחים ועומדים לא שייך לברך לשמור את חקיו דברכה זו לא שייכא אלא בשעת הסילוק:
ד"ה חרואה נר חנוכה כו' ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן וכו' ר"ל דבשלמא בנר חנוכה דהמדליק שהוא העושה בעצמו מברך להדליק וגם שעשה נסים תקנו שהרואה יברך אחת מהן דהיינו שעשה נסים אבל בסוכה דאין העושה מברך כ"א לישב בסוכה וברואה לא שייכא ברכה זו א"כ נצטרך לתקן ברכה חדשה שאינה בעושה וזה אין שייך וכן בלולב ובשאר המצות ואין להקשות דלתקן שיברך הרואה שהחיינו שאין ברכת שהחיינו ברכה על המצוה בעצמו אלא על הזמן ואינה אלא צירוף לברכת המצוה וק"ל:
גמ' נכנס לישב בה אומר לישב בסוכה כו' כצ"ל:
שם מאי ממעט זמן אימא ממעט נס נס כל יומא איתיה כל זה נמחק ונ"ב בס"א אינו וכן נ"ל כי אין כאן מקומו:
רש"י בד"ה הרואה נר חנוכה כו' צריך לברך הס"ד ואח"כ מה"ד על הראשונה מברך שתים כו' והד"א ונ"ב כך הוא נקוד בס"א אבל יכול להיות ג"כ (להיות) לברך על הראשונה פי' אותה שראה בראשונה וק"ל:
תוס' בד"ה העושה סוכה לעצמו כו' עליה שמחה כו' נ"ב ומילה צערא דינוקא וק"ל:
בסה"ד דאתי מזמן לזמן נ"ב ופסק מהרא"י בתה"ד דדברי רב שרירא ליתא מקמי כל המחברים:
בד"ה הרואה נר של חנוכה כו' שאין העושה מברך נ"ב פי' ולישב בסוכה אין שייך לעשות אפי' רואה אחד שיושב בסוכה כמו שהכא אין שייך לברך להדליק אלא שעשה נסים וא"כ צריכים אנו לעשות ברכה אחרת מה שאין העושה מברך וזה לא יתכן ודו"ק ומברכת שהחיינו לא קשה מידי אע"פ שהעושה מברך בעשיית סוכה לא קשה כי אין שייך שהחיינו היכא דלא שייך ברכה אחרת ודו"ק ועוד העושה נמי יכול לסדר אותה על כוס של קידוש ודו"ק. (עיין במהרש"א):
גמרא וריב"ל אמר כו' מכאן ואילך מצות זקנים. עמש"כ בס"ד במ"ר במדבר פי"ד אות טו במ"ק:
שם דאר"ח בר אשי אמר רב כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה כאן בזמן בהמ"ק דמדאורייתא היא. כצ"ל:
רש"י ד"ה על הראשונה. ב"ת אלו שייכים לסה"ד דלעיל ומה"ד
מברך שתים ועי' מהרש"ל:
[רש"י ד"ה כל יום כו' של חול מעין של חול. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל של חדש מעין של חדש] :
(מו א) מכאן ואילך מצות זקנים.—פירש"י דחוק כמובן. אבל העיקר דמצות זקנים היינו שמברך "אקב"ו על מצות זקנים", כמבואר בירוש' פ"ג ה"ד (וכבר העיר ע"ז בק"ע שם).
בגמ' - העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו. לר"י שסובר לולב צריך אגד יש דין עשיה בשעה שמאגדים את המינים ביחד, ובשעה זו מברכים. ברם לפי רבנן שסוברים לולב אינו צריך אגד, ודין האגד הוא מטעם זה קלי ואנוהו, מדוע נחשב כשעת עשיית הלולב, הא לכאורה אין באגד שלהם דין עשייה. וניתן לומר דר"ל דשעת קניית הלולב נחשבת שעה הראויה לברכה.
ברם מסתבר כי גם לרבנן נחשבת שעת האגד לשעת עשיית החפצא של מצוה דשייך לברך בשעתה. והוא ע"פ מה שכבר הבאנו פעמים רבות בשם הגר"ח זצוק"ל דלרבנן נמי חל האגד בעצם הנטילה להשוותה מצוה מעולה ומיוחדת. וראייתו משיטת המרדכי וש"ע דמקיימים מצות האגד דוקא בקשר של קיימא (והשרשרות שמשתמשים בהן בימינו אינן קשר של קיימא וצריכים לקשר את המינים דוקא בקשר של קיימא.21 אין הקשר של קיימא נוי בעלמא, אלא חל לצרף המינים אהדדי המהווים חפצא אחד של מצוה שנוטלים בנטילה אחת. האגד הוא חלות בעצם מעשה המצוה ואינו רק סתם נוי והדור מצוה, לפיכך ראויה שעת עשיית האגד לברכה22.
שם. רש"י ד"ה העושה וז"ל בערב יום טוב עכ"ל. לכאורה דברי רש"י מיותרים כי מ"ל ערב יו"ט מיום אחר. ונראה שרש"י נתכוין להוציא משקדש היום. הטעם לכך, דמאחר שכבר נתחייבו בנטילת הלולב אין לברך שהחיינו על העשייה אלא על הנטילה. ובנוגע לעשייה לפני החג מסתבר שבתוך ל' יום שלפני החג מברכים שהחיינו על עשיית הלולב, כי עד ל' יום לפני החג קיים צרוף לחג אבל לא לפני כן.
שם. תוס' ד"ה העושה סוכה לעצמו. וז"ל ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה לשמו עכ"ל. ועיין בגר"א דמוחק גירסא זו. וכתב המהרש"א, וז"ל - דסוכה לשמה בעינן לב"ש כדאמרינן בפ"ק ואם הוא לעצמו עושה הסוכה אין צ"ל בברכה דעושה לשמה דמעשיו שיושב בה ומברך לישב בסוכה מוכיחין שפיר דעשאה לשמה אבל אם עשאה לאחר אין כאן מעשים מוכיחים ולהכי צ"ל בברכה כך דעשאה לשמה, ודו"ק. וצ"ע, דהא קיי"ל כב"ה דלא בעי לשמה.
ויתכן, דאף דקיי"ל כב"ה דל"צ לשמה בסוכה, היינו בנוגע לקיום המצוה דגם סוכה ישנה כשרה בלי עשייה לשמה, ברם לגבי ברכה בשעת עשיית סוכה אם עשאה סתמא, מכיון שאין בה חלות שם חפצא של סוכה לחג, אין לברך על עשייתה - שהרי אין לסוכה חלות שם מצוה אא"כ יעשנה לשמה, דאז יש מצוה לברך על עשייתה, וצ"ע.
שם. תוס' ד"ה העושה סוכה לעצמו מברך וכו'. לתוס' בתי' הראשון רק במצוות שיש בהן שמחה מברכים שהחיינו, ואין מברכין שהחיינו על הלל דאינו שייך לשמחה. לעומת זה הרמב"ן בסה"מ שרש ראשון סובר דהלל הוי קיום שמחה. ונראה דלרמב"ן הא דאין מברכין שהחיינו על הלל הוא משום דמאחר דהלל קיום שמחה הוא, א"כ כשם שאין מברכין שהחיינו על המצוה של שמחת יו"ט כי היא נכללת בשהחיינו על קדהו"י, כמו"כ אין לברך שהחיינו על מצות ההלל דנכללת בכלל השהחיינו של שמחת יו"ט וקדהו"י. ואולי זוהי כוונת התוס' בתירוצם, דעל מצוה שיש בו שמחה מברכין, והלל בכלל קדוה"י ונפטר על ידי הברכה של קדהו"י, וצ"ע.
אליבא דתוס' מברכים שהחיינו על פדיון הבן משום דיש בו שמחה. וצ"ע איזו שמחה יש בפדה"ב. ונראה דהשמחה היא במה שזכה לבן בר קיימא, אך דצריך לצרף הברכה מחמת שמחה זו למצוה שעושה עם בנו, וזהו פדיון הבן. ברם עיקר הברכה היא על השמחה שזכה לבן בר קיימא. עיין בש"ך יו"ד רס"ה שמביא שיטה דאפי' במילה בעינן שהחיינו, אלא שברכת השהחיינו של פדה"ב פוטרתו. ויש להבין ביסוד הדבר שתפטור ברכת השהחיינו של פדה"ב את ברכת השהחיינו של מילה. ולפי הנ"ל י"ל, דשיטה זו סוברת דשתיהן הוו ברכות על השמחה שזכה לבן, אלא שצריך לברך בצרוף למצוה שעושה עם הוולד, ומשום כך פוטרת ברכת השהחיינו של פדה"ב את השהחיינו של מילה, עיי"ש.
ולבסוף מביאים התוס' את שיטת ר' שרירא גאון דאין מברכין שהחיינו בקונה כלים חדשים דלא הוי מזמן לזמן דדוקא על דבר הבא מזמן לזמן מברכין. אבל שיטתו שלא כיתר הראשונים, דלשאר הראשונים יש שתי הלכות בשהחיינו - דין ברכה של שמחה כשקונה כלים חדשים, ודין ברכה על מצוה הבאה מזמן לזמן. המנהג הוא לברך את השהחיינו במצוות עובר לעשייתן, דמין ברכת המצוה היא, ואינה סתם ברכה של שמחה, ועיין להלן בשיטת הרמב"ם.
שם. ברכת שהחיינו לרמב"ם. עיין ברמב"ם (פי"א מברכות הל"ט - י') שפוסק שמברכים שהחיינו בג' אופנים: א) במצוה הבאה מזמן לזמן כמו שופר, סוכה ולולב: ב) כשקונה חפצא של מצוה כגון הקונה ציצית, תפילין, מזוזה ומעקה: ג) במצוה שאינה תדירה כגון מילת בנו ופדיון הבן.
ויש לחקור בברכת שהחיינו במצוות - האם היא ברכת שמחה והודאה בעלמא או דלמא דהוי' ברכת המצוה. ונ"מ אם צריכים לברך אותה עובר לעשייתן כברכת המצוה. בדין השני של הרמב"ם - בקניית חפצא של מצוה - ברכת השהחיינו אינה ברכת המצוה אלא ברכה שמחה והודאה בלבד. ברם יל"ע בב' האופנים האחרים.
והנה הרמב"ם פוסק (פ"ג ממילה הל"ג) שאבי הבן מברך שהחיינו אחרי המילה. לעומת זאת בפדיון הבן (פי"א מבכורים הל"ה) פוסק הרמב"ם שאבי הבן מברך שהחיינו לפני הפדיון. וצ"ע מ"ש מילה מפדיון הבן.
ונ"ל, שבפדיון הבן סובר הרמב"ם כי ברכת שהחיינו ברכת המצוה היא ולפיכך מברך אותה לפני מעשה הפדיון מדין עובר לעשייתן. ברם במילה דעתו שברכת שהחיינו היא על חלות השם בן ברית שחל בתינוק, והואיל ואינה ברכה על מעשה המצוה לכן מברך האב את הברכה דוקא אחרי המילה. ונראה להוסיף, שבפדיון הבן לא חל בגברא של הבן חלות שם בן פדוי. לפיכך אין שייך לברך בו על חלות שם גברא כמו שמברכים על חלות שם מהול שחל בתינוק מחמת המילה. אך מנוסחת הגאונים מאי בעית טפי הבן או הכסף - משמע שיש חלות שם פדוי בגברא של הבן, וצ"ע בזה.
ועיין בפסחים (קכא:) דאיבעיא להו מי מברך שהחיינו בפדיון הבן האם המברך הוא הכהן דקמטי הנאה לידיה או"ד דאבי הבן מברך דקא עביד מצוה. ולכאורה אם שהחיינו היא ברכת המצוה, א"כ החובה מוטלת דוקא על האב, וכן היא מסקנת הגמרא שם. ונראה שלצד האבעיא שהכהן מברך, היינו משום דס"ל שהכהן נחשב לבעל המעשה, שאע"פ שהאב מקיים את המצוה, מ"מ החלות מתנות כהונה קובעת את הכהן לבעל המעשה, ולפיכך דוקא הכהן מברך מדין מעשה המצוה. ולמסקנא מי שמקיים את המצוה מברך.
והנה במילה יש ג' ברכות חוץ משהחיינו, עיין ברמב"ם (פ"ג ממילה הל"א - ג), ויש לדון בעצם חלות דיניהן. ונראה שלפי הרמב"ם ברכת "על המילה" חלה כברכה על מעשה המצוה שעושה המוהל ולפיכך מברך אותה המוהל. הברכה השניה "להכניסו בבריתו של א"א" חלה כברכה על קיום המצוה ולפיכך דוקא אבי הבן מברך אותה כי הוא מקיים את המצוה. ברכת "אשר קדש ידיד מבטן" חלה כברכה על חלות השם בן ברית בגברא של הנימול, ולפיכך כל מי שנוכח שם יכול לברך אותה.
שם. תוס' ד"ה נכנס כו' סברא הוא דזמן דידה אע"פ שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קאתי אפילו בלא יו"ט כדאמר לקמן (מז:) דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אוחרא, עכ"ל. התוס' דנים אם ברכת שהחיינו על עשיית סוכה פוטרת את ברכת הזמן בקדוש בליל החג. ומסיקים שפוטרת, והראייה לכך שמברכים זמן בחוה"מ אע"פ שאינו יו"ט. ולכאורה אין משם ראייה, כי בשלמא בחוה"מ יש קדושת רגל, אבל ערב הרגל אינו קדוש כלל, ודלמא הברכה דלפני החג אינה פוטרת את ברכת הזמן משקדש החג.
ונ"ל כי דיון התוס' הוא בהגדרת עצם החלות של ברכת הזמן דקדוש - האם הברכה חלה במיוחד על קדושת היום או שהברכה היא ברכה בעלמא להודות לה' על שהגיענו לזמן הרגל. ונ"מ לברכת הזמן בערב הרגל על עשיית סוכה. אם הברכה דקדוש חלה במיוחד על קדושת היום לא תפטור הברכה בערב הרגל על סוכה - שאינה שייכת לקדושת היום של איסור מלאכה - את ברכת הזמן דקדוש. ברם אם ברכת הזמן דקדוש אינה אלא שבח והודאה על שהגיענו לזמן הרגל - מהראוי שגם ברכת הזמן הנאמרת מחמת סוכה או לולב תפטור את ברכת הזמן דקדוש, שהרי סוכ"ס באות שתיהן להודות על שהגיענו לזמן סוכות.
הראייה של תוס' הוא מחוה"מ, כי בחוה"מ ליכא קדושת היום של איסור מלאכה ועכ"ז מברכים בו את ברכת הזמן. מוכח מכאן שאין הברכה חלה דוקא על קדושת היום של מלאכה אלא חלה כברכת הודאה בכלל על שהגיענו לזמן הרגל. א"כ י"ל כי גם הברכה על לולב וסוכה בערב הרגל פוטרת את ברכת הזמן של קדוש היום, שהרי ברכת הזמן על לולב כוללת הודאה בכלל להקב"ה שהגיענו לזמן הרגל.
בקדוש בליל שני של סוכות שיטת הרא"ש (בפרק לולב וערבה, אות ד') היא לשנות את סדר הברכות ולברך מקודם את ברכת הזמן ואח"כ את ברכת הסוכה - וכן פוסק המחבר (סי' תרס"א). סברתם, כי כבר יצא ידי חובת ברכת הזמן על הסוכה בברכת הזמן בליל הראשון בעת שקדש על היין "דלא גרע מעשייה". ויש לתמוה עליהם, לפי התוס' שברכת הזמן שמברכים על עשיית הסוכה בעלמא פוטרת את הזמן עבור החג, כי מאחר שברך בקדוש דליל הראשון את ברכת הזמן על הסוכה ויצא בה כמי שברך על העשייה תפטור הברכה גם את ברכת הזמן דיו"ט שני מחמת קדושת היום - דכשם שהועילה הברכה ההיא עבור הזמן דסוכה, להני' גם עבור הזמן של החג דמ"ש מעשייה דעלמא, וצ"ע23.
שם. תוס' ד"ה דכל כו' ולא אתפרש מאי הוא מברך אם מברכין לשמור את חוקיו כמו שמברכין בתר דמסלקין תפלתו או להניח כמו שמברכין בשעת הנחה כו' דהכא הרי מונחין ועומדין וכו'. יש להבין מה הספק בתוס'. ועוד יש לתמוה על המילים "דהכא הרי מונחין ועומדין" האם הן הסבר לברך את ברכת להניח או שלא לברך את ברכת להניח24. ועוד צ"ע, מהו היסוד של ברכת לשמור חוקיו.
ונ"ל כי תפילין מחייבים בהנהגת קדושה, ואיסור היסח הדעת מתפילין יסודו בקדושת התפילין ובמחייב של הנהגת קדושה החל על הלובשן. וכן איתא ברמב"ם (פ"ד מתפילין הלי"ד) וז"ל: חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפי' רגע אחד שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד, עכ"ל, ועיין בכל הלכותיו שם העוסקות בשמירת קדושת התפילין בעת לבישתן. ומסתבר שדין שמירת התפילין הוא יסוד הפטור של תפילין בלילה וגם יסוד האיסור של הנחה בלילה, כי להניח תפילין בלילה נחשב מן התורה לבטול שמירת קדושת התפילין. וסלוק התפילין בסוף היום מפני כניסת הלילה נחשב לקיום מצוה של שמירת תפילין. ועל זה נתקנה ברכת לשמור חוקיו - על הקיום של שמירת התפילין והנהגת קדושת התפילין. החיוב למשמש בתפילין הוי הלכה במצות שמירת תפילין והנהגה של קדושתן כמצותן. ולפיכך ראוי לברך בשעת משמוש את ברכת לשמור חוקיו כשם שמברכים לשמור חוקיו בסלוק תפילין בכניסת לילה. כ"ז לצד א' בתוס'.
ברם ניתן לומר שיש לו לברך ברכת להניח, וזה משני טעמים:
א) י"ל כשיש היסח הדעת חלה חובת המשמוש. היסח הדעת מתפילין אינו רק איסור כנ"ל ברמב"ם, אלא יותר מזה - בשעת היסח הדעת אין בכלל קיום מצות תפילין. מי שמסיח דעת מתפילין כאלו אינו מניחן. וז"ל הרמב"ם (שם הלכ"ה): קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק וכו'. מי שמסיח דעתו מהתפילין שלובש מסתלקת ממנו מצות התפילין לגמרי הואיל ואין מחשבותיו טהורות ואינו נוהג כחובת קדושת התפילין. וכששוב מכוון את דעתו בתפילין וממשמשן יש הנחת תפילין מחדש וחייב לברך ברכת להניח.
ב) ועוד י"ל, כי ברכת להניח אינה חלה דוקא על המצוה של מעשה הנחת תפילין בראשונה, אלא חלה על קיום המצוה שהתפילין יהיו מונחין עליו, ועקב זה יש לברך ברכת להניח אפי' מאה פעמים ביום כ"ז שהם עליו, אך קיים תנאי שאין מברכים ברכת מצוה בלי מעשה ופעולה, כי כלל גדול בברכות שברכה זקוקה למעשה. משמוש הוא מעשה המצרף את ברכת להניח לקיום המצוה של תפילין המונחין עליו. בשעת היסח הדעת לא בטלה מצות התפילין דאינו אלא איסור ולא הפקעת מצוה. עכ"ז, מאחר דהסיח דעתו הפסיק את הצרוף לברכה שברך בהנחה ראשונה, משום כך מברך אח"כ על המצוה של תפילין שכבר מונחים, והמשמוש הוי המעשה בעבור ברכת המצוה, לפיכך מברך ברכת להניח, ברכה השייכת לקיום של תפילין מונחים עליו.
לפי הנ"ל דברי התוס' "דהכא הרי מונחין ועומדין" ניתנים להתפרש בתרי גווני:
א) התוס' אומרים שמברכים דוקא ברכת להניח כי זו שייכת לקיום של תפילין מונחין ועומדין עליו ולאו דוקא למעשה ההנחה הראשון. וזה מש"כ "דהכא הרי מונחין ועומדין" דהיינו שמברכין ברכת להניח דחלה על הקיום של תפילין מונחין ועומדין עליו ולאו דוקא למעשה ההנחה הראשון.
ב) אין לברך ברכת להניח - אלא לשמור חוקיו - כי ברכת להניח שייכת דוקא למעשה הנחה הראשון ולא לקיום מצוה שהתפילין מונחים עליו. ובכן "הרי מונחין ועומדין" הוי ההסבר לא לברך את ברכת להניח.
שם. רש"י ד"ה הרואה. לרש"י מי שלא הדליק עדיין ורואה נר חנוכה חייב לברך שעשה ניסים ואע"פ שידליק בעצמו אח"כ, וכן משמעות הרמב"ם (פ"ג מחנוכה הל"ד)25. אולם ראשונים אחרים סוברים שברכת הרואה מברך דוקא מי שבכלל לא ידליק בביתו, אבל המדליק בביתו צריך לסדר את כל הברכות בשעת ההדלקה. (עיין שם בהג"מ בשם רבינו שמחה והראבי"ה, ובש"ע סי' תרע"ו סעי' ג').
ונראה שיסוד המחלוקת הוא דלרש"י אין בברכת שעשה נסים אלא ברכת הרואה בלבד, ולפיכך חייב לברך על הראייה מיד בשעת שרואה נר חנוכה. ברם לשיטה החולקת יש חלות ברכת שעשה נסים על עצם ההדלקה. ולכן עדיף לברכה על ההדלקה ולא מיד בשעת הראייה. ונראה דלדעה זו ברכת שעשה נסים בשעת ההדלקה מוסיפה פרסומא ניסא ולפיכך חלה על ההדלקה עצמה.
ונ"ל, כי קיים נ"מ גם למדליק בביתו ומברך - אם מברך שעשה נסים לפני ההדלקה או לאחריה. אם ברכת שעשה נסים הוי' ברכת הרואה כרש"י יש לאומרה אחרי ההדלקה והראייה. אבל אם הברכה חלה כברכת הדלקה חייבים לאומרה לפני ההדלקה מדין עובר לעשייתן כבכל ברכות המצוות. (עיין ברמ"א סי' תרע"ו ב').
וכך הוא מנהג מרן רבינו שליט"א: בליל הראשון מברך את כל ג' הברכות עובר לעשייתן כדין ברכות על ההדלקה כרמ"א. בשאר הימים מברך את הברכה של אקב"ו להדליק נר של חנוכה לפני מעשה הדלקת הנר הראשון ומדליקו, ואחרי כן מברך את ברכת שעשה נסים ומדליק את יתר הנרות. ובכך, בשאר הימים יוצאים ידי כל הדעות בראשונים, שהרי ברכת שעשה נסים מברכים על ראיית הנר הראשון הדולק כדין ברכת הרואה כרש"י, ולפני הדלקת שאר הנרות כדין ברכת המצוה הנאמרת עובר לעשייתן כיתר הראשונים (וכן היה מנהג הגר"ח זצ"ל.)
ועיין בריטב"א ובמס' סופרים (פ"כ ו') דמברך את ברכת שעשה נסים לאחר ההדלקה ואחרי שאמר כבר הנרות הללו, דברכת הרואה היא ולא ברכת המדליק - ולכן מברך אותה אחר הראייה. ומצריך שיקדים הנרות הללו כדי לפרסם על איזה נס אומר את ברכת שעשה נסים. עוד אפשר לומר דלפי המ"ס שעשה נסים אינה ברכת הרואה בעלמא אלא הוי ברכה אחרונה על ההדלקה כדין ברכת הרב את ריבנו אחרי מגילה - שהיא ברכה אחרונה על קריאת המגילה. ומשמע דלמ"ס מברכים את ברכת שעשה נסים אחרי שהחיינו שהוי' ברכה אחרונה ממש, והוי' כמו ברכת הרב את ריבנו.
שם. בא"ד - ורואה אותה בפתחי ישראל שמצוה להניח בפתח וכו'. צ"ע מדוע מזכיר רש"י את המצוה להניח הנרות בפתח הבית. ונראה שרש"י מוכיח שיש מצוה בראיית נרות החנוכה מהמצוה להניחם בפתח הבית סמוך לרה"ר כדי שהעוברים והשבים יראו הנרות. והנה מפירש"י משמע שאם הגברא הדליקם בפנים הבית שאין לברך את ברכת הרואה על הנרות שהודלקו בעבור אנשי הבית, כי אין הנרות שבבית מפרסמים את הנס לרבים בשוק ואין בהם חלות דין ראיה וברכת הרואה. רק נרות חנוכה בפתחי ישראל עבור אנשי השוק הודלקו לראיית אחרים כי לשם כך הודלקו שם. ברם נרות בזה"ז בפנים הבית לא הודלקו בעבור ראיית בני השוק ואין לרואה אותם דין הרואה נרות חנוכה (ועיין בתוס' בשבת כא: ד"ה דאי).
שם. תוס' ד"ה הרואה. וז"ל בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס עכ"ל. יש לבאר את דבריהם. ונראה, כי דוקא בנר חנוכה מהווה פרסום הנס חלק מגוף המצוה ולפיכך מדין פרסום הנס יש קיום מצוה בראיית הנרות, ולכן רק בנר חנוכה מברכים ברכת הרואה משא"כ בשאר מצוות. עקב יסוד זה מובן מדוע לפי ריב"ל נשים חייבות דוקא בנר חנוכה, במקרא מגילה ובד' כוסות מפני שאף הן היו באותו הנס, ואילו בשאר מצוות עשה שהז"ג זכר ליציאת מצרים כגון ציצית אינו מחייבתן. הטעם לכך כי דוקא בג' מצוות אלו יש קיום פרסום הנס בגוף המצוה ולפיכך דוקא בהן יש לומר דאף הן וכו' לחייב נשים, אבל לא בשאר מעשה"ג דאין פרסום הנס מגוף מצוותן.
שם. בא"ד - וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה עכ"ל. ר"ל כי ברכת הרואה בחנוכה היא תקנה מיוחדת למי שאין לו בית ומדין שאר ברכות הרואה - כעין ברכת הרואה את הים הגדול או ברכת הרואה את המקום שנעשה בו נסים לאבותינו. ובכן אין זו ברכה דפרסום הנס - ושלא כטעם הראשון בתוס'.26
שם. בא"ד - וטעם ראשון ניחא דלא תקשי ליה ממזוזה עכ"ל. ואולי ניתן ליישב את הקושיא ממזוזה אליבא דהטעם השני דשאני מי שאין לו בית שלא חלה עליו חובת מזוזה בכלל משום דחובת הדר הוא. לעומת זאת מי שאין לו בית מחוייב הוא במצות הדלקת הנרות כי חובת גברא היא אלא שבלי בית א"א לו להדליק. לפיכך התקינו לו בחנוכה ברכת הרואה שיקיים לכל הפחות מצוה בברכת הרואה.
שם. בא"ד - ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך עכ"ל. ובדיון הנ"ל אם מברכין ברכת שעשה נסים לפני ההדלקה או לאחר ההדלקה יש לבאר דתלוי הוא בג' תירוצי התוס' שלפנינו. דלתירוצים הראשונים הוי' ברכת הרואה, ותוס' מסבירים דברכת הרואה נתקנה דוקא במצות חנוכה ולא במצוות לולב ומזוזה, ולפי"ז מברכים אותה אחר ההדלקה והראייה. ברם התירוץ האחרון שבתוס' משוה את ברכת שעשה נסים של הרואה נר חנוכה לברכת המדליק דמברכים אותה ברכה. ונראה מזה דיסוד הברכה הוא ברכת ההדלקה, אלא שבדיעבד - למי שאין לו בית ורואה נר - מברך על הראייה כאילו הדליק, אבל עיקר הברכה היא על ההדלקה. ובכן נראה דמי שעתיד להדליק בביתו אינו מברך על ראיית הנרות ברחוב - דעיקר הברכה חלה להדלקה ולכתחילה יש לברך אותה על ההדלקה דוקא עובר לעשייתן.
מסתבר דלדעה זו יש ב' ענינים במצות ההדלקה: א) מעשה ההדלקה עצמו; ב) פרסומי ניסא של מעשה ההדלקה. וזהו יסוד הדין דשתי הברכות על ההדלקה, הברכה של להדליק שייכת למעשה ההדלקה עצמו, והברכה שעשה נסים שייכת לפרסומי ניסא של ההדלקה, ומברכים את שתיהן עובר לעשייתן.
שם. בגמ' - והיכן צונו מלא תסור ורנב"י אמר שאל אביך. בענין לא תסור ראה את הדיון הארוך בסה"מ להרמב"ם (שרש א') ששם נתבארו שיטות הרמב"ם והרמב"ן, עיין שם באריכות, ונביא כאן כמה הערות קצרות:
א) הרמב"ן מקשה על הרמב"ם דסובר שיש לא תסור בתקנות וגזרות דרבנן מהא דאמרי' ספק דרבנן לקולא ולפי דברי הרמב"ם שהן מדאורייתא והרי ספק דאורייתא לחומרא, והתירוצים רבים ואכמ"ל. והנה מלשונו של הרמב"ן בהשגותיו משתמע שיש שני דינים בספק דרבנן לקולא; א) ספק איסורין דרבנן לקולא, ב) וספק מצוה דרבנן לקולא. וכפי הנראה שני הדינים שונים, דהנה בספק דרבנן באיסורין הדין הוא דבדבר שיש לו מתירין אזלינן לחומרא. ועיין במס' ביצה (ד:) דאם יש לו דרך היתר לא להכשל בספק איסור דרבנן הר"ז בכלל דבר שיש לו מתירין - כמו בספק מוקצה דחייב להמתין ליום חול. לעומת זאת בספק מצוה דרבנן כגון בספק קרא ק"ש או לא קרא אינו חייב לחזור ולקרוא אע"פ שאם יקרא יצא לגמרי ידי ספק בטול המצוה.
ובביאור החלוק נ"ל שבספק מצוות מה שהולכים לקולא אינו הכרעה דדינא אלא דלא חלה כל חובת המצוה בספק וא"כ פטור הוא לגמרי ובכל אנפי. ברם בספק איסור דרבנן לקולא מדין הכרעה הוא שמכריעין לקולא ובמקום שיש דרך להסתלק מהספק אין רשות להכריע לקולא ולכן מחמירין. בספק מצוה הדין הוא חלות פטור, ובאיסורין הדין הוא רשות להכריע לקולא.
ב) ועיין ברמב"ן שם דאומר דעל תקנות דרבנן אין לאו דלא תסור דאינו אלא אסמכתא בעלמא - ולדעתו קשה מנין לחז"ל הסמכות לתקן תקנות. ונראה דגם אסמכתא הוי' חלות שם של תורה, דהוי' חלות שם של דבר ה'. הראיה מזכריה (ז) ששואל - האבכה בחדש החמישי, והתשובה באה בדבר ה' (שם, ה) כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, עיי"ש דשאל לה' אם ט' באב תענית בבית שני והתשובה באה אליו בדבר ה'. ותמוה, דהלא ד' התעניות מדרבנן הן ואיך שייך לשאול שאלה ולקבל תשובה מן השמים בדיני דרבנן. חזינן דגם דינים דרבנן חפצא של תורה ודבר ד' ממש כדאורייתא. וממילא מיושב מדוע לרמב"ן חייבים לציית לדרבנן, דכשם שמחוייבים לשמוע לדאורייתא דהוי רצון ה', כן הוא בדרבנן - דרצון ה' הוא. ההבדל הוא בכך, דבדיני דאורייתא שנמסרו לנו ע"י התורה שבכתב חלים דיני הדאורייתא כמו ספק דאורייתא לחומרא, והדינים מדרבנן שגם הם רצון ה' שנתקנו ע"י חז"ל יש להם דינים אחרים כמו ספק דרבנן לקולא. מ"מ גם דרבנן הן רצון ה' יתברך וחפצא של תורה מדאורייתא.
וע"פ יסוד זה מתורצת קושית העולם דמקשין למה אין ההלכה קובעת דצריכים ללמוד הלכות דאורייתא לפני הלכות דרבנן, דכשם שמצוה דאורייתא יש לה קדימה למצוה דרבנן כמו כן היה מהראוי לכאורה שלמוד תורה דאורייתא קדים ללמוד תורה דרבנן. ברם לדברינו מתיישבת הקושיא בתירוץ פשוט, דמדין חלות שם תורה בין דיני דאורייתא ודיני דרבנן שווים, דכולם חפצא של תורה ואין שום חלוק ביניהם לגבי חלות שם תורה. ונראה דאליבא הרמב"ן זה הביאור בגמ' שלנו והיכן צונו וכו', דאע"פ דהפסוקים הם אסמכתא מ"מ הדינים ומצוות דרבנן מצווים מהקב"ה - דכולם חפצא של תורה הם. ובפרט נראה שזה הביאור בפסוק שמביאה הגמרא: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", כלומר, גם דינים דרבנן ומצוותיהם הם חפצא של תורה דאורייתא, ולכן שייך לברך עליהן בלשון "וצונו".
שם. בגמ' - לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא. יש לבאר את הדין דרב כהנא. ונראה שברכת לישב בסוכה שייכת לקדוש היום, כי קדוש היום בא להודות על קדושת היום של החג, וברכת לישב בסוכה חלה על המצוה של אכילה בסוכה. כשמסדרין את ברכת לישב בסוכה על הכוס של קדוש הרי מודים ומשבחים על קדושת היום שמחייבת מצות סוכה כשם שמשבחים על קדושת היום האוסרת מלאכה. ברכת לישב בסוכה נחשבת כברכה דקדוש משום שיש בה הודאה על קדושת היום של חג הסוכות.
שם בגמ' - בכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו. לשיטת החכמים כוללים בברכה אחת הרבה מצוות ביחד, עכ"ז גם הם דורשים את הדרשה שבכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו לגבי הזכרת שבת ויו"ט בתפלה דמזכירין כל יום ויום לעצמו. וצ"ע, מ"ש הזכרה דקדושת היום שהם מודים בה דמזכירין כל יום ויום לעצמו.
ונראה דהזכרת קדושת היום בתפלה אינה שבח בעלמא אלא קיום דקדוש דמקדשין היום בתפלה, ולשם כך יש להזכיר ולקדש כל יום לעצמו. וכן הזכרת שבת ויו"ט בברהמ"ז אינה שבח בעלמא אלא דין בקיום מצות סעודת שבת ויו"ט, ולכן מזכירים כל יום ויום לעצמו. בראש חודש יש מצוה מיוחדת בהזכרת היום לעצמו, כי על ידה מקיימים בני ישראל את החיוב לשמור על סדר החדשים. ובחנוכה ובפורים ההזכרה היא פרסום הנס. יוצא מכך, דלכ"ע בימים המחוייבים בהזכרה יש להזכיר כל יום ויום לעצמו. אולם ברכות המצוות שבח בעלמא הן ולכן בברכה אחת סגי.
כ"ז אליבא דחכמים, אבל לר"י כל מצוה מחייבת ברכה לעצמה. גם בברכות הפירות שיטת ר"י (בפ"ו ממס' ברכות) היא שמברכים בורא מיני דשאים על כל כל מין ומין לחוד ואין יוצאים בברכת בורא פרי האדמה בלבד. והנה ההלכה כר"י בברכות המצוות ולא בברכות הפירות. וצ"ע בביאור הדבר. ונראה כי טעם הפסק הוא מפני שכל מצוה נחשבת לחלות שם בפני עצמה המחייבת ברכה לעצמה. אבל מיני דשאים אינם חשובים כחלות שם מיוחדות, אלא כולם בכלל פירות האדמה הן, ולפיכך מספיקה ברכת בורא פרי האדמה עבור כולם.
שם. רש"י ד"ה מצות הרבה כו' ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית עכ"ל. מרש"י משמע שסובר שמניחים תפילין בחוה"מ, ואכמ"ל.
שם. רש"י ד"ה כל כו' של חול מעין של חול עכ"ל. הרש"ש מגיה, של חודש מעין של חודש, והגהתו מתקבלת על הדעת. ברם לפי גירסתנו ברש"י יוצא שמי שיאמר יעלה ויבא בתפלת חול ויזכיר יום קדש תפסל תפלתו כי אין להזכיר בחול רק של חול, ועיין בפוסקים.
21 ככה הורה הגר"ח זצ"ל וכן מנהג מרן רבנו שליט"א, ועיין במשנה ברורה סי' תרנ"א סק"ח.
22 עיין בלשונו של הרמב"ם (פי"א מברכות הל"ח).
23 עיין בקרבן נתנאל על הרא"ש (שם).
24 עיין בתוס' הרא"ש.
25 עי' בה"ה ובס' בנין שלמה לרבינו שלמה הכהן, וע"ע בס' עמק ברכה, עמ' קכ"ד.
26 עיין בשאילתות (כו') דמשוה ברכת הרואה נר חנוכה לברכות הרואה במס' ברכות. ויל"ע בכוונת דבריו אם הוא כתירוץ הראשון או כשני בתוס' לפי הסבר מרן הרב שליט"א.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
העושה לולב. בערב יום טוב: לעצמו. ולא לאחרים: כאן בזמן בית המקדש. מברכין עליו במקדש כל שבעה דמדאורייתא היא כרבי יוחנן דתלי טעמא בדאורייתא: כל זמן שמניחן. ואפילו חולצן ומניחן מאה פעמים ביום וגבי סוכה נמי אע''ג דלא מפסקי לילות מימים וכחד יומא אריכא הוא מברכין עליה בכל יום דהוא דומיא דחולץ ומניח: אלא שחרית. ובסוכה נמי כיון דכחד יומא הוא סגי בברכה של יום ראשון: דלא עביד כשמעתיה. אלא כל זמן דמנח תפילין מברך: הכי גרסינן ואנן נמי כרבי עבדינן ומברכינן כל שבעה. ואע''ג דכחד יומא הוא ובלולב נמי כל שבעה ואע''ג דמדרבנן מברכינן עליה כי היכי דמברכינן בנר חנוכה ובמגילה דרבנן דקם ליה רב ושמואל בחד שיטתא בלולב ורבין נמי משמיה דר' יוחנן אמר לולב שבעה: דמשמשי בהו. דקיימא לן חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק''ו מציץ בפ''ק דיומא (דף ז:): מצות לולב שבעה. לברכה: יום ראשון מצות לולב. דאורייתא ועיקר ובעיא ברכה: מכאן ואילך מצות זקנים. רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו ודרבנן לא בעיא ברכה: ואף רב סבר לה כל שבעה. בעי ברכה למצות לולב ואף על גב דמדרבנן הוא בעי ברכה: דאמר רב. בנר חנוכה דמדרבנן היא ובעי ברכה הכא נמי לא שנא: הרואה נר חנוכה. קאי על שלא הדליק בביתו ועובר ברשות הרבים ורואה אותה בפתחי ישראל שמצוה להניח בפתח צריך לברך על הראשונה: מברך שתים. שהחיינו ושעשה נסים שאין על הרואה לברך להדליק הנר: מכאן ואילך. זמן ליכא: המדליק מברך. להדליק נר ושעשה נסים: והרואה. שעשה נסים לחודיה: והיכן צונו. הואיל והוא מדבריהם: מתני לה בהדיא. להא דרב גבי לולב ולא שמע לה מכללא דנר חנוכה: מברך שתים. לישב בסוכה וזמן: מצות הרבה. ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית: על המצות. ויצא ידי כולן: כל יום ויום מעין ברכותיו. של שבת מעין של שבת של חול מעין של חול של יו''ט מעין של יו''ט המאורע:
העושה סוכה לעצמו. דווקא נקט לעצמו אבל לאחר לא מברך מידי להאי תנא דסבר דאין מברך לעשות כדדייקינן פ' התכלת (מנחותדף מב. ושם:) ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך [ ] לעשות סוכה [לשמו]: העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו. צריך לפרש טעם מאי שנא דיש מצות שתקינו לברך שהחיינו ויש מצות שלא תקינו בעשיית סוכה ולולב תקינו כדאשכחן הכא ובעשיית ציצית ותפילין לא תקינו כדמוכח פרק התכלת (ג''ז שם) דמפרש ר' יוחנן מאי מברך אתפילין של יד ותפילין של ראש ואילו לעשות תפילין לא מברך דלא חשיב ליה וכמו כן יש לדקדק דשהחיינו נמי לא מברך מדלא חשיב לה וכן אפדיון הבן מברך שהחיינו כדאיתא בסוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קכא:) ואילו אמילה לא מברך מדלא חשיב בפ' התכלת (מנחות שם) ובסוף ר''א דמילה (שבת דף קלז:) בהדי ברכות של מילה וכן אקריאת מגילה מברך שהחיינו כדאיתא בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה דף בא:) ואילו אקריאת הלל לא מברך ונראה דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו ודאמרינן בהרואה (ברכות דף נד.) דמברך על כלים חדשים כתב רב שרירא גאון דלא סמכינן עלה דמסקינן בפרק בכל מערבין (עירובין ד' מ:) דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה מפדיון הבן.: נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה. מדלא קאמר מברך שתים כדקתני סיפא בעשויה ועומדת ואין יכול לחדש בה דבר משמע דנפיק אהא דבירך אעשייה שהחיינו ותימה ותיפוק ליה דמברך משום יו''ט כמו שמברכין איום טוב דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים ושמא כיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה אע''פ שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קאתי אפילו בלא יום טוב כדאמר לקמן (דף מז:) דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אוחרא: דכל אימת דמשמשי מברכי. דמצוה למשמש בהן שלא יסיח דעתו דבפרק קמא דיומא (ד' ז:) ילפינן מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת ולא אתפרש מאי הוא מברך אם מברכין לשמור את חוקיו כמו שמברכין בתר דמסלקין תפלתו או להניח כמו שמברכין בשעת הנחה כדאיתא בהקומץ רבה (מנחות דף לז. ושם) דהכא הרי מונחין ועומדין ומסתברא דמברכין לשמור חוקיו כמו דמברכין לשמור בתר דמסלקין תפלתו כדאיתא פרק בא סימן (נדה דף נא:): הרואה נר של חנוכה צריך לברך. בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך:
210ימים לסיום הש״ס