סוכה מד ע"ב

כאן במקדש כאן בגבולין א''ר אמי ערבה צריכה שיעור ואינה ניטלת אלא בפני עצמה ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב כיון דאמר מר אינה ניטלת אלא בפני עצמה פשיטא דאין אדם יוצא בערבה שבלולב מהו דתימא הני מילי היכא דלא אגבהיה והדר אגבהיה אבל אגבהיה והדר אגבהיה אימא לא קמ''ל ורב חסדא א''ר יצחק אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב (בי''ט הראשון של חג) וכמה שיעורה אמר רב נחמן ג' בדי עלין לחין ורב ששת אמר אפילו עלה אחד ובד אחד עלה אחד ובד אחד ס''ד אלא אימא אפילו עלה אחד בבד אחד אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דר''א בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב חביט חביט ולא בריך קא סבר מנהג נביאים הוא אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק אתא לקמיה ההוא גברא א''ל קרייתא אית לי כרמיא אית לי זיתיא אית לי ואתו בני קרייתא ומקשקשין בכרמיא ואוכלין בזיתיא אריך או לא אריך א''ל לא אריך הוה קא שביק ליה ואזיל אמר כדו הויתי דיירי בארעא הדא מ' שנין ולא חמיתי בר אינש מהלך בארחן דתקנן כדין הדר ואתי וא''ל מאי מיעבד א''ל אפקר זיתיא לחשוכיא ותן פריטיא לקשקושי כרמים וקשקושי מי שרי והא תניא {שמות כג-יא} והשביעית תשמטנה ונטשתה תשמטנה מלקשקש ונטשתה מלסקל אמר רב עוקבא בר חמא תרי קשקושי הוו חד סתומי פילי וחד אברויי אילני אברויי אילני אסור סתומי פילי שרי אמר אייבו משום רבי אלעזר בר צדוק אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות אמר רב כהנא לא אמרן אלא לביתיה אבל לאושפיזיה אמאי דנקיט סמיך ואיכא דאמרי אמר רב כהנא לא נצרכא אלא אפי' לביתיה אמר רב כהנא בדידי הוה עובדא ואפילו כסא דהרסנא לא אשכחי: מצות לולב כיצד: תני תנא קמיה דרב נחמן סודרין על גג האיצטבא א''ל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - ב

כאן - במקדש, היא מהלכה למשה מסיני.

כאן - בגבולין, היא מיסוד נביאים.

אמר רבי אמי: ערבה -

א. צריכה שיעור. כפי שיבואר להלן.

ב. ואינה ניטלת אלא בפני עצמה, שאין אוגדים עמה דבר נוסף, כדי שיהיה מוכח שהיא ניטלת לשם מצות ערבה.

ג. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב.

והוינן בשתי ההלכות האחרונות: כיון דכבר אמר מר [רבי אמי, בהלכה השניה] "אינה ניטלת אלא בפני עצמה", כדי שיהיה מוכח שהחא ניטלת לשם מצות ערבה, הרי פשיטא היא ההלכה השלישית, דאין אדם יוצא בערבה שבלולב, לפי שהיא אינה ניטלת בפני עצמה. ולמה הוצרך רבי אמי לאומרה!?

ומשנינן: מהו דתימא, הני מילי שאין יוצא בערבה שבלולב, רק היכא דלא אגבהיה והדר אגבהיה, שלא הגביה תחילה את הלולב לשם מצות לולב וחזר והגביהו עם הערבה האגודה בו לשם מצות ערבה, אלא רק הגביה את הלולב פעם אחת לצורך מצות לולב, שאז אינו יוצא בהגבהה זו ידי מצות ערבה, למרות שהערבה אגודה בו, לפי שלא ניכרת הגבהת הערבה לשם מצות ערבה.

אבל אם אגבהיה לשם לולב והדר אגבהיה לשם מצות נטילת ערבה - אימא לא יהיה בכך חיסרון, שהרי בכך שחוזר ומגביה פעם שניה לצורך קיום מצות ערבה, מוכח שמקיים בנטילה השניה מצות ערבה.

קא משמע לן שהיות והערבה אגודה בלולב, אין הוא יוצא בה.

ורב חסדא אמר רבי יצחק: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב.

ועתה מבארת הגמרא את ההלכה הראשונה: וכמה הוא שיעורה של הערבה?

אמר רב נחמן: שלשה בדי ערבה, ובכל בד יהיו עלין לחין.

ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד ובד אחד.

והניחה הגמרא שכונת רב ששת לומר אפילו עלה אחד בלא בד, ובד אחד בלא עלה.

ופרכינן: וכי עלה אחד בלא בד, ובד אחד בלא עלה סלקא דעתך לומר שיוצא בו ידי נטילת ערבה? והרי עלה אחד ללא בד לא ניכרת נטילתו כלל.

ומשנינן: אלא אימא: אפילו עלה אחד בבד אחד.

אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה עמדתי לפניו דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה.

שקיל רבי אלעזר בר צדוק את הערבה, חביט חביט ^[1] נענע בה - ולא בריך עליה, היות וקסבר שמנהג נביאים הוא, ואין מברכים על המנהג, שאינו יכול לומר "וצוונו".

אייבו וחזקיה, בני ברתיה בתו דרב, אייתו ערבה לקמיה דרב.

חביט חביט נענע רב בערבה ולא בריך עליה.

קא סבר: מנהג נביאים הוא.

אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק. אתא לקמיה ההוא גברא.

אמר ליה: קרייתא ויושביהם אית לי.

וכן כרמיא אית לי, יש לי כרמים, וגם זיתיא אית לי.

ואתו בני קרייתא בשביעית, ומקשקשין עודרין עבורי בכרמיא שלי [וכפי שיבואר להלן], ואוכלין בשכר זאת בזיתיא. ואינם מפקירים אותם.

ושאלתי היא: האם אריך, טוב לעשות כך, או לא אריך?

אמר ליה רבי אלעזר בר צדוק: לא אריך. אסור לעשות כן, היות ואתה פורע להם את שכר עבודתם בקרקוש [המותר, וכפי שיבואר] בכרמים שלך על ידי תשלום בפירות שביעית, ונמצאת עושה סחורה בפירות שביעית. והם לא הותרו אלא לאכילה. ^[2] הוה קא שביק ליה ואזיל, בשעה שהיה אותו אדם הולך עוזב את המקום והולך לדרכו, אמר רבי אלעזר בר צדוק: כדו כבר הויתי דיירי הייתי מתגורר בארעא הדא בארץ זו ארבעין שנין, ולא חמיתי ועדיין לא ראיתי בר אינש שמהלך בארחן דתקנן, בדרכים ישרות, כדין כמו אדם זה. ^[3]

בינתיים, הדר חזר אותו אדם ואתי ובא, ואמר ליה: מאי מיעבד, מה אעשה כדי שאוכל לעדר את כרמי על ידי הפועלים [כדין]?

אמר ליה: אפקר זיתיא לחשוכיא, הפקר את עצי זיתך לעניים, דהיינו, אין לך פתרון לשלם להם בזיתים. ותן להם פריטיא פרוטות בשכרם לקשקושי כרמים.

והוינן בה: וקשקושי כרמים בשביעית מי שרי?

והא תניא: [שמות כג] "והשביעית תשמטנה, ונטשתה". ודרשינן:

תשמטנה - מלקשקש, מלעדור סביב העצים.

ונטשתה - מלסקל את האבנים, על ידי השלכתם מהשדה.

אמר רב עוקבא בר חמא: תרי מיני קשקושי הוו, אחד מותר ואחד אסור.

קשקוש אחד הוא לסתומי פילי, לסתום את הבקעים שבאדמה, שהעידור הזה נועד לכסות השרשים כדי שלא ייבש האילן, וזה מותר לפי הטעם, שיתבאר להלן, שכל דבר שאינו נעשה להשבחת האילן וגידולו, אלא רק כדי להחזיקו ולהעמידו שלא ייבש, מותר לעשותו בשביעית.

וקשקוש אחד הוא לצורך אברויי אילני, שנועד להשביחם [על ידי ריכוך הקרקע סביבם - לשון שני ברש"י], וזה אסור.

ומבאר רב עוקבא: אברויי אילני - אסור.

סתומי פילי - שרי.

וכיון שהביאה הגמרא את דבריו של אייבו אודות רבי אלעזר בר צדוק, ממשיכה הגמרא להביא עוד מימרא של אייבו, בשמו.

אמר אייבו משום רבי אלעזר בר צדוק: אל יהלך אדם בערבי שבתות כשהוא חוץ לביתו יותר ממהלך שלש פרסאות, ואז ישבות בעוד היום גדול, ויכין לעצמו את סעודת השבת.

אמר רב כהנא: לא אמרן אלא כאשר הוא מהלך בדרך כדי להגיע לביתיה. שעדיף לו לשבות בדרכו ולא להגיע סמוך לשבת לביתו, כי שמא לא יכינו לו בביתו מאכל לשבת [כיון שיראו שאינו מגיע מבעוד יום], ואם יבוא לביתו ויווכח שלא הכינו עבורו סעודת שבת, הוא יכעס עליהם.

אבל אם היה מהלך לאושפיזיה, למקום אכסניה, הוא יכול להמשיך להלך עד סמוך לשבת, היות ואמאי על מה דנקיט, על האוכל שהוא נושא עמו בדרכו, הוא סמיך, ולא יכעס עליהם אם לא יהיה לו אוכל מוכן על ידי בני הבית של אכסנייתו, כי אינו סומך על סעודתם.

ואיכא דאמרי כך אמר רב כהנא: אם הוא מהלך בערב שבת לאכסנייה, פשיטא שלא יהלך יותר משלש פרסאות, כי שמא לא יכינו לו כלום [ולפי לשון זאת בגמרא, אין אדם סומך על האוכל שנושא עמו].

ולא נצרכא לחדש את דינו של אייבו בשם רבי אלעזר בר צדוק אלא שאפילו אם הוא מהלך לביתיה, ששם תמצא לו סעודה, אם רב ואם מעט, שהרי בני ביתו שם, בכל זאת לא יהלך אליהם, אלא ישבות מבעוד יום כדי שלא יבוא לכעוס.

אמר רב כהנא: בדידי הוה עובדא, בי אירע מעשה, שהגעתי לביתי סמוך לשבת, ואפילו סעודה מועטת של כסא דהרסנא, דגים קטנים הטבולים בקמח ומטוגנים בשומן שלהם - לא אשכח, לא נמצאה עבורי.

שנינו במשנה: מצות לולב כיצד.

תני תנא שנה התנא [אמורא השונה את המשניות והברייתות לפני חכמים] את לשון משנתנו קמיה דרב נחמן, בשינוי לשון:

סודרין הלולבים על "גג" האיצטבא [במקום "על גב האיצטבא"].

אמר ליה רב נחמן:

הערות

^[1] לדעת רש"י החבטה האמורה כאן היא נענוע. אך לדעת הרמב"ם [הלכות לולב ז כב] הכונה היא לחבטה בקרקע או בכלי מספר פעמים.

^[2] יש לעיין מהו האיסור, והרי פירות שביעית הן הפקר, והיו יכולים לאכול את הזיתים גם אם לא היו מקשקשים את כרמיו, ואין הוא פורע את חובו בפירות שביעית! ? ועיין בערוך לנר שאכן ביאר שאין זה איסור מעיקר הדין אלא רק שנראה כמערים על איסור שביעית. ולכן גם היה לשון שאלתו אם טוב לעשות כן ולא שאל אם מותר לעשות כן. אך מלשון רש"י משמע שהאיסור הוא מעיקר הדין, שנמצא זה מרבה הונו מפירות שביעית, שהרי בדרך זו אינו צריך לשלם להם שכרם, והתורה אסרה שינהג אדם בדרך שירבה הונו מפירות שביעית, מהאמור "לאכלה" ולא לסחורה [וכמבואר בש"י לעיל מ א].

^[3] גדלותו של אותו אדם היא בכך שלא המשיך לשאול כיצד ינהג למעשה הלאה, אלא הלך מיד להפסיק את המעשה האסור ורק לאחר מכן בא לשאול כיצד הוא יכול לנהוג. [אחרונים, ומובא גם בשם ר' ישראל סלנטר].

כאן במקדש — היא הלכה למשה מסיני כאן בגבולין — יסוד נביאים היא.

א אמר ר' אמי: ערבה שנוטלים למצות ערבה, צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה ולא עם הלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו למצות ערבה בערבה שבלולב. ותוהים: כיון שאמר מר [החכם] כי הערבה אינה ניטלת אלא בפני עצמה, פשיטא [פשוט] מובן מאליו שאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דלא אגבהיה [במקום שלא הגביה] את הלולב למצות ארבעת המינים והדר אגבהיה [וחזר והגביהו] בשנית לשם מצות ערבה, אבל אם אגבהיה והדר אגבהיה [הגביהו וחזר והגביהו] אימא [אמור] שלא, לכך קא משמע לן [השמיע לנו] שאף אם הגביה את הלולב פעם נוספת במיוחד כדי לצאת ידי חובת מצות ערבה — אינו יוצא, אלא צריך ליטול ערבה בפני עצמה. ורב חסדא אמר ר' יצחק: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ביום טוב הראשון של חג.

כיון שאמרנו שערבה צריכה שיעור, שואלים: וכמה צריך להיות שיעורה? אמר רב נחמן: שלשה בדי עלין לחין, כלומר: שלושה ענפים שיש בכל אחד עלים לחים ולא יבשים. ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד ובד אחד. ותוהים על הלשון: עלה אחד ובד אחד סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר], שיאחוז בידו עלה אחד לחוד וענף לחוד?! אלא אימא [אמור] כך: אפילו עלה אחד בבד אחד יוצא בו ידי חובה.

מסופר: אמר החכם אייבו (אבי האמורא רב): הוה קאימנא [הייתי עומד] קמיה [לפני] ר' אלעזר בר צדוק ואייתי ההוא גברא [והביא אדם אחד] ערבה קמיה [לפניו] לקיים בה את המצוה, שקיל, חביט חביט, ולא בריך [לקח, חבט בה חבוט, ולא ברך] עליה. משמע: קסבר [סבר] כי מצות ערבה מנהג נביאים הוא ולכן אין מברכים עליו, כפי שאין מברכים על מנהגים אחרים. וכגון זה מסופר: אייבו וחזקיה בני ברתיה [בני בתו] של רב אייתו [הביאו] ערבה לקמיה [לפני] רב למצוה, חביט חביט ולא בריך [חבט בה חבוט ולא ברך], משמע כי קא סבר [סבור אף הוא] כי מנהג נביאים הוא.

ב כיון שהבאנו את דברי אייבו במה שלמד מר' אלעזר בר' צדוק, מביאים הלכה נוספת שנמסרה בדרך זו; אמר אייבו הוה קאימנא קמיה [עמדתי לפני] ר' אלעזר בר' צדוק, אתא לקמיה ההוא גברא [בא לפניו אדם אחד] אמר ליה [לו] אותו אדם; קרייתא [כפרים] אית [יש] לי, כרמיא [כרמים] אית [יש] לי, זיתיא [זיתים] אית [יש] לי, ואתו בני קרייתא [ובאים בני הכפרים] ומקשקשין בכרמיא [ומעדרים בכרמים] בשנת השמיטה ואוכלין בזיתיא [מן הזיתים] הללו — אריך או לא אריך [ראוי או אינו ראוי] להניח למהלך זה של הדברים? אמר ליה [לו] ר' אלעזר בר' צדוק לאותו אדם: לא אריך [אינו ראוי]. הוה קא שביק ליה ואזיל [עזבו אותו אדם והלך]. אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כדו הויתי דיירי בארעא הדא ארבעים שנין [כבר הייתי חי בארץ זו ארבעים שנה], ולא חמיתי בר אינש מהלך בארחן דתקנן כדין [ראיתי עוד אדם הולך בדרך הישר כמו זה]. הדר ואתא [חזר אותו אדם ובא] ואמר ליה [לו]: מאי מיעבד [מה אעשה] לתקן את ענין העידור של הכרמים? אמר ליה: אפקר זיתיא לחשוכיא, ותן פריטיא לקשקושי כרמים [הפקר את הזיתים לעניים, ותן פרוטות לעובדים בשכרם שיעדרו את הכרמים].

לגופו של הענין תוהים: וקשקושי מי שרי [ועידור האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הכתוב: "והשביעת תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא) ודרשו: "תשמטנה" — מלקשקש, "ונטשתה" — מלסקל את אבניה, הרי שהקשקוש אסור! אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו [שני מיני עידור הם]; חד סתומי פילי [אחד לסתום סדקים] בקרקע וחד אברויי אילני [ואחד להבריא ולהועיל לאילנות]. אברויי אילני [להבריא את האילנות] — אסור בשביעית, אולם סתומי פילי [לסתום את הסדקים] — שרי [מותר] שאינו נעשה לגידול הנטיעות אלא למנוע את מיתת האילנות.

ג ועוד מדברי תורה שנמסרו באופן זה: אמר אייבו משום ר' אלעזר בר' צדוק: אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר ממהלך שלש פרסאות אלא ישבות בהקדם, כדי שיהא בטוח שיש עימו סעודה מתאימה לשבת. אמר רב כהנא: לא אמרן [אמרנו] אלא שלא ילך מרחק כזה לביתיה [אל ביתו] אבל אם הולך לאושפיזיה [לבית מלונו] אמאי דנקיט סמיך [על מה שהוא לוקח בידו הוא סומך], שכיון שאינו יודע אם ימצא שם מאכל, הריהו מביא בידו כדי הצורך.

איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת; אמר רב כהנא: לא נצרכא הלכה זו שלא ילך אדם מהלך שלוש פרסאות בערב שבת דווקא להולך למקום זר, אלא אפילו לביתו לא ילך, שמא לא ימצא כדי הצורך. אמר רב כהנא: בדידי הוה עובדא [בי עצמי היה מעשה] שהלכתי מהלך כזה בערב שבת לכיוון ביתי ואפילו כסא דהרסנא [דגים קטנים מטוגנים] לא אשכחי [מצאתי] בבית. ללמדך שצריך אדם לדאוג להכין צרכי שבת מבעוד יום.

ד שנינו במשנה מצות לולב בשבת כיצד? ומבואר, כיצד מסדרים את לולביהם על גבי האיצטבא שבבית המקדש. תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן בנוסח זה: סודרים היו את הלולבים על גג האיצטבא שבמקדש. אמר ליה [לו] רב נחמן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Here, where Rabbi Yoḥanan said that it is a halakha transmitted to Moses from Sinai, he is referring to the mitzva of the willow branch in the Temple; there, where he said that it was established by the prophets, he was referring to the taking of the willow branch in the outlying areas.

§ Rabbi Ami said: The willow branch taken to fulfill the mitzva requires a certain measure, and it is taken only in and of itself and not with the lulav, and a person does not fulfill his obligation with the willow branch that is bound with the lulav. The Gemara asks: Since the Master said: It is taken only in and of itself, it is obvious that a person does not fulfill his obligation with the willow branch that is bound with the lulav. Why are both statements necessary?

The Gemara answers: It is necessary lest you say that this applies only to a case where he did not lift the willow branch bound with the lulav and then lift it again to fulfill the mitzva of the willow branch; however, in a case where he lifted the lulav and then lifted it again, say no, he fulfills his obligation with the willow branch in the lulav. Therefore, he teaches us that even if one takes the four species a second time with the express intent of fulfilling the mitzva of the willow branch, he did not fulfill his obligation, as he must take the willow branch by itself. And Rav Ḥisda said that Rabbi Yitzḥak said: A person fulfills his obligation with the willow branch that is bound with the lulav on the first day of the festival of Sukkot.

Rabbi Ami said that the willow branch requires a certain measure. The Gemara asks: And what is its requisite measure? Rav Naḥman said: It is three branches of moist leaves. And Rav Sheshet said: It is even one leaf and one branch. The Gemara wonders about the statement of Rav Sheshet: Does it enter your mind that one takes a single leaf and a single branch separately? Rather, emend Rav Sheshet’s statement and say: One fulfills his obligation even with one leaf on one branch.

§ The Gemara relates that Aivu, father of the amora Rav, said: I was standing before Rabbi Elazar bar Tzadok, and a certain man brought a willow branch before him to fulfill the mitzva. He took it and waved it; he waved it and did not recite a blessing. This indicates that he holds that the mitzva of the willow branch is a custom of the prophets and is therefore performed without a blessing. Similarly, the Gemara relates that Aivu and Ḥizkiya, sons of the daughter of Rav, brought a willow branch before Rav to fulfill the mitzva. He waved it; he waved it and did not recite a blessing. This indicates that he, too, holds that it is a custom of the prophets.

Apropos the exchange between Aivu and Rabbi Elazar bar Tzadok, the Gemara cites another halakha that was transmitted in the same manner. Aivu said: I was standing before Rabbi Elazar bar Tzadok, and a certain man came before him and said to him: I have villages, I have olive groves, and I have olives, and the villagers come and hoe the olive groves during the Sabbatical Year and eat from the olive trees. Is it appropriate or inappropriate to allow this to continue? He said to him: It is inappropriate. As the man was leaving him and going on his way, Rabbi Elazar bar Tzadok said: I have already resided in this land for forty years and I have not seen a person walk in a path as straight as this man does. The man came back to Rabbi Elazar bar Tzadok and said to him: What should I do to ameliorate the situation? He said to him: Declare the olives ownerless for the poor, and give perutot coins to hired laborers as payment to hoe the olive groves.

The Gemara asks: Is hoeing olive groves permitted during the Sabbatical Year? But wasn’t it taught in a baraita that it is written: “But the seventh year you shall let it rest and lie fallow” (Exodus 23:11); meaning you shall let it rest from hoeing, and lie fallow from clearing the field of rocks? Apparently, hoeing is prohibited during the Sabbatical Year. Rav Ukva bar Ḥama said: There are two types of hoeing, one whose objective is to seal cracks in the ground and one to enhance the trees’ health. Enhancing the trees’ health is prohibited; sealing cracks is permitted, as it is merely to prevent the trees from dying and not to accelerate their growth.

An additional halakha was transmitted in the same manner. Aivu said in the name of Rabbi Elazar bar Tzadok: A person should not walk on Shabbat eves more than a distance of three parasangs [parsaot]. Rather, he should reach the place where he will stay on Shabbat early enough to ensure that he will have meals prepared for Shabbat. Rav Kahana said: We said that restriction only with regard to a case where he is returning to his house. However, if he is going to an inn, he relies on the food that he took with him. As he cannot assume that he will find lodgings with food, he brings food sufficient for his needs. Therefore, it is permitted for him to travel a greater distance.

Some say that Rav Kahana said: This restriction that one may not walk a distance of more than three parasangs on Shabbat eves was required even with regard to one traveling to his house, and all the more so with regard to one traveling to an inn, as he cannot assume that he will find food there. Rav Kahana said: There was an incident that happened with me where I traveled a distance to reach my home on Friday and I did not find even small fried fish [deharsena] to eat in the house. One must prepare for Shabbat well in advance of the onset of Shabbat.

§ The mishna continues: How is the mitzva of lulav fulfilled in the Temple when the first day of the Festival occurs on Shabbat? The mishna then explains how the attendants arrange their lulavim on the bench in the Temple. The tanna who recited mishnayot in the study hall taught a version of the mishna before Rav Naḥman: The attendant arranges them on the roof over the bench in the Temple. Rav Naḥman said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושנינן לא קשיא כי אמר ר' יוחנן הל"מ ויסוד נביאים כשהמקדש קיים ובגבולין. וכי אמר רב כהנא מדרבנן היא אינה לא הלכה ולא יסוד נביאים בזמן הזה. ומעשה דרב כהנא בהדי ר' יוחנן שפירק לו כל קושיא שהיה לו מפורש בהגוזל [בתרא] והיינו דא"ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא והא דאמרן דלחזקיה בן ר' חייא משיב ואמר לו דלכון אמר כן מפורש בגטין פ' המגרש אמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני וגרסינן בתעניות פ' אחרון כל היכא דאמרינן הלכה דרשינן לה בפירקא מנהג מדרש לא דרשינן ליה אורויי מורינן ליה ואסיק' ערבה אינה ניטלת אלא בפ"ע. וצריכה שיעור ושיעורא ג' בדי עלין כרב נחמן אבל דרב ששת דאמר עלה אחת בבד אחד לא אפשר וצריכה חיבוט ואינה צריכה ברכה כרב דקסבר מנהג נביאים היא וכריב"ל. א"ר אבין מעשה בההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר בן צדוק ואמר ליה קרייתא אית להו בני כפרים כרמייא אית לי זיתיא אית לי וכך אמר לו זו הקריה כולה לי היא ובאין בני קריה בשביעית מקשקשין בכרמים לתקנם והן עניים ואין להם הנאה ומשמשין בזיתים ונוטלין ואוכלין ונמצאין מקשקשין בכרמים מפני הזיתים שנוטלין אריך אי לא פי' כשר ליהנות מאותן הכרמים שנתקשקשו בשביעית. כשר זה פי' אריך כדכתיב ערות מלכא לא אריך לנא למיחזי. פי' אברויי אילני אסור מניחין [זבל תחת] לאילנות להברותם שהזיבול היא ברייה להן. כלומר מאכל כדכתיב להברות את דוד.

לסתומי פילי פילחי כדכתיב כמו פלח ובוקע בארץ. ואסיקנא אברויי אילני שהוא זיבול אסור וסתומי פילי שרי.

לא יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות כו' ועד אפי' לביתו. פי' מפני שהוא צריך לעשות כלום דבר לעונג שבת:

מתני' לולב כיצד יום טוב הראשון שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן בהר הבית. עד התקינו שיהא כל אחד נוטלו בביתו אמר רחבה אמר ר' יהודה כו'.

אמר רבי אמי ערבה יש לה שיעור ואינה ניטלת אלא בפני עצמה כו׳‎ וכמה שיעורו ג׳‎ בדי עלי לחין. פי׳‎ בדין לאו ג׳‎ ערבות דהא מ״ל אלא פי׳‎ ג׳‎ קנים בעלין שלהם ורב ששת אמר אפי׳‎ עלה א׳‎ בבד אחת וכן הלכתא וקי״ל דערב׳‎ מנהג נביאי׳‎ היא ואין מברכין עליה וכן נהגו:

תרי קשקושי חד סתומי פילי.‎ פי׳‎ ‎והוא להעמיד אילן בכחו שלא יתליע והוא שרי בשביעית וקשקוש דהאי גברא סתומי פילי הוה:

כבר ביארנו בערבה זו שאין אדם יוצא בה ידי חובתו בערבה שבלולב ואפי' הגביה את הלולב לשם לולב וחזר והגביהו לשם ערבה אינו כלום שצריכה היא להנטל בפני עצמה ואין צריך לומר שלא להסירה מן הלולב ויטלה בפני עצמה שהרי מוקצית היא למצותה ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד אבל עלה בלא בד או בד בלא עלה אינו כלום:

כבר ידעת שעבודת קרקע אסורה בשביעית אפי' לסקל ר"ל הוצאת האבנים מתוכו אסורה ומ"מ לענין קשקוש תחת הזיתים או תחת הגפנים והיא חפירה מועטת יש [ממנו] אסור ויש ממנו מותר כיצד כל שעושהו בחפירה מועטת כדי לסתום הנקבים הנעשים בשרשי האילן שלא יכנס בהם הרוח ויתיבש והוא הנקרא סתומי פילי מותר הא כל שהוא עושה שלא מחשש פסידא אלא להשביחו ולעלותו בהצמחתו אסור ואף בזה שהתירו יזהר שלא יעשו לו פועלים בחנם כדי שיאכלו בזיתיו שהרי נמצא פורע חובו בזיתי שביעית אלא יפקיר זיתיו לעניים ויפרע דמי קשקוש לפועליו וכן כל כיוצא בזה ולקצת מפרשים ראיתי שאף סתומי פילי לא הותר אלא בתוספת שביעית הא בשביעית עצמה לא שהרי אוקומי אילנא אסור:

לעולם אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלשה פרסאות בין שהיה הולך למקום אחר בין שהיה חוזר לביתו שמא לא ימצא דבר מתוקן לצורך שבת ויפקיע עונג שבת:

חביט חביטו ולא בריך קסבר מנהג נביאים היא אלמא מיכן מוכיח שאין מברכין על המנהג ואי קשיא והא מאי דמפטירין בשבת במנחה מנהגא היא ולא חובה כדכתיב בהלכה ט"ו דספר הלקט ומברכין עלי' כדאמרי' בפי' במה מדליקין אמר רב אחדבוי בר מתנא אמר רב מתנא אמר רב יו"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה א"צ להזכיר של יו"ט דאלמלא שבת אין נביא במנח' ביו"ט אלמא מברכין על המנהג ובפ' בתרא דתעניות אמרי' רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרי הלולא בריש ירחא סבר לאיפסקינהו כיון דחזי דקאי מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם ונוהגין כל העולם לברך לקרוא את ההלל נ"ל לומר כל דבר שהוא נוהג חובה ונהגו להוסיף עליו מברכין על אותו המנהג כגון ההפטרה שנוהגת שחרית חובה והוסיפו לנהוג גם במנחה וכגון ההלל שנוהג חובה בגולה כ"א ימים והוסיפו לנהוג גם בר"ח מברכין על אותו המנהג וכן נמי מקום שנוהגין לקרוא מגילת אנטיוכוס בחנוכה אין ראוי לברך עלי' מפני שאין שורש חובה כלל והנכון בעיני דהא דמברכין אאפטרתא דמנחה דשבת מפני שאין שם אשר קדשנו במצותיו וצונו כיון שאינה אלא מנהג בעלמא היכן צוונו והכי לקמן במצות דרבנן פליגי אם מברכין אשר ציוונו ואם לאו ובמנהגא דעלמא איך נברך ולפי סברא זו אין לברך בקריאת הלל של ראש חדשי השנה:

שם אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב בי"ט הראשון של חג כ"ה בכל הנוסחאות אבל ברי"ף וברא"ש לא כתבו בדבריהם ביו"ט הראשון של חג וכתבו דברי ר' יצחק להלכה ומצות ערבה לדידן אינה אלא ביום ז' זכר למקדש כדאמרינן לעיל ואפשר דר"י לרבותא קאמר הכי לדידהו בזמן שבהמ"ק קיים אפילו ביום טוב ראשון של חג דהוי ליה מצות לולב עיקר מן התורה בגבולין ולא בערבה וליכא הוכחה דעבד לה למצות ערבה אפ"ה יוצא י"ח נמי בערבה וכגון דהדר מגביהו וכמ"ש הרא"ש דבהכי איירי ר"י והרי"ף והרא"ש לא הביאו הך רבותא כיון דלא נפקא לן מידי להלכה וק"ל:

תוס' בד"ה שלשה בדי עלין לחין ששלשה הבדין יוצאין מקלח אחד עכ"ל מפרש"י נראה לפרש ששלשה בדין כמשמען וכ"ה בר"ן אבל התוס' דקדקו לפרש כן כיון דרב נחמן בא לפרש ערבה צריכה שיעור דקאמר ר' אמי ע"כ ג' בדין לאו כמשמען דא"כ לא הוה אצטריך ליה לר' אמי למימר שוב דאין אדם יוצא בערבה שבלולב דהא פשיטא כיון דאין בלולב אלא שני בדי ערבה כדאמרינן פרק לולב הגזול ומש"ה פרש"י דג' בדין דנקט אינו אלא בקלח אחד ולרבותא קאמר דלמצות ערבה יוצא בה וק"ל:

בגמ' ורב חסדא א"ר יצחק אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב כצ"ל ומה שכתוב בספרים ביו"ט ראשון של חג נ"ל ט"ס הוא:

שם הוה קאימנא קמיה דר"א בר צדוק כצ"ל וכן בכל העמוד וכן מוכח לעיל ברש"י וכן הוא באשר"י:

שם הדר אתא וא"ל מאי אעביד א"ל אפקר זיתא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כאן במקדש וכו' ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני י"ט של גליות וכו' ויש ספרים דגרסי הכא בתוס' ורבינו נסים כתב גירסא זו בשם התוס' ע"ש ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכים אערבה למ"ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וביו"ט של גליות אין בהם אלא קידוש והזכרת היום ואינו אומר וצונו וכו' ע"ש ברבינו נסים ולי תימה על גירסא זו דמאי דקאמר ומיהו אין ראיה מזה כו' דהא מקריאת הלל דיום שני אייתי שפיר ראיה דהא לכ"ע בשני ימים של גליות גומרים בהן את ההלל ומברכים עליו וצונו וכדאמר ובגולה א' ועשרים יום וכו' משמע דמברכים עליו דומיא דאינך ימים אע"ג דיום ב' לא הוי אלא מנהג וק"ל:

בא"ד שאפי' כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרוא את הלל כמו שמברכים לקרוא מגילה ומה שנוהגים עכשיו שמברכים לגמור כשגומרים ולקרוא כשמדלגים לסימן בעלמא וכו' כצ"ל:

בא"ד ולכך נקיט יחיד דכי ליכא גאולת כל ישראל אין גומרים אותו אלא באלו הימים אבל לגאולת כל ישראל גומרים אותו לעולם:

ד"ה ג' בדי עלין לחין שג' בדין יוצאים מקלח א' גי' זו א"א ליישבה דאמאי מצריכים שיהיו ג' בדין יוצאין מקלח א' דאפי' בהדס לא מצרכינן לעיל אלא תלתא טרפי בחד קינא ור"ן כתב ג' בדין שיש בכל א' ג' עלין לחין וכן שם ברש"י הנדפס באלפסי אבל מלשון רש"י שכתב הכא וכי אמר ג' טפחים לגבי לולב וכו' משמע מדבריו דלמ"ר ג' בדין עלין לחין צריך שיהיו כל אורך ג' טפחים של הג' בדין עלין לחין וק"ל ועיין באשר"י וברבינו נסים לעיל בדיני ההדס ונראה שגם בתוס' דהכא צ"ל שג' עלין יוצאין מקלח אחד וק"ל:

תוס' בד"ה כאן במקדש כו' דר' יוחנן אמר יסוד נביאים כו'. נ"ב זהו כפרש"י אבל לפי' ר"ת ע"כ הכי קאמר כאן במקדש פי' פליגי ר' יוחנן סבר יסוד נביאים דהיינו הלכה למשה מסיני ושכחום וחזרו ויסדום ור"א סבר מנהג נביאים אבל בגבולין אף ר"י סבר מנהג נביאים דו"ק ותשכח וצ"ע:

בא"ד ובין בזה יכולין לברך לקרות כו'. נ"ב וה"ה לגמור מטעמא דלעיל וכן פי' הרא"ש רק מהר"ם מרוטנבורג חולק עיין בטור:

בא"ד על כל צרה וצרה שלא תבא עליהן וכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן ולכך נקט כו' כצ"ל. ונ"ב פרש"י לישנא מעליא נקט כלומר אם ח"ו תבא עליהן צרה וכשיושעו ממנו אומרין אותו על גאולתן כגון חנוכה:

גמרא אפקר זיתיא לחשוכיא. עמ"ש לעיל (לט ב):

רש"י ד"ה אינה ניטלת אלא בפ"ע אין ד"א נאגד עמה. וכ"כ התוס' משמע אבל אותה לעצמה אוגדין והמ"א הביא בשם י"מ שלא לאגדן:

רש"י ד"ה עלה א' בבד א' אבל ערבה שהיו מקיפין כו'. ולקמן בדף הסמוך דאמרי' שהיו גבוהות י"א אמה צ"ל דאינו אלא להדור מצוה ועמש"כ לעיל (יג) בס"ד:

רש"י ד"ה א"ל לא אריך לפי שאתה פורע כו' והתורה אמרה לאכלה כו'. תימה דזה אסור אפי' כשמפקירן וזכה הוא או אחר מן ההפקר אבל שלא להפקירן כמ"ש לעיל אפי' אינו עושה בהן סחורה אסור ועי' לעיל (לט ב) ובתד"ה בד"א:

תד"ה כאן אלא קידוש והזכרת היום. כצ"ל:

כַּרְמַיָּא אִית לִי, זֵיתַיָּא אִית לִי. יש להקשות למה האריך לומר 'אִית לִי' בכל חד וחד והוה ליה למימר 'אִית לִי קִרְיָתָא וְכַּרְמַיָּא וְזֵיתַיָּא'?
ונראה לי בס"ד דאותו השואל הוה חכים ורמז בנוסח שאלתו צדדי הספק שיש בהאי עובדא והוא כי מעשה שהיה כך היה שבתחלה לא היה לו כרמייא וזיתייא אלא רק קרייתא שהכפר הוא ממקום שדות בלבד שהיושבים שם עסקיהם לזרוע באותם השדות ולתת חלק הקרקע לבעל הקרקע והם דרים שם בכל השנה ומקום שהם דרים עליו הוא גם כן של בעל הקרייתא ההוא כי הקרקע כולה שלו ובאים עובדי האדמה לזרוע שם כמו שיש עתה במקומות אלו אשר על נהר חדקל ועל נהר פרת ומקומות אלו שהוא מקום הזריעה נקראים קרייתא, וכמו שאמרו בפסחים (פסחים ג:) 'יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא' ופירש רש"י לכפרים לראות בתבואות ואמרו ליה חיטין נעשו יפות וכו', עיין שם.
והנה האדון הזה בעל הקרייתא הנזכר לא היה לו נטיעות של כרמים ולא היה לו עדיין נטיעות של זיתים אך אחרי זה עשה שם נטיעות של כרמים בלבד והיה נעשה עידור הכרמים על ידי האנשים הדרים שם שהיו עוסקין בשדות לזרוע ונותנים לאדון ההוא חלק בקרקע מן התבואות היוצאין משם כנהוג, והם כשהיו עוסקין בעידור הכרמים שלו לא היו נוטלין ממנו שכר מפני שהם היו דרים בקרקע שלו ועוסקים וזורעים בקרקע שלו ונחשבים כמו משרתיו ופועליו, ולכן אמר כַּרְמַיָּא אִית לִי ולא כללם עם קרייתא כדי להודיעו כי מתחלה לא היה לו אלא קרייתא ואחרי זה נעשה לו שם כרמייא בלבד, ואחרי זה נעשה לו זיתייא שנטע זיתים, ולכן אמר חלוקה זו בפני עצמו זֵיתַיָּא אִית לִי והיו אותם אנשים הדרים שם עוסקין לו באלו הזיתים, אך בשנה השביעית מְקַשְׁקְשִׁין בְּכַרְמַיָּא וְאוֹכְלִין בְּזֵיתַיָּא, פירוש היו עודרין הכרמים ואוכלים מן הזיתים.
ולכן מחמת דגופא דעובדא הכי הוה נעשה בדבר צדדין לכאן ולכאן דיש צד לומר אין לחוש ולומר שאוכלין בזיתים בשביעית בשביל שכר עסק העידור שמעדרין בכרמים יען דחזינן מקודם שנעשו הזיתים היו מעדרים בכרמים בחנם ואין אוכלים כלום כי לא היו עדיין זיתים אצלו, ולכן עתה גם כן יש לומר מעדרים הזיתים בחנם, ומה שאוכלים מן הזיתים? הוא מחמת הפקר שיש בשביעית כשאר עניים, ויש צד אחר לומר כיון דחזינן השתא עודרים בכרמים ואוכלים מן הזיתים מתחזי כאלו הוא פורע להם שכר טרחא מפירות שביעית, ולזה בא לשאל: אֲרִיךְ אוֹ לָא אֲרִיךְ? רוצה לומר אם הוא דבר הגון או לא הגון, ולא אמר אסור או מותר דפשיטא ליה דאין איסור, מאחר דבאמת מקודם שנעשו הזיתים היו עודרים הכרמים בחנם ולא היו נוטלין ממנו שכר טרחא רק שואל אם דבר זה אינו הגון משום מראית העין שרואין כך ואין יודעים שמקדמת דנא היו מעדרים בחנם.

הָדַר אָתָא, וְאָמַר לֵיהּ: וּמַאי אִיעָבַד. יש להקשות למה לא שאל זאת בעודו לפניו אחר שאמר לו 'לָא אֲרִיךְ'?
ונראה לי בס"ד כי זה השואל היה יודע מדעתו לעשות אופן זה שהשיב לו רבי אלעזר אך הוא היה מתחסד הרבה ולא הוה נח לו לעשות אופן זה להניחם לעדור כרמים ויתן להם שכר טרחא מעות מכיסו ויפקיר הזיתים לעניים יען כי חושש מפני הרואים שאין יודעים שהוא משלם שכר טרחא מכיסו וכשרואין דאלו עוסקים בכרמים ואוכלים מן הזיתים חושד שהוא פורע שכר פועליו מפירות שביעית דהא ודאי אינו יכול לחסום פיהם לבלתי יאכלו מן הזיתים ומוכרח שיאכלו ואתי לידי חשדא, על כן הסכים בדעתו לבטלם מעסק הכרמים ולא יעסקו בשביעית כלל ואף על פי שמגיע לו הפסד גדול בזה רצה בכך משום חסידות וכיון שהסכים בדעתו לעשות כך לא שאל מרבי אלעזר כלום 'מַאי אִיעָבַד?'.
אך אחר שפנה שכמו ללכת מאצלו הנה קודם שיצא מן פתח של רבי אלעזר התחיל רבי אלעזר לספר בשבחו לפני היושבים עמו שאמר 'כְּדוּ הֲוֵיתִי דַּיִר בְּאַרְעָה הֲדָא אַרְבְּעִין שְׁנִין, וְלָא חָמִיתִי בַּר אִינִישׁ מְהַלֵּךְ בְּאוֹרְחִין דִּמְתַקְּנָן כְּדֵין' וזה שמע השבח שמשבחו וחשב אולי רבי אלעזר עלה בלבו חסידות שאני רוצה לעשות לבטל עידור הכרמים לגמרי מפני שראה שלא שאלתי ממנו תיקון לדבר זה והוא מחמת שהיה חסיד ועניו לא רצה שידעו שהוא רוצה לעשות חסידות זו לכך חזר אצל רבי אלעזר ושאל 'מַאי אִיעָבַד?' תיקון לזה שיהיו אלו מעדרים הכרמים ואין בזה איסור, ואמר לו רבי אלעזר 'אַפְקַר זֵיתַיָּא לַחֲשׁוּכַיָּא' והוא כבר הסכים בדעתו לבלתי יעשה תיקון לזה אלא יבטל עסק העידור לגמרי, ורק לעיני הרואין שאל שאלה זו כדי שלא ירגישו בחסידות שהסכים לעשות בדעתו. ומה שאמר לו רבי אלעזר 'הַב פְּרִיטַיָּא לְקָשְׁקוּשֵׁי כַּרְמַיָּא' רמז לו שאין אתה צריך ליתן שכר שלם אלא דבר מועט כי אין זה אלא מפני מראית העין, ולכן לא אמר לו 'הַב דְּמֵי' אלא 'הַב פְּרִיטַיָּא' רוצה לומר פרוטות דבר מועט.

רש"י ד"ה וחד אברויי וכו' כמו וברא. אלו ב' פירושים הם ג"כ ברש"י חולין דף מג ע"ב ד"ה אין חוששין:

תוס' ד"ה כאן במקדש וכו' וב' ימים טובים של גליות אין בהן וצונו. וקשה לי דמ"מ יקשה מברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור בליל ב' דפסח ואולי יש לחלק בין נוסח ברכה בלשון לעשות כן ובין נוסח בלשון על. אח"ז מצאתי שהקשה כן הר"ן עיין בט"ז א"ת סי' ח' ס"ק ו:

תוס' ד"ה כאן. לרש"י ליכא לאו דלא תסור במנהג, ובהתאם לכך דעתו שאין מברכים על מנהגים. ברם שיטת הרמב"ם (פ"א מממרים הל"ב) שהלאו דלא תסור חל במנהגים, ועכ"ז סובר הרמב"ם (פי"א מברכות הלט"ז) כרש"י שאין מברכים על המנהג. וצ"ע אליבא דהרמב"ם, מאחר שחל הלאו דלא תסור למה אין מברכים על מנהג?
והנה הרמב"ן בהשגותיו על שרש ראשון לסה"מ של הרמב"ם מפרט רשימה ארוכה של קושיות על שיטת הרמב"ם שיש הלאו דלא תסור בתקנות חז"ל. שיטת הרמב"ן היא שרק בזקן ממרא חל הלאו דלא תסור. ונראה שלא נתכוין הרמב"ם לומר דהלאו דלא תסור חל בכל מי שעובר על תקנה דרבנן - דא"כ גברו עליו כל קושיות הרמב"ן שם, אלא שיטת הרמב"ם היא שהעובר על תקנות דרבנן בשאט נפש בזדון ולהכעיס עובר בלאו דלא תסור. אך אין הלאו מוגבל לזקן ממרא, אלא הוא חל בכל מומר להכעיס בדרבנן. עיקר הלאו אינו מעשה העבירה דרבנן, אלא המומרות נגד ב"ד הגדול שתקנו את התקנות, שכל הממרה נגד שררתם עובר בלאו דלא תסור אע"פ שאינו זקן ממרא (שלא כרמב"ן). אולם מי שעובר איסור דרבנן בלי מומרות אינו עובר בל"ת. לפי"ז אין חילוק לרמב"ם בין תקנה למנהג - דגם מנהג נכלל בשררת ב"ד הגדול שקובע את המנהג, ומי שממרה נגד סמכותם עובר בלאו זה, והמומר להכעיס עובר בל"ת בין במנהג ובין בתקנה. ברם אין זה נוגע לעצם חובת המנהגים. חובת המנהגים חובה קלושה היא ואינה כחובת התקנות. הב"ד בתקנתם מורים במפורש ומצווים את העם, אבל במנהג אין הב"ד מורים ומצווים את העם מעיקרא אלא מקבלים את המנהג הנהוג כדבר של חיוב ונוהגים ככה בעצמם מבלי שיורו אותו מעיקרא (עיין בריטב"א). משום כך אין חובת המנהג חזקה כמו חובת התקנה.
ויש לחקור בדין ברכות המצוות האם מברכים על קיום מצוה או דוקא על חובת מצוה. ונ"מ אם מברכים על מצות רשות. ונראה דלרמב"ם מברכים רק על חיוב המצוה ולא על קיום המצוה, ולכך מחלק בין תקנה למנהג בדין הברכה - דתקנה הוי' חיוב גמור ויש עליה ברכה, אבל מנהג אינו חוב גמור ולכן אין מברכים. הנ"מ בחובתם גורם הנ"מ בברכות. ראייה לכך משיטתו (פ"ג מציצית הל"ט) שאין הנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, אע"פ שמסתבר שיש לאשה קיום מצוה במעשה"ג¹⁴, וע"כ שהברכות הותקנו דוקא על חובת מצוה ולא על קיום מצוה. ה"ה במנהג הואיל ואין חובת המנהג חזקה כ"כ לכן אין מברכים עליה. הלאו דלא תסור אינו נוגע לפסק זה כי הלאו לרמב"ם נוהג דוקא במומרות ולא באופנים אחרים. במומרות אין הבדל בין מנהג לתקנה, אמנם בעצם חלות חובותיהם - חובת התקנה יותר חזקה מחובת המנהג, ומשו"ה מברכים דוקא על תקנה ולא על מנהג.
ברם לאמיתם של דברים אינו מוכרח שהרמב"ם סובר שיש לאו דל"ת בכל מנהג. וז"ל בפ"א מהל' ממרים (הל"ב): ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה ומן הגזירות והתקנות ומנהגות עכ"ל. ניתן לפרש שרק באותם מנהגים שהם סייג לתורה עוברים בלאו דלא תסור. אבל במנהגים אחרים - כגון במנהגי מצוה כערבה - יודה הרמב"ם לרש"י שאין בהם לאו דלא תסור. ובכך מתורצת הקושי' למה אליבא דהרמב"ם אין מברכים על מנהג דמצוה - דהא אין לדעתו לאו דל"ת במנהג מצוה, רק במנהג דסייג.
שם. בא"ד. ור"ת אומר דאין ראייה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול כו' אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה עכ"ל. ר"ת לשיטתו (ר"ה לג. תוס' ד"ה הא) שסובר דנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא כי ברכות המצוות שייכות לקיום המצוה ולא לחובת המצוה. וכן מברכים על המנהג של הלל בר"ח כי אע"פ שיש חסרון בחובת הגברא, כנ"ל לרמב"ם, מ"מ יש קיום מצוה שלמה. כשקוראים את ההלל יש קיום המצוה דאורייתא של קריאת כתבי הקודש שדומה לקה"ת. לעומת זה בערבה אין חלות קיום מצוה מדאורייתא אלא מנהג בעלמא ועל חלות שם מנהג גרידא אין ברכה.
והנה יש מחלוקת בין הראשונים ביחס לדין הקיום של הלל. בתוס' דידן אומר ר"ת דלא גרע מקריאה בתורה. אך מלשון הראב"ד (פי"א מברכות הלט"ז)¹⁵ משמע דהקיום הוא של שבח והודאה ולא קריאה בתורה. ונמצא שקיימת מחלוקת יסודית בחצי הלל אי הוי מצות קריאת כתובים כקה"ת וכדעת התוס', או מעשה שבח והודאה וכדעת הראב"ד. (גם הר"ן כתב כראב"ד.)
ונראה דבהלל שלם כו"ע לא פליגי, כי הלל שלם הוא חפצא דשירה בפני עצמו ואינו דין קריאת פסוקים גרידא. אולם בחצי הלל ס"ל לר"ת הואיל ואינו ככתבו של הלל - דחסר לו צורת הלל - א"כ א"א לומר דקיום המצוה הוא קיום שירה והודאה של הלל, אלא הוא מהוה מצוה דקריאת פסוקים כבקה"ת. מאידך הראב"ד ס"ל דאע"ג דחצי הלל חסר בשלמות החפצא עכ"ז הוי חלות שם שירת הלל והקיום דמצוה שירה והודאה.
והנה עיין במג"א (סי' תכ"ב סק"ו) דאם א' איחר ונכנס לבהכ"נ אומר הלל בתוך פסוקי דזמרה דברכת ברוך שאמר פוטרת את הברכה הראשונה דהלל - דהיינו הברכה של לקרוא את ההלל. הגר"ח זצ"ל פסק שלא כמג"א, וביאר, דבפסוקי דזמרה החפצא של מצוה הוי קריאת פסוקי כתובים - פסוקי דזמרה כשמם (ועיין ברמב"ם פ"ז מתפלה הלי"ב) והוא חפצא דתהלים ודברי תורה, משא"כ הלל דהוי חפצא דשירה ושבח. ראייה לכך, בהלל משנים הפסוקים והפרקים וכופלין ומפסיקים את הפרשיות באופן אחר מכתיבתן בספר תהלים. יוצא שאין הלל חפצא של קריאת פסוקים ופרשיות דכתובים ותהלים, אלא חלות שם חפצא דשיר ושבח בפ"ע, ואין ברכת ברוך שאמר ששייכת לחפצא דפסוקי דזמרה פוטרת הלל, עכ"ד הגר"ח זצ"ל (ועיין בשו"ת משכנ"י אות ס"ז). ברם לפי דברינו יוצא דלשיטת ר"ת תפטר ברכת פסוקי דזמרה את ברכת חצי הלל אבל לא הברכה של הלל שלם.
קיימת מחלוקת בין הראב"ד והרמב"ן אם מברכים גם על חצי הלל דר"ח וגם על חצי הלל דחוה"מ פסח או לא. ועיין בכס"מ (פי"א מברכות הלט"ז). לרמב"ן רק בחוה"מ מברכים ולא בר"ח. ונראה שטעמו הוא שמברכים על הלל דוקא כשיש חלות מצות שמחה (עיין ברמב"ן סוף שרש ראשון דסה"מ) ורק במועד יש קיום שמחה ולא בר"ח. הראב"ד סבור להיפך, שמברכים על חצי הלל דר"ח ולא על חצי הלל דחוה"מ, וטעמו הוא שיש לברך בר"ח מטעם פרסום קביעת החודש דהיא מצוה אבל לא בחוה"מ. לבסוף מסיק הראב"ד לברך בתרווייהו מדין שיר ושבח בימים המקודשים דיש חובה לנהוג בימים אלו היכר קדושה ע"י שיר ושבח. ויוצא חדוש דין מכך, שבכל יום שיש בו איזו קדושה חייבין לשיר מטעם החיוב לעשות היכר לקדושתן. וצ"ע במקור וביסוד דבריו, ולקמן בשיעורים מבוארת שיטתו, עיין שם.
שם. בא"ד - ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות ואינו אלא מנהג בעלמא עכ"ל. נ"ל שיסוד דברי התוס' בהשוואתם יו"ט שני של גליות להלל דר"ח והחילוק בינם לנטילת ערבה הוא, דהמנהג דיו"ט שני מחדש קדושת היום דיו"ט ולכך מחייב ברכות ככל יו"ט אחר, וכן הלל דר"ח יש בו חלות שם קיום מצוה, ולכן אינם כמו המנהג דלקיחת הערבה שאינה קיום מצוה רק מנהג בעלמא.
שם. בא"ד - ומיהו אין מזה ראיה כו' וב' ימים טובים של גליות אין בהם וצונו וכו'. וכתב בגליון הש"ס וז"ל - וק"ל דמ"מ יקשה מברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור בליל ב' דפסח ואולי יש לחלק בין נוסח ברכה בלשון לעשות כן ובין נוסח בלשון על, עכ"ל.
וצ"ע מאיזה טעם ניתן לחלק בין ברכה בלשון דלעשות לברכה בלשון דעל. ונראה שר"ל כי ברכה בלשון "לעשות" חלה מטעם חובת מצוה ולכן אין לברכה על מנהג כיון דאינו חוב גמור. אולם ברכת "על" שייכת למעשה מצוה ויש לברכה על המנהג דליל ב' דפסח דמעשה מצוה הוא.
שם. בא"ד - ואם אין מברכין עליו מה הפסקה שייך בו עכ"ל. לכאורה יפלא למה לא ייאסר מטעם הפסק בהלל עצמו. ונ"ל כי בשלמא כשגומרים את ההלל יש חלות דין חפצא של הלל ככתבו ואין להפסיק בו דאין להפסיק בהלל ככתבו - בחפצא דהלל גמור. ברם בהלל דר"ח, שאין גומרים בו את ההלל, אינו חפצא של הלל גמור ככתבו, ולכן כל דין ההפסק הוא רק מטעם הברכה ולא מדין חפצא דהלל.
שם. בא"ד - ועוד י"ל דאפי' צבור שאין שם כל ישראל יחיד קרי להו כו' אבל לגאולת כל ישראל אומרים אותו לעולם וכו'. לפי"ז יש לעיין מה דינו של ההלל בבהמ"ק בר"ח ובחוה"מ. ונראה דגם בבית המקדש יש חלות דין של כנופיה ומעמד של כל ישראל (כדאיתא במלחמות ד' בסוף מס' ר"ה), ולפיכך בבית המקדש היו גומרים את שירת ההלל בר"ח וגם בחוה"מ. והנה בבהמ"ק בר"ח ובחוה"מ יש חיוב מיוחד של שמחה כדכתיב "ותקעתם בחצוצרות" שמחייב שירת הלל. עוד יש להתבונן אם רק הלויים שרו את ההלל בר"ח ובחוה"מ בבהמ"ק או שכל מי שנמצא שם שר את ההלל לכבוד היום, כי אולי דין שירה בלויים נאמר דוקא כשירה על הקרבן ולא בשירה לכבוד שמחת היום. (ועיין ברמב"ן שורש ראשון לסה"מ ובנצי"ב על הספרי לפסוק הנ"ל.)
שם. שיטת הראב"ד בברכה על המנהג של הלל ר"ח. כתב הראב"ד (בפי"א מברכות הלט"ז) וז"ל - נ"ל שלא אמרו אלא על חולו של פסח בלבד אבל על של ר"ח בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ר"ח, עכ"ל. דבריו דורשים ביאור. והנה לקמן (נד:) בדין שיר של קרבנות המוספים - שבר"ח שחל להיות בשבת השיר של ר"ח דוחה את השיר של שבת - אמר ר' יוחנן לידע שהוקבע ר"ח בזמנו. עיין בפירש"י. וכתב הרמב"ם (פ"ו מתמידין ומוספין הל"י) וז"ל - ר"ח שחל להיות בשבת שירה של ר"ח דוחה את השירה של שבת כדי לפרסם שהיום ראש חודש עכ"ל. ונראה שהרמב"ם חולק על פירש"י שם (ד"ה לידע) בביאור דברי ר"י, שרש"י מפרש שם שהוא דוקא כשקדשו בי"ד בזמנו כדי להוציא חשד מלב אדם שלא יגמגם על הזמן דקדוש ב"ד, ברם לרמב"ם הוי דין מסוים בכל קדוש החודש - בין בזמנו ובין שלא בזמנו - לפרסם את קדוש החודש של הב"ד. ומוכרח מכך דאליבא דרמב"ם יש הלכה לפרסם את קדוש החודש דבי"ד, ולא סגי במעשה קידוש בלבד. ויתכן דיסוד הדבר הוא דמכיון דבי"ד מקדשין עבור כלל ישראל, דהא מברכים מקדש ישראל והזמנים - ישראל הם המקדשים של הזמנים, קיימת חובה לפרסם בין בנ"י הקביעות דר"ח. בהתאם לכך נשתלשל המנהג בישראל לברך את החודש בשבת לפני ר"ח, דזהו חיוב מיוחד לפרסם ולהודיע שהוא ראש חדש. לפיכך סבור הראב"ד דדוקא בחצי הלל דר"ח מברכים, כי יש באמירתו קיום מצוה מיוחד לפרסם את הקביעות דר"ח, והוא דין מסוים במצוה דאורייתא של קדוש החודש וקביעות המועדים. קיום זה אינו שייך לחצי הלל בחוה"מ ולכן אין לברך עליו.
כאמור למעלה שיטת הרמב"ן היא ההיפך משיטת הראב"ד. הרמב"ן סובר שיש לברך על ההלל של חוה"מ ולא על ההלל דר"ח. ונראה שדעתו היא שבהלל דחוה"מ מקיימים מצות שמחת החג, והואיל ויש בו קיום מצוה מברכים עליו, אבל בר"ח שאין בו מצות שמחה, דין ההלל אינו אלא מנהג בעלמא כמו מנהג הערבה ואין בו קיום מצוה ולכן אינו טעון ברכה.
ועיין בש"ע או"ח (סי' תכ"ב) המביא שיטה דהמנהג דחצי הלל הוא בין ביחיד ובין בצבור אבל הברכה היא רק בצבור. ויש לבאר את יסוד החילוק בין יחיד לצבור בברכת חצי ההלל. ונראה ששיטה זו סוברת דחלות השם מעשה מצוה דהלל היא רק בצבור ולפיכך מברכים עליו, אבל ביחיד אין להלל דר"ח אלא חלות שם מנהג בעלמא, ולפיכך אין לברך עליו. ובבאור החילוק הזה ניתן להסביר ע"פ שיטת הר"ת בתוס' דמברכים על הלל דר"ח מדין קריאת פסוקים דכתבי הקודש כמו קריאת התורה. ובקריאת כתבי הקדש בצבור מברכים כדחזינן בקה"ת ובקריאת מגילה מחמש המגילות (כשיטת הגר"א) דמברכים בצבור ולא ביחיד, דיש קיום מצוה מיוחדת דקריאת פסוקים בצבור. הוא הדין בהלל - דוקא בצבור של י' בנ"א יש קיום זה דקריאת פסוקים ורק באופן זה יש ברכה. עוד יתכן לפרש חילוק הנ"ל, ע"פ היסוד דהראב"ד דמצות ההלל בדלוג היא חלות של שיר ושבח, וי"ל דרק בצבור יש חלות הלל כשירה כי דוקא בצבור יש קריאה וענייה - והלל צ"ל בקריאה וענייה כדי שיחשב חלות שירה ולברך עליו. ברם ביחיד אינו שירה משום דאין קריאה וענייה. ועיין ברמ"א באו"ח (סי' תכ"ב) דאף למ"ד שיחיד אינו מברך על חצי הלל אבל כשיש שלשה בנ"א מקרי רבים ומברכים. הרי שהרמ"א סובר דדין הצבור שבכאן הוא מטעם קריאה וענייה שמעכבת חלות שם ההלל, ולכך סגי בג'. בנ"א, דאילו צבור שהוא כדין קריאת כתובים כבקה"ת היה צ"ל עשרה בנ"א.
שם. בגמ' - אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. מסתבר דאם מוציאין את הערבה מהאגודה שבלולב דכשרה למצות הערבה. וכן משמע קצת מרש"י ומתוס' שהפסול למצות הערבה חל דוקא כ"ז שנאגדת בתוך אגודת הלולב ולא כשהיא לבדה. ברם ברמב"ם איתא במפורש (פ"ז מלולב הל"כ - כ"ב) שאין יוצאים, וז"ל: הלל"מ שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב כו' וערבה כו' ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזה"ז כיצד עושה לוקח בד א' או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וכו'. אליבא דהרמב"ם ערבה שבלולב פסול לעולם לשמש כחפצא של מצות ערבה בין במקדש ובין בגבולין וגם אם יוציאה מהאגודה. אליביה בכל אופן חייבים להביא חפצא של ערבה נוספת על הערבות שבלולב.¹⁶
שם. בגמ' - וכמה שיעורה. איתא בסוגיא, אמר רב נחמן ג' בדי עלין לחין, ורב ששת אמר אפי' עלה א' ובד א'. ויש לעיין במה פליגי. והנה ביארנו לעיל בשעורים דיש שני דיני פסול במצות הלולב - א) פסולי הדר כמו נסדק ונקטם, ב) הפקעת המין כמו הדס שוטה. ויש לברר איזה דין פסול יש במצות ערבה שבמקדש. ונראה דבזה פליגי ר"נ ור"ש, דלר"נ דיני פסול הדר חלים בערבה שבמקדש ומשו"ה צריכים העלים להיות קיימים ולחים. אכן לר"ש אין פסול הדר חל במצות ערבה במקדש ולכן מכשיר אפי' עלה א' דהוי נשרו רוב עליו ואינו הדר לנטילת לולב ומ"מ כשר למצות הערבה שבמקדש. אולם הפקעת החפצא דערבה פסולה גם לרב ששת.
ברם עדיין יש לבאר מהו דינו של יבש אליבא דרב ששת. הנה לראב"ד (פ"ח מלולב הל"ט) יבש מפקיע את חלות שם החפצא של לולב דכמת הוא ולפיכך פסול כל ז'. לפי"ז ערבה יבשה פסולה למצות הערבה גם לרב ששת דליכא חפצא של ערבה. ברם יתכן ששיטת הראב"ד נאמרת בלולב בלבד שצריכים לקיים עמו שירה ורננה בנענועים ולא המתים יהללו קה - אבל אין זה מעכב בחפצא דערבה. עיין לעיל בשעורים לפרק לולב הגזול.
ובשעור אורך הערבה שבמקדש שיטת רש"י היא שארוכה כל שהיא סגי, אבל מסתימת לשונו של הרמב"ם (בפ"ז מלולב הל"כ) משמע ששעור אורכה הוא ג' טפחים כמו שעור אורך הערבה שבלולב.
והנה הרמב"ם פסק (פ"ז מלולב הלכ"ב) בקיום ערבה בזה"ז וז"ל - וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה. כיצד עושה לוקח בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא, עכ"ל. והנה לרמב"ם לוקחים בד א' או בדין הרבה, וקשה, מאחר שהשעור הוא בד א' למה ליכא איסור בל תוסיף, הלא דעת הרמב"ם (פ"ז מלולב הל"ז) דאפי' דבאותו מין יש איסור בל תוסיף. ונראה דלשיטת הרמב"ם בערבה שבמקדש דזוקפין ואח"כ נוטלין ליכא קושיא. הרי לדעתו עיקר חלות שם הערבה ומצוה היא ערבה שבמקדש, ונוטלין אותן דוקא אחרי הזקיפה על צדי המזבח. יוצא מכך שהחיוב הוא ליטול ערבה שבמקדש ואינו חיוב פשוט לקחת ערבות בעלמא אלא דוקא אותן ערבות הנחשבות ערבות שבמקדש משום שנזקפו על צדי המזבח, ומכיון שכן כל ערבה שנזקפה ע"ג המזבח חל עליה שם ערבה שבמקדש. על כן אין חלות דין מנין במצוה זו אלא דין נטילת ערבות שבמקדש ומשו"ה אין להקפיד במנין הבדים שנוטל.¹⁷
שם. בגמ' - אל יהלך אדם בערבי שבתות. לרש"י טעם האיסור משום שיכעס על אנשי ביתו, ויסודו הוא שלום בית. שלום בית בשבת חיוב מיוחד הוא, וראיה לכך שנר שבת קודם לנר חנוכה וליין דקדוש משום שלום בית (רמב"ם פ"ד מחנוכה הלי"ד), וכן חתימת ברכת השכיבנו בשבת היא "הפורש סוכת שלום". ביאתו המאוחרת תפריע את שלום הבית. אולם הרמב"ם (פ"ל משבת הלי"א) כתב וז"ל: אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום כדי שיגיע לביתו ועוד היום רב ויכין סעודה לשבת שהרי אין אנשי ביתו יודעין שהיום יבא כדי להכין לו ואין צ"ל אם היה מתארח אצל אחרים שהוא מביישן מפני שלא הכינו להן דבר הראוי לאורחין עכ"ל. נראה ממנו שיש כאן שני איסורים: א) בביאה לביתו האיסור מחמת שלא תהיה לו סעודת שבת ולא יקיים את מצות עונג השבת כראוי. ב) בביאה אצל מארחים יש איסור לביישן ולאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה, ועיין ברמב"ם (פ"ד מתשובה הל"ד) שאסור מדין אבק גזל. כפי הנראה, לבייש אדם בשבת הוי איסור שבת - שלכן מביאו בהלכות שבת, דשבת צ"ל יום מנוחה בלי עגמת נפש וצער.
¹⁴ כן דעת הרמב"ם בנוגע לת"ת אע"פ שאין זה מפורש ברמב"ם לגבי מעשה"ג. וכן כתבו התוס' הרא"ש והר"ן במס' ר"ה (לג.).
¹⁵ וז"ל נ"ל שלא אמרו אלא על חולו של פסח אבל על של ר"ח בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ר"ח. ואנו מנהגנו לברך בכולן ואין לנו ללמוד מערבה לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה ומה צורך בברכה אבל קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתן יפה עשו וצריך ברכה עכ"ל.
¹⁶ וכן נראה מהמאירי, וזה שלא כמ"ב בסי' תרס"ד.
¹⁷ ולכאורה כ"ז לר"ש וכפסק הרמב"ם, אבל לר"נ יש דין מספר ג' בדין ואליביה אם מוסיפים על המנין הזה יש איסור ב"ת, ויל"ע בזה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

במקדש. הלכה למשה מסיני: בגבולי'. יסוד נביאים: ערבה צריכה שיעור. לקמן מפרש שיעורה: אינה ניטלת אלא בפני עצמה. אין דבר אחר נאגד עמה דמוכח שהיא מצוה: אבל היכא דאגבהיה. לשם נטילת לולב והדר אגבהיה לשם ערבה אימא ליפוק בה דאיכא הוכחה טובא: וכמה שיעור'. דאמרן לעיל צריכה שיעור: שלשה בדי. שיש בכל אחד עלין לחין: עלה אחד ובד אחד ס''ד. עלה משמע בלא בד ובד בלא עלה ומאי לקיחה בעלה בלא בד הא לא מינכר: עלה אחד בבד אחד. בד אחד ובו עלה אחד ודיו וכי אמרינן לעיל (דף לב:) ג' טפחים לגבי לולב הוא דאמרינן שתהא ערבה ארוכה שלשה טפחים אבל ערבה שהיו מקיפין בה בפני עצמה כל דהו סגי והשתא נהגו להביא מורביות ענפים ארוכים ויפים שמנכרא מצוה בעין יפה: אייבו. אבוה דרב: חביט חביט. לשון ניענוע: מנהג נביאים היא. בגבולין ולא יסוד נביאים הלכך אינה צריכה ברכה: קרייתא אית לי. כפרים ויושביהם: ומקשקשין בכרמיא. עודרין את הכרמים בשביעית: ואכלי זיתיא. בשכר חפירת הכרמים ואינן מפקירין לעניים: אריך או לא אריך. טוב לעשות כן או לא אריך לשון דבר הגון ובעזרא יש לו דומה וערות מלכא לא אריך לנא למיחזי: א''ל לא אריך. לפי שאתה פורע פעולתם מפירות שביעי' והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה אבל הקשקוש מותר כדלקמן: א''ר אלעזר בר צדוק כדו הויתי דאיר. כבר עברו מ' שנה שאני דר בארץ הזאת: ולא חמיתי בר אינש. לא ראיתי בן אדם: דמהלך באורחא דתקנן כדין. שמהלך בדרך ישר כאדם זה: אפקר זיתיא לחשוכיא. לעניים: והב פריטיא. ותן פרוטות מכיסך לקשקש הכרמים: ומי שרי. קשקוש בשביעית: מלסקל. להשליך אבנים לחוץ: סתומי פילי. שהשרשים מגולים וצריך לכסותם שלא ייבש האילן ואוקומי אילני הוא שלא ימות ואינו עושה להשביחן אלא לקיימן שרי: פילי. בקעים: וחד אברויי אילני. כמו וברא אותם בחרבותם (יחזקאל כג) לנקוב העפר שעל השרשים ולהזיזו שיהא רך ותיחוח והאילן משביח כך שמעתי לישנא אחרינא להבריא את האילן ולהשביחו: לא יהלך כו'. אלא ישבות לו בעוד יום גדול ויכין לו סעודת שבת: אלא לביתיה. שהולך לביתו והם אינם יודעים שיבא היום ואין מכינים לצורכו והוא כועס עליהם: אבל לאושפיזיה אמאי דנקט סמיך. אינו סמוך על בני הבית ונושא עמו סעודתו ועל מה שבידו נסמך: אפי' לביתו. דמה שמוצא אם מעט אם רב שלו הוא אעפ''כ לא יהלך וכ''ש לאושפיזיה שלא ימצא כלום: כסא דהרסנא. סעודה מועטת דגים קטנים מטוגנין בקמח בשומן שלהן: על גג האיצטבא. הוה תני תנא קמיה:

כאן במקדש כאן בגבולין. במקדש הלכה למשה מסיני בגבולין פליגי דר' יוחנן אמר יסוד נביאים ור' יהושע בן לוי אמר מנהג נביאים ופי' בקונט' דנפקא מינה דאי תקנה היא בעיא ברכה ואי מנהגא לא בעיא דליכא למימר וצונו דמנהג בעלמא שהנהיגו העם ואפי' בכלל לא תסור ליתיה וכן אמרי' בסמוך חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ויש מדקדקין מתוך כך דלא מברכינן אהלל דר''ח שאינו אלא מנהג בעלמא כדמוכח פ' בתרא דתענית (דף כח: ושם) רב איקלע לבבל חזי דקרו הלל בר''ח סבר לאפסוקינהו שמע דקא מדלגי ואזלי אמר ש''מ מנהג אבותיהם בידיהם והא דקאמר רבי יוחנן התם י''ח יום יחיד גומר את ההלל בהן ובגולה כ''א יום לא משום דליהוי אחריני תקנה שיהו קורין בדילוג אלא יחיד גומר היינו כמו יחיד קורא דאורחיה דהש''ס דמשתעי הכי כי ההיא דתניא פ''ק דברכות (דף ט: ושם) וותיקין היו גומרין אותו עם הנץ החמה ור''ת אומר דאין ראיה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול וכיון דלאו תקנתא היא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות ואינו אלא מנהג בעלמא כדאיתא פ''ק דביצה (דף ד:) ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכין אערבה למ''ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וב' ימים טובים של גליות אין בהם וצונו אלא קידוש להזכרת היום בתפלה וברכת המזון ואי משום דמברכין אתקיעת שופר בי''ט שני של ר''ה הנהו תקנתא נינהו וחמירי מב' ימים טובים של גליות לענין ביצה קדושה אחת נינהו כדמוכח בפ''ק דביצה (דף ד:) הזהרו במנהג אבותיהם בידיכם ועוד מדקדק ר''ת ממסכת ברכות פרק היה קורא (דף יד.) דמייתי ראיה דאין מפסיקין בהלל מרב בר שבא דאיקלע לבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא איפסיק ומשני שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא ואם אין מברכין עליו מה הפסקה שייך בו ועוד ראיה מההיא עובדא דתענית (דף כח: ושם) מעובדא דרב דאמר סבר לאפסוקינהו דמשמע דמברכי דאי לא מברכי היה לו לידע שהוא מנהג אבותיהם וסתמא לא באמצע הלל איקלע מדקאמר רב איקלע לבבל ולא קאמר איקלע לבי כנישתא וכי תימא אכתי מכיון דמברכי לקרות היה לו לידע דמדלגי ואמאי סבר לאפסוקינהו הא לאו מילתא היא שאפילו כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרות את ההלל כמו שמברכין לקרות מגילה ומה שנוהגין עכשיו לברך אהלל לגמור כשגומרין ומברכין לקרות כשמדלגין לסימן בעלמא נוהגין כן ובין בזה ובין בזה יכולין לברך לקרות ולגמור וא''ת הא דנקט י''ח יום שיחיד גומר בהן את ההלל אמאי נקט יחיד דמשמע אבל צבור גומרין אותה אפי' בשאר ימות השנה והא עובדא דרב בצבור הוה ואפ''ה מדלגי ושמא לרבותא נקט יחיד דאפי' יחיד בפני עצמו גומרו ועוד י''ל דאפי' צבור שאין שם כל ישראל יחיד קרי להו משום דאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.) נביאים אמרוהו ותיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק על כל צרה וצרה שלא תבא עליהן וכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן ולכך נקט יחיד דכי ליכא כל ישראל אין גומרין אותו אלא באלו הימים אבל לגאולת כל ישראל אומרים אותו לעולם והא דתניא התם בתענית יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר כי ליכא כל ישראל קרי ליה יחיד אפי' צבור אם נגאלו מן הצרה והתחילו היו גומרין אותו ור''ח פי' לא יתחיל בברכה: [וע''ע תוס' ערכין יוד. ד''ה י''ח ימים ותוס' ברכות יד. ד''ה ימים ותוס' תענית כח: ד''ה אמר]: ואינה ניטלת אלא בפני עצמה. לא שיאסור ליטול הערבה עם הלולב דלא מיירי אלא באגידי בהדי הדדי: שלשה בדי עלין לחין. ששלשה בדין יוצאין מקלח אחד:

סוכה מד ע"ב - טקסט הדף

דף מד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד