סוכה מד ע"א

אמרי לדידהו נמי לא דחי ואלא קשיא הני תרתי דתנא חדא כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית ותני' אידך לבית הכנסת ומתרצינן כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים לא אידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין א''ל אביי לרבא מאי שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש א''ל הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב א''ל ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה וכי תימא דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאורייתא עבדינן שבעה זכר למקדש ערבה דרבנן לא עבדינן לה שבעה זכר למקדש למאן אילימא לאבא שאול האמר {ויקרא כג-מ} ערבי נחל כתיב שתים אחת ללולב ואחת למקדש אי לרבנן הלכתא גמירי לה דא''ר אסי א''ר יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אלא אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאית ליה עיקר מה''ת בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן שבעה זכר למקדש אמר ר''ל כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה א''ל ר' יוחנן מי אמרה מי אמרה הא איהו אמר דא''ר אסי א''ר יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אלא מי אמרה בנטילה דלמא בזקיפה מי אמרה בבעלי מומין דלמא בתמימים אתמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר יסוד נביאים דא''ר אבהו א''ר יוחנן ערבה יסוד נביאים הוא תסתיים א''ל ר' זירא לר' אבהו מי א''ר יוחנן הכי והא''ר יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני {דניאל ד-טז} אשתומם כשעה חדא ואמר שכחום וחזרו ויסדום ומי א''ר יוחנן הכי והא''ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא ל''ק

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - א

ומשנינן: אמרי, כך תירצו בבית המדרש: אכן לדידהו של בני ארץ ישראל נמי לא דחי לולב ביום טוב ראשון את השבת, כדי לא לחלק בין בני הגולה לבני ארץ ישראל.

ואלא קשיא הני תרתי ברייתות, שכדי שלא תהיה סתירה ביניהן, העמדנו אותן שבאו ללמד שבארץ ישראל אחר החורבן היתה מצות לולב דוחה את השבת:

דתנא חדא: כל העם מוליכים מערב שבת את לולביהם להר הבית.

ותניא אידך: כל העם מוליכים את לולביהם לבית הכנסת.

ומתרצינן לעיל את סתירת הברייתות: כאן - בזמן שבית המקדש קיים, מוליכין למקדש, כאן - בזמן שאין בית המקדש קיים.

וכיון שעתה אמרנו, שלאחר שנחרב בית המקדש, גם בארץ ישראל לא דוחה נטילת לולב את השבת, ואין נוטלים את לולביהם לבית הכנסת, חוזרת הסתירה בין הברייתות.

ומשנינן: לא כך יש לתרץ את סתירת הברייתות.

אלא אידי ואידי, בשתיהן מדובר בזמן שבית המקדש קיים.

ולא קשיא הסתירה שביניהן.

כאן - במקדש, היו מוליכין לולביהן מערב שבת להר הבית.

כאן - בגבולין, היו מוליכין לולביהן מערב שבת לבית הכנסת.

אבל משחרב המקדש, שוב אין מצות לולב דוחה שבת בגבולין אפילו בארץ ישראל, כדי שלא לחלק בין יושבי הארץ ליושבי הגולה.

אמר שאל ליה אביי לרבא: מאי שנא לולב, דעבדינן ליה שעושים לו זכרון במשך שבעה ימים, זכר למקדש שהיה ניטל בו מן התורה בכל שבעת הימים, ומאי שנא ערבה, דלא עבדינן לה שבעה ימים זכר למקדש כמו שנהגה בו מצות ערבה שבעה ימים, אלא עושים לו זכר רק ביום השביעי בלבד!?

אמר ליה רבא: הואיל ואדם יוצא ידי חובתו של זכר לערבה בערבה שבלולב.

אמר ליה אביי לרבא: ההוא ערבה - משום לולב הוא דקא עביד ליה. ואין בה זכר למצות ערבה!

וכי תימא לתרץ דקא מגבה ליה ללולב לקיום מצות לולב וערבה שבו, והדר מגבה ליה ללולב, עם הערבה האגודה בו, כדי לקיים בכך זכר לערבה שבמקדש.

לא יתכן לתרץ כך. כי - והא מעשים בכל יום, דלא קא עבדינן הכי!

אמר רב זביד משמיה דרבא לתרץ תירוץ אחר:

לולב שמצותו במקדש שבעה ימים מדאורייתא - עבדינן עושים אנו לו זכר שבעה ימים, זכר למקדש.

ערבה שמצותה במקדש היא רק מדרבנן - לא עבדינן לה שבעה זכר למקדש.

והוינן בה: למאן? לפי מי אמרת שמצות ערבה במקדש היא רק מדרבנן?

אילימא לאבא שאול -

האמר, הרי אמר אבא שאול: [ויקרא כג] "ערבי נחל" כתיב.

לימד הכתוב כי שתים ערבות הן מן התורה: ערבה אחת ללולב, וערבה אחת למקדש.

אי לרבנן -

הרי לפיהם הלכתא גמירי לה, מצות ערבה הלכה למשה מסיני היא, ולא מדרבנן.

דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: "עשר נטיעות" [המגדירות את השדה כ"שדה האילן", ביחס לנטיעה ב"תוספת שביעית"], מצות ערבה במקדש בחג הסוכות, וניסוך המים בחג - הן הלכה למשה מסיני!

אלא, אמר רב זביד משמיה דרבא, תירוץ אחר לחלק בין לולב לערבה:

לולב, דאית ליה עיקר מן התורה בזמן הזה יום אחד בגבולין [ביום טוב הראשון] - עבדינן ליה גם שבעה ימים בגבולין זכר למקדש.

ערבה, דלית לה עיקר מן התורה בגבולין כלל, שהרי ההלכה למשה מסיני נאמרה רק ביחס למקדש - לא עבדינן לה שבעה ימים בגבולין זכר למקדש.

אמר ריש לקיש: אפילו כהנים בעלי מומין, שאסורים להכנס כל השנה כולה בין האולם למזבח, היו דוחקים עצמם ונכנסין להקיף בערבה את המזבח, והיו צריכים לצורך ההקפה לעבור בין האולם ולמזבח, כדי לצאת ידי חובת המצוה בהקפת המזבח בערבה.

אמר ליה רבי יוחנן: מי אמרה להלכה זאת!?

והבינה הגמרא ששאלת רבי יוחנן היתה: מי הוא זה שאמר שיש חובה לצאת ידי מצות הקפה?!

ותמהה הגמרא: כיצד זה שאל רבי יוחנן "מי אמרה"?

הא איהו, רבי יוחנן עצמו, אמר זאת.

דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים - הלכה למשה מסיני הן!?

אלא, מבארת הגמרא, שכך שאל רבי יוחנן: מי אמרה להלכה זו שמצות הערבה היא בנטילה, שחייבים כל הכהנים לצאת ידי חובת נטילתה, עד שהיו הכהנים בעלי המומים צריכים להדחק ולהקיף את המזבח גם בשטח שבין האולם למזבח.

דלמא בזקיפה על יד המזבח היא, ודי בכהן אחד שיעשה זאת!?

ועוד: מי אמרה שהיא נעשית אפילו בכהנים בעלי מומין, דלמא רק בתמימים!?

אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי נחלקו במקור ההלכה של ערבה:

חד אמר: מצות ערבה היא "יסוד נביאים". שחייבו הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, לקיים את מצות הערבה כתקנה מחייבת.

וחד אמר: מנהג נביאים היא, שהנהיגו את העם לנהוג בה בתורת מנהג, ולא התקינו אותה כתקנה מחויבת. ^[1]

ומוכיחה הגמרא: תסתיים יש לך להוכיח דרבי יוחנן הוא דאמר "יסוד נביאים" היא.

דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ערבה - יסוד נביאים הוא.

ומסקינן: תסתיים.

אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: מי וכי אמר רבי יוחנן הכי שערבה היא רק יסוד נביאים, ותו לא!?

והאמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים - הלכה למשה מסיני הן!

ולא ענה רבי אבהו לרבי זירא מיד, אלא "אשתומם כשעה חדא" [כלשון הכתוב בדניאל ד]:

ולאחר השתוממתו, ענהו רבי אבהו לרבי זירא, ואמר: אכן אמר רבי יוחנן שהלכה למשה מסיני הן.

ומה שאמרתי בשם רבי יוחנן שיסוד נביאים הן, כך היתה כוונתו של רבי יוחנן לומר:

בגלות בבל שכחום לגמרי [את ההלכות האלו שנאמרו בסיני, עם עוד מקצת התורה שנשכחה עקב היציאה לגלות], וחזרו הנביאים האחרונים ויסדום על פי הדיבור. ^[2]

ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שנשכחו ההלכות בבבל עקב הגלות?

והאמר רבי יוחנן לבני ארץ ישראל, לאחר שהתברר לו שבני בבל בקיאים בתורה יותר מאשר בני ארץ ישראל [עיין רש"י]:

בתחילה - "תורה דלכון" אמרי. הייתי סבור שהתורה מצויה אצלכם בשלימותה יותר מאשר היא מצויה אצל בני בבל שסבלו מהגלות.

אבל עתה נוכחתי לדעת כי התורה בשלימותה - דלהון היא! מצויה היא בשלימות אצלם, היות וחכמתם של תלמידי החכמים שגלו עם יכניה עמדה להם.

ומשנינן: לא קשיא.

הערות

^[1] לפי רש"י הנהיגו את העם אך לא תקנו להם. ואילו הריטב"א כתב שגם לא הנהיגו את העם, אלא שרק הנביאים נהגו כך, והעם החל מעצמו לנהוג כמותם. לפי הרמב"ם יש דין "לא תסור" גם על מנהג, ומה שלא מברכים על הערבה, הוא משום שכך העמידו חכמים את מנהג ערבה, שינהגו בה בתורת מנהג גרידא, ולא בתור מנהג מחויב, ולכן אין לברך עליה. [הגרי"ז].

^[2] רש"י מוסיף שאחרי השכחה יסדום על פי הדיבור, כי אחרת כיצד היה לזה תוקף של הלכה למשה מסיני. והקשו הערוך לנר והרש"ש ועוד אחרונים, ממסכת תמורה, שמבואר שם שלא היתה אפשרות לחזור ולשאול מן השמים את ההלכות מסיני שנשתכחו בזמן אבלו של משה היות ו"לא בשמים היא". והחזון איש כתב שכל חכם קיבל את שכלו בסיני, ולכן אם נשתכחו פרטי הלכה למשה מסיני, יכולה הבנתו של החכם שפוסקים על פיו, להיות בעלת תוקף כמו הלכה למשה מסיני. [עיין ב"פרקי אמונה והשקפה" המלוקטים מהחזון איש].

אמרי [אומרים]: באמת לדידהו נמי לא דחי [להם, לבני ארץ ישראל גם כן אינו דוחה] את השבת, ולא כפי שאמרנו. ושואלים: ואלא קשיא הני תרתי [קשה מה ההבדל שבין שני מקורות אלה]; דתנא חדא [ששנה במקום אחד] כל העם מוליכין את לולביהן בשבת להר הבית ותניא אידך [ושנינו בברייתא אחרת] שמוליכים לבית הכנסת, ומתרצינן [ואנו מתרצים] קושי זה באמרנו: כאן שאמרנו שמוליכים לולביהם להר הבית — הרי זה בזמן שבית המקדש קיים, כאן שאמרנו שמוליכים לולביהם לבית הכנסת — הרי זה בזמן שאין בית המקדש קיים. הרי שאף משחרב בית המקדש, היו בני ארץ ישראל מקיימים מצוות לולב אף בשבת (אם כי בבית הכנסת ולא כבעת עמוד המקדש על מכונו) ונמצאת שבת נדחית על ידם!

ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה] בזמן שבית המקדש קיים דווקא, ולא קשיא [ואינו קשה] משינוי הלשון; כי בשתי הברייתות מדובר בבני ארץ ישראל בזמן שבית המקדש קיים, כאן שאמרנו שמוליכים למקדש — מדובר באנשים הסמוכים למקדש, כאן שאמרנו כי מוליכים לבית הכנסת, מדובר בגבולין בשאר מקומות בארץ ישראל, שהיו יודעים אז בדיוק זמן קביעת החודש. אבל משחרב בית המקדש, שוב אין מצות לולב דוחה את השבת לא בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: מאי שנא [במה שונה] לולב, דעבדינן ליה [שעושים אנו אותו] גם בימינו שבעה ימים זכר למקדש, ומאי שנא [ובמה שונה] ערבה דלא עבדינן ליה [שאין אנו עושים אותה] שבעה ימים זכר למקדש? אמר ליה [לו] רבה: הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ואין צורך בזכרון נוסף. אמר ליה [לו] אביי: אין הדבר מספיק, שהרי ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה [שעושה זאת], שנוטל את הערבה בין מיני הלולב, וכי תימא דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה [ואם תאמר שהוא מגביה אותה וחוזר ומגביה אותה], פעם אחת למצוות ארבעת המינים ופעם שניה לזכר ערבה שבמקדש, והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי [שאין אנו עושים כך] ואין מגביהים פעמיים!

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: לולב שמצותו דאורייתא [מן התורה] — עבדינן [עושים אנו] גם בימינו שבעה ימים זכר למקדש, ערבה שמצותה דרבנן [מדברי סופרים], בלבד — לא עבדינן לה [אין עושים אותה] שבעה זכר למקדש.

ושואלים: למאן [לשיטת מי] אמר רבא דברים אלה? אילימא [אם תאמר] כי לשיטת אבא שאול אמר זאת, האמר [הרי אמר] "ערבי נחל" כתיב [נאמר] בלשון רבים והן שתים, אחת ללולב ואחת למקדש ואם כן לדעתו הדבר מפורש בתורה. אי לרבנן [אם לדעת חכמים], הלא הלכתא גמירי לה [בהלכה למשה מסיני למדו אותה], שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות הנטועות בסדר מסויים בתוך שדה בית סאה, שבגללן מותר לחרוש שדה סמוך לשנת השמיטה, על אף שבדרך כלל יש להוסיף מן החול על הקודש, וכן מצות ערבה שבמקדש וניסוך המים על המזבח בחג הסוכות, הם הלכה למשה מסיני.

אלא יש לדחות תירוץ זה, ולומר בסגנון אחר: אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: לולב דאית ליה [שיש לו] עיקר מן התורה, שהרי מצותו כתובה במפורש — בגבולין עבדינן ליה [עושים אנו אותו] שבעה ימים זכר למקדש, אבל ערבה דלית לה [שאין לה] עיקר מן התורה, שאין מצוותו כתובה במפורש — בגבולין לא עבדינן [אין אנו עושים] שבעה ימים זכר למקדש.

א בענין זה של הערבה במקדש אמר ריש לקיש: כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח על אף שכרגיל אסור להם להכנס לשם מפני מומם, כדי לצאת בערבה שהם מקיפים את המזבח בערבות, וממילא מגיעים גם בין האולם ולמזבח. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: מי אמרה להלכה זו? ותוהים: על דברי ר' יוחנן: מה מקום לשאלה מי אמרה? מדוע נראה ר' יוחנן כמפקפק בדבר, הא איהו [הרי הוא עצמו] אמר זאת! שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הם הלכה למשה מסיני.

אלא זו היתה תמיהתו של ר' יוחנן: מי אמרה שמצותה בנטילה, כלומר: שהכהנים מחזיקים ערבות בידם ומקיפים את המזבח, דלמא [שמא] מצותה בזקיפה בלבד, שכהן אחד מעמיד את ענפי הערבה סמוך למזבח ודי בכך! ועוד: מי אמרה שמצותה אף בבעלי מומין דלמא [שמא] רק בתמימים!

ב אתמר [נאמר] שנחלקו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד [אחד] מהם אמר: ערבה יסוד נביאים שהנביאים חגי זכריה ומלאכי הם שתיקנו וקבעו מצוה זו של ערבה במקדש כחובה, וחד [ואחד מהם] אמר: ערבה מנהג נביאים היא, שאין זו מצוה קבועה שתיקנו נביאים, אלא מנהג עתיק שנהגו בו הנביאים והנהיגו אף את העם במצוה זו. ומעירים: תסתיים [תוגדר] הבעיה שלא היתה ברורה לנו תחילה, ונקבע כי ר' יוחנן הוא שאמר כי יסוד נביאים היא, שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: ערבה יסוד נביאים הוא. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכך היא.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אבהו: מי [האם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה סיני הם, וכיצד ייחס אותה לנביאים? "אשתומם כשעה חדא" [תהה על דבר זה כשעה אחת] ולאחר שהרהר בדבר ואמר שיש להסביר לדברי ר' יוחנן כי אכן מצות ערבה הלכה למשה מסיני היא, אלא ששכחום במשך הדורות וחזרו ויסדום.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: דלכון [שלכם] כלומר: חכמי בבל, אמרי [אומרים] דלהון [שלהם], של חכמים היא תקנה זו, ואיננה לא הלכה למשה מסיני, ולא יסוד נביאים, אלא מנהג מדברי חכמים בלבד! ומשיבים: לא קשיא [קשה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Sages say: For them in Eretz Yisrael it also does not override Shabbat. The Gemara asks: But if that is the case, the contradiction between these two sources is difficult, as it was taught in one mishna: All the people bring their lulavim to the Temple Mount on Friday, and it was taught in another mishna that they bring their lulavim to the synagogue. And we resolved this contradiction as follows: Here, where the mishna says that they bring their lulavim to the Temple Mount, it is referring to when the Temple is standing, and there, where the mishna says that they bring their lulavim to the synagogue, it is referring to when the Temple is not standing. Based on the above, when the Temple is not in existence the mitzva of lulav does not override Shabbat.

The Gemara resolves the contradiction: No, both this mishna and that mishna are referring to Eretz Yisrael when the Temple is in existence; and nevertheless, it is not difficult. Here, where the mishna says that they bring their lulavim to the Temple Mount, it is referring to the procedure in the Temple. And there, where the mishna says that they bring their lulavim to the synagogue, it is referring to the procedure in the outlying areas in the rest of Eretz Yisrael, where they knew when the new month was established. However, today, neither in the Diaspora nor in Eretz Yisrael does the mitzva of lulav override Shabbat.

Abaye said to Rava: What is different about lulav such that we perform the mitzva seven days in commemoration of the Temple, and what is different about the willow branch that we do not perform the mitzva seven days in commemoration of the Temple? Rava said to him: Since a person fulfills his obligation with the willow branch in the lulav, no additional commemoration is necessary. Abaye said to him: That is not a satisfactory answer, as he is performing that action due to the mitzva of taking the lulav and the other species. And if you say that he lifts the willow branch bound with the lulav to fulfill the mitzva of the four species and then lifts it again in commemoration of the willow branch in the Temple, aren’t actions performed daily proof that we do not do so, as no one lifts the lulav twice?

Rav Zevid said in the name of Rava: Since the mitzva of lulav is a mitzva by Torah law, we perform it seven days in commemoration of the Temple even today. Since the mitzva of the willow branch is a mitzva by rabbinic law, we do not perform it seven days in commemoration of the Temple.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rava say this? If we say that Rava said this in accordance with the opinion of Abba Shaul, didn’t he say that it is written: Willows of the river, i.e., in the plural, indicating two willow branches, one for the lulav and one for the Temple? In his opinion, the mitzva of the willow branch in the Temple is also a mitzva by Torah law. If Rava said this in accordance with the opinion of the Rabbis, they learned this as a halakha transmitted to Moses from Sinai, as Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Neḥunya of the valley of Beit Ḥortan: The halakha of the ten saplings, the mitzva of the willow branch in the Temple, and the mitzva of the water libation on the altar during the festival of Sukkot are each a halakha transmitted to Moses from Sinai.

Rather, Rav Zevid said in the name of Rava: With regard to the mitzva of lulav, which has its basis written explicitly in the Torah, in the outlying areas we perform it seven days in commemoration of the Temple. With regard to the mitzva of the willow branch, which does not have its basis written explicitly in the Torah, in the outlying areas we do not perform it seven days in commemoration of the Temple.

Apropos the willow branch in the Temple, Reish Lakish said: Priests with physical defects enter between the Entrance Hall and the altar in order to fulfill the obligation of the mitzva of the willow branch. Although due to their blemishes it is prohibited for them to pass there, as they circle the altar with the willow branches they inevitably pass between the Entrance Hall and the altar. Rabbi Yoḥanan said to him: Who stated this halakha? The Gemara wonders about Rabbi Yoḥanan’s question: Who stated it? Didn’t Rabbi Yoḥanan himself state it? As Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Neḥunya of the valley of Beit Ḥortan: The halakha of the ten saplings, the mitzva of the willow branch in the Temple, and the mitzva of the water libation on the altar during the festival of Sukkot are each a halakha transmitted to Moses from Sinai.

Rather, Rabbi Yoḥanan’s question was: Who said that the mitzva is fulfilled by taking the willow branch and circling the altar? Perhaps the mitzva is only fulfilled by standing the willow branches upright surrounding the altar. Who said that the mitzva may be fulfilled even by those with physical defects? Perhaps it may be fulfilled only by unblemished priests.

It was stated that there is a dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi. One said that the mitzva of the willow branch is an ordinance of the prophets, as Haggai, Zechariah, and Malachi instituted it in the Temple as obligatory. And one said that the mitzva of the willow branch is an ancient custom practiced by the prophets and adopted by others as well. It was not instituted as a binding ordinance. The Gemara suggests: Conclude that it was Rabbi Yoḥanan who said that it is an ordinance of the prophets, as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: The mitzva of the willow branch is an ordinance of the prophets. The Gemara concurs: Indeed, conclude that it is so.

Rabbi Zeira said to Rabbi Abbahu: Did Rabbi Yoḥanan actually say that? Didn’t Rabbi Yoḥanan say in the name of Rabbi Neḥunya of the valley of Beit Ḥortan: The halakha of the ten saplings, the mitzva of the willow branch in the Temple, and the mitzva of the water libation on the altar during the festival of Sukkot are each a halakha transmitted to Moses from Sinai? How then could he attribute the origin of the mitzva of the willow branch to the prophets? “He was astonished for a while” (Daniel 4:16), and after considering the apparent contradiction he said that indeed Rabbi Yoḥanan maintains that the mitzva of the willow branch is a halakha transmitted to Moses from Sinai. However, over the course of time during the Babylonian exile they forgot some halakhot, including the mitzva of the willow branch, and then the prophets reinstituted them.

The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say that it is a halakha transmitted to Moses from Sinai? And didn’t Rabbi Yoḥanan say: Yours, i.e., the Babylonian Sages, say that this ordinance is theirs, instituted by the Sages, and it is neither a halakha transmitted to Moses from Sinai nor an ordinance instituted by the prophets. The Gemara answers: This is not difficult;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איני והא לולב שחל להיות י"ט ראשון בשבת דלדידהו דחו מדתנא כל העם מוליכין את לולביהן לכנסת ומשנה אחרת כל העם להר הבית. ואוקימנא להו הא דתנא בהר הבית בזמן שביהמ"ק [היה קיים] והא דתנן בכנסת בזמן הזה. ודחי' לא תרויהו בזמן בית המקדש והא דתנן בהר הבית במקדש. והא דתנן בכנסת בגבולין זולתי ירושלים פי' בשאר מדינות ותרוייהו כשהמקדש קיים. ועל זה הפסק של שמועה זו קבלנו שאלו שראו שחל יום ז' של ערבה בשבת בזמן שלא נתקבעו השנים כתיקונן כגון יסוד השמד:
ירושלמי ר' סימון מפקד לאילין [דמחשבין] יהבון דעתכון כי היכי דלא תעבדון תקיעתא ולא ערבתא בשבת. ואין תדחקון עבדון תקיעתא בשבת ולא תעבדון ערבה בשבתא א"ל אביי לרבא מ"ש לולב דעבדינן ליה זכר למקדש ומ"ש ערבה דלא עבדינן.

ואסיק' לולב דאית ליה עיקר מן התורה בפני עצמה בגבולין לא עבדינן לה זכר למקדש א"ר לוי כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כשמקיפין את המזבח כדי לצאת בערבה א"ל ר' יוחנן מי אמרה בנטילה דלמא בזקיפה. פי' זה שהיו מקיפין שבעה פעמים בלולב היה ולא בערבה כאשר א"ר אלעזר בראש השמועה.

מי אמרה בבעלי מומין דלמא בתמימים. פי' שכיון שמצותה בזקיפה לא יתכן כהנים בעלי מומין לזוקפה על המזבח שמתראה כאילו הן כשרים לגבי המזבח. תמימין לזוקפה כלומר הכהנים התמימים הן זוקפין אותה על המזבח.

א"ר יוחנן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הל"מ:

ירושלמי ערבה ולא כאבא שאול דאמר ערבה מן התורה ניסוך המים [ודלא] כרבי עקיבא דאמר [בשני] ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם. מ"ם. יו"ד. מ"ם. מים.

מיכן לניסוך המים מן התורה:

איתמר ר' יוחנן אמר יסוד נביאים היא כלומר הנביאים הורו אותה לעשות כך. ריב"ל אמר מנהג נביאים היא כלומר הוראה בלא תיקון ואקשינן איני והא אמר ר' יוחנן הל"מ. פי' וכיון שהל"מ אמאי צריכא הוראת נביאים ותיקונם והלא מתוקנת ועומדת היא. ופריק [אין] הכי נמי מיהו שכחוה וחזרו הנביאים והורו להן הלכה ויסדוה להן ונתקיימה יסוד נביאים. ונתברר כי דברי ר' יוחנן שאמר יסוד נביאים היא כלומר יסדוה נביאים כי היא הל"מ קאמר. איני והא [אמר] ר' יוחנן לחזקיה בנו של ר' חייא שהוא בבלי דלכון אמרי כלומר רב כהנא החכם שלכם שהוא בבלי אמר דלהון היא פי' החכם שלכם אמר לי כי ערבה מדרבנן היא ואינה לא יסוד נביאים ולא הלכה.

מ״ש לולב דעבדי שבע׳‎ זכר למקדש ואסיקנ׳‎ דלולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין יום אחד עבדינן ליה שבעה השתא זכר למקדש. פי׳‎ שא״א לעשות זכר למקדש ביום א׳‎ שהרי יום ראשון מן התורה נוטלין אותו ולא משום זכר למקדש אבל ערבה שאין לה עיקר מן התורה בגבולין כלל ביום א׳‎ סגי לה דהוי זכר למקדש והיינו לדידהו דהוה מקלע ז׳‎ בשבת אבל אנן השתא לדידן לא מקלע כדכתיב׳‎ לעיל:

אמר ר״ל כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה איכא דקשיא ליה הא דאמרינן במסכת כלים י׳‎ קדושות הן והאחת מהן בין האולם ולמזבח שאין כהנים בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם ול״ק דההיא לאו מדאורייתא היא אלא מעלה היא דרבנן והכא אוקמוה אדין תורה משום הקפת מצות ערבה של תורה אבל זרים שאסורים ליכנס שם מן התורה אין נכנסין שם אף להקפה:

מאן אמרה בנטילה דלמא בזקיפה.‎ פי׳‎ ‎ואין צורך ליכנס שם כהנים בעלי מומין ולדחות מעלה דעביד רבנן בין האולם ולמזבח שהרי אפשר בכהן אחר שיזקוף אותה ואינה מצוה מוטלת על כל הכהנים ויש שפירשו שאפשר לבעלי מומין לזקוף בצד העזרה כיון שאין כאן מצות הקפה אלא מצות זקיפה בלבד והרי העזרה כמזבח לענין זה ול״נ כלל:

מי אמרה בבעלי מומין דלמא בתמימין.‎ פי׳‎ ‎שאפילו תאמר שמצותה בנטילה שמא היא כשאר עבודות שהן מסורות לתמימין בלבד ולא לבעלי מומין:

אתמר רב ורבי יוחנן חד אמר ערבה יסוד נביאים. וחד אמר מנהג נביאים פי׳‎ שלא יסדו ולא תקנו בזה כלום אלא שנהגו כן ונהגו העם כמותם מאליהן היינו דאמרי׳‎ לקמן חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים פי׳‎ וכיון שאין למנהג עיקר ותקנת חכמים לנהוג אין מברכין עליו אבל מנהג מצות דרבנן מברכין עליהן כמו שאנו מברכין ומקדשין בי״ט שני בזמן הזה שחייבנו חכמים לנהוג בו כמנהג אבותינו ובהכי מפרק לן שפיר מאי דהוה קשיא לרבנן ז״ל מאי דאמרינן במסכת תענית ברב דאיקלע לההוא אתרא וחזינהו דקרו הלל בר״ח סבר לאסוקינהו כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר ש״מ מנהג אבותיהם הוא. והאי ודאי מכיון דלא אמרי׳‎ דאיקלע לבי כנשתא ואשכחי׳‎ דקרו הללא דהוה משמע שכבר התחילו ההלל כשנכנס ולא ראה שברכו עליו לפניו אלא דקאמר דאיקלע לההוא אתרא וחזינהו דקרו הללא אלמא ודאי בתחלת ההלל היה שם ואם איתא שלא ברכו לפניו היכי לא ידע לאלתר שמנהג אבותיהם בידיהם מכיון דלא מברכין עליה ולא ידע במלתא עד דחזינהו דמדליג דלוגי אלא ודאי שמברכין היו לפניו וכיון דחזא לבסוף דמנהג אבותיהם בידיהם שתיק ולא אמר להו מידי. ושמעינן מינה שמברכין על הלל דר״ת אע״פ שהוא מנהגא ואמאי דהא אמרי הכא שאין מברכין על המנהג ופתרו רבנן ז״ל טובא ומחוורתא כדפרישנא דשאני התם דאיכא תקנתא דרבנן למקרי הלל בר״ח במקום שנהגו בו ובלבד בצבור דאלו יחיד לא יקרא כלל כדאמרינן התם תאנא יחיד לא יתחיל ואי התחיל גומר דפי׳‎ לא יתחיל כלל ואפילו בלא ברכה שלא תקנוהו חכמים אפילו במקום שנהגו אלא בצבור ושלא כפי׳‎ רי״ף ז״ל שפי׳‎ לא יתחיל בברכה והא דחזא במאי דמדלגי דלוגי שהוא מנהג אע״פ שכל ימי הפסח קרינן בדלוג לבד יום ראשון והאי יסוד חכמים ולא מנהג משום דר״ח מדאורייתא כדאיתא במסכת תענית והוא חלוק בקרבנו משאר ימים משא״כ בימי הפסח שאינם חלוקין מיום ראשון ולפיכך אלו תקנו בו הלל היו מתקנין אותו הלל גמור וזה נכון מפי מורי נר״ו:

הא דאקשינא והא״ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא.‎ פי׳‎ ‎רש״י ז״ל כי רבי יוחנן שהוא מארץ ישראל היה אומר לתלמידיו בני ארץ ישראל אני הייתי אומר שהתורה שלכם היא והיא שלהם של בני בבל והקושיא למה שאמרה ששכחם שכיון שהתורה שלהם א״א ששכחום ואין זה כלום אבל הענין כי תלמידים מבבל היו שם לומדים תורה לפני רבי יוחנן ורב כהנא היה מבבל והיה ר׳‎ יוחנן אומר שמועות משמו ממעשה דפרק הגוזל זוטא דאמרינן התם דשייליה כל ספיקי דהוו ליה וזה שהיה אומר בכאן לתלמידיו בני בבל התלמוד שלכם דהיינו רב כהנא אמר כי הערבה משל סופרים ודכותיה קאמר רבי יוחנן בשם רב כהנא במסכת גיטין דלכון אמרי הואיל וקנאתו להתגרש בו וכדכתיבנא התם וכן פירש ר״ח ז״ל:

כבר ביארנו במשנה שערבה היתה נוהגת כל שבעה במקדש וערבה זו אין אדם יוצא בה בערבה שבלולב אלא שהיו מביאים ערבה אחרת ובכל יום ויום היו נוטלין אותה וחובטין על גבי כלי או על גבי קרקע והוא שהיו קורין אותו חבוט ערבה וי"מ בה נענוע לבד ולא חבטה על שום מקום ואחר נטילתם אם בחבטה אם בנענוע היו הכהנים מביאין אותה וזוקפין אותה אצל המזבח שהרי אין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח ובזמן הזה הואיל ואין ערבה זו מן התורה אף בזמן המקדש אלא או מדכתיב ערבי נחל לדעת אבא שאול כמו שהוזכר בסוגיא זו או מכח הלכה למשה מסיני לדעת חכמים אין נוטלין אותה כל שבעה אלא בשביעי ומנענע או חובט בה על הכלי או על הקרקע ומקצת חסידים נוהגים לחבוט בה על הדוכן או על דלתות הארון:

ערבה כשהיתה דוחה שבת מאתמול היו מביאין אותה כמו שיתבאר שאפי' איסור טלטול אינו נדחה בשבילה ופעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה ר"ל בדים של נטיעות שהן דקות וישרות וגבוהות והביאום מערב שבת והניחום בעזרה הכירו בהם בייתוסים ונטלום וכבשום תחת האבנים כדי שלא יהו רשאים לטלטלם מפני שהיו הביתוסים אומרים וחולקים לומר שלא יהא חבוט ערבה דוחה שבת אלא שעמי הארץ שביניהם שלא היו יודעים באיסור טלטול שמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצד המזבח:

עשר נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילם מכח הלכה למשה מסיני והוא שאמרו עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני וכבר ביארנוה למעלה בראשון של תענית:

בית המקדש מקומות שבו חלוקות למדריגת קדושה זו למעלה מזו הר הבית זבים וזבות ונדות ויולדות אין נכנסין לשם ושאר טמאים אפי' טמא מת ואפי' מת עצמו נכנס לשם החיל מקודש הימנו שאין נכנסין שם גוים וטמאי מת ובועלי נדה עזרת נשים מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם עזרת ישראל מקודשת הימנה שלא ליכנס שם מחוסר כפורים עזרת הכהנים מקודשת הימנה שאף הם אין נכנסים לשם אלא לצורך כגון סמיכה ושחיטה ותנופה בין האולם ולמזבח מקודש הימנה שאין כהנים בעלי מומין ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסין לשם היכל מקודש הימנו שלא ליכנס [אלא] רחוץ ידים ורגלים בית קדשי הקדשים מקודש הימנו שאין נכנס שם אלא כהן גדול ביום הכפורים למדת שזה שאמרו בכאן שהכהנים נוטלין אותה ומקיפין אותה אצל המזבח דוקא בכהנים תמימים:

זה שביארנו בערבה שהיא הלכה למשה מסיני דוקא בזמן ביהמ"ק ובמקדש כמו שביארנו למעלה אבל בזמן הזה או בגבולין אף בזמן המקדש אינה אלא מנהג נביאים אחרונים שהם חגי זכריה מלאכי עם שאר אנשי כנסת הגדולה ולא מנהג דרך תקנה לכל והוא הנקרא יסוד נביאים שא"כ היינו מברכים עליה כיו"ט שני והלל של ראש חודש אלא מנהג שנהגו כן והעם רואים ועושים כמותם מאליהם והלכך אינה טעונה ברכה והוא שאמרו חכמים חביט ולא בריך ר"ל שהיה מנענע הבדים ויש אומרים חביטה על גבי קרקע או על גבי כלי כמו שהתבאר:

תוס' בד"ה א"ל רבי יוחנן מי אמרה כו' וי"ל דשמא הקפת מזבח בכהנים ושאר ישראל כו' עכ"ל יראה פי' לדבריהם דשאר ישראל נמי דאורייתא בנטילת ערבה והקפת כהנים אינה אלא תקנתא דרבנן דמי כתיב הקפה באורייתא דהכא נמי צ"ל למאן דאית ליה מקיפין בלולב דהוי נמי הקפת כהנים דרבנן ויש לדקדק השתא לתירוצם הדרא קושיין לדוכתין כיון דשאר ישראל נמי דאורייתא בנטילת ערבה בלא הקפה אם כן ערבה נמי לכל מסורה ולא תדחי שבת גם אמאי לא היו מתנין בה כמו בלולב לחד תירוצא כיון דכל אחד מישראל היה לו ערבה ומה תולה בהקפת כהנים שאינו אלא תיקון דרבנן וי"ל דקושטא דמלתא לאבא שאול דבשאר ישראל לא דחי ערבה שבת אלא בכהנים בהקפת מזבח בערבה הוי דחי וליכא למימר הכא כיון דלא דחי בישראל בכהנים נמי לא דחי כמ"ש התוס' לעיל גבי לולב דהכא בערבה הוה היכרא שהם היו מקיפין גם בשאר ימים ולא ישראל מיהו למ"ד בלולב היו מקיפין קשה בלולב אמאי לא נימא נמי הכי וי"ל בדוחק וק"ל:

גמ' לא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין לפרש"י הל"ל אלא לא קשיא כו' דהא חזר מתירוצא קמא ולשיטת התוס' בשם ר"ת ניחא וק"ל:

ברש"י ד"ה שכחום וכו' וחזרו נביאים אחרונים ויסדוה ע"פ הדיבור הא דהוצרך רש"י לפרש דיסדוה ע"פ הדיבור נ"ל משום דהכא אית ליה לר' יוחנן משום דיסוד נביאים היא מברכינן עליה ולקמן בדף מ"ה ע"ב אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לולב יום א' משמע שם דס"ל לר"י דלא מברכינן אמידי דתיקון דרבנן לכך הוצרך רש"י לפרש גבי ערבה דיסדוה על פי הדיבור ולכך מברכינן עליה וק"ל:

תוס' ד"ה כהנים בעלי מומין כו' וד"ה בין האולם ולמזבח שניהם דבור אחד:

ד"ה א"ל ר' יוחנן מי אמרה כו' עד ולפי שיטה זו דפרי' לעיל דמעלה דרבנן היא קשה לאבא שאול וכו' ור"ל דבשלמא אי הוה אמרי' דהא דאסורין בעלי מומין שיכנסו בין האולם ולמזבח היא מדאורייתא לא הוי קשה מידי לאבא שאול דיליף ערבה של מזבח מדכתיב ערבי אמאי בכהנים דלמא בישראל דא"א לומר בישראל דהא אסורים מה"ת שיכנסו בין האולם ולמזבח ולכך ע"כ צ"ל דהא דאיתרבי מדכתיב ערבי ערבה של מזבח היינו דוקא בכהנים ולא בישראל אבל השתא דפרישית דאיסור כניסה של בעלי מומין אינה כ"א מעלה דרבנן ומה"ת מותרים לכנוס א"כ ה"ה זרים מותרים שיכנסו בין האולם ולמזבח דמאי שנא בעל מום מזר א"כ קשיא לאבא שאול דיליף ערבה דמזבח דהוי דאורייתא מדכתיב ערבי אמאי בכהנים דלמא בישראל כמו ערבה דלולב דהא מדאורייתא מותר לזרים שיכנסו בין האולם ולמזבח וליתי דאורייתא ולדחי מעלה דרבנן וק"ל:

ד"ה והא א"ר יוחנן דילכון אמרי וכו' עד ורבינו חננאל גריס דילכון אמר דילהון היא כצ"ל:

בא"ד דאמר חזקיה רשב"א היא שמצריך כן פ' הזורק וכו' ור"י אמר אפי' תימא (וכו') [רבי] דלכון אמר שאני הכא וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה והא א"ר יוחנן כו' מחמת מרדיו שהרג אדם א' כדאמרי' כו' אלמא ס"ל לר' יוחנן דלא נשתכחה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר ליה ר' יוחנן כו' דמעלה דרבנן היא כו'. נ"ב אבל מותר מה"ת ליכנס נמי בין אולם למזבח וא"כ ה"ה זר שרי מה"ת וק"ל:

בד"ה והא א"ר יוחנן כו' דלהון היא משלהם היא. נ"ב פי' ישראל מעצמן נהגו כך מימי הנביאים אחרונים אבל מעולם לא נצטוו על כך כי אינה מה"ת ומן הלכה ודו"ק:

גמרא לולב דא"ל עיקר כו' ערבה דל"ל עיקר כו'. ובזמן המקדש הוה איפכא ערבה דליתא כלל בגבולין הוה יסוד או מנהג נביאים בהם אבל לולב דנוהג ראשון בהם מה"ת לא הוצרכו לתקן מאומה:

רש"י ד"ה בגבולין דהא כולהו בארץ וסמוכים למושב ב"ד כו'. כצ"ל וכ"ה בריש מגילה ע"ש בפרש"י ד"ה כששרוין על אדמתם והתוי"ט בפ' דלעיל מי"ג חילק מטעם אחר ולא הביא פרש"י כלל ולכאורה קשה לפרש"י מתענית (י) במשנה ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת והשלוחין הלא לא הלכו בר"ה וביה"כ (ועי' תוס' ר"ה כג ב ד"ה כמה). וי"ל דשאני שלוחי ב"ד שהיו זריזים והיו יחידים משא"כ עולי רגלים שהליכתם לאט לרגל נשיהם ובניהם וגם נראה דהשלוחים היו רוכבי סוסים קלי המרוץ:

רש"י ד"ה דלא עבדינן שהרי ר' צדוק אביו בימי ריב"ז. עי' באיכה רבה בפסוק היו צריה לראש ובהנזקין (נו ב):

רש"י ד"ה מי אמרה שהיא חובה דקאמרת לצאת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וחזרו נ"א ויסדוה ע"פ הדבור. צ"ע מתמורה (טז) ע"ש:

תד"ה כהנים ה"ה דהמ"ל ופרועי ראש כו'. לע"ד י"ל כיון דבידם היה לגלח קודם הרגל לא התירום חכמים ולא חלקו להתיר אף לאבל שלא היה יכול להתגלח או דאבל בלא"ה אינו מקיף כמ"ש הרמ"א בסי' תר"ס:

תד"ה א"ל מי אמרה בבע"מ כו' כמו שאין הלל"מ בזרים כו'. עמש"כ ביומא (כג ב) בס"ד:

גמרא ערבה דלא עבדינן "ליה". צ"ל לה וכן בכל הענין:

גמ' שכחום וחזרו ויסדום. שבת דף קד ע"א מגילה דף ג ע"א:

בגמ' - לדידהו נמי לא דחי. עיין ברש"י ד"ה לדידה שכתב וז"ל שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות דלדידן לא דחי לולב שבת, עכ"ל, ומשום כך אף בא"י לא דחי לולב את השבת. וקשה, דאי חוששין ללא תתגודדו ומשו"ה אין נוטלין בא"י כמו בגלות, ינהגו בזה"ז גם בא"י יו"ט שני של גליות שלא יהא כשתי תורות, ולמה דוקא בלולב חוששין לשתי תורות.
וי"ל דדין יו"ט שני א"א לנהוג בא"י מטעם שתי תורות דיו"ט בעי קדושת היום ולא תתגודדו אינו יכול להחיל קדושת היום. לגבי נטילת לולב בשבת מועיל לא תתגודדו שלא ליטול הלולב בשבת, אבל לא לחדש קדושת היום.
כעין זה מוצאין אנן בשיטת הראשונים (וכן הורה הגר"ח למעשה) דבא"י אין נוהגים יו"ט שני כלל אפי' בני חו"ל שדעתם לחזור לחו"ל. כי הדין להחמיר משום מנהג שיצא משם ושנכנס לשם אינו שייך כאן. הדין של חומר מנהג המקום שיצא משם דין הוא בגברא שחייב לנהוג כחומר ב' המקומות, משא"כ יו"ט שני דאינו דין המוטל על הגברא אלא הוא דין חלות קדושת היום וא"י אינה מקום שנתפס בקדושת יו"ט שני, דהמקום מופקע מחלות יו"ט שני ולכן אין לנהוג בו בקדושה, ואף בני חו"ל שבא"י אין חלים עליהם איסורי יו"ט. ה"ה לא תתגודדו אינו יכול לחדש הדין דיו"ט שני בא"י כיון דחסרה המציאות של קדושה.
שם. בגמ' - לולב דאית לי' עיקר מה"ת. דברי הגמ' דורשים עיון, שהרי סוכ"ס נוטלין הערבה ביום השביעי זכר למקדש, וביסוד הדברים מ"ש שבעת ימים זכר למקדש מיום א'. והנה כתבו התוס' במס' מגילה (כ:) ד"ה כל, וז"ל - ואחר שבירך על הספירה אומר י"ר שיבנה וכו' משא"כ בתקיעת שופר ובלולב והיינו טעמא לפי שאין עתה אלא הזכרה לבנין ביה"ק אבל לשופר ולולב יש עשיה עכ"ל. דבריהם זקוקים לביאור. ונראה כי לתוס' ישנם שני דיני מצוות שהן זכר למקדש: א) מצוות שעצם חלות קיום מצוותן הוי' זכר למקדש: ב) מצוות שטעמן זכר למקדש אבל הויין חלות קיום מצוה על שם עצמן. זהו הנ"מ לתוס' בין מצוות העומר בזה"ז למצות לולב בזה"ז. עצם מצות הספירה בזה"ז היא זכר לבנין בית המקדש, ולפיכך צ"ל י"ר שיבנה ביה"מ. מאידך מצות לולב בזה"ז כל ז' חלות שם מצות לולב היא דיש לנו קיום מצות לולב מדרבנן כל ז' ומשום כך אין צורך לומר את הי"ר.
בכך מבוארים דברי הגמרא שלפנינו. מצות הלולב נוהגת יום א' בגבולין מדאורייתא, ולפיכך כשתקנו לולב בגבולין ז' ימים זכר למקדש התקינו חלות שם מצות לולב כל ז', ולא שינו את זמן המצוה בכלל ממה שהיתה במקדש. לעומת זה מצות ערבה אינה נוהגת מדאורייתא בגבולים, ולכן תקנת הערבה בגבולים לא חלה כחלות מצות ערבה אלא כזכר למקדש - כקיום זכר למקדש בלבד. לשם כך די ליטלה יום אחד ואין דין ליטלה כל ז'. (ואין להקשות לפי"ז נספור רק יום א' של ספירה זכר למקדש, דספירת יום א' לאו שמה ספירה). וע"פ הנ"ל יתפרש הא דאיתא במס' מנחות (סו.) שאמימר "מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא" - כלומר עצם מצות הספירה בזה"ז היא רק חלות שם זכר למקדש ולפיכך סובר שאין צורך למנות שבועות, כי לזכר מספיק ספירת ימים בלבד. ברם כשיש חלות שם קיום מצוה דרבנן גמורה כבנטילת לולב צריכים לעשותה ככל דיניה ופרטיה, ומשו"ה מצות נטילת לולב המהווה קיום מצוה גמורה בעצמה חלה כל ז', משא"כ ערבה המהווה חלות שם קיום זכר בעלמא ניטלת רק יום א'.
שם. בגמ' - דלמא בזקיפה. בגמרא אינו מבואר מי עשה את הזקיפה. ולכאורה אין כאן דין של מעשה זקיפה, דהמצוה היא שהמזבח יהי מעוטר ולכן יכול כל א' וא' לעשות הזקיפה, וכן משמע מלשון הרמב"ם דאינו מזכיר מי יהיה הזוקף. אולם יעויין בתוס' (מד.) ד"ה אמר ליה שמביאים ב' דיעות אם חיוב הזקיפה מוטל על כל הכהנים או יש חיוב הזקיפה על כהן א'. יוצא מדבריהם דוודאי בעינן כהונה, אלא דהשאלה היא אי בעינן כל הכהנים או סגי בכהן א'. וכ"ז לתוס', דלתוס' דומה הזקיפה לעבודה דבעינן כהונה והוי' קיום עבודה כמו דישון במזבח דבעי כהן, אבל לרמב"ם אין כאן הלכה של מעשה זקיפה אלא שהמזבח יהא מעוטר בערבות ע"י מי שהוא, ואפי' זרים. עיין להלן בשיעורים.
שם. תוס' ד"ה אמר ליה כו' וכיון דאין מקיפין את המזבח ולא בעי אלא זקיפה בעלמא אחד זוקף ע"י כולן עכ"ל. דבריהם טעונים ביאור. ונ"ל, דמכיון דאין בערבה מצות גברא דהקפה, וליכא קיום גברא לכל א' וא', אלא מצות מזבח דזקיפה בלבד שהמזבח יהא מעוטר בערבות, יכול כהן א' לזקוף את הערבות על צדדי המזבח ואין הכהנים האחרים חייבים להשתתף במצוה.
שם. בא"ד - א"נ בעלי מומין אפשר להו לזקוף בשאר רוחות וכו'. נראה שיסוד שיטה זו הוא שקיימת חובת גברא על הכהנים להשתתף בזקיפה ובעלי מומין מקיימין את חובתם בשאר רוחות המזבח ולא בצד בין האולם למזבח.
שם. בא"ד - דשמא הקפת מזבח בכהנים ושאר ישראל בעזרה בלא הקפה עכ"ל. נראה לומר שלפי שיטה זו יש שני קיומים בערבה: א) הקפת המזבח והיא קיום מזבח שרק כהנים מקיימים את הקיום הזה: ב) נטילת הערבה בעזרה והיא קיום גברא וגם זרים מקיימים את הקיום הזה.
שם. שיטת הרמב"ם בנטילת ערבה בזרים. מהרמב"ם (פ"ז מלולב הלכ"ב) משמע כי גם זרים באים ונוטלים את הערבות אחרי זקיפתן על גבי מזבח, ועוד משמע שגם זרים זוקפים את הערבות ע"ג המזבח, וקשה האיך משתתפים זרים בקיום מזבח. ומסתבר שלרמב"ם אפי' הזקיפה כשרה בזר מפני שאין הזקיפה חלות מעשה עבודה שזר פסול לה אלא קיום מצוה בחפצא של המזבח, ולקיום כזה זר כשר. והשוה את הדין של הוצאת הדשן לפי הרמב"ם (פ"ב מתמידין הלט"ו), ועיין במשנה למלך (שם הל"ח) ובדיונו.
ויש להבין, אליבא דהרמב"ם שגם זרים יכולים להשתתף בזקיפת הערבה, למה נקט ר"ל בגמ' שכהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח לצאת בערבה, הרי אפי' זרים ג"כ נכנסים. וי"ל שכוונתו דאפי' בעלי מומין נכנסין ואצ"ל זרים, דהאיסור דאורייתא לא להכנס בין האולם ולמזבח הוא דוקא בכהנים בעלי מומין ולא בזרים, וכדאיתא ברמב"ם (פ"ו מביאת מקדש הל"א) וז"ל: כל כהן שיש בו מום כו' לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים שנא' אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש וכו' עכ"ל, אבל בזרים אין איסור דאורייתא, משום כך נקט ריש לקיש בעלי מומין להשמיע לנו דאפי' הם נכנסים בעבור מצות הערבה הואיל ואין בכניסתם ביאה ריקנית, כנ"ל.¹²
שם. מנהג נביאים. קשה, מכיון דחבוט הערבה הוא מתקנת ב"ד הגדול או ממנהגם, מאי נ"מ שהיו נביאים בין אנשי ב"ד הגדול שהתקינוהו והנהיגוהו, והא אין נביא רשאי לחדש דבר וכח התקנה והמנהג יוצא מכח הב"ד דוקא ולא מחמת שהיו נביאים ביניהם.
וי"ל, דהנה תקנת ומנהג הערבה הוי דין זכר למקדש. תקנה או מנהג זה נתקן בימי חגי, זכריה ומלאכי שחיו שנים רבות לפני חורבן בית שני, וא"כ מנין ידע הב"ד שבימים ההם שיחרב הבית ויצטרכו לתקן תקנות זכר למקדש, ע"כ שהנביאים שביניהם הודיעום על החורבן העתיד לבא ומשו"ה התקינו והנהיגו דייני הב"ד תקנת ומנהג הערבה עבור הזמן אחרי חורבן הבית השני. ולכן נקראת בשם יסוד נביאים ומנהג נביאים, כי הם שגרמו לתקנה ומנהג זה, כי התנבאו שיהיה חורבן הבית השני ושיש לתקן משום זה מצות ערבה זכר למקדש.
שם. בגמ' - שכחום וחזרו ויסדום. והנה גמרא זו נזכרה בכמה מקומות. ולכאורה תמוהה היא, דהלא איתא במגילה (ב:) ובתמורה (טז.) שאין נביא רשאי לחדש דבר, וגם הרמב"ם (בפ"ט מיסודי התורה הל"ד) קובע שאם נביא בא ואמר הלכה כדברי פלוני נחנק. ואמנם בכ"מ שם מקשה על הרמב"ם איך יצתה בת קול דהלכה כדברי ב"ה - הא לא בשמים היא, והניח את הרמב"ם בצ"ע. ועוד קשה, דאיתא במס' זבחים (סב.) דהנביאים העלו עמם בעת בניית בהמ"ק השני כמה הלכות - כגון דמקריבין אע"פ שאין בית וכו', וקשה הא אין נביא רשאי לחדש דבר ואפי' לומר הלכה כדברי פלוני, וצ"ע.
ונראה ביסוד הדברים, דהא דאין נביא רשאי לחדש דבר ולהורות פסק הלכה הוא דוקא בתורת נביא ע"פ המצוה דאליו תשמעון. אולם אם הנביא אומר שיודע בנבואה שהלכה כדברי פלוני מן השמים אבל אינו מצווה את בנ"י לקבל את נבואתו מדין נביא, אז אפשר לב"ד להכריע כדברי הנביא ההוא או כההיא בת קול בתורת בירור ומכריע של ההלכה עבור הב"ד. ורק כשבא בדין נביא אין משגיחין בו וחייב מיתה אם טוען שיש לו שליחות מן השמים להתנבא ולהכריע את ההלכה - דלא בשמים היא. ברם בלי שהנביא ידרוש שישמעו בקולו בתורת מצות אליו תשמעון אפשר לב"ד להשתמש בנבואה ובבת קול להכריע את ההלכה כפי דעת הב"ד, דלא גרעה נבואה מראיה או מהוכחה אחרת שב"ד סומך עליה להכריע את פסק ההלכה (בשם הגר"מ זצ"ל).
ויתכן שלזה נתכוין רש"י כאן במש"כ וז"ל - וחזרו נביאים אחרונים ויסדום ע"פ הדבור עכ"ל. ולכאורה המילים "ע"פ הדבור" מיותרות הן. ונראה דרש"י רצה לומר דחזרו ויסדום ע"פ הדבור ולא ע"פ הלכות שמיעה לנביא. ובכן דומה להלכות שהנביאים העלו אתם כשחזרו לירושלים מהגולה שלא הכריעו את ההלכה ע"פ דין שמיעה לנביא בתורת מצות נביא לשמוע בקולו אלא מדין הכרעת בי"ד שסמכו על דברי הנביאים כשם שסומכים על ראיות אחרות.
ועקב הנ"ל יתפרש הא דאיתא בגמ' תמורה (טז.) דלא היה יהושע יכול לחדש ע"פ נבואה את ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה דאין נביא רשאי לחדש דבר, והיינו משום דבקשו ממנו לשאול בתורת נבואה מן השמים - ובתורת מצות נביא אין נביא רשאי לחדש דבר.
כ"ז בהכרעת הלכה כדברי פלוני. אולם נביא שעוקר דבר מן התורה בניגוד להלכה הואיל ונבואה זו אינה אמיתית חייב מיתה כנביא שקר. ועיין שם בכסף משנה.
¹² עיין בחידושי הריטב"א ובמל"מ סוף הל' ביאת מקדש ובערוך לנר.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

לדידהו נמי לא דחי. שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות דלדידן לא דחי לולב שבת: בגבולין. מוליכין לבית הכנסת וכולהו בזמן הבית דהוו כולהו בארץ וסמוכים להיות ב''ד ויודעים אימת הוקבע החדש אבל עתה משחרב בית המקדש אין לולב דוחה שבת אפי' לבני א''י: דלא עבדינן לה שבעה. אבל יום אחד מיהא עבדינן כדאמרינן לקמן (עמוד ב) בר''א בר צדוק והוא היה לאחר חורבן שהיה ר' צדוק אביו בימי ר' יוחנן בן זכאי ובימי ר''א ור' יהושע ור''ג היה כדאמרינן בבכורות (ד' לו.) כלום חלקנו בין חבר לעם הארץ והוא היה השואל: למאן. אליבא דמאן קאמר ערבה דרבנן: עיקר. יום אחד מיהא יש לו שורש אבל ערבה אין לה שום שורש מן התורה בגבולין: כהנים בעלי מומין. אף הם דוחקים ונכנסין להקיף ברגליהם וערבה בידם וא''א להקיף שלא יכנסו בין האולם למזבח וכל השנה אסורים ליכנס שם כדאמרינן במסכת כלים בפרק ראשון: מי אמרה. השתא ס''ד דה''ק מי אמרה שהיא חובה וקאמר לצאת בה ידי חובה ולהכי פריך מאן אמרה בתמיה: מי אמרה בנטילה. ותהא חובת כהנים דקאמר לצאת: דלמא בזקיפה. וכהן אחד זוקפה ע''י הכל ואין חובה על כולם: יסוד נביאים הוא. תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה: מנהג. הנהיגו את העם ולא תקנו להם ונפקא מינה דלא בעיא ברכה דליכא למימר וצונו דאפילו בכלל לא תסור ליתא: ומי א''ר יוחנן. יסוד נביאים היא והא הלכה למשה מסיני היא: שכחום. בגלות בבל שכחו את התורה והמצות במקצת וזו נשכחה לגמרי: וחזרו. נביאים אחרונים: ויסדום. ע''פ הדבור: והא''ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא. רב כהנא היה מתלמידי רב והיה חריף מאד וברח לא''י לפני ר' יוחנן מחמת מרדין [שהרג לאדם אחד] כדאמרינן בפרק בתרא דב''ק (ד' קיז.) והוצרך לו ר' יוחנן לכמה ספיקות והיה אומר ר' יוחנן לבני א''י סבור הייתי שתורה שלכם שלא גליתם מארצכם ולא היה לכם טירוף הדעת אבל ראיתי שהיא של בני בבל שאע''פ שגלו עמדה להם חכמת החרש והמסגר שגלו עם יכניה כדכתיב (מ''ב כד) הכל גבורים עושי מלחמה ותניא בסדר עולם וכי מה גבורה עושין בני אדם הנתונין בשלשלאות של ברזל אלא שגבורים היו במלחמתה של תורה אלמא ס''ל לר' יוחנן דלא נשתכחה תורה בגלות בבל:

אמרי לדידהו נמי לא דחי. ל''ק מידי משופר כדפרישנא לעיל: כהנים בעלי מומים. ה''ה דהוה מצי למימר ופרועי ראש דתרוייהו אסירי אי לאו משום ערבה כדתנן פ''ק דכלים (מ''ט) בין האולם ולמזבח מקודש הימנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם: אמר ליה ר' יוחנן מי אמרה. סלקא דעתיה דה''ק מי אמרה שהיא חובה דאורייתא ואתיא ודחיא מעלות דרבנן דלמא רבנן היא דלא דחינן מעלות דרבנן משום תקנתא דרבנן ולכך פריך הא איהו אמרה ומשני מי אמרה שהיא בנטילה דלמא בזקיפה וכיון דאין מקיפין את המזבח ולא בעי אלא זקיפה בעלמא אחד זוקף ע''י כולן א''נ בעלי מומין אפשר להו לזקוף בשאר רוחות ולא יכנסו בין האולם ולמזבח ואפי' תימצי לומר בנטילה כדאסקינן לעיל דאיתותב מ''ד בזקיפה מי אמרה בבעלי מומין דלמא אין הלכה למשה מסיני אלא בתמימין הראוין לעבודה כמו שאין הלכה למשה מסיני בזרים אלא בכהנים דבהא מודית מדלא אמרת זרים נכנסין ולפי שיטה זו דפרי' דמעלה דרבנן היא קשה לאבא שאול דיליף (לעיל דף לד.) ערבה של מזבח מדכתיב ערבי אמאי בכהנים דלמא אפי' בישראל כמו ערבה דלולב וי''ל דשמא הקפת מזבח בכהנים ושאר ישראל בעזרה בלא הקפה: והא א''ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא. רב כהנא מתלמידי דרב היה ומבבל ברח לא''י לפני ר' יוחנן מחמת מרדין כדאמרינן פרק בתרא דב''ק (דף קיז. ושם:) והוצרך לו ר' יוחנן לכמה ספיקות וא''ר יוחנן לבני א''י סבור הייתי שהתורה שלכם שלא גליתם מארצכם לא היה לכם טירוף הדעת אבל ראיתי שהיא של בני בבל שאע''פ שגלו עמדה להם חכמת החרש והמסגר שגלו עם יכניה כדכתיב הכל גבורים עושי מלחמה ותניא בסדר עולם וכי מה גבורה עושים בני אדם הנתונים בשלשלאות של ברזל אלא שהיו גבורים במלחמתה של תורה אלמא לר' יוחנן לא נשתכחה תורה בגלות בבל כך פי' בקונטרס והקשה רבינו תם אטו מי לא אשכחן פ' הבונה (שבת קד. ושם) גבי מנצפ''ך שכחום וחזרו ויסדום ולא פריך הכי ועוד אטו משום דהם בני תורה א''א שישתכחו תורת ערבה ורבינו חננאל גרס דלכון אמר דלהון היא ומפרש רבינו תם שהיה ר' יוחנן אומר לתלמידיו שהיו לפניו מבבל אחד משלכם אומר דהוא רב כהנא שעלה מבבל דלהון היא משלהם היא ערבה כלומר שהיא מנהג נביאים שהיו רגילין לדבר לתלמידים שבבבל וכן ת''ח שמבבל לתלמידים שמא''י כדאשכחן לקמן (דף מח.) רב חייא בר רב (אשי) שהיה מבבל דאמר פוחת בה ארבעה דמיירי לבני א''י ור' יהושע בן לוי שהיה מא''י דאמר מדליקין בה את הנר איירי לבני בבל וכן פ''ק דשבת (דף ט: ושם) גבי משיתיר חגורו והשתא ניחא דפריך הכא שפיר דרבי יוחנן אדר' יוחנן דאמר יסוד נביאים ודלהון היא משמע דמנהג הנביאים ולא יסוד והשתא נמי ניחא פרק המגרש (ג. טין דף פד:) אמתני' דכיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה דאמר חזקיה רשב''א היא שמצריך כן פרק הזורק (שם דף עח.) גבי כנסי שטר חוב זה ור' יוחנן אמר אפי' תימא רבי דילכון אמרי שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל בו ופי' שם בקונט' דר' חייא ובניו עלו מבבל כדאמרינן לעיל בסוף פ''ק (דף כ.) וחזקיה בנו של ר' חייא היה וא''ל ר' יוחנן אחד משלכם דהוא רב כהנא שעלה מבבל כמותו אומר דאתיא אפי' כר' וקשה והלא חזקיה רבו של ר' יוחנן היה כדמוכח פרק אלו קשרים (שבת דף קיב:) וכשעלה רב כהנא היה ר' יוחנן ראש ישיבה כדמוכח בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיז.) וזקן גדול היה דמסרחו ליה גביניה וסתמא לא היה ר' יוחנן ראש ישיבה כל ימי חזקיה רבו ואע''ג דאשכחן בהקומץ רבה (מנחות דף כג: ושם) דכשעלה רב כהנא אשכחינהו לבני ר' חייא דיתבי וקאמרי עשרון שחלקו והניחו בביסא ונגע טבול יום באחת מהן מהו שמא פעמיים עלה אחת בימי חזקיה ואחת בימי ר' יוחנן כששאל ממנו ר' יוחנן כל ספיקי דה''ל ולפירוש ר''ת ניחא דלתלמידיו שמבבל היה אומר ר' יוחנן דלכון אמרי אפי' תימא ר' ודכוותיה אשכחן פ' אין מעמידין בירושל' דא''ל ר' יוחנן לר' חייא בר אבא הלין תלת מילין סלקון מן גביכון:

סוכה מד ע"א - טקסט הדף

דף מד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד