סוכה מג ע"ב

דף מג - ב

"תשבו תשבו" - לגזירה שוה.

נאמר כאן בסוכה "בסוכות תשבו שבעת ימים"

ונאמר במלואים: [ויקרא ח] "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים".

מה להלן, במילואים, ימים ואפילו לילות.

אף כאן, בסוכה, ימים ואפילו לילות.

שנינו במשנה: ערבה שנוהגת שבעה - כיצד? יום השביעי של ערבה שחל להיות בשבת, נוהגת אז מצות ערבה שבעה ימים, ואפילו בשבת.

והוינן בה: ערבה ביום השביעי של חג שחל בשבת - מאי טעמא דחיא שבת!? מדוע לא גזרו בה חכמים שלא לקיימה מחשש שמא יעבירנה ברשות הרבים!?

והרי מצותה אינה חשובה, היות והיא אינה נוהגת מן התורה בגבולין, ואם כן, הרי היא כמו לולב בשאר ימות החג, שגזרו בו במקדש שלא ליטלו בשבת, היות שאינו נוהג אז בגבולין מן התורה, ואין מצותו חשובה.

אמר תירץ רבי יוחנן: לא גזרו בערבה שלא ליטלה בשבת כדי לפרסמה שהיא מן התורה במקדש.

כי בכך שלא גזרו בה יהיה לה פרסום שהיא מן התורה, למרות שאינה מפורשת בתורה.

ופרכינן: אי הכי, שכדי לפרסם דבר שאינו מפורש בתורה לא גזרו בו, כדי להודיע שהוא מן התורה.

לולב במקדש בשאר הימים, נמי, כיון שאינו מפורש בתורה, שהרי אפשר לבאר את הכתוב "ושמחתם לפני ה' שבעת ימים" בשמחה גרידא, לידחי שבת, ולא יגזרו בו חכמים, כדי לפרסמו שהוא מן התורה במקדש כל שבעה!?

ומשנינן: לולב תיקנו חכמים שלא ליטלו גזרה משום דרבה, כמבואר לעיל בתחילת הפרק, שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

ופרכינן: אי הכי, ערבה נמי נגזור עליה שלא ליטלה בשבת אפילו ביום השביעי, שמא יעבירנה ברשות הרבים.

ומשנינן: ערבה - שלוחי בית דין מייתי לה, מביאים אותה למקדש מערב שבת, לפי שאין היא מצוה לכל אדם אלא לכהנים בלבד, ואין חשש שהכהנים יחללו שבת

אבל לולב - לכל הוא מסור, שהכל מצווים בו, ויש חשש שיבואו לטלטלו ברשות הרבים בשבת.

ופרכינן: אי הכי, שאין לחשוש שהכהנים יוציאו את הערבה לרשות הרבים - כל יומא של חול המועד שחל בשבת [ולא רק היום השביעי], נמי לידחי הערבה לשבת, ומדוע רק אם חל היום השביעי בשבת דוחה הערבה את השבת!?

ומשנינן: היות ואם נתיר את הערבה בכל יום מימי החג שחל בשבת, לעומת הלולב שאינו דוחה אלא את השבת ביום טוב הראשון - אתי יבואו האנשים לפקפוקי לזלזל במצות לולב, לפי שהוא אינו דוחה שבת אלא רק ביום אחד בלבד, ויאמרו האנשים שאין מצות לולב חשובה.

ופרכינן: ולידחי ערבה ביום טוב ראשון של חג שחל בשבת, שאז אין את החשש שיבואו לזלזל בלולב, שהרי ביום טוב ראשון דוחה גם הלולב את השבת!?

ומשנינן: הרי מה שלא גזרו בערבה שלא ליטלה בשבת ביום השביעי הוא רק כדי לפרסמה שהיא מן התורה. אבל ביום הראשון שחל בשבת לא מוכחא מלתא לפרסם הדבר שהיא מן התורה.

כי אמרי אינשי: לולב הוא דקא דחי.

שיתלו האנשים לומר שלא גזרו על הערבה לאוסרה בטלטול היות שהתירו בו את טילטול הלולב, ולא משום שהערבה היא מן התורה.

ופרכינן: כיון שההיתר של הערבה בשביעי הוא רק כדי לפרסמה שהיא מן התורה, במה עדיף הפרסום ביום השביעי מהפרסום בשאר הימים? ולידחי ערבה לשבת באחד מהנך, משאר ימי החג שחל בשבת!?

ומשנינן: כיון דקא מפקת לה מראשון, היות והוצאנו את מצות הערבה מהיום הראשון כיון שלא יהיה בו פרסום - אוקמה העמדנו את מצות הערבה והפרסום אשביעי, ביום השביעי, שהוא "יום מסוים" [כמו ראשון או אחרון].

ופרכינן: אי הכי, שדוחה הערבה את השבת, ולא גזרו עליה כדי לפרסמה שהיא מן התורה - האידנא, משחרב המקדש, נמי לידחי מצות הערבה בשביעי את השבת. כי גם בימינו היא "מנהג נביאים" בגבולין, ויש לקיימה גם בשבת כדי לפרסם שהיא מן התורה במקדש.

ויביאוה שלוחי בית דין ויחבטו בה, כמו שנהגו במקדש, שהרי לא מצינו בשום מקום שגזרו על נטילת ערבה ביום השביעי.

ומשנינן: אנן - לא ידעינן בקיבועא דירחא. ומספק לא נדחה שבת.

ופרכינן: אינהו, בני ארץ ישראל, דידעו בקיבועא דירחא שהיה גם אחרי החורבן - לידחי נטילת ערבה ביום השביעי את השבת!?

כי אתא, כאשר הגיע בר הדיא מארץ ישראל לבבל תירץ ואמר: לעולם לא איקלע, לא אירע שיחול יום השביעי של חג הסוכות בשבת. כיון שאם היה צריך לחול בשבת, היו מעברים בית הדין את חודש אלול שלפניו, כדי שלא יפול יום השביעי של חג הסוכות בשבת, על מנת שיוכלו לקיים בו מצות ערבה.

כי אתא רבין וכל נחותי [אנשי הסיעה שירדו מארץ ישראל לבבל] אמרי אחרת: אמנם אירע שאיקלע יום השביעי בשבת, ולא דחי שבת.

ואלא קשיא, וחוזרת הקושיא: אמאי לא דחי ערבה לשבת!?

אמר רב יוסף: מאן לימא לן דמצות ערבה במקדש היתה בנטילה, עד שנרצה לומר שנטילת ערבה עתה, שהיא זכר למקדש, תדחה שבת לפרסם את מצות ערבה שהיא מן התורה במקדש?

דלמא בזקיפה ליד המזבח היתה מצותה, ואילו לנו אין עתה מצוה שכזאת כי אין לנו מזבח!

איתיביה אביי לרב יוסף ממשנתנו ששנינו בה: לולב וערבה ששה ושבעה.

ומדייק אביי: מאי לאו, הרי פשטות לשון משנתנו מורה, שמצות הערבה היא כמצות לולב.

מה לולב בנטילה - אף ערבה בנטילה, ולא בזקיפה סביב המזבח. ותחזור הקושיה מדוע אין נוהגים בה עתה בני ארץ ישראל גם בשבת.

ומתרץ רב יוסף לאביי בלשון תמיהה: מידי אריא!? האם מוכרח הדבר שכך מורה לשון המשנה!?

והרי לשון המשנה אינו מחייב לדמות מצות ערבה לנטילת לולב. אלא אפשר לומר:

הא לולב - כדאיתיה בנטילה.

והא ערבה - כדאיתיה בזקיפה.

עוד איתיביה אביי לרב יוסף מהמשנה [בדף מה א]: בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואותו היום שבע פעמים.

ומדייק אביי: מאי לאו - היו מקיפים הכהנים את המזבח בהליכתם סביבו בערבה בידיהם.

ומוכח שמצותה במקדש בנטילה ולא בזקיפה.

ומתרץ רב יוסף: לא בערבה היו מקיפים, אלא היו מקיפים את המזבח בהליכה בלולב שבידיהם. ואילו את הערבה הם היו זוקפים תחילה, ולכן אין אנו נוהגים בה זכר למקדש לפי שאין לנו אפשרות לקיים זכר זה.

ופרכינן: והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בערבה היו מקיפין! וכיצד אתה אומר שהקיפו בלולב!?

אמר ליה רב יוסף לאביי: הוא, רבה בר רבוה אכן אמר לך שבערבה היו מקיפים, ואילו אנא [רב יוסף] אמינא: בלולב היו מקיפם לאחר זקיפת הערבה.

אתמר: רבי אלעזר אומר: בלולב היו מקיפים את המזבח.

רב שמואל בר נתן אמר רבי חנינא: בערבה היו מקיפים אותו.

וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בע רבה.

אמר ליה רבא לרב יצחק, בריה דרבה בר בר חנה: בר אוריא! תא בוא ואימא לך ואומר לך מלתא מעליתא דברי תורה משובחים דהוה אמר אבוך שאמר אביך:

הא דתנן לקמן [מה א]: "כל היום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים".

הכי אמר אבוך משמיה דרבי אלעזר: בלולב היו מקיפים.

איתיביה מברייתא בתוספתא [פרק ג]: לולב דוחה את השבת במקדש בתחלתו, כאשר חל יום טוב ראשון בשבת. וערבה דוחה את השבת במקדש בסופו, כאשר חל היום השביעי בשבת.

פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת. והביאו מרביות ענפים של ערבה מערב שבת, והניחום בעזרה. והכירו בהן בייתוסין הצדוקים שאינם מודים במצות הערבה היות והיא אינה מפורשת בתורה, ונטלום לערבות וכבשום וטמנום תחת אבנים שהם מוקצה, כדי שלא יוכלו הפרושים לטלטלם בשבת ולקיים בהן מצות ערבה. למחר הכירו בהן, בערבות שתחת האבנים, עמי הארץ [שלא היו בקיאים בדיני מוקצה אך החזיקו עם הפרושים], ושמטום מתחת האבנים. והביאום הכהנים לערבות, וזקפום בצידי המזבח. ומבארת הברייתא למה הטמינום הבייתוסים מתחת לאבנים: לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת.

ומדייקת הגמרא מלשון הברייתא בסופה, הנוקטת "חיבוט ערבה".

אלמא מצות ערבה בנטילה היא, שהיו הכהנים נוטלים את הערבה בידיהם, ומנענעים אותה [והיינו "חיבוט"], ומקיפים בה את המזבח על ידי הילוך ברגליהם, ורק לאחר מכן זוקפים אותה ליד המזבח.

ומסקינן: אכן תיובתא היא מברייתא זו.

ופרכינן: ואלא מעתה לידחי את השבת. כיון שהוכחנו שמצותה היא בנטילה, יש לנו לעשות עתה זכר למקדש וליטלה בשבת שחל בו שביעי של ערבה!?

ומשנינן: כיון דאנן בגולה, שאינם בקיאים בעיבור החודש, לא דחינן שבת לקיום מצות ערבה - אינהו, בני ארץ ישראל, נמי לא דחו. שהשוו חכמים את הנהגותיהם של כל ישראל, כדי שלא תראה תורתנו כשתי תורות.

ופרכינן: וכי השוו חכמים את הנהגותיהם של ישראל?

והא יום טוב הראשון, דלדידן בני בבל לא דחי מצות לולב את השבת, ואילו לדידהו לבני ארץ ישראל דחי!?

ואליבא דר' אליעזר ביום למעוטי לילה אליבא דרבנן אבל לולב לא איצטריך קרא למישרי טלטול. ראשון ואפילו בגבולין הראשון שאינו דוחה אלא אותו יום הראשון בלבד. סוכה שנוהגת בלילות כבימים מנא לן בסוכה כתיב בסוכות תשבו שבעת ימים ובמלואים כתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים מה להלן במלואים לילות כבימים. אף בסוכה חייבין לישב בה לילות כימים:

מתני' ערבה שבעה כיצד יום שביעי כו'. ערבה בשביעי מ"ט דוחה את השבת. א"ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה כו'. ופשוטה היא. ואסיקנא אמרי' כיון דאפיקתיה מראשון אוקמה אשביעי ואקשי' אי הכי שערבה מן התורה היא שתהא ביום ז' ניטלת תדחה שבת אצל בני ישראל דידעי בקביעא דירחא ויודעי' שבודאי היום יום ז' של חג הוא. והנה ר' אבין וכל נחותי מערבא אמרי איקלע יום ז' של חג בשבת ולא נטלו בו ביום ערבה. ועלתה בקשיא.

ושני רב יוסף כיון דלא אשכחן דכתיב לקיחה בערבה בפירוש כי בהלכה מפורש מצות ערבה ודלמא בזקיפה היא וקיום מצותה בזקיפה. ולפיכך לא הוצרכנו לנטילת ערבה והלכך לא דחי נטילתה שבת. ומותיב אביי ממתני' דקתני לולב וערבה מה לולב בנטילה אף ערבה בנטילה. ומשני לא.

הא כדאיתיה והא כדאיתיה לולב בנטילה וערבה בזקיפה ואסיקנא א"ר אלעזר הא דתנן אותו היום היו מקיפין את המזבח שבעה פעמים בלולב ומותבינן מהא דתניא לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מע"ש והניחום בלשכה כו' עד ושמטום מתחת האבנים והביאום וזקפום בצידי המזבח לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת והא חיבוט דכי נטילה הוא ואמאי אמרת בזקיפה. ופרקי' לעולם יום ז' של ערבה מן התורה וכל מילתא דאנן בני חוצה לארץ לא דחינן ליה אינהו נמי בני א"י לא דחו ליה.

ערבה בז׳‎ מ״ט דחי שבת. פירוש במקדש דקתני מתני׳‎ דאלו בגבולין לא תנן לה דמתני׳‎ במקדש היא והא דמיבעיא לן אמאי דחיא שבת ואע״ג דמדאורייתא היא מ״מ אית בה משום גזירה דרבה ולית׳‎ מדאוריית׳‎ וכל דלית ליה עיקר מדאוריי׳‎ בגבולין אע״פ שהוא מן התורה במקדש גזרינן ביה משום דרבה שהרי אפשר לו להפטר ממנה כשאינו במקדש כדאסיק תלמודא גבי לולב ובההיא מסקנא סמכינן השתא בבעיין:

ומהדרינן א״ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה.‎ פי׳‎ ‎לפי שהביתוסין חולקין בדבר שאינה מפורש בכתוב שתהא מצותה כל שבעה אפילו במקדש לא גזרו בה משום דרבה אף ע״פ שיש לחוש בה משום דרבה ופרכינן א״ה לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה במקדש כל שבעה דהא מדכתיב ושמחתם לפני ה׳‎ אלקיכם שבעת וגו׳‎ הוא דנפקא לן ואיכא לאוקומי בשמחת הרגל בלחוד ופרקינן דהתם משום גזירה דרבה לא חיישינן לפרסומה ואקשינן דערבה נמי איכא משום גזירה דרבה וקאמרת דלא חיישינן לההיא גזירה כדי לפרסמה שהוא מן התורה:

ופרקינן ערבה שלוחי ב״ד מייתי לה לולב לכל מסור. פירוש טעמא דערבה דחיא שבת לאו משום פרסומא הוא כדקאמרינן מעיקרא אלא משום דלית בה משום גזירה דרבה דהא שלוחי ב״ד מייתי לה וק״ל כי מייתי לה שלוחי ב״ד מאי הוי דהא גזירה דרבה בשעת נטילה היא שהיא מסורה לכל אדם ועליה אמרו שהיא דוחה שבת דאלו הבאה מבע״י ורש״י פי׳‎ דערבה שלוחי ב״ד מייתי לה מע״ש ולמחרת אינה מצויה לינטל לכל אדם אלא כהנים מקיפין בה את המזבח לבדם ולא ישראל שאינם רשאים ליכנס שם ובכהנים ליכא למגזר משום דרבה דזריזים הם. ואין זה כלום חדא דא״כ לא הו״ל למתלי מלתא בהבאת שלוחי ב״ד והכי הל״ל שאני ערבה דליתא אלא בכהנים וכהנים זריזין הם שאין להבאתה ענין לזו ועוד א״כ מאי האי דפרכינן בסמוך א״ה האידנא לידחי שבת דהא ודאי השתא ליכא טעמא דלידחי שבת כדמעיקרא בב״ה דהשתא נטילת׳‎ ביד כל אדם ואית בה משום גזירה דרבה וכהנים בזמן הזה אינם זריזין יותר מישראל כדי שתהא ניטל׳‎ בכהנים דוקא ומה שפרש״י לקמן האידנא לידחי שבת ויטלוה ויחבטוה שלוחי ב״ד אינו כלום דליכא זכר כל היכי דלא עבדינן לנטילה כדהויא מעיקרא ועוד דהא ודאי למאן דסבר דערבה בנטילה כדס״ד השתא וכדאסיקנא לבסוף נטילתה ביד כל אדם היתה אלא שיתרים הכהנים שמקיפין בה את המזבח לפי שאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח ולא היה אפשר להם אלא בנטילה לבד. והנכון דהכי קאמרינן ערבה שלוחי ב״ד מייתי לה מבעוד יום והיא מזומנת לכל אדם למחר ואינו צריך לחזור אחריה וכיון שבמקדש הם נוטלין אותה ע״י שלוחי ב״ד שהם זריזין תו לית בה משום גזירה דרבה ודמי למאי דפרקינן לעיל גבי לולב הא תקוני ליה רבנן בביתו א״נ לתקנתא דשופר שתוקעין אותו בב״ד אחר התקנה דליכא משום גזירה דרבה משא״כ בלולב שהוא מסור לכל שיהא לולב משלו ויש בו משום גזירה דרבה והשתא אתי שפיר מאי דאקשינן האידנא נמי לידחו שבת ומהא תלמוד דבזמן הזה ג״כ ע״י שלוחי ב״ד הוא זכר למקדש וזהו שנהגו עכשיו שפרנסי הקהל מביאין אותה ביום ז׳‎ משל צבור ואין כל אחד מביא אותה לעצמו וזה נכון וברור:

א״ה כל יומא נמי לידחי.‎ פי׳‎ ‎במקדש שהיא מן התורה כיון דלית בה משום גזירה דרבה ופרקינן דא״כ אתי לפקפוקי בלולב פירוש לומר שאינו מן התורה כל שבעה במקדש כיון שאינו דוחה שבת כערבה וב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ופרכינן ולידחי בי״ט ראשון אמרי לא מינכרא מלתא אמרי לולב הוא דקא דחי ואנן בעינן לפרסמה שהיא מן התורה:

ופרכינן א״ה האידנא נמי לידחי.‎ פי׳‎ ‎דהאידנא נמי ליכא משום גזירה דרבה כדכתיבנא לעיל וק״ל נהי דליכא משום גזירה דרבה הא איכא איסור טלטול מדרבנן וכיון דליתיה מדאורייתא אמאי דחינן טלטול דרבנן משום זכר למקדש בשלמא למ״ד ערבה יסוד נביאים א״ל דאתי דרבנן ודחי דרבנן אלא למ״ד מנהג נביאים בעלמא אמאי. ועוד מאי האי דפרקי׳‎ לא ידעי׳‎ בקביעא דירחא דהאי טעמא לא שייך אלא היכא דאיכא משום גזירה דרבה כדלעיל. והנכון שמצות ערבה חמורה היתה בעיניהם להקפיד בה לעשות לה פרסום שהיא מן התורה במקדש מפני הביתוסים שהיו חולקים בה ולהכי אקשינן דכיון דלית בה משום גזירה דרבה דאיכא נדנוד דאיסור תורה דין הוא שתדחה שבת ולא ניחוש לטלטול דרבנן כדי לפרסמה שהוא מן התורה כשרואין שאנו דוחין דברי חכמים מפניה ופרקינן דלא צרכינן להאי פרסומא דאע״ג דחזו בייתותי׳‎ דלא דחיא שבת לא תלו בה משום דליתא מן התורה אלא סבורין שאנו עושין כן מן הספק שאין אנו יודעין בקביעא דירחא ולא דחינן טלטול דרבנן משום ספיקא. ופרכינן אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו כדי לפרסומה ופרקינן דלא אקלע ופירושו כי כשהיו ב״ד יושבין בעבור שנה היו מכונים לעשות כן בענין שלא יחול ז׳‎ של ערבה בשבת לפי שהיה קשה בעיניהם שתהא דוחה שבת כיון שאין בה אפי׳‎ מצוה דרבנן ולא היו רוצין ג״כ שתדחה אותה שבת מפני הביתוסים ולא היו מכונים לעשות כן בשופר ולולב אע״פ שהם מן התורה מכיון שאין בה פקפוק בייתוסים ולא היו חוששין שידחו מפני שבת. וכן אמרו בירושלמי ר׳‎ סימן מפקד לאלין דמחשבין הבו דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא בשבתא ואי אידחי תעבדון תקיעתא ולא תעבדון ערבתא ע״כ והיינו מטעמא דכתיבנא וכן המנהג בידינו שמסר לנו הלל זכור לטוב שאין שביעי של ערבה חל ביום שבת לעולם ואף על גב דהאי פירוקא אידחיא בגמרא דילן דהא אמרי׳‎ דרבנן וכל נחותי ימא אמרי איקלע ולא דחיה. הלל הזקן רא׳‎ דבריו של ירושלמי והתקין כן כפרוקא קמא דגמרא דאמרי לא אקלע ואפשר לב״ד לעשות כן כשרואין שהדבר צריך לתקנת העולם כדאמרי׳‎ התם אתם ואפילו שוגגין ואפילו מועטין אין לי מועדים אלא אלו:

אמר רב יוסף מאן לימא לן דערבה בנטילה דלמא בזקיפה יש שפירשו ומאן לימא לן שהערב׳‎ היתה דוחה שבת במקדש שמא לא היתה דוחה שאינה אלא בזקיפה ומערב שבת זוקפין אותה והואיל ובזמן ב״ה אינה דוחה שבת עכשיו שהוא בנטילה אין לנו לדחות את השבת שאין ראוי להחמיר בזמן הזה שהוא זכר למקדש יותר משעת המקדש. ול״נ דהא בהדיא תנן במתניתין דערבה דחיא שבת ביום שביעי ולא בשאר ימים אלמא אפילו למ״ד ערבה בזקיפה בלבד היתה שם דחיה לפי שהיו זוקפין אותה בכל יום ויום ולא מבערב וכך היתה מצותה. וזהו שדוחה שבת בשביעי לזקוף אותה בשבת והכא ה״פ ומאן לימא לן דערבה במקדש בנטילה כי היכי דניעבד לה בנטילה דלמא מצותה במקדש בזקיפה בלבד ואין אנו עושין לה זכר כלל בזה״ז ואפילו בחול כיון דלא אפשר לן בזקיפה סמוך למזבח שכן היתה מצותה שאין ענין לעשות נטילה זכר למקדש כך פירש מורי נר״ו. והוי יודע דמ״ד ערבה בנטילה לאו למעוטי שאינה בזקיפה דהא בהדיא תנן ובאין וזוקפין אותה למזבח אלא דקסבר דבר מזקיפה דעבדי כהנים במזבח איכא נמי נטילה וחבוט לכהנים סביב למזבח וישראל בעזרה ואסיקנא דערבה אף בנטילה מדאמרינן לפי שאין בייתוסים מודים שחבוט ערבה דוחה שבת אלמא יש חבוט ונענוע בערבה:

כבר ביארנו בשבת שבזמן שבית המקדש קיים היתה ערבה של הקפת מזבח דוחה שבת ושאלו בה בסוגיא זו מאי טעמא כלומר שאע"פ שהוא מן התורה הואיל ואין לה עיקר מן התורה בגבולין שהרי אין מזבח בגבולין יש לגזור בה כמו שחששו בלולב בשאר הימים אף במקום שהוא מן התורה הואיל ואין לה עיקר בגבולין ופירשו בה כדי לפרסמה שהיא מן התורה והוצרכו בכך שלא נכתבה בתורה בהדיא אלא מדכתיב ערבי אחת ללולב ואחת למזבח ואף זו לדעת אבא שאול שהיה דורש אחת ללולב ואחת למקדש דאילו לרבנן הלכתא הוא דגמירי לה ובלבד במקדש ומצד שלא נכתבה בהדיא הוצרכה לפרסמה ותיקנו בה שתהא דוחה שבת ביום אחד ושאלו בה וא"כ לולב נמי צריך לפרסמו שבשאר הימים במקדש מיהא מן התורה שהרי אפשר לומר במה שכתוב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים שלא מנטילת לולב הוא אומר כן אלא מן השמחה ותירץ בה שהלולב כל שאין לו עיקר מן התורה בגבולין לא תיקנו בו דחיית שבת מגזרת רבה אבל ערבה הואיל ואין בה גזרת רבה מכל וכל שהרי שלוחי בית דין מביאים אותה מערב שבת ואינה מסורה לכל ואף למחר כהנים מקיפים בה את המזבח ולא ישראל תיקנו בה שתדחה שבת יום אחד במקדש אע"פ שאין לה עיקר מן התורה בגבולין ואע"פ שיש לחוש שמא יביאוה אחרים הואיל ואין הדבר נהוג כן וחששא רחוקה היא הקלו בה כדי לפרסמה ואילו תקנו בה להיותה דוחה שבת בכל יום מימי המועד שאירע בו שבת יבואו לזלזל בלולב לומר שאינו מן התורה במקדש כל שבעה הואיל ואינו דוחה שבת בכל יום כערבה ומכאן אמרו שלא לדחות אלא ביום אחד ואילו תקנוה כשיחול שבת ביום ראשון היו אומרין שאין עיקר הדחייה משום ערבה אלא משום לולב ומאחר שניתנה לידחות אצל לולב נדחית אצל ערבה אגבו ומאחר שהוציאוה מראשון העמידוה על שביעי כמו שביארנו במשנה וחזרו ושאלו אי הכי האידנא נמי לדחי אע"פ שאינה בזמן הזה מן התורה הואיל ומ"מ יסוד נביאים הוא לעשות ממנה יום אחד הואיל ואין איסור בנטילתה ושיכולה לבא על ידי שלוחי צבור תדחה שבת בשביעי כדי לפרסם שבמקדש היתה מן התורה ותירץ לא ידעינן בקיבועא דירחא ושמא אינו שביעי ושאל אינהו דידעי לידחי ותירץ דלדידהו לא איקלע שמתקנין את החדשים תחלה שלא יארע כן וכן תירצו שאפי' יארע אינה דוחה שאין יסוד תקנת ערבה בנטילה אלא בזקיפה סביב המזבח והרי עכשיו אין מזבח אלא שהלכה כתירוץ ראשון שבזמן שיש שם נטילה והקפה ואחר שכן כשאין שם מזבח יש שם נטילה ואעפ"כ אינה דוחה שבת אף לאותם שיודעים דכיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחי כמו שביארנו בלולב ואע"פ שבפרק זה אמרו בענין לולב כשחל יום ראשון בשבת שהיו מביאין את הלולבין להר הבית מבערב ובפרק לולב הגזול אמרו לבית הכנסת דאלמא הא דהר הבית בזמן המקדש והא דבית הכנסת לאחר חורבן ונמצא לולב דוחה שם בראשון אף לאחר חורבן לא כי אלא שתיהן בזמן המקדש והא דהר הבית במקדש והא דבית הכנסה בגבולין שהרי בזמן [המקדש] היה לולב דוחה שבת בראשון אף בגבולין הא לאחר חורבן כלל כלל לא דחי שבת ובזמן הזה מ"מ אף אנו מתקנים בסוד העבור את החדשים שלא יארע שביעי בשבת ותדחה ערבה מכל וכל ואע"פ שלא תקנום בדרך שלא יחול ראש השנה וראשון של חג בשבת שלא להפקיע שופר ולולב מ"מ הואיל ויש כאן שני ימים אף בארץ ישראל אם לא נתקע היום נתקע למחר וכן בלולב אבל ערבה הרי מחרתו יום טוב ואם נדחית נדחית מכל וכל:

אי הכי לדידן נמי נידחי פי' כיון דהוקבע יום שביעי של ערבה לדחות שבת לדידן נמי דעבדינן ערבה יום שביעי לידחי שבת כי היכי דהוי דחי להו ואילו הי' רוצה הי' מתרץ לו כדרבה אלא שיש לו תירוץ אחר משום דלא ידעי בקביעא דירחא ואין אנו מכירין יום שביעי איזה הוא ובודאי אם לא הי' לו טעם זה הי' מתרץ כדרבה והמורה מחמת קושיא זו פירש לדידן נמי נידחי ויחבטוה שלוחי ב"ד לפרסמה שהיא במקדש מן התורה ואינו נ"ל דכיון שחרב ביהמ"ק ואין עוד ערבה מה"ת מה צורך לפרסמה אלא על ערבה שלנו אמר דתדחה שבת בכל אדם ואלו הי' רוצה הי' אומר משום חששא דרבה אלא שיש לו תירוץ יפה ממנו וא"צ לדרבה מפני שאין אנו מכירין כדמסיק בסיומא:

גמרא ערבה שלוחי ב"ד מייתו לה כו' מדלא קאמר אלא ערבה שלוחי כו' משמע דהאי טעמא דאר"י כדי לפרסמה קאי משום דאי לאו האי טעמא ה"ל למדחי ביו"ט ראשון וכדמסיק דלא מוכחא מלתא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה תחת האבנים ויודעים הם בחכמים שלא יטלטלו למחר האבנים עכ"ל ליכא לאקשויי הכא כדאקשינן לעיל בלולב טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת דערבה במקדש כל ז' דאורייתא הוא די"ל דכל דבר שאפשר לעשותו מע"ש אסור לעשותו בשבת אפילו באיסור טלטול אבנים דהכא משא"כ באיסור טלטול דלולב דא"א לעשותו מעיו"ט והכי אמרינן בהדיא בפ' שתי הלחם בהך דסידור קנים ונטילתו אין דוחה שבת משום מוקצה כמ"ש התוס' שם אע"ג דהוי סידור קנים ונטילתן דאורייתא והיינו משום דאפשר לעשות מעיו"ט והא דאסרינן הכא שבות במקדש ע"ש בתוס' וק"ל:

תוס' ד"ה לא איקלע שהיו מעברין וכו' לפי שיטת ההלכה משמע שהיו מעברין כדי שלא תחול בשבת שאם היה חל היה דוחה והתוס' שמביאים מהירושלמי משמע שהיו מעברים כדי שלא תחול ואם היה חל בשבת לא היה דוחה וצ"ל דהירושלמי אתי לפי המסקנא דמסיק בשמעתין כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו:

גמ' כי אתא רבין וכל נחותי נ"ב בספרים מדויקים לא כתיב נחותי ימא אלא נחותי וכן יראה מדברי רש" י:

שם ר' אלעזר אומר בלולב ר' שמואל בר נתן אמר ר' חנינא בערבה כצ"ל:

רש"י בד"ה הכירו צ"ל והכירו כו':

בד"ה כאן צ"ל כיון כו' דידהו לדידהו כו' הד"א:

תוס' בד"ה לא איקלע כו' דלא אתי תקעתא בשבת כו' כצ"ל:

גמרא כדי לפרסמה שהיא מה"ת. ופרש"י שבקו כו' למידחי שבת חד יומא כו'. והתוי"ט ל"ד בהביאו תיכף לזה טעם מדוע לא תיקנו דכולהו יומי תדחה משום דאתי לפקפוקי בלולב טרם שהביא הא דשלוחי ב"ד מייתי לה:

רש"י ד"ה דילמא בזקיפא בצידי המזבח לחוד. כצ"ל:

תָּא וְאֵימָא לָךְ מִלְּתָא מַעַלְיְתָא, דַּהֲוָה אָמַר אֲבוּךְ , דַּהֲוָה אָמַר אֲבוּךְ: הָא דִּתְנָן: כָּל הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים, הָכִי אָמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: בְּלוּלָב! יש להקשות על מה השבח השביח להלכה זו כל כך דקרי לה 'מִלְּתָא מְעַלְּיָתָא' טפי משאר דברים דאמר רבה בר בר חנה?
ונראה לי בס"ד כי למאן דאמר שמקיפין בלולב יש בדבריו דברי טעם ברמז נכון כי יום הושענא רבה שהוא יום שביעי נחשב במספר הקדמיי יום כ"ח כנודע, ולכן מקיפין בו שבע פעמים בלולב ולא בערבה לבדה, כי הלולב ומיניו הם ארבעה מינין וכשיקיפו בארבעתם ז' פעמים נמצאו פרטים של ההקפות כ"ח כי ד' פעמים ז' הוא כ"ח ודבר זה יהיה מכוון עם עצומו של יום שהוא נחשב יום כ"ח במספר הקדמיי שהוא אבג"ד הנזכר. ואמר לו הָכִי אָמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: בְּלוּלָב! כי רבה בר בר חנה אמר דבר קצר שהוא תיבת 'בְּלוּלָב' דוקא לרמוז לשומע שהטעם הוא רמוז בלולב עצמו כלומר דוק בלולב ותמצא בו טעם! מה שאין כן למאן דאמר בערבה לבדה אין כאן טעם בזה, ובודאי רבא פירש לרב יצחק בריה דרבה בר בר חנה הטעם הנזכר דהוה מרמז ליה רבה בר בר חנה בגוף הלולב ובעבור הטעם הזה קרי לה 'מִלְּתָא מְעַלְּיָתָא' ולכן אמר לו 'תָּא וְאֵימָא לָךְ' פירוש תָּא מחלק הפשט לחלק הרמז או לחלק הדרש וְאֵימָא לָךְ בזה מִלְּתָא מְעַלְּיָתָא, והש"ס לא פירש הטעם להדיא משום דאין דרך הגמרא לפרש רמזים כאלה.

הָא דִּתְנָן: כָּל הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים, הָכִי אָמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: בְּלוּלָב. נראה לי בס"ד לכך קרי לה 'מִלְּתָא מַעַלְיְתָא' שנשבח בה משום דהוא אמר תיבה אחת שהיא תיבת 'בְּלוּלָב' ובזה פירש לנו הטעם למה אותו היום מקיפין ז' פעמים? והיינו צריך שבעה כדי להשלים י"ג הקפות, כי בשאר ימים עשו ששה, והלולב הוא ארבעה מינים, נמצא עשו י"ג הקפות לכל אחד מארבעה מינים הרי סך הכל נ"ב הקפות לכל ארבעה מינים כמנין שם הוי"ה דההי"ן שעולה נ"ב [יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה=52], וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שהלולב הוא סוד שם הוי"ה במלוי ההי"ן שעולה ב"ן, וכך צריך לכוין בו עיין שם, ולכן על מה שאמר המשנה 'וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים' אמר 'בְּלוּלָב' ובמלה זו שאמר דההקף הוא בלולב, רמז לנו גם כן טעם דמקיפין ז' פעמים בו ביום להשלים י"ג הקפות דוק בלולב, כלומר תעיין בסוד הלולב ותמצא טעם לזה, ולהכי קרי לה 'מִלְּתָא מַעַלְיְתָא'.

בתוספות ד"ה תשבו תשבו לגז"ש לאו לגמרי יליף ממלואים דהתם א"א לישן בעזרה כו' כמו בחצר עד סה"ד. ולכאורה אין דבריהם מוכרחים דלסברתם פשטא דקרא דמלואים דכתיב תשבו יומם ולילה שבעת ימים היכי מפרשי' להו כיון דאין ישיבה בעזרה מיהו לשיטת תוספות ישנים ריש פ"ק דיומא ד' ו' גבי מביתו למה פירש שכתבו בשם הירושלמי שבשעה שהיה המשכן מפורק לא היה צריכים לישב במקום פתח אהל וכתב עוד שאף שהיה מושב לא היה שם קדושה עליו א"כ אין דבריהם כאן מבוארים שהרי יכולין היו לישן כשהיה מפורק וע"ש באריכות בחידושינו ובת"י:

ועוד דלסברתם כאן שהיו צריכים לישב פתח אהל יומם ולילה ממש א"כ בלא"ה הוי מצי לפ' ע"כ דלאו לגמרי יליף סוכה ממלואים דא"כ היה צריך לישב בסוכה תמיד בלי הפסק כמו במלואים מיהו אפשר דהך ג"ש דתשבו היינו דוקא במאי דכתיב בהאי קרא לחוד דהיינו בקום עשה משא"כ האי דלא תצאו שבעת ימים דכתיב בקרא אחרינא והוי בשב ואל תעשה ליתא בהך גז"ש כנ"ל ודו"ק:

פיסקא ערבה שבעה כיצד כו' אי הכי ערבה נמי נגזור. ולכאורה יש לתמוה דלפי מה שפירש רש"י לעיל בעיקר מימרא דרבה בלולב דהא דגזרינן שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד מפרש רש"י ללמוד נענועו או ברכתו א"כ לא שיין הך מילתא בערבה כלל ונענוע מאן דכר שמי' ולענין ברכה נמי לא מיבעי' למאי דקיי"ל אין מברכין עליה ואפי' מברכין לא שייך נקיאות כלל דדוקא בלולב דאיכא ד' מינים אפשר דאין הכל נקיאין דאל"כ כל מצוה הצריך ברכה יהיה אסור לעשות בשבת או ב"יט. מיהו לולי פי' רש"י דלעיל היה נ"ל דאפילו במידי דלא שייך בקיאות אפ"ה שייך גזירה דרבה דילמא אתו למיטעי דעיקר מצותן דוחה שבת והא דנקט רבה טעמא דבקיאות היינו לרווחא דמילתא משום מגילה כנ"ל לפענ"ד וצ"ע:

ולפי שראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שהאריך מאד בהלכות הללו ולא הניח כמעט מקום להתגדר לכן קצרתי ואם ישאר מעט עוללות מכאן עד סוף המסכת דעתי לבאר בין שאר לקוטי חדושים שלי אי"ה:

סליק מסכת סוכה בעזרת השם האל יתברך

בגמ' - שלוחי ב"ד מייתי לה. צע"ק מדוע דוקא שלוחי ב"ד הביאו הערבות ולא אנשים אחרים, (עיין בר"ן). והנה, איתא לקמן במשנה (מה.) מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין על גבי המזבח, ע"כ. ולכאורה תמוה ל"ל למשנה לבאר את הבאת הערבות ומאיפה באו. ונראה מכאן דיש קיום של הבאת ערבות למקדש לפני הזקיפה והנטילה ושקיום זה מסור לב"ד ומשו"ה הביאום דוקא - וזהו חידוש המשנה שם.
ועיין במשנה מעילה (יג:) ערבה לא נהנין ולא מועלין, ופירש"י שם וז"ל - ערבה כו' לא נהנין ממנה קודם שזקפוה אצל המזבח הואיל ולכך עומדת וכו'. ויש לבאר יסודו של האיסור דלא נהנין. ונראה דהאיסור הוא מטעם מוקצה למצוה, אלא דלכאורה קשה שהרי אינה אלא הזמנה בעלמא והזמנה לאו מילתא היא, אך מכיון שההבאה אינה הזמנה בעלמא אלא קיום מצוה בערבה משום כך אוסרת ההבאה את הערבה בחלות דין מוקצה למצוה. ועיין שם במשנה שגם במים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין, והיינו הכד שממלאים בו לנסוך המים מע"ש שאין בו קדושה. והנה גם בזה יקשה למה יאסרו המים הא הזמנה לאו מילתא היא. ונראה לפי המתבאר שהיה קיום מצות שאיבה במים שבכד ולכן נאסרים ולפי"ז אינה הזמנה בעלמא אלא קיום שאיבה המקצה את המים למצותם ואוסרתם. ודומה היא לירידת העגלה לנחל דאוסרת דמכיון דהוי' קיום מצוה אוסרת ואינה הזמנה בעלמא דלאו מילתא היא.⁸
שם. רש"י ד"ה אוקמה אשביעי ז"ל יום מסויים או ראשון או אחרון עכ"ל. ועדיין יש להבין למה נוטלים דוקא ביום השביעי. ובביאור נ"ל שיום השביעי הוי יום מיוחד במצות ערבה שבמקדש כדאיתא במשנה (מה.) "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת כו' ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים", ומכיון שיש קיום מיוחד במקדש בנטילת ערבה בשביעי, אוקמה אשביעי.
שם. תוס' ד"ה לא כו' אבל ערבה דרבנן אתי לפקפוקי בה כו' אם היה בטל לגמרי משתכח תורת ערבה עכ"ל. נ"ל בביאור דבריהם, שמפני התנגדות הצדוקים למצות ערבה חשו יותר שלא תשתכח - ולהוציא מלבן של הצדוקים.
שם. בדין לולב שבמקדש. יל"ע אם קיימת מצות לולב מיוחדת במקדש גם ביום הראשון או"ד מתחדשת מצוה זו בשאר הימים ואילו ביום ראשון מקדש וגבולין שווין (ועיין בשעורים ריש פרק לולב הגזול שהארכנו בזה). ומן המשנה (מב:) - למחר משכימין ובאין וכו' לכאורה משמע שגם ביום ראשון יש מצוה מיוחדת במקדש. וכן משמע משיטת הרמב"ם דמקיפין בלולב את המזבח שבעת ימים דיש מצוה מיוחדת במקדש גם באותו יום הראשון.
עוד יש להעיר מהא דאיתא במס' מעילה (יג:) במשנה דערבה שבמקדש לא נהנין ולא מועלין. ולכאורה דין דלא נהנין ולא מועלין הוא משום דהוי מצות מקדש, וא"כ מכיון דלולב הוי מצוה מיוחדת במקדש, ולרמב"ם מקיפין את המזבח בלולב, ומשמע שהוא קיום מזבח, למה השמיטה המשנה שם את הדין של לולב במקדש דלא נהנין ולא מועלין בו, וצ"ע.
שם. בגמ' - דערבה בנטילה. בביאור מצות נטילת ערבה במקדש חולקים רש"י והרמב"ם. עיין ברש"י ד"ה והביאום הכהנים שמפרש לפי מסקנת הסוגיא שהכהנים עושים את הסדר הזה: הכהנים נוטלים את הערבות בידיהם מנענעים ומקיפים בהן את המזבח ואח"כ זוקפים אותן. לדעתו הסדר הוא נטילה, הקפה, וזקיפה. ברמב"ם (פ"ז מלולב הלכ"א - כ"ג) נמצא סדר אחר: בראשונה הכהנים זוקפים את הערבות על צדדי המזבח אח"כ באין העם ולוקחים מהן ונוטלין אותן. הקפות המזבח עושים עם הלולב ולא עם הערבות. לדעתו זקיפת הערבה קודמת לנטילה. ומסתבר שחולקים ביסוד המצוות של ערבה ולולב שבמקדש. ונראה, שהרמב"ם סובר שמצות נטילת הערבה מתקיימת דוקא עם ערבה שחל עליה שם ערבה שבמקדש. ורק הזקיפה על צדדי המזבח קובעת את חלות השם הזה של ערבה שבמקדש - כלומר ערבה שקיימו בה מצות מקדש והיינו הזקיפה על המזבח. לפיכך פוסק הרמב"ם שהזקיפה קודמת לנטילה.
ויש לדון במצוות ערבה ולולב במקדש האם הוויין מצוות גברא או מצות המקדש. והנה הזקיפה על המזבח פשוט שמצות מקדש היא, וקיום מצוה בחפצא של המזבח, והראייה לכך שבשעת הזקיפה תקעו הריעו ותקעו - סימן למצות מקדש כתקיעות בעת פתיחת השערים, ועוד ראייה שאומרים "יופי לך מזבח" (לקמן מה.) אחרי הזקיפה. לעומת זה מצות הנטילה היא לכאורה מצות גברא, אבל רש"י קובע שנוטלים את הערבה ומקיפים עמה את המזבח. ונראה מזה שלרש"י יש קיום מזבח בנטילה ובהקפה שהרי לדעתו הנטילה מצטרפת עם ההקפה וההקפה בודאי מהוה קיום מזבח. יוצא שאליבא דרש"י יש בנטילת הערבה צרוף בין שתי מצוות - מצות גברא ומצות מזבח. לרש"י שונה נטילת הערבה מנטילת הלולב שבמקדש, כי נטילת הלולב במקדש אינה אלא קיום גברא גרידא דליכא מצות הקפת המזבח בלולב ובפשטות הוי' מצות גברא בלבד⁹.
שיטת הרמב"ם שמקיפים את המזבח בלולבים. ויוצא מכך שיש קיום מזבח בלולב והוי ממצות ושמחתם בלולב במקדש. נמצא שלרמב"ם יש קיום מזבח בערבה, בזקיפתה ובנטילתה, וקיום מזבח גם בהקפת לולב. ויש לעיין אליבא דהרמב"ם במי שנטל במקדש הלולב בלי ברכה אם אפשר לו לברך כ"ז שלא הקיף את המזבח. והספק תלוי אם הקפת המזבח משלימה את קיום הנטילה של הגברא ואז יש לברך או"ד דהויא קיום מזבח בלבד ואינה מצטרפת לנטילת הגברא ומשום כך אין לברך עוד על הנטילה. מאידך לרש"י אין ב"ושמחתם" בלולב מצות מזבח רק מצות גברא לחוד, אמנם בערבה יש מצוות מזבח בין לרש"י ובין לרמב"ם. אך בזה חולקים הרמב"ם ורש"י. לרמב"ם קביעת שם ערבה שבמקדש תלוי' בזקיפה, דקיום הזקיפה קובע את השם בחפצא של הערבה, ולפיכך אליביה מקודם זוקפים הערבה ואח"כ נוטלים אותה. ורש"י סובר שאין הזקיפה בראשונה מעכבת בהכשר הערבה לנטילה. לדעתו נוטלים ומקיפים בערבה ובכך מקיימים ביחד מצות הגברא ומצות מזבח, ולבסוף זוקפים להשלים את הקיום של המזבח. לרמב"ם מקיפים את המזבח בלולב כי הוא סובר שיש בנטילת הלולב ובהקפות קיום מזבח ומקדש מדין שמחה לפני ד'. אולם לרש"י מקיפים עם הערבה ולא עם הלולב - דמצות הלולב מהוה מצות גברא בלבד ואינה מצות מזבח והמקדש. לעומת זה מצות הערבה לרש"י מהוה צרוף של מצות גברא ביחד עם מצות מזבח ומקדש.
והנה, עיין להלן (מד.) שכהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה. רוב הראשונים סוברים שאיסור הכניסה לבעלי מומין למקום זה כל השנה הוא איסור מדרבנן ומצות הערבה שהיא דאורייתא מתירתו. ברם אליבא דשיטת הרמב"ם שאיסור הכניסה הוא מדאורייתא (פ"ו מביאת המקדש הל"א, ועיין בסה"מ לאו ס"ט ובהשגות הרמב"ן) לכאורה למה רשאים בעלי מומין להכנס שמה בשביל מצות הערבה. ונראה שמצות הערבה אינה מצות יחידים פשוטה אלא מצות מזבח והמקדש. האיסור של כניסה לרמב"ם אינו אלא בביאה ריקנית אבל כדי לקיים מצות מזבח והמקדש מותר לבעלי מומין להכנס בין האולם ולמזבח.
עוד ניתן לעיין במצות נטילת הערבה ובמצות הלולב במקדש האם הן מתקיימות דוקא בעזרה או בכל הר הבית. ועיין בתוס' (מד. ד"ה אמר) וז"ל, וי"ל דשמא הקפת מזבח בכהנים ושאר ישראל בעזרה בלא הקפה עכ"ל, משמע מלשונם שסוברים דמצות נטילת הערבה קיימת בעזרה דוקא ולא בהר הבית. ויש להתבונן מנ"ל לתוס' דבר זה, דהנה לרמב"ם (בפיה"מ ריש פ"ד דר"ה) "מקדש תקרא ירושלים כולה" דירושלים נחשבת לפני ד', ואפי' להחולקים על הרמב"ם (עיין שם בראשונים) לכאורה הר הבית הוא מקום המצוה, שהרי מהפסוק ושמחתם לפני ד' דילפינן מינה מצות לולב במקדש ג"כ ילפינן שמחת בית השואבה (עיין ברמב"ם סוף פ"ח מלולב), ומצות שמחת בית השואבה היתה בהר הבית בעזרת נשים (עיין לקמן נא.), ומכיון שושמחתם קיומה בכל הר הבית כמו"כ מהראוי שמצות לולב של מקדש תתקיים בכל הר הבית. וא"כ קשה מדוע כותבים תוס' דנטילת הערבה בעזרה דוקא הלא רק עבודה צריכה עזרה, ומ"ש ערבה מלולב?
ונראה, דלרש"י שנוטלים את הערבה לפני הזקיפה מסתבר שהנטילה יכולה להתקיים בכל הר הבית כלולב.¹⁰ ברם לרמב"ם שזוקפים ואח"כ נוטלים מסתבר שדוקא בעזרה יש קיום נטילה כי רק בעזרה נחשבת הערבה לערבה של המזבח ושל המקדש מכיון שהעזרה היא מקום המזבח, אבל משיצאה מהעזרה פקע ממנה השם של ערבה שבמקדש וא"א לקיים עמה מצות נטילת ערבה של המזבח והמקדש, והדבר צ"ע. (ובמצות שופר בר"ה במקדש - בחצוצרות ובקול שופר הריעו לפני המלך ד' - מסתבר דהיתה בהר הבית ולאו דוקא בעזרה, בשם הגר"מ זצ"ל.)
עיין בש"ע (סי' תרס"ד) ובדעות השונות במחבר וברמ"א במנהג לקיחת הערבה וההקפות של הושענא רבה אם מקיפין בלולב או בערבה או בשניהם. מנהגם של הגר"ח זצ"ל ושל הגר"מ זצ"ל היה להקיף בה"ר עם הלולב ועם הערבה ביחד (כשיטת המחבר בסעיף ג' שם)¹¹.
שם. בגמ' - מאי לאו בערבה לא בלולב. ופסק הרמב"ם שבזה"ז מקיפים את התיבה שבבהכ"נ בלולב ולא בערבה (רמב"ם פ"ז מלולב הלכ"ג). ויש לבאר האם ההקפות מסביב לתיבה עם הלולב הן גמר מצות לקיחת הלולב כמו דין הנענועים או"ד הן רק קיום זכר למקדש. והנה בחיי אדם (כלל קמח ס"א) חוקר בא' שלא בירך בעת שנטל הלולב האם עדיין יכול לברך כ"ז שלא הקיף את התיבה בבה"כ. ולכאורה הספק שלו תלוי בספק שלנו - דאם ההקפות הן קיום לולב יכול לברך אבל אם הן סתם מנהג דזכר למקדש אין לברך.
שם. בגמ' - ונטלום וכבשום תחת אבנים. וקשה למה לא הוקצו כל הערבות לכל השבת מדין מיגו דאיתקצאי בהש"מ תחת האבנים הוקצו לכל השבת כולה. וי"ל דמיגו דאתקצאי נאמר דוקא בהקצאת הבעלים, אבל הבייתוסין לא היו בעלים כי הערבות היו של הצבור ולא יכלו להקצותן לכל השבת. א"נ דמצות חבוט הערבות דוחה איסור המוקצה דהערבות אבל לא איסור המוקצה של האבנים, ולפיכך כל זמן שהיו מתתת לאבנים א"א היה לקחתן אבל אח"כ היה מותר.
⁸ אולם לקמן בשיעורים (מח.) ביאר מרן רבנו הרב שליט"א שמצות שאיבה מתקיימת דוקא כששאבו בכלי שרת בשאר הימים ולא בע"ש כששאבו המים בכלי חול, וצ"ע.
⁹ יש לעיין במה שכתב הטור (תר"ס) בשם רש"י שמי שאין לו לולב לא יקיף בהו"ר - דלמה לא יקיף בערבה. ועיין בערוך לנר.
¹⁰ ברם לפי הנ"ל שלרש"י נחשבת הנטילה כחלק של ההקפה ניתן לומר כי דוקא בעזרה יכולים ליטלה כי המזבח נמצא שם. ואולי י"ל, שבעזרה יש שני קיומים בערבה - של הגברא ושל המזבח, אכן בהר הבית יש רק קיום גברא בלי קיום מזבח, וצ"ע.
¹¹ ועי' בב"י סי' תרס"ד. וע"ע ברבינו מנוח לפ"ז מהל' לולב הלכ"ג.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

תשבו. יומם ולילה ולולב מצותו שעה אחת שלא נאמר בו אלא לקיחה: מאי טעמא דוחה. ולא גזור בה כי היכי דגזור בלולב דהא הכא נמי ליתא מן התורה בגבולין כשאר ימי החג לגבי לולב ואמאי לא גזור בה במקדש: לפרסמה שהיא מן התורה. לפי שאינה מפורשת מן התורה בהדיא שבקו לה רווחא למידחי שבת חד יומא כדי לפרסמה שמן התורה היא: לולב נמי נידחו. בשאר ימים במקדש כדי לפרסמו שהוא מן התורה כל שבעה דהא לא מפרשא בהדיא דאיכא למיטעי ולמימר דהאי ושמחתם לפני ה' שבעת ימים לאו שמחת לולב קאמר: שלוחי בית דין מייתי לה. מע''ש ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא כהנים המקיפין בה את המזבח: אי הכי. דליכא למיגזר בה מידי והוא כל שבעה במקדש מן התורה: כל יומא נמי. דאיקלע בשבת נידחי מאי שנא חד יומא ותו לא: אתי לפקפוקי בלולב. לזלזולי בלולב משום דלא דחי בלולב אלא בחד יומא והא דחי כל יומא אתי למימר לולב לאו מצוה חשובה היא: ולידחי. ערבה בי''ט ראשון כלולב: לאו מוכחא מילתא. דמשום ערבה הוא דמיפרסם שהיא מה''ת דאמרי משום דנתנה לדחות אצל לולב נדחית אף אצל ערבה ועיקר משום לולב הוא: בחד מהנך. באחד משאר הימים: אוקמה אשביעי. יום מסויים או ראשון או אחרון: האידנא נמי. לאחר חורבן דעבדינן ערבה חד יומא כדאמרינן לקמן (ד' מד.) מנהג נביאים היא בגבולין כיון דליכא למיחש מידי לידחי בשביעי ויטלוה ויחבטוה שלוחי בית דין לפרסמה שהיא במקדש מן התורה שהרי לא גזרו עליה בשביעי ולאחר חורבן מי גזר עליה: לא ידעינן בקביעא דירחא. ושמא אין שביעי שלנו שביעי: לא איקלע. הם מעברים את אלול או אחד מן החדשים כשרואין שיארע שביעי בשבת: וכל נחותי. כל הסיעה שירדו מא''י לבבל ושעלו מבבל לא''י וחזרו: מאן לימא לן. דערבה במקדש בנטילה דלידחי השתא ערבה איסורא מדרבנן זכר למקדש דנידחי שבת: דלמא בזקיפה. לא היו נוטלין אותה ביד אלא זוקפין אותן בצידי המזבח לחוד כדתנן במתני' והשתא ליכא מזבח היכא נזקפה: ואותו היום. בשביעי מדקתני פעם אחת ושבע פעמים ש''מ הקפה ברגל סביב המזבח הוא ובמה מקיפין לאו בערבה: לא בלולב. מקיפים לאחר שזקפו הערבה סביב המזבח: בתחילתו. בי''ט ראשון: וערבה בסופו. בשביעי: מרביות. נטיעות: והכירו בהן בייתוסין. הרגישו תלמידי בייתוס והן צדוקים ואינם מודים בערבה שאינה מפורשת מן התורה: וכבשום. טמנום כמו בהדי כבשי דרחמנא למה לך במסכת ברכות (דף י.) וי''מ כמו יכבוש עונותינו (מיכה ז) יכסה כסית כל חטאתם סלה (תהלים פה): תחת האבנים. ויודעים הם בחכמים שלא יטלטלו למחר האבנים: עמי הארץ. שלא היו בקיאים באיסור טלטול והם היתה ידם עם הפרושים: והביאום הכהנים וזקפום כו'. אבל ישראל לא היה נכנס בין האולם ולמזבח ומדקתני חיבוט ערבה מכלל דביד נוטלין אותה ומנענעים ומקיפין בה הכהנים את המזבח ברגליהם ואחר כך זוקפין אותה: ואלא לידחי. כיון דבנטילה הוה יש לו לעשות זכר למקדש ולידחי שביעי דילה שבת: כיון דאנן. בגולה לא דחינן משום דלא קים לן בקביעא דירחא:

תשבו תשבו לגזרה שוה. לא לגמרי יליף ממלואים דהתם אי אפשר לישן בעזרה כמו בחצר שהיה במקום עזרה דגמירי (סוטה ד' מא:) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואילו כאן אסור לישן חוץ לסוכה: שלוחי בית דין מייתי לה. מע''ש ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא הכהנים מקיפין בה את המזבח כדפי' בקונטרס דישראל אין יכולין להקיף כדתנן פ''ק דכלים (מ''ח) דאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח ולכך הוצרך בקונטרס לטעם זה שהכהנים מקיפין ואין ישראל שכן מוכח הלשון דקאמר לולב לכל מסור ועוד הבאת שלוחי ב''ד מה יש לו להועיל ועוד דא''כ ליתקן נמי בלולב שיביאום שלוחי ב''ד ולידחו אלא ודאי הדבר תלוי בזה שהכהנים זריזין הן ולא אתו לידי חילול שבת אבל לולב דלכל מסור כיון דלא דחי בישראל בכהנים נמי לא דחי ומיהו קשה דפריך האידנא נמי לידחי והאידנא ערבה לכל מסורה ובקונטרס דחק לפרש לידחי ויטלוה ויחבטוה שלוחי ב''ד: לא איקלע. שהיו מעברין אלול או אחד מן החדשים כשהיו רואים שאירע בשבת שביעי של ערבה והכי אמר בירושלמי ר' סימון מפקד לאלין דמחשבין הבון דעתכון דלא אתי תקעתא בשבתא ודלא אתא ערבתא בשבתא ואי דחיקתון עבדון תקעתא ולא תעבדון ערבתא משמע דחייש טפי יום ערבה מתקיעת שופר ולולב וגם עכשיו אנו מחשבין דלא מיקלע יום ערבה בשבת ואשופר ואלולב לא חיישינן אע''פ שיום ראשון דאורייתא ותימה דאיום ערבה שהוא זכר למקדש בעלמא חיישינן ואהני דאורייתא לא חיישינן וי''ל דאין הכי נמי דהני דכתיבי בהדיא לא אתי לפקפוקי בהו בשאר שנים אבל ערבה דרבנן אתי לפקפוקי בה ועוד דמספק עבדינן תרי יומי וכי מיקלע יום ראשון בשבת אין שופר בטל לגמרי דתוקעין בשני אע''ג דכי באו עדים קודם המנחה לא עבדי בא''י אלא חד יומא מ''מ בחוצה לארץ עבדינן תרי יומי אבל שביעי של ערבה דליתא אלא חד יומא דלא אפשר למיעבד השמיני על הספק לפי שהוא י''ט אם היה בטל לגמרי משתכח תורת ערבה: והביאו מרביות של ערבה מע''ש. כאן לא היו מתנין כל מי שיגיע בערבה של חבירו הרי הוא במתנה כדתנן גבי לולב למ''ד בפירקין דלעיל (דף לד.) ערבה הלכה למשה מסיני לא גמרי משלכם ולאבא שאול נמי דדרש מדכתיב ערבי אחת ללולב ואחת למקדש אלמא בעי משלכם גבי מקדש כמו לולב מ''מ גבי לולב שכל אחד מביא לולבו להר הבית והחזנים מקבלין מידם היו צריכין להתנות אבל ערבה שלוחי ב''ד מייתו לה ואין אחד מהן זוכה בה עד למחרת בשבת ועוד דהכהנים מקיפין את המזבח ולא היו כל כך מרובים ועוד דזריזין הן: