סוכה מג ע"א

דף מג - א

ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

ואותו חשש היינו טעמא לגזירה דשופר.

והיינו נמי טעמא לגזירה דמגילה.

שמנעו חכמים את קיום מצותם בשבת, מחמת החשש שיבואו לטלטלם ברשות הרבים, כדי לילך אצל בקי ללמוד.

ופרכינן: אי הכי, שיש לחוש שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, אם כן, יום ראשון של חג שחל בשבת, נמי ניחוש לכך, ונגזור שלא ליטול בו לולב במקדש.

ומשנינן: ביום טוב ראשון שחל בשבת אין לחשוש שיבואו לטלטל את הלולב ברשות הרבים, כי הא תקינו ליה רבנן שיטלנו רק בביתו, ולא יטלנו במקדש. ומכח הגזירה הזאת יזכרו שלא לטלטלו ברשות הרבים.

ופרכינן: התינח אחר תקנה, שפיר אין לגזור ביום טוב ראשון שחל בשבת, היות וזכור הוא שלא להוציאו, מכח התקנה שנוטלו בביתו ולא במקדש.

אבל קודם שתיקנו בית דין תקנה זאת שיטלנו בביתו ולא במקדש - מאי איכא למימר? מדוע התירו ליטול במקדש ולא חששו שמא יטלטלנו ברשות הרבים, כמו שחששו בשבת חול המועד.

וכיון שנדחה חילוק זה, מחלקת הגמרא חילוק אחר:

אלא, יום טוב ראשון, שמצות נטילת לולב חשובה בו, היות דאיתיה שיש בו מצות לולב מן התורה גם בגבולין, מחוץ למקדש, לפיכך לא גזרו ביה רבנן שלא ליטלו בשבת [ובתחילה לא גזרו לא במקדש ולא בגבולין].

אבל הנך, שאר הימים, דליתנהו, שאין בהם חיוב נטילת לולב מן התורה בגבולין אלא רק במקדש - הרי כיון שהם פחות חשובים מהיום הראשון, גזרו בהו רבנן שלא ליטול לולב בשבת במקדש, מחמת החשש שמא יטלנו בידו, וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

ופרכינן: אי הכי, שבתחילה לא גזרו חכמים על נטילת לולב במקדש ביום טוב ראשון שחל בשבת משום חשיבותו של הלולב באותו יום, כיון שניטל בו גם בגבולין מן התורה.

אם כן, האידנא, בזמן הזה - נמי לא נגזור שלא ליטלו ביום טוב ראשון שחל בשבת, מחמת חשיבותו. שהרי ביום הראשון לולב ניטל מן התורה אפילו בגבולין.

ומשנינן: אנן, אנו, המצויים בבבל - לא ידעינן בקיבועא דירחא, שאין אנו יודעים בודאות מתי הוא היום הראשון, כי יתכן שעיברו בית הדין בארץ ישראל את חודש אלול, ואז חל היום הראשון של יום טוב רק למחר, ואין נוהגת בשבת זו מצות לולב.

וכיון שאינו בודאי היום טוב הראשון, לכן גזרו חכמים על בני בבל שלא ליטול לולב בשבת, מחמת החשש שמא יעבירנו ברשות הרבים.

ופרכינן: אם כן, אינהו, בני ארץ ישראל, דידעי בקיבועא דירחא, וידוע להם שאכן נוהגת מצות לולב מן התורה באותו יום אפילו בגבולין - לידחו לשבת, שיטלו בה לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת אף בזמן הזה. שהרי בשבת שנוהגת בה מצות לולב מן התורה בגבולין לא גזרו בה חכמים שלא ליטול.

ומשנינן: אין הכי נמי! יש להם לבני ארץ ישראל ליטול לולב בשבת הזו גם בזמן הזה.

אכן למסקנה, יתבאר לקמן בגמרא [מד א] שגם בארץ ישראל אין נוטלים לולב בשבת אלא בזמן שהיה הבית קיים.

ומביאה הגמרא ראיה שכך אמנם נוהגים בני ארץ ישראל הלכה למעשה.

דתנן חדא, במשנתנו: ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת - כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית.

ותנן אידך, בפרק הקודם [מא ב]: יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין מערב שבת את לולביהן לבית הכנסת.

וכדי שלא תהיה סתירה בין שתי הברייתות, עלינו לתרץ שיש לחלק בין זמן המקדש לזמן שלאחריו. שבזמן המקדש היו מוליכין את לולביהם בערב שבת למקדש. ואילו לאחר שנחרב, מוליכין בערב שבת את לולביהם לבית הכנסת.

שמע מינה: כאן - בזמן שבית המקדש קיים, מוליכין לולביהם למקדש.

כאן - בזמן שאין בית המקדש קיים, מוליכין לולביהם לבית הכנסת.

ומסקינן: אכן שמע מינה שבני ארץ ישראל נוטלים לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת גם לאחר שנחרב בית המקדש, ולא גזרו עליהם חכמים שלא יטלום.

והוינן בה: ולולב, דאיתיה מן התורה ביום טוב הראשון אפילו בגבולין - מנא לן?

ומשנינן: מהא דתניא: כתיב בפרשת אמור [ויקרא כג] "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל".

ודורשת הברייתא את לשון הכתוב:

"ולקחתם" - שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד.

"לכם" - משלכם. להוציא את השאול ואת הגזול.

"ביום" - יתורא הוא. שהרי יכול הכתוב לומר "בראשון" גרידא, ובא היתור ללמד שבכל יום שהוא יטלו לולב, ואפילו בשבת.

"ראשון" - משמע אפילו בגבולין, שהרי לא אמר הכתוב שהמצוה היא במקדש.

"הראשון" - מלמד המיעוט של ה"א הידיעה, לומר שלא בכל שבת התיר הכתוב [מהריבוי של "ביום"], אלא רק ביום טוב ראשון. ומכאן למדנו שלולב אינו דוחה אלא יום טוב הראשון [שחל בשבת] בלבד.

ומבארת הגמרא את הברייתא: אמר מר: "ביום" - ואפילו בשבת.

מכדי, הרי נטילת לולב אין בה כל עשיית מלאכה, אלא טלטול ענץ עץ בעלמא הוא. וכי איצטריך קרא למישרי להתיר טלטול של ענף בשבת?

אמר רבא: לא נצרכא לא הוצרך הכתוב להתיר אלא למכשירי לולב, כגון לקצוץ אותו מן המחובר, שהוא מלאכה מן התורה. ואליבא דהאי תנא:

דתניא: לולב וכל מכשיריו - דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי אליעזר להתיר עשיית מלאכות בשבת אפילו כשאינן מגוף המצוה אלא הן רק בגדר "הכנה" עבור קיום מצות לולב?

אמר קרא "ביום", ומילה זאת מיותרת היא [שהיה יכול הכתוב לומר "בראשון" גרידא]. ומהיתור הזה מרבה רבי אליעזר שמכשירי לולב נעשים בכל יום, ואפילו בשבת.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם של חכמים ורבי אליעזר:

ורבנן, החולקים על רבי אליעזר - האי יתורא של "ביום", מאי עבדי ליה?

מיבעי ליה צריך יתור זה להשמיענו שנטילת לוב היא רק ביום, ולא בלילה.

ורבי אליעזר, הדורש מ"ביום" להתיר מכשירי לולב, זה שנטילת לולב היא רק ביום ולא בלילה - מנא ליה? נפקא ליה מסיפא דקרא. הוא לומד זאת מסיומו של הכתוב, העוסק בנטילת לולב במקדש, דכתיב בו "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים".

וכך היא משמעות הכתוב: ימים ולא לילות!

ורבנן, אי אם נלמד מהתם, מה"ימים" שבפסוק הזה, הוה אמינא איפכא: לילף, הייתי אומר שנטילת לולב מצותה היא גם בלילה, לפי שיש לדון את זמן נטילת לולב בגזירה שוה של "ימים ימים" מישיבת סוכה, שגם בה נאמר אותו לשון: "בסוכות תשבו שבעת ימים".

ולכן הייתי אומר: מה להלן במצות ישיבת סוכה, משמעות ה"ימים" היא ימים ואפילו לילות.

אף כאן, בנטילת לולב נמי, הייתי אומר: ימים, ואפילו לילות.

ועדיין יש להסביר:

וזה שמצות ישיבת סוכה גופה נוהגת גם בלילות - מנלן? והרי הכתוב אומר "בסוכות תשבו שבעת ימים", ובפשוטו הוא ימים ולא לילות.

ומביאה הגמרא ברייתא המבארת את המקור לחיוב סוכה גם בלילה.

דתנו רבנן: כתיב [ויקרא כג] "בסכות תשבו שבעת ימים".

וכך יש לדרוש את משמעות ה"ימים" שבפסוק: "ימים" - ואפילו לילות!

שמא תאמר: מנין אתה אומר ש"ימים" משמעותם "ימים ואפילו לילות"?

או אינו, ואולי אין כונת הפסוק אלא לומר להיפך - "ימים ולא לילות"!?

והרי דין הוא, שיש ללמוד ב"בנין אב", שאכן תהא מצות סוכה נוהגת רק בימים ולא בלילות. שהרי:

נאמר כאן בסוכה "ימים", ונאמר בלולב "ימים".

מה להלן, בלולב, ימים ולא לילות, שנאמר "ביום הראשון".

אף כאן, בסוכה, ימים ולא לילות.

תשובתך: או כלך [אולי תפנה ותלך] לדרך זו, המלמדת שמצות סוכה נוהגת גם בלילות:

נאמר כאן בסוכה "שבעת ימים", ונאמר בישיבת אהרן ובניו במקדש בימי המלואים "שבעת ימים".

מה להלן, בימי המילואים, ישבו אהרן ובניו במקדש שבעת ימים ואפילו לילות - אף כאן, בסוכה, יש לישב בה שבעת ימים, ואפילו לילות.

והראיה שיש לדמות את ישיבת סוכה לימי המילואים ולא לדמות אותה ללולב, כי נראה למי דומה מצות סוכה, האם ללולב או לימי המילואים.

הרי דנין סוכה, שהיא דבר שמצותו נוהגת במשך כל היום כולו, מימי המילואים, שמצות הישיבה של אהרון ובניו במשכן במשך ימי המילואים היא דבר שמצותו במשך כל היום.

ואל יוכיח לולב לסוכה, היות ולולב הוא דבר שמצותו שעה אחת, בשעת נטילה בלבד, פעם אחת ביום, ואילו סוכה מצותה נמשכת במשך כל היום.

שמא תאמר, הרי מצד שני יש לומר:

או כלך לדרך זו: דנין סוכה שהיא דבר שמצותו נוהג לדורות, מלולב שגם הוא דבר שמצותו לדורות.

ואל יוכיחו שבעת ימי המלואים, שאין הם נוהגין לדורות!?

תשובתך: תלמוד לומר בלימוד של גזירה שוה בין סוכה ובין שבעת ימי המילואים [ולא בלימוד של "בנין אב"]:

ואקשי' אי הכי ניגזור אפי' י"ט ראשון ושנינן י"ט ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין לא גזרו רבנן בביתו אבל שאר הימים דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו רבנן ליטלו בביתו. ואקשינן אי הכי דאיתיה מן התורה בגבולין האידנא נידחי ליטלנו בביתו ודחינן לא ידעינן בקביעא דירחא ומספיקא לא דחינן שבת. בית הוועד דידעי בקביעא דירחא לידחו. ושנינן אין לדידהו דידעי בקביעא דירחא האידנא נמי דחי מדתנן בפ' לולב הגזול י"ט של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת ובפירקין תנן כל העם מוליכין לולביהן להר הבית ש"מ בזמן שבית המקדש קיים היו מוליכין לולביהן להר הבית. אחר שחרב בהמ"ק היו מוליכין לולביהן לבהכ"נ ונדחת האי סברא דהא מקשינן לקמן ושנינן לא אידי ואידי בזמן שבהמ"ק קיים ולא קשיא [כאן] במקדש בהר הבית [וכאן] בגבולין ובשאר המדינות בכנסת ותרוייהו בזמן שבית המקדש קיים.

יום ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין מנ"ל. דתניא ולקחתם כל אחד ואחד לכם משלכם.

להוציא השאול והגזול.

ביום ואפי' בשבת לאיתויי מכשירי לולב.

והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה. פירוש דמגילה נמי אף על גב דמדרבנן היא הרי קורין בשבת ובת טלטול הוא ככל כתבי הקדש ואפ״ה כשחל בשבת אין קורין אותה משום האי גזרה וכדאיתא בדוכתא ופרכינן אי הכי ראשון נמי אמאי לא גזרו משום דרבה ופרקי׳‎ הא תקינו ליה רבנן בביתו כדאיתא לקמן במתני׳‎ ותו ליכא משום גזירה דרבה ובדין הוא דמצי פריך דשאר ימים נמי לידחי שבת במקדש שהוא מן התורה וליתקין ליה בביתו אלא דאידך פירכא עדיפא ליה דתינח לאחר תקנה קודם תקנה מאי איכא למימר וכיון דנדינן מהאי אוקמתא לגמרי תו ל״ק אידך. והיינו דפרכי׳‎ תינח לאחר תקנה קודם תקנה מאי איכא למימר פירו׳‎ דהא מתני׳‎ דהכא דקתני לולב שבעה קודם תקנה היא אלא תריץ הכי ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין לא גזרו בה רבנן הנך דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בה רבנן פי׳‎ ראשון שהוא חובה מוטלת עליו לגמרי דהא מחייב בה בגבולין וא״א לו שלא יתחייב מן התורה לא הקלו בו לדחות לולב משום גזרה דרבה אבל שאר ימים שאפשר לו להפטר מן התורה כשאינו במקדש דהא ליתיה בגבולין הקלו בו אף במקדש לדחותו משום גזירה דרבה שיש בה חשש איסור תורה וסמכו על מה שאמרו ביבמות דב״ד מתנין לעקור דבר שהוא מן התורה בשב ואל תעשה ואפי׳‎ במקום כרת:

א״ה האידנא נמי לידחי שבת. פירוש בגבולין דהא איתיה מן התורה ליום ראשון בגבולין ופריק דלא ידעינן בקביעא דירחא ואינו יום ראשון ודאי שהוא מן התורה:

ופריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחי.‎ פי׳‎ ‎דהא ברוב ארץ ישראל השלוחים מגיעים ויודעין בקביע׳‎ דירחא ועושין יום אחד ופריק כדתנן כו׳‎ וק״ל טובא דהא הכא אמרי׳‎ דלא ידעי בני בבל בקביעא דירחא ואלו התם בפ״ק דיו״ט אמרי׳‎ והאידנא דידעי׳‎ בקביעא דירחא אמאי לא עבדינן וי״ל דהא דהכא מיירי בזמן קדוש החדש שאין השלוחין מגיעין לחוצה לארץ אלא למיעוטא בלבד כגון בבל עצמה כדאמרי׳‎ במסכת ראש השנה כי אתא עולא לבבל אמר עברוה ואמרי׳‎ ידעון חברין בבלאי מאי טיבותא עבדי׳‎ להו מיהו כיון דרוב חוצה לארץ לא דחו דלא ידעי בקביעא דירחא לא דחי כלל אפי׳‎ היכא דידעי וכי אמרי׳‎ התם דידעי׳‎ בקביעא דירחא היינו אחר שעמד הלל הנשיא האחרון בנו של רבי יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש ותקן לנו חשבון שבידינו וראה שהסמיכה מתמעטת והיא מתבטלת מישראל עמד הוא ובית דינו ויסד זה החשבון המסור בידנו וקדש כל חדשים ועבר כל השנים על פי החשבון הזה וברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו המועדות ור״ח מישראל שהרי גז״ה שאין לנו מועדות ולא חדשים אלא קדשו אותם ב״ד מומחין וסמוכין ואפי׳‎ אנו יודעים קביעות הירח כדאמרי׳‎ בר״ה אשר תקראו אותם אפי׳‎ שוגגין ואפי׳‎ מזידין אין לי מועדות אלא אלו ואע״פ שאין מקדשין מועדות ור״ח אלא במועדם שאני הכא דהוי שעת הדחק שיתבטלו כל המועדות ושורת הדין לקדש חדשים זה אחר זה בשעת הדחק כדאיתא בסנהדרין בפ״ק הלכך אחר שנתיישב זה החשבון שבידינו הרי כל ישראל יודעין קביעות הירח והיינו דאמרי׳‎ התם דהשתא ידעי׳‎ בקביעא דירחא וזה אמת ונכון. מיהו אכתי ק״ל דהשתא ידעי׳‎ בקביעא דירחא מפני החשבון שבידינו אמאי לא דחי שבת יום ראשון שהוא מן התורה דהא אמרת דכל היכי דהוי מדאוריי׳‎ וידעינן בקביעא דירחא לית לן גזירה דרבה וטעמא דלא הוי דחינן מעיקרא היינו משום דלא ידעי׳‎ בקביעא דירחא וא״כ השתא דידעי׳‎ בקביע׳‎ דירחא לידחי וי״ל דטעמא כדפריקו התם במאי דשיילי׳‎ אמאי לא עבדינן תרי יומי ופרקי׳‎ משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם דזמנין דגזרי שמדא ואתי לקלקולי פי׳‎ כשקבעו הלל ובית דינו חשבון זה קבעוהו ע״מ כן שנהיה נוהגין בענין המועדות כמנהג אבותינו לעשות שני ימים בח״ל כמו שהיו נוהגים אבותינו שלא היו יודעין בקביעא דירחא ויהיה לנו כאלו הם ספק גמור כבתחלה לברך ולקדש בשני ולדחות לולב בראשון כי הם ראו שכך יפה לנו וכך היא תקנתינו ואפי׳‎ לדחות מצות עשה של תורה דלמא אתי קלקולא בעידן שמדא ולא נתכונו הלל ובית דינו שיהא לנו מועדות על פי בית דין כמצות תורה אלא שננהוג בהם כמנהג אבותינו ואנו אין לנו אלא כמו שקבעו וגזרו הם מעתה הרי אנו בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין בקביעות הירח ואין הלולב דוחה שבת מיהו איכא למידק תינח לבני ח״ל דכי היכי דעבדינן תרי יומי כמנהג אבותינו הכא נמי לא דחי לולב שבת כמנהגם אלא לדידהו בני ארץ ישראל דהוו ידעי אבהתהון בקביעא דירחא ועבדי חד יומא ולולב דוחה להם שבת כדאמרינן הכא דאינהו נמי הכי עבדי השתא נמי לדחו כמנהג אבותיהם שהרי מטעם זה אינם עושין אלא יום אחד שכך היתה תקנת הלל ובית דינו שנלך אחר הרוב וברוב חוצה לארץ לא הוה שלוחין ולא ידעי בקביעא דירחא ומש״ה עבדינן בכל חוצה לארץ שני ימים כמנהג אבותינו וברוב ארץ ישראל היו שלוחין מגיעין ויודעין בקביעא דירחא ועושין יום אחד חוץ מראש השנה דלא ידעי ליה מפני שחגו בן יומו והיו עושין שני ימים בכל מקום חוץ מבית דינו הוועד ולפיכך עכשיו עושין בכל ארץ ישראל כמנהג אבותיהם לעשות כל המועדות יום אחד חוץ מר״ה וא״כ לידחי שבת יום ראשון של לולב כי מנהג אבותיהם בידיהם וי״ל דודאי לפום סוגיא דהכא ה״נ דכיון דבני א״י הוה דחו מעיקרא דבניהון נמי דחו השתא אבל אנן סמכינן אמסקנא דלקמן דאמרינן דמעיקרא נמי בזמן קדוש החדש לא היה לולב דוחה שבת בגבולין כלל דכיון דאנן לא דחינן בחוצה לארץ אינהו נמי לא דחו ונמצינו כולן שוין בזמן ההוא בענין הלולב וה״ה בזמן הזה משום מנהג אבותינו:

ואפשר עוד להרחיב הביאור בזה לפי מה שכתבנו מאי דאמרינן הכא דהאידנא לא ידעינן בקביעא דירחא היינו האידנא ממש בימי רב אשי שסדר התלמוד שהיה אחר שיסד הלל חשבון זה ומאי דקאמר דלא ידעינן לאו בעיקר הידיעה אלא שאנו בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין בו כלום ככל חוצה לארץ ופרכינן דאינהו בני ארץ ישראל דידעי בקביעא דירחא אף בעיקר המעשה לידחו מעיקרא ולידחו השתא ופריק דאה״נ דדחו אבהתהון כדתנן כו׳‎ וכיון שכן דחו בניהון נמי ולקמן מסקינן דאינהו לא הוו דחו נמי כיון דאנן לא דחינן וה״ה לבניהון השתא והכל הולך אל מקום אחד. ואיכא למידק דהכא אמרינן דלולב דוחה שבת בגבולין היכא דידעינן בקביעא דירחא ביום ראשון שהוא מן התורה וא״כ למה לא היה שופר דוחה שבת בגבולין דהא הוי מדאורייתא ותנן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. והרב המאור כתב דטעמא משום דמצות שופר מעורבת היא בין של תורה ושל סופרים שיש אומרים ששתי תרועות מן התורה ואחת מדברי סופרים וי״א אחת מן התורה ושתים מד״ס וכל דהוו דרבנן לא דחי שבתא אע״ג דידעי׳‎ בקביעא דירחא משום גזירה דרבה כמקרא מגלה וזה הוא שהתקינו משחרב ב״ה שיהו תוקעין במקום שיש בית דין משום תרועה דאורייתא וגזרו שלא ידחה בשאר מקומות משום תרועה דרבנן דאית ביה וזה א״נ חדא דהא ודאי קי״ל כרבנן דהתם דסברי דכלהו ג׳‎ תרועות מדאוריתא דמייתי להו בג״ש וכדכתיבנא התם. ותו דאפילו לאידך תנאי תרועה דאורייתא תדחי שבת מיהת ולמה תבטל זו מפני אלו וכ״ש למאי דמפרשינן התם דכי קאמרינן מד״ס לאו מדרבנן ממש אלא שאינם מפורשים בפרשת היום אלא שחכמים דורשין אותה בג״ש וכל י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם מדאורייתא ממש הוא לכל דבר וכדכתיבנא בפ״ק דקידושין והנכון דהא דאמרינן הכא דאע״ג דהוי מצוה מדאורייתא לא דחי שבתא משום גזירה דרבה אלא היכא דידעי בקביעתא דירחא ושופר לא הוו ידעיי בקביעא דירחא אלא בבית הוועד לפי שחגו בן יומו והתם נמי זמנין דלא ידעי ליה כשבאים עדים מן המנחה ולמעלה והיו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וכיון דכי לא אתו עדים לא דחינן כי אתי עדים נמי לא דחי׳‎ והשתא מתרצא לן אחריתי דמילה דוחה שבת בשמיני שלה בדין תורה ולא העמידו חכמים דבריהם לגזור בה משום גזרה דרבה שאין הטעם מפני שאינה בכל ישראל אלא אבי הבן כמו שכתבו מקצת רבנן ז״ל דהא הזאה דליתא אלא בחד והעמידו בה דבריהם מטעם גזרה דרבה ואע״ג שיש בה כרת. אלא הטעם הוא משום דהיא דאורייתא וידעו שפיר בקביעא דירחא שהרי יום ח׳‎ שלו ברור וכיון שהוא מחוייב מן התורה מעתה לא גזרו בו לדחות מצותו מעליו משא״כ בלולב שאינו ברור מן התורה ומשא״כ במגילה שהיא מדבריהם לגמרי ומשא״כ בהזאה שאע״פ שזמן הפסח ברור והוא מצוה של תורה כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחוייב בפסח עד שיזה לפיכך גזרו בהזאתו משום דרבה שאין אנו עכשיו עוקרין ממנו מצות פסחו אלא גורמין לו שלא יתחייב בו. עוד יש במילה טעם אחר נכון כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה הוא ודחאה תורה לחלל בה שבת מצות מילה היאך יגזרו בה חכמים משום גזירת הוצאה דרבה היא גופה לא דחיא מילה וגזירה דמלאכה אחריתי ידחי לה וזה ודאי א״א כנ״ל:

ואכתי איכא למידק דהא גבי שופר שלא היה דוחה שבת בגבולין בזמן שבית המקדש קיים התקינו משחרב בית המקדש שיהו תוקעין במקום שב״ד יושבין דליכא משום גזירה דרבה ולמה לא התקינו כן בלולב שיהא דוחה קודם החרבן. ותירצו בתוספ׳‎ כי השופר הוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים ולא רצו לבטלה לגמרי ועשו מקום שיש בו ב״ד כמקדש עצמו ועוד שבשופר דליתיה אלא יום א׳‎ וישתכח מצותו תקנו בו משא״כ בלולב שהרי יש בו בשאר ימים מדרבנן מיהת ואעפ״י שאינם תשלומין דראשון מ״מ הא איכא זכר דאיכא לולב מדאורייתא אלא דדחי ליה שבת ונכון הוא. ומורי נר״ו תירץ דשופר כיון דאפשר ליה בחד תוקע והשאר שומעים כי הוי במקום ב״ד ובזמן ב״ד כדאי׳‎ התם תו ליכא משום גזירה אבל נטילת לולב שהוא מסור לכל אחד וא׳‎ ליטול אפי׳‎ הוי בב״ד איכא משום גזירה דרבה ולפיכך לא תקנו בו כלום וזה נכון יותר:

ודין הוא נאמר כאן ימים ונאמר להלן ימים מה להלן בלולב ימים ולא לילות אף כאן בסוכה ימים ולא לילות הא ודאי אלו איתיה להאי הוה קשה לי טובא דתלינן סוכה לימים ולא לילות כלולב ואלו לעיל אמרינן דימים דלולב הוה משמע ימים ואפילו לילות כסוכה אי לאו דכתיב ביום ולא בלילה אלא דהאי דינא שקלא וטריא הוא ולא קאי. ומאי דאמרי׳‎ לעיל דאיצטריך ביום למעוטי לילות בלולב דלא נגמר מסוכה היינו בתר מסקנא דהכא דאסיקנא דסוכה ימים ואפי׳‎ לילות כימי המלואים דכתיב בהו יומם ולילה וילפינן סוכה ממלואים בג״ש דתשבו תשבו. וכי תימא והשתא בהאי שקלנא וטריינא היכי עבדינן מה מצי׳‎ מלולב לסוכה דשאני התם דכתיב מיעוטא ביום ולא בלילה וי״ל דאנן אמרינן השתא דהתם כתיב מיעוטא ללמד על עצמו של לולב ועל ימים של סוכה ויש כיוצא בזה בתלמוד:

ושאלנו בה אי הכי ראשון נמי לא לידחי שהרי חששא זו אף בראשון שייכא ותירץ ראשון הא תקינו ליה רבנן ליטלו כל אחד בביתו כמו שביארנו במשנה ושמא תאמר אף בשאר הימים ידחה ויטלנו כי אחד בביתו אין זה כלום שלא היתה תקנה זו בראשון אלא מפני שהיו מכין זה את זה מפני שכל אחד ואחד היה מבקש את שלו מצד שאין אדם יוצא בשל חבירו אבל שאר הימים לא הוצרכה לתקנה זו ושאלו בה וקודם תקנה מיהא האיך נוטלין אותו בראשון וניחוש לגזרת רבה אע"פ שהוא מן התורה שהרי חכמים העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה אף במקום כרת כגון גר שמל וטבל ערב הפסח שמדברי סופרים אמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וכל שאין שבעה עוברים עליו קודם הפסח אין מניחין אותו לעשות הפסח וכן שלא להזות טמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח בשבת אע"פ שאין בהזאה אלא שבות כדי לקיים מצות הפסח שיש במניעתו כרת ותירץ ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין נטילתו חשובה וחמורה ולא גזרו ביה רבנן מחשש שמא יבא לידי איסור אחר שאינו ברור שיבא כלומר לא רצו להפקיע דין נטילתו אף בגבולין מגזרת רבה שאר הימים דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בו להפקיעו אף במקום שהם בו מן התורה כגון במקדש ושאלו בה אי הכי האידנא נמי ר"ל אף לאחר חורבן ידחה לולב שבת ביום ראשון ותירץ משום דלא ידעינן בקיבועא דירחא שמקדשין היו על פי הראיה אף לאחר חורבן ושמא אין זה יום ראשון ושאל בה אינהו דידעי בקיבועא דירחא שמקדשין היו על פי הראייה לידחו ר"ל בני ארץ ישראל שהיו יודעים יום שנתקדש בו החדש והוא הדין שראוי לשאול בכ"מ שיום הקדוש מתברר להם מפי שלוחים והרי ידוע שאחר חורבן לא היה לולב דוחה שבת אף ביום ראשון ומה שאמרו מוליכין לולביהן לבית הכנסת בזמן שבית המקדש קיים היא שהיה לולב דוחה שבת בראשון אף בגבולין והעלו בה בשמועה שלמטה הימנה בענין ערבה כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו שלא לעשות תורה כשתי תורות וסמכו על זה אף ללולב ואע"פ שאף בזמן בית המקדש היו שם רחוקים שאין השלוחים מגיעים להם מ"מ עיקר הגולה היתה ראויה לשלוחים אבל עכשיו נתרחקה הגולה ונעשית עיקרה שאינה ראויה לשלוחים ומה שאמרו במסכת יו"ט דאנן ידעינן בקבועא דירחא ענין הדברים הוא שאחר חורבן נהגו (ימים) [חכמים] לקדש על פי הראיה וכל שקדשו על פי הראייה לא נתברר יום הקדוש לבני גולה ובימיו של הלל בנו של ר' יהודה הנשיא עמד הוא וראה חכמי ישראל מתמעטין ותיקן סדר עיבור שבידינו וקידש כל המועדות לדורות ומאותו זמן ואילך נאמר עלינו שאנו יודעין בקיבועא דירחא אלא שאעפ"כ אנו נוהגים בדברים אלו כאילו היינו מקדשין עדיין על פי הראיה שאין יודעין בקיבועא דירחא כמו שאמרו שם הזהרו במנהג אבותיכם דילמא גזרי שמדא ואתי לאיקלקולי כלומר שלא נדע בקבוע החדשים כמו שביארנו שם למדת שבזמנים הללו אין לולב דוחה את השבת אף ביום ראשון של חג והכל מגזרת רבה וזהו טעמו של שופר וטעמה של מגלה ואע"פ שגדולי הפוסקים נראים כמשנים סדר הדברים הן במה שכתבו במסכת מגילה כמו שכתבו עליהם גדולי המגיהים כשתתבונן בדבריהם אתה יכול לפרשם על הדרך שכתבנו בלא שום פקפוק:

ויש שואלים במילה מה טעם לא גזרו לדחותה בשבת מטעם גזרת רבה ומה בינה לשופר ומגלה ולולב וכבר ביארנו בה בכדי הצורך בראשון של מגילה וכן יש לדון בקצת חלוקות שבין שופר ללולב וכבר כתבנום באחרון של ראש השנה ומ"מ אף בזמן שהלולב דוחה את השבת מכשירין מיהא כגון קציצתו ואגדו אינם דוחים את השבת:

נטילת לולב אינה אלא ביום ובדיעבד מיהא משעלה עמוד השחר יצא הא קודם עמוד השחר לא יצא אבל סוכה נוהגת בין ביום ובין בלילה שכך למדוה מגזרה שוה שנאמר בסוכה בסוכות [תשבו] שבעת ימים ונאמר בשבעת ימי המלואים ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים מה במלואים ימים ולילות אף סוכה ימים ולילות ושמא תאמר ומה הוצרכה לגזרה שוה והרי תשבו כעין תדורו ודירת הבית ביום ולילה הוא אפשר שלא נאמר תשבו כעין תדורו אלא בזמן שכתוב בו ר"ל ימים הא לילות לא אלא שמכח גזרה שוה נאמר כן:

ויעבירנו ד"א ברה"ר כתב המורה ה"ה להוצאה אלא כגון שהי' מונח בכרמלית בקרפף או בגנה שאין כאן איסור הוצאה דאורייתא ויש כאן איסור העברה ברה"ר או אם הגביהו ע"מ ליטלו ולא להוציאן ונמלך עליו להוציאן אם לא עמד לפוש בנתיים פטור משום הוצאה כדאמרי' במס' שבת ואינו נ"ל מה שאמר דגנה וקרפוף אין בהן הוצאה דאורייתא דכל שיש בו מחיצות הוי רשה"י דאורייתא אלא רבנן שויוהו כרמלית שלא יטלטל בו יותר מד"א משום דלא הוקף לדירה והוי יותר מבית סאתים וכדאמרי' בהילכתא קמייתא דשבת וטעם דמילתא דנקט העברה ולא הוצאה הוא כדכתבית לעיל בפסחים בפ' אלו דברים שאם יוציאנו מבית לחוץ בתוך העיר לא הויא רה"ר אלא כרמלית אך אם יש בה ס' ריבוא ומבואותיו רחבין י"ו אמות כדאמרי' בעירובין ואם להוציא מן העיר ולחוץ סתם עיירות לאו מוקפות חומה נינהו אלא הן פרזות בלא חומה וכל מבואותי' אין אלא כרמלית מש"ה נקט העברה:

בד"ה לא ידעינן בקביעא כו' דהוה דייר היכא דמטו שלוחי תשרי וזמנין דאזל בניסן כו' עכ"ל [א] ולא ניחא להו למימר דהוה דייר היכא דמטו שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי דא"כ לא הוה קאמר כגון אנא דידענא בקביעא דירחא דהא בתשרי הוה עביד תרי יומי מדינא כאילו לא ידע וק"ל:

תוס' ד"ה לא ידעינן בקביעא דירחא וכו' ובפ' מקום שנהגו א"ל רב ספרא וכו' לא כמו שפי' בקונטרס וכו' אלא מפרש ר"ת דהוי דייר היכא דמטי שליחי ניסן ותשרי וזימנין דאזיל בניסן היכי דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי דגזרינן בההוא דוכתא וכו' והא דאיצטריך למימר דאזיל למקום דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ולא קאמר דאזיל למקום דלא מטו שם שלוחים כלל לא ניסן ולא תשרי דא"כ היכי סלקא אדעתא למיעבד חד יומא דכיון דהשתא הוא במקום דלא מטו שם שלוחי דניסן היכי ידע אימתי נקבע ר"ח ניסן אבל השתא אתי שפיר דהוה במקום שידעו אימתי נקבע ר"ח ניסן אלא שהם עושין ב' ימים מחמת גזירה דתשרי ולדידיה ליכא גזירה דבמקומו מטו ג"כ לשם שלוחי תשרי ועבדי לעולם יום א':

גמ' אמר רבה גזירה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והשמחה כו' ראשון דסוכות בא' בשבת כו' נ"ב אע"פ שלעולם חסר ליל מוצ"ש וא"א ח' ימי החג בלא שבת אפ"ה לא מקשי התוס' אלא היכא שחל יום א' בשבת כו' משום דשאר לילות לא איתרבו להדיא בשלמים רק ליל שמיני העצרת דילפי' בפ' לקמן מקרא והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון של חג וק"ל. (עיין במהרש"א):

בא"ד דליל מוצאי ז' לא ישחטו כו' דוחה שבת וע"כ מהני דנשחטו ביום ו' אכיל בז' ואין שלמים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה סוכה מצותה כל היום ושלא לצאת כדכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים ונאמר תשבו יומם ולילה שבעת ימים כצ"ל ונמחק לא תצאו פן תמותו. ונ"ב נ"ל דטעות דהאי קרא בשמיני כתיב:

גמרא אלא ראשון דאיתי' מה"ת בגבולין ל"ג בהו. ר"ל בלולב ושופר:

תד"ה ויעבירנו וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי כו'. וי"ל כוונת רש"י דמשום העברה יתחייב בכ"מ שיעמוד לפוש ויעביר משם והלאה ד"א משא"כ משום הוצאה אינו אלא אם יעמוד ברה"י והוא כעין שכתבתי לעיל:

תוס' ד"ה ויעבירנו וכו' וטעם ראשון נראה. עיין עירובין דף לב ע"ב תוס' ד"ה הכא באילן:

בגמרא ויעבירנו ארבע אמות ברה"ר ופרש"י ה"ה דמצי למימר ויוציאנו מרה"י לר"ה כו' עס"ה. ובתוס' הקשו על פירושו ועיין מה שכתבתי בזה בביצה דף י"ח בסוגיא דטבילת כלים ליישב שיטת רש"י והתוס' כל א' לפי שיטתו בעיקר גזירה דשמא יעבירנו אי הוי משום חששא שמא ישכח שבת או יו"ט או שיטעה לומר שדברים הללו מותרים בשבת וי"ט ולפ"ז ממילא מיתוקמי שפיר נמי שיטת רש"י והתוס' דהכא בכה"ג גופא:

שם אי הכי יום ראשון נמי. נראה דודאי הוי ידע שפיר דיש לחלק בין יום ראשון שהוא דאורייתא לשאר ימים שאינן אלא מדרבנן כדמשמע להדיא במתני' דלעיל בסוף פרקא אלא דאפ"ה מקשה שפיר אהא דקאמר והיינו טעמא דשופר אלמא דאפילו בשופר דאורייתא נמי איתא להך גזירה א"כ יום ראשון נמי ואפ"ה משני שפיר ראשון הא תקינו ליה רבנן בביתו וכפי' רש"י דמתוך כך זכור הוא ואפ"ה לא שייך הך תקנה בשופר שיתקע כל אחד בביתו ולא בבה"כ מתרי טעמי חדא דעיקר תקיעת שופר בחבר עיר ועוד כיון דלא שכיח תוקעין דבקיאין בתקיעה ואם כן בביתו נמי איכא למיגזר דילמא ילך אצל בקי כדאשכחן בכה"ג בביצה דף י"ח לענין טבילת כלים דלא פלוג רבנן בכל זה למאי דסלקא דעתיה השתא מיהו למסקנא דבקביעא דירחי תליא מילתא בלאו הכי יש לחלק בין שופר ללולב וכמ"ש תוס' בד"ה אינהו דידעי כנ"ל ודו"ק וע' בחידושי ריטב"א באריכות:

בתוספות ד"ה סוכה גופא מנלן דאי משום תשבו כעין תדורו כו' מיהו למאי דאמרינן נראה למי דומה קשה דכוונתם מבואר' דקשיא להו דמאי קאמר נראה למי דומה הא וודאי טפי אית לן למימר דומיא דמלואים כיון דאיכא נמי הך דרשא תשבו כעין תדורו מיהו אפשר ליישב אפ"ה אפשר דשייך טפי לדמות סוכה ללולב כיון דבחד עניינא כתיבי ומענין אחד הן אותם ענינין ממש כנ"ל ודו"ק:

רש"י ד"ה ויעבירנו כגון אם היה מונח בכרמלית או בקרפף או בגינה דאין כאן איסור הוצאה דאוריתא וכו' יש מי שהקשה דקרפף וגינה דאית להו מחיצות מדאוריתא רשות היחיד גמור ורבנן הוא דהחמירו ואיך רש"י השוהו לכרמלית וכה"ג הקשו התוס' על רש"י בשבת דף ח' ע"ש ויש לישב:

(מג א) אינהו דידעי בקיבועא דירחא לידחי אין הכי נמי דתני חדא וכו' שמע מינה.—עי' בתוס' ד"ה "אינהו וכו' אין מסקנא זו קיימא דלקמן (מד א) מסקינן כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי". והענין נפלא מאד דכאן מסקינן, "שמע מינה", שבא"י לולב דוחה שבת, ובדף שאחר זה חזרו מזה ואמרו, שגם בא"י אין לולב דוחה שבת, ולא מצינו כזאת במקום אחר. וגם למה אמרו תחילה כך, ואח"כ אמרו להיפך, הלא היו יכולים לשאול מבני א"י איך מנהגם. ועוד שבירושלמי פ"ג הי"ג [נד ע"א] איתא: "ולקחתם לכם ביום הראשון חלק הראשון מהן (פי' דיום ראשון דוחה שבת) מעתה במקדש ידחה בגבולין לא ידחה וכו' ולקחתם לכם מכל מקום". ועוד שם בסופ"ג דעירובין: "ר' אבהו אזיל לאלכסנדריא ואטעינון לולבין בשבתא (פי' שר' אבהו הודיע להם, שר"ח תשרי נקבע בשבת, ובכל מקום שיודעין בקביעת החדש לולב דוחה שבת)". והרי מבואר שמנהג א"י כמסקנא דהכא. ועוד מצינו בחלופי מנהגים שבין בני בבל לבני א"י (כפי המובא במנהיג הלכות אתרוג סי' כט): "אנשי מזרח אין טוענין (=נוטלין) לולב בשבת אנשי מערב טוענין לולב בשבת ולקחתם לכם ביום הראשון כתיב ואין כאן שבת" (פי' שאין משגיחין בשבת, דכיון שהוא יום ראשון נוטלין בו^*ואולי ט"ס כאן, וצ"ל: ולקחתם לכם ביום הראשון כתיב ואפי' בשבת. a).

וע"פ כל זה נראה לנו, שכל הענין דאיתא לפנינו לקמן (מג סע"ב) מן "ואלא נדחו כיון דאנן לא דחינן וכו' (עד:) כאן במקדש כאן בגבולין" אינו מעיקר התלמוד, אלא נוסף אח"כ ע"י הגאונים^*[וכן שיער אפטוביצר בהוספות ותיקונים לראבי"ה, עמ' 104. ועי' ר"ש ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 278, ועי' דברי המחבר זצ"ל בשערי תורת א"י, עמ' 197.], בזמן שכבר נהגו גם בא"י כמנהג בבל. ומזה מוכח שסדר חילופי מנהגים שבין בני בבל לבני א"י כבר נסדר בזמן אחרוני האמוראים או לפחות בימי רבנן סבוראי, בעוד שהיו נוהגים בא"י כתלמוד הירושלמי^*וראיתי בס' דורות הראשונים ח"ג דף ס"ד שכתב, דבזמן השמדות והגזרות שהיו בא"י בזמן רב אשי, אשר נחרבו העיירות, ובתי הועד שוממו, חשבו בני א"י עצמם כנגררים אחר בני בבל, ולא דחי נמי לדידהו. ובהכרח צריך לפרש כן, שהרי בימים ההם ידעו היטב מנהג א"י, ועל כן אין שום סתירה בין שתי מסקנות הגמרא בסוכה, והנה בדף מד ע"א מתרצינן משנתנו לפי זה. אבל הכוונה בזה לומר שאם היתה סתירה לזה ממשנתינו ומפורש בה דבא"י גם בזמן הזה דחי לא היה אפשר לשנות מנהגם מהמפורש במשנה, ולכן אמרינן דממשנתינו אין ראיה ע"כ. וכמה מן הדוחק יש בדבריו ויפה היה אלמלא לא נאמרו משנאמרו..

תוס' ד"ה ויעבירנו. נראה דיסוד שיטת רש"י תלוי בספק מהו עיקר המחייב במעביר ד' אמות ברה"ר - ההעברה או העקירה וההנחה. דעת רש"י היא כי במעביר ד' אמות ברה"ר עיקר המחייב דהמלאכה הוא העברת ד' אמות, אבל העקירה וההנחה אינם מגוף המחייב אלא תנאים בצורת המלאכה, ולפיכך העקירה וההנחה יכולות להיות שלא ברה"ר, ואפי' בכרמלית ובמקום פטור מה"ת⁶. לעומת זה, שיטת הרמב"ם (פי"ב משבת הל"ט) היא שהמעביר ד' אמות אינו חייב אלא כשעוקר ומניח ברה"ר, כי העקירה וההנחה מעצם המחייב של המלאכה הן, ומשום כך רק כשהן נעשות ברה"ר מחייבות. בכך חולק הרמב"ם על שיטת רש"י, כי אליבא דרש"י גוף המחייב הוא ההעברה לחוד ולא העקירה וההנחה. שיטה שלישית מצויה בתוס' במס' עירובין (לג. ד"ה והא) שהעוקר ברה"י ומעביר ד' אמות ברה"ר ומניח ברה"י חייב. ונראה, שהם חולקים על שיטת רש"י שלפנינו וגם על הרמב"ם, כי לתוס' שם העקירה וההנחה מרה"י מחייבות ולא מכרמלית, ונראה שדעתם היא כי העקירה וההנחה מהוות חלק מגוף המחייב של המלאכה - אלא שסוברים שלא כרמב"ם, שרה"י חשובה רשות המחייבת, וכרמלית אינה חלות שם רשות ואינה מחייבת בשבת, ובכך מבואר יסוד שיטת התוס' שם על נכונה. מאידך לרמב"ם דוקא רה"ר מחייבת חיוב המעביר ומשו"ה בין העקירה ובין הנחה צ"ל ברה"ר ולא ברה"י כתוס'. (עיין ברשב"א למס' עירובין שם ובספר תוצאות חיים.)
שם. בגמ' - אנן לא ידעינן בקיבועא דירחא. עיין לקמן (מד.) לדידהו נמי לא דחי כו' ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין ע"כ. בזהמ"ז הואיל ולא דחי לבני הגולה לא דחי אפי' לבני א"י, אבל בזמן המקדש דחי לבני א"י. עיין בראשונים שמפרשים כי מטעם "לא תתגודדו" לא דחי את השבת בזה"ז בא"י שלא תהיינה אגודות אגודות עם בני חו"ל. וצ"ע, הרי גם בזמן המקדש אין לעשות אגודות אגודות ולמה באותם הימים דחי לבני א"י. והנה, להלן (מד.) ד"ה בגבולין כתב רש"י, וז"ל - בזמן הבית דהוו כולהו בארץ וסמוכים להיות ב"ד ויודעים אימת הוקבע החודש אבל עתה משחרב בה"מ אין לולב דוחה אפי' לבני א"י עכ"ל, ולכאורה דבריו חסרים ביאור.
ונראה, כי איסור לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות - שייך בין צבור לצבור או בין יחידים ליחידים. בזה"ז בני א"י ובני הגולה מהווים שני צבורים ואסור שיעשו אגודות אגודות ולכן אינו דוחה כלל. לעומת זה בזמן שקבעו החדשים ע"פ הראייה - מכיון שקבעו החדשים בא"י - דוקא לבני א"י יש הדין של כלל ישראל כולו - כי רק כלל ישראל קובע את החדשים. אבל לבני הגולה שבימים ההם ניתן הדין של יחידים. יחידים כלפי כלל ישראל אינם אגודות אגודות ולפיכך דוקא לבני א"י דחי ולא לבני חו"ל. וכך מדויק לשון רש"י "דהוו כולהו בארץ וסמוכים להיות ב"ד", כלומר ע"פ הדין כלל ישראל שבארץ קובע את החדשים, והיינו שקובעים את החודש דוקא בב"ד של א"י וע"פ הצבור של א"י, ואלו שבחו"ל הם כיחידים, וכברכת מקדש ישראל והזמנים - היינו שישראל מקדשים את הזמנים, והב"ד המקדש את החדשים הוא שליח של כלל ישראל שבא"י.
וכ"ז לרש"י, ברם הרמב"ם חולק, דז"ל הרמב"ם (פ"ה מקה"ח הלי"ג): זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל א' וא' בעירו ואומרין שר"ח יום פלוני ויו"ט ביום פלוני לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני א"י וקביעתם כו' וקביעת בני א"י אותו הוא שיהיה ר"ח או יו"ט לא מפני חשבון שאנו מחשבין עכ"ל. הרי שהרמב"ם סובר שגם בזה"ז - לגבי הדין דישראל מקדשים את הזמנים - בני א"י הם המהווים כלל ישראל ולא בני חו"ל. ובכן הדרא קושי' לדוכתא אליבא דהרמב"ם מ"ש זה"ז מזמן הבית.
והנה ז"ל הרמב"ם (פ"ז מלולב הלי"ז): ומשחרב בה"מ אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון ואפי' בני א"י שקדשו את החודש מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החודש כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו עכ"ל. ונראה שלרמב"ם יסוד המתיר הוא המקדש, שיכול להיות שונה משאר מקומות. בני א"י כ"ז שהיה המקדש קיים תלו עצמם במקדש, כי א"י היא מקום בהמ"ק, דקדושת המקדש וקדושת א"י שייכות להדדי, כדמוכח במשנה דעשר קדושות (כלים פ"א מ"ו). והרמב"ם סובר הואיל ודיני המקדש אינם כפופים לדין אגודות אגודות, כי המקדש יכול להיות שונה משאר מקומות בישראל, גם בכל א"י - כ"ז שבהמ"ק קיים - לא חל איסור אגודות אגודות כלפי חו"ל. והיה אפשר לבאר עדיפות המקדש על שאר מקומות לגבי אגודות, ע"פ דברי הרמב"ן במלחמות ד' (רפ"ג דמס' ר"ה) דהמקדש הוא כנופיא דכל ישראל, ולפיכך אינו נכנע לשאר ישראל ואין בין דין אגודות אגודות. ויל"ע אם הרמב"ם מקבל את שיטת הרמב"ן ההיא, ואכמ"ל.
שם. תוס' ד"ה אינהו וא"ת מ"ש משופר דתנן כו' במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וי"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא כו' אבל בתקיעת שופר איכא מעשה חכמה ואחמור בה טפי עכ"ל. לכאורה הדברים מחוסרים ביאור.
נראה כי התוס' מחלקים בגזרה דרבה בין איסור השופר לאיסור הלולב, איסור השופר הוא איסור מלאכה דרבנן כי בתקיעת השופר יש בה חכמה וגזרו עליה חלות שם איסור מלאכה, אבל נטילת לולב נאסרת מדרבנן בשבת באיסור מוקצה אבל לא באיסור מלאכה, לפיכך החמירו בשופר יותר מבלולב.
לפי"ז יתכן שקיימת נ"מ אחרת בין שופר ללולב, כי אם ננקוט שהעובר על איסור מלאכה מדרבנן בשבת יעשה מומר לחלל שבתות ומומר לכהת"כ (ועיין בדו"ח להגרע"א זצוק"ל מערכה שלישית שהאריך במומר לחלל שבת מה דינו), יצא אליבא דתוס' שבשופר יעשה העבריין מומר לחלל שבת ומומר לכהת"כ כי עובר באיסור מלאכה בשבת ומדרבנן מומר הוא לכהת"כ. מאידך בלולב אינו עובר באיסור מלאכה מדרבנן אלא באיסור טלטול מוקצה דרבנן שאסור מדין מעשה חול ולא מדין מלאכה. (עיין ברמב"ם פכ"ד משבת הלי"ג ובהשגות הראב"ד). איסור מוקצה זה אינו הופך את העבריין למומר לחלל את השבתות ומומר לכהת"כ, כי רק ע"י חלול שבת באיסור מלאכה יש חלות מומרות.
ולכאורה ניתן לתרץ קושית התוס' באופן אחר. מצות השופר במקדש היא חלק מעבודת בהמ"ק, הראייה לכך, כי במקדש כשהשופר מאריך תוקעין גם תקיעות בחצוצרות - כלי השיר שבמקדש. ומכיון שעצם קיום המצוה של שופר במקדש הוי חלות מצות שירה במקדש ממילא הוי ההיתר של שופר במקדש בכלל אין שבות במקדש שחל בנוגע לעבודת ולמצות המקדש. להיתר זה אין קשר למצות השופר שבגבולין ומשו"ה אין לתלות השופר שבגבולין בשופר שבמקדש. וכ"כ רש"י במס' ר"ה דתוקעין במקדש בשבת משום אין שבות במקדש, וא"כ היתר זה חל רק במקדש עצמו ולא בגבולין. לעומת זה מצות הלולב שבמקדש אינה ממצות בהמ"ק אלא מצות יחידים וקיומי גברא הן שמקיימים את מצות "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים". ואמנם מצות ושמחתם במקדש שוה ודומה בכמה אנפי למצות ולקחתם שבגבולין (ועיין לעיל בשעורים ריש פרק לולב הגזול). ובכן ניתן לתלות את ההיתר שבגבולים בזה שבמקדש.
ברם תירוץ זה הוא בניגוד למה שהובא למעלה בשעורים שהרמב"ם משוה את מצות נטילת הלולב שבמקדש ז' ימים עם מצות שמחת בית השואבה שבמקדש ז' ימים כי שתיהן נלמדו מאותו הפסוק "ושמחתם לפני ד' כו' ז' ימים". משמע שהרמב"ם סובר כי מצות לולב קיום מקדש היא כמו מצות שמחת בית השואבה דקיום מקדש היא - ואינה מצות נטילת יחידים בעלמא כמו בגבולים. ועוד, הרי לרמב"ם הפסולים של ולקחתם אינם נוהגים בושמחתם שלא כדעתם של התוס', עיין לעיל בשעורים בריש פרק לולב הגזול, ומשמע כי שתי מצוות שונות לגמרי הן. נוסף על כך אליבא דהרמב"ם מקיפים את המזבח בלולבים ולא בערבות (פ"ז מלולב הלכ"ג), וגם מזה נראה שנטילת לולב במקדש ממצוות עבודת בהמ"ק היא. יוצא מהנ"ל שלולב במקדש שוה לשופר שבמקדש ומופרך התירוץ דידן בשיטת הרמב"ם, וצ"ע.
והנה בהשגות הראב"ד על הרי"ף מיישב קושית התוס' בד"ה אינהו, מאי שנא לולב משופר, באופן אחר: וז"ל - אלא הטעם מפני שאין לשופר עיקר מפורש בגבולין שלא אמרה תורה שבתון זכרון תרועה אלא במקום והקרבתם אשה לה' כו', זכרון שאינו מפורש בגבולין אלא מדרשה אתי, ומשו"ה גזרו, עכ"ל. יסוד שיטת הראב"ד הוא דעיקר מצות השופר הכתובה בתורה במפורש היא תקיעת השופר שבמקדש - במקום שבו מקריבין קרבנות. מצות השופר שבגבולין נלמדת מדרשה והיא מצוה אחרת דשייך לגזור בה בעצמה. מקור לשיטתו נמצא בירושלמי (פ"ד דמס' ר"ה). אליבא דהירושלמי תוקעים במקדש בר"ה שחל להיות בשבת ע"פ גזה"כ דאורייתא של והקרבתם, במקום שמקריבין שם תוקעים. וכן מבואר שם, דלפיכך תוקעים דוקא במוסף כדי לצרף את השופר עם קרבנות המוספים דר"ה שבמקדש.
ולפי יסוד הראב"ד דיש קיום מצוה מיוחד בשופר במקדש מיושבות כמה תמיהות: א) התוס' במגילה (כ:) ד"ה כל הקשו למה אין אומרים לאחר תקיעת השופר יה"ר שיבנה ביהמ"ק. ולכאורה קושית התוס' משוללת ביאור, דמהיכי תיתי לומר יהי רצון בתקיעת שופר הלא גם בגבולים תוקעים. אולם לפי הראב"ד דעיקר הקיום הוא במקדש מובנת שפיר קושית התוס'. כיון דבשופר בזה"ז מלבד קיום של שופר כמצוה בגבולין ישנו גם קיום זכר למקדש, דשופר במקדש הוי מצוה מיוחדת, מקשים למה אין אומרים יה"ר שיבנה בהמ"ק.
ב) לרמב"ם - בשופר יש חיוב מד"ס לתקוע בשופר בצבור על סדר הברכות (פ"ג משופר הל"ז). ולכאורה תמוה מהיכי תיתי חיוב זה בצבור בשופר יותר משאר מצוות כמו מצה וכדומה. אך לפי הראב"ד דעיקר החיוב הוא במקדש ואז הוי מצות צבור - בכינופיא דכל ישראל - כמצות העבודה בבהמ"ק, א"כ משום כך תקנו החכמים חיוב צבור בכל מקום.
ג) במשנה דר"ה (כז:) איתא דבמקדש היו תוקעין בשופר ובחצוצרות ביחד דהוי קיום מיוחד של שופר וחצוצרות במקדש - בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד'. ולראב"ד מבואר דהוי' מצוה לעצמה במקדש.
שם. בא"ד - ומיהו קשה דלאחר חורבן הקילו בשופר טפי מבלולב דתנן בר"ה משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהיו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד ולולב לא אישתרי כלל עכ"ל. ונראה ליישב קושית התוס' עפמש"כ הרמב"ם (פ"ב משופר הל"ח - ט) וז"ל: כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין אבל בזמן שהיה בית המקדש קיים והיה בית הדין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת כל זמן שבית דין יושבין כו' אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין ובזה"ז שחרב בית המקדש כל מקום שיש בו ב"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בא"י תוקעין בו בשבת כו' ולמה תוקעין בפני ב"ד מפני שב"ד זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברה"ר וכו'. יסוד ההיתר של שופר במקדש לדעת הרמב"ם אינו מטעם המקדש, אלא משום שבהמ"ק הוא מקום ישיבת ב"ד הגדול וההיתר מטעם ב"ד הגדול חל בכל העיר דירושלים בעידן ישיבת ב"ד הגדול שבמקדש - ובכך הוא דומה להיתר של ריב"ז לאחר החורבן שתוקעים בפני ב"ד. היתר תקיעת השופר שתוקעים בשבת הוא מטעם ב"ד - שהתקיעות נחשבות למעשה ב"ד - זהו יסוד ההיתר בין במקדש ובין אחרי החורבן. לעומת זאת אין הלולב של כל יחיד ויחיד נתפס בחלות דין מעשה ב"ד, כי בשלמא בשופר מאחר שיש בו דין של שומע כעונה ניתן לומר שהתקיעות הן מעשה ב"ד, ודין הוא שמעשה ב"ד ידחה את איסור השבות דתקיעות בשבת. ברם נטילת לולב אינה חשובה חלות מעשה ב"ד - דשייכת ליחידים הנוטלים בלבד ולא לב"ד, ולכן היתר הלולב הוא דוקא מטעם מצות ושמחתם של המקדש ואינו חל בזה"ז אחרי חורבן הבית. ועפי"ז מבוארת לגמרי שיטת הרמב"ם, דבזמן שבית המקדש היה קיים הואיל והב"ד היה המתיר היה היתר שופר רק במקום ב"ד הגדול ודוקא בירושלים שהוא מקומם ולא בגבולין. בזה"ז ע"י תקנת ריב"ז התפשט ההיתר לכל מקום דיש בו ב"ד, דשופר נתפס במעשה ב"ד. מאידך לולב דאינו מעשה ב"ד ואינו ראוי להיות מעשה ב"ד, אין היתרו במקדש בתורת ב"ד אלא מדין מקדש, ובזה"ז דאין מקדש אין היתר.
שם. בגמ' - ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל א' וא'. גם בספירת העומר דרשינן וספרתם שתהא ספירה לכל א' וא' (מנחות סה:). ויש לתמוה, דבשלמא בספירת העומר סד"א שרק הב"ד הגדול יספור את העומר⁷ כשם שרק ב"ד הגדול סופר את שנות היובל, וע"ז באה הדרשה ללמד שבספירת העומר כל א' וא' בעצמו יספור את ימי העומר. אבל בלולב למה נעלה על דעתנו שלא יטול כל א' וא' לולב בעצמו, וצע"ג.
שם. בגמ' - לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול. כלומר, אע"פ שיש קניני שאלה לשואל וקניני גזלה לגזלן אין הקנינים האלו מספיקים לדין "לכם".
שם. בגמ' - אמר רבא לא נצרכה אלא למכשירי לולב וכו'. לר"א מכשירי לולב דוחים את השבת. והפסוק מלמד שדוקא ביום הראשון דוחה אבל לא בשאר הימים. וצ"ע, מ"ש היום הראשון בגבולים דהוי דאורייתא ולר"א לולב ומכשיריו דוחים את השבת משאר הימים שבמקדש דגם הם דאורייתא, ומדוע אין לולב ומכשיריו דוחים שבת במקדש לר"א. ולכאורה ניתן ליישב ע"פ המבואר במס' שבת (קלא:) שלר"א אין ציצית ומזוזה ומכשיריהן דוחין את השבת הואיל ובידו להפקירן - כלומר שאפשר לגברא להפטר מחובותיהן. ויתכן לומר שגם לגבי חובת ושמחתם בלולב שבמקדש בשאר ימי החג הרי ביד האדם לצאת מן המקדש ולהפטר מהמצוה ולפיכך אינה דוחה את השבת.
אך קשה, כי מהגמרא בשבת נראה שסברה היא ולא דנלמד מאיזה פסוק - וכאן הוזקקו להביא ראיה מפסוקים ללמוד שאין מכשירי הלולב שבמקדש בשאר ימי החג דוחים את השבת. ברם י"ל ששונה מזוזה וציצית מלולב שבמקדש. בציצית ומזוזה בידו להפקירם ולהפטר מהחובה מיד, אבל בחובת לולב שבמקדש צריך לצאת מן המקדש ובכך נשמט מהחיוב - אבל כל זמן שנמצא במקדש החיוב עליו בכל תוקפו, וכל זמן שנמצא במקדש מקיים המצוות דביאת מקדש וראיית פנים ואם יצא יבטל קיומים אלה ולכן אינו בדין שיצא, והואיל ויש לחלק כן בא קרא מיוחד ללמד כי עכ"ז מכשירי לולב שבמקדש בשאר הימים אינם דוחים את השבת דעליו לצאת מן המקדש מ"מ ולהפטר מהמצוה ואין לו רשות לדחות את השבת.
⁶ וכ"ז ד' אמות ברה"ר. במוציא ומכניס מרה"י לרה"ר שיטת ר' חיים זצ"ל היתה שדוקא העקירה וההנחה הן המחייבות, ועיין בספרו על הרמב"ם.
⁷ כי הספירה קובעת את חג השבועות וקביעת החגים היא מצות ב"ד.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.