סוכה מא ע"ב

דף מא - ב

"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", ודרשינן, "עד עצם היום הזה" - עד עיצומו של יום! וקסבר, "עד, ועד בכלל" - כלומר, בכל מקום שאמרו "עד" זמן פלוני, אף אותו הזמן בכלל הדבר, ולפיכך, כשאמרה תורה "עד עצם היום הזה", היינו שאף אותו היום אסור. נמצא שיום ששה אסר כולו אסור מן התורה! אלא שבזמן שהיה בית המקדש קיים היתה הקרבת העומר מתירתה מזמן ההקרבה ואילך. וסבר רב נחמן שכך היתה גם דעתו של רבי יוחנן בן זכאי ולא היתה זו תקנה מחודשת שתיקן כזכר למקדש.

ומקשינן: ומי סבר ליה רבי יוחנן בן זכאי כוותיה דרבי יהודה שכל יום ששה עשר אסור מן התורה? והא [והרי] מפליג פליג עליה?

דתנן: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר לו רבי יהודה [אין כוונת הגמרא לומר שנתדיינו רבי יוחנן ורבי יהודה ביניהם, שהרי רבי יוחנן קדם לרבי יהודה כמה דורות, אלא רבי יהודה בזמנו התייחס בדבריו לשיטת רבי יוחנן בן זכאי]:

מדוע הוצרך רבי יוחנן "לתקן" תקנה זו, והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב: "עד עצם היום הזה" - עד עיצומו של יום! ומקושיתו מוכח שלדעת רבי יוחנן בן זכאי מדאורייתא מותרים משהאיר המזרח, ולא אסרה תורה את יום ששה עשר?!

מתרצת הגמרא: רבי יהודה הוא דקא טעי בהבנת דברי רבי יוחנן בן זכאי, הוא סבר שרבי יוחנן מדרבנן קאמר, ולא היא, אלא איסור מדאורייתא קאמר.

מקשה הגמרא: סוף סוף היאך אתה אומר דרבי יוחנן מדאורייתא קאמר, והא "התקין" קאמר?

מתרצת הגמרא: מאי לשון "התקין" האמור במשנה, דרש והתקין. כלומר, לפי שבזמן שהיה המקדש קיים היו אוכלים מן התבואה החדשה מחצות היום ואילך, סבורים היו שיום ששה עשר מותר באכילה, אלא שבזמן הבית יש להמתין להקרבת הקרבן, בא רבי יוחנן ודרש שכל יום ששה עשר אסור מן התורה, דכתיב: "עד עצם היום הזה", ועד ועד בכלל, ועל ידי דרשה זו "תיקן" והעמיד הלכה על תילה. ^[196]

מתניתין:

משנתנו מבארת כיצד היה סדר נטילת לולב בזמנם שהיו נוטלים אותו גם בשבת של חג.

יום טוב הראשון של חג הסוכות שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין מערב שבת את לולביהן לבית הכנסת, לפי שאסור לטלטלו בשבת ארבע אמות ברשות הרבים.

למחרת בבוקר יום השבת, היו משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו. ^[197]

והטעם שהוצרכו להקפיד על כך שיהיה כל אחד נוטל את שלו דוקא, מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, שנאמר "ולקחתם לכם" להוציא את השאול, כמבואר לעיל ריש פרקין ובגמרא להלן.

ואילו בשאר ימות החג, שלא נאמר בהם דין "לכם", אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. ^[198] הלכה נוספת מביאה המשנה: רבי יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, פטור, מפני שהוציאו ברשות.

כלומר, רבי יוסי סבר, שהטועה בדבר מצוה ושגג ועשה דבר שחייבים עליו במזיד כרת, הרי הוא פטור מקרבן חטאת, כיון שהיה טרוד בדבר מצוה, וממהר לעשותה, ומתוך כך טעה ושכח. ^[199]

גמרא:

ומבארת הגמרא: מנא הני מילי שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו?

דתנו רבנן: נאמר בתורה [ויקרא כג מ]: "ולקחתם", שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, ואין יוצאים כולם בנטילת האחד. ^[200]

"לכם", משלכם, להוציא את הלולב השאול ואת הגזול. והיינו, שהקפידה תורה שיהיה הלולב משלו דוקא.

מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה.

ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין ספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז.

נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה. ^[201] נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה. נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא. נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. ^[202]

ודנה הגמרא: למה לי למימר "החזירו" לרבן גמליאל, וכי מה אכפת לן מה עשה בו רבי עקיבא אחר שיצאו כולם ידי חובתם?

ומבארינן: מלתא אגב אורחיה קא משמע לן: שרבן גמליאל נתן להם את הלולב במתנה על מנת להחזיר, ולא לעולם, וקא משמע לן שדי בזה כדי שיחשב הלולב כשלהם לענין דין "לכם", אלא שמחוייבים לקיים את התנאי ולהחזירו לבסוף לרבן גמליאל. וקא משמע לן, כי מתנה על מנת להחזיר - שמה מתנה. כי הא דאמר רבא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, אזי, אם החזירו - יצא. אבל אם לא החזירו שלא נתקיים התנאי - לא יצא. ומבואר דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לענין "לכם". ^[203]

עוד דנה הגמרא: למה לי למימר שלקחו רבן גמליאל באלף זוז?

ומשנינן: להודיעך כמה מצות חביבות עליהן! ^[204] אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא היתה מצות לולב חביבה עליו עד למאוד, שאפילו בשעת התפילה, צלויי קא מצלי ביה - היה מתפלל כשהלולב בידו.

מתיבי [מקשה עליו הגמרא מהא דשנינו בברייתא]: לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בחיקו ויתפלל, כיון שטרוד במחשבתו שמא יפלו מידו ויבואו לידי בזיון, ואינו יכול לכוון בתפילתו כראוי.

ולא ישתין בהן מים, מפני הכבוד.

ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי, שמא יפלו מידו בתוך שנתו.

ואמר על כך שמואל: סכין שחושש הוא שמא יפול מידו וינזק, וקערה מלאה תבשיל שחושש שמא ישפך, ככר שחושש שמא יפול מידו וימאס, ומעות שחושש שיתפזרו, הרי אלו כיוצא בהן. שלא יתפלל כשאוחזן בידו, שלא תטרד כוונתו.

ואם כן קשה, כיצד התפלל אמימר כשהלולב בידו, הרי ודאי היה מקפיד שלא יפול ויפסל, ובמה נשתנה דינו מסכין וכיוצא בזה שאין נוטלים ביד בשעת התפילה שמא תטרד כונתו?! ^[205]

מתרצת הגמרא: התם גבי סכין וכיוצא בזה, לאו מצוה נינהו שאין מצוה באחיזתן [ואפילו בתפילין אין מצוה שהרי איירי כשאוחזן בידו ולא כשמונחות כדין], ולפיכך טריד בהו ששמירתן עליו לטורח ומשא, וחפץ להפטר מאחיזתן.

אבל הכא גבי לולב, מצוה נינהו, ושמח הוא לטרוח בשמירתו, ולא טריד בהו. ^[206]

תניא, רבי אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ^[207] ומתפלל ולולבו בידו. אבל כשהיה קורא בספר התורה שצריך לגוללו ולפותחו, ^[208] וכן כהן בשעה שהיה נושא את כפיו, שאינו יכול לאחוז את הלולב בידו אותה שעה, מניחו על גבי קרקע, ולאחר מכן חוזר ונוטלו.

היה הולך לבקר חולים ולנחם אבלים, לולבו בידו.

אבל כשהיה נכנס לבית המדרש שאינו יכול לאחוז בידו את הלולב, שמא יטרד מלימודו מחמת אחיזתו, היה משגר לולבו לביתו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו.

מאי קא משמע לן בסיפור זה? להודיעך כמה היו זריזין במצות.

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, פטור מפני שהוציאו ברשות.

אמר אביי:

מתני' בי"ט הראשון כו'. זו ששנינו שאין אדם יוצא בי"ט הראשון בלולבו של חבירו אמרי' מנ"ל דת"ר ולקחתם לכם משלכם להוציא את הגזול והשאול אא"כ נתנו לו במתנה כאשר נתן ר"ג לר' יהושע כו'.

ואסיק' כי הא דאמר רבא הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא:
ירושלמי רב יעקב בר נחמן הוה יהיב אתרוגא לבריה הוה אמר ליה לכשתזכה בו ובמצותו תחזירהו לי. וכן הלכה אמר מר בר אמי אבא הוה מצלי ולולבו בידו. ומותבינן עלה מהא לא יאחוז אדם תפלין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל כו'.

ואמר שמואל סכין וקערה ככר ותינוק כיוצא בהן כלומר אסור לו להתפלל ואלו בידו ושנינן הללו לאו מצוה אבל לולב כיון דמצוה הוא לא טריד ביה ושרי תניא א"ר אלעזר בר' צדוק כך היה מנהג בני ירושלים נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא שמע ומתפלל ולולבו בידו.

קורא בתורה או נושא את כפיו מניחו על הקרקע:

מה״מ דת״ר כו׳‎. עד מלתא אגב אורחיה קמ״ל דמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנ׳‎ פירוש וממון גמור הוא שלו לכל דבר וכבר ברירנא לה בפרק יש נוחלין. מהא שמעינן שהנותן לחבירו בי״ט סתם ע״מ להחזיר הוא ואומדנא דמוכח הוא אע״פ שלא פי׳‎ שאין אדם מתערטל ממצותו ליתן לאחרים בעוד שצריך לו דהא סתם נתנו להם ר״ג ואפ״ה אמרינן להדיא דקמ״ל דמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנה ועל זה סמכו ליתן כל אדם לולב לחברו בי״ט סתם וכן עיקר. ובענין אתרוג שלקחו שנים בשיתוף כתבו הראשונים ז״ל שאין אחד מהם יוצא בו ביום ראשון עד שיקנה מחברו חלקו מההוא דפ׳‎ יש נוחלין וכן דעת מורי הרב ר״א נר״ו. והנכון בעיני כדברי מורי הרשב״א נר״ו דכיון שנשתתפו בו לדעת כן יש ברירה לדברי הכל וא״צ להקנאת חבירו וכבר כתבתי בפרק יש נוחלין ומכאן היתר ברור לאתרוג שלוקחין צבור. ובתוס׳‎ עקמו הדרך הזה בענינים אלו וכבר הארכתי בזה בלקוטין:

כי הא דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת להחזירו לי ונטל ויצא בו החזירו יוצא. פי׳‎ שהחזירו בו ביום בענין שיוכל לצא׳‎ בו ביום אם עדיין לא יצא באותו יום או למחר דאומדן דעתא הוא שיחזירנו לו כדי שיצא בו לכשיצטרך:

לא החזירו.‎ פי׳‎ ‎שלא החזירו כלל או שלא החזירו עד שעבר זמן מצותו לא יצא שכיון שלא קיי׳‎ תנאו בטלה המתנה וחזרת דמים לאו חזרה היא כלל דהכא אלולב קפיד כדאמרינן התם בגיטין ע״מ שתתן לי אצטלית דאצטלית דוקא דלצעורה קא מכוין וכ״ש בזה שצריך לו לצאת י״ח וכדכתיבנא במסכת גיטין. והא דאמרינן הכא דהחזירו יצא אע״ג דה״ל תנאי ומעשה בדבר אחד משו׳‎ דסמכינן אמסקנ׳‎ דהתם שכל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי וכשהחזירו אגלאי מלתא למפרע שזכה בו בשעת נטילה אבל כי ליכא מעכשיו לא יצא דהא לא זכה עד לאחר חזרה שקיים התנאי וכשנטלו קודם לכן לא היה שלו אלא למאן דסבר דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן שכל תנאי ומעשה בדבר א׳‎ התנאי בטל כמי שאינו והמעשה קיים ואע״פ שלא החזירו יצא והיינו דאמרינן התם הרי זה גיטך ע״מ שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת. ופרישנא טעמא משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ואינו תנאי כלל דאי לא אינה מגורשת כלל דהא כי מהדרא ליה ניירא הוא דזכיא ביה והאי שעתא ליתיה ברשותה דתתגרש ביה ולבסוף אסיקנא דאע״ג דלא גמרינן מתנאי בני גד וב״ר מגורשת כשתחזירנו למפרע כשהגיע לידה שכל שאומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי ודכות׳‎ אמרינן הכא שאם החזירו יצא למפרע ואם לא החזירו לא יצא ולא אמרינן תנאי ומעש׳‎ בדבר א׳‎ תנאי בטל וזה מבואר. איכא דק״ל אי אמר ליה על מנת שתחזירו לי היאך יוצא בו דכיון דאמר לי מידי דחזו לי קאמר ואינו יכול להקדישו כדאי׳‎ בפרק יש נוחלין ואמרינן בנדרים ובבא בתרא כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומפני זה כתב רש״י ז״ל בבבא בתרא דל״ג לי׳‎ והראב״ד כתב דשפיר גרסי׳‎ לי והכא הרי הוא יכול להקדיש טובת הנאה שיש לו באתרוג זה ונותן לו דמי הנאה להקדש ול״נ כדכתיבנ׳‎ התם אבל הנכון דקושיא מעיקר׳‎ ליתא דכי אמרינן התם כל מתנ׳‎ שאם הקדישה אינ׳‎ מקודשת אינה מתנה אלא כשנעשית בהערמ׳‎ כמתנת בן חורין דאמר אינה לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל כו׳‎ וכדאמרינן התם סעודתו מוכחת עליו וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם בעי ר׳‎ ירמיה מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע״מ שלא יקדישנה לשמים ופריק כיני מתני׳‎ כל מתנה שהוא כמתנת בן חורין שנעשית בהערמה שאינה אם הקדישה מקודשת אינ׳‎ מתנה וכבר ביררנו זה במקומות הרבה ושמעי׳‎ מינה דמתנ׳‎ ע״מ להחזירה רשאי ליתנ׳‎ לאחרי׳‎ ואחר לאחרי׳‎ ובלבד שתחזור לבעלי׳‎ הראשונים כמו שהתנו כי הכא שר״ג נתנו לרבי יהושע ור״י לרבי אליעזר ור״א לר״ע והחזירו לר״ג:

א״ל בר אמימר לרב אשי אבא צלויי מצלי ביה. פי׳‎ כשהיה אוחז לולבו בידו לא היה מניחו בשע׳‎ תפלה ואותבי׳‎ ליה מדתני לא יאחוז אדם תפילין בידו ס״ת בזרועו ומתפלל ואמר שמואל דסכין וקערה ומעות כיוצא בהם שאסור להתפלל בעודן בידו ואע״ג דלא הוו דבר שבקדושה שיקפיד כל כך בנפילתן מידו חיישינן דלמא טריד בהו וכ״ש ספרים וכיוצא בהם חוץ מסידור תפלות דבהא ודאי ליכא למיחש ופרקינן התם לאו מצוה הוא וטריד הכא מצוה היא ולא טריד בה פרש״י כי מתוך חביבות של מצוה שנטלו לצאת בו לא טריד ולא ירדנו לסוף דעתו דודאי כ״ש שמתוך חביבות המצוה יתן לב בלולב שלא יפול ולא יתכוין בתפלתו ויש לפרש דטרדה דלולב כיון דמצות שעתא היא והיא חביבה אע״פ שמפנה לבו עליה קצת אינו מפנה לבו לבטלה ואין זה מתעכב בתפלה כדי למנוע ממנו חבוב המצוה כי אפשר שחיבוב מצוה זו יתננו ויזכירנו לכוין לבו בתפלתו יותר ואפשר שלזה כיון רש״י ז״ל בפירושו כנ״ל:

מתני׳‎ רבי יוסי אומר י״ט הראשון של חג שחל להיות בשבת. פי׳‎ ולולב דוחה שבת ושכח והוציא את לולבו לר״ה פטור לפי שהוציאו ברשות פי׳‎ דטריד וה״ל טועה בדבר מצוה ופטור מקרבן ואמרינן בפסחים שלא א״ר יוסי אלא בלולב שזמנו בהול ומפני שהוא בן טלטול בביתו מיהו האידנ׳‎ דלולב לא דחו שבת אפילו בביתו אסור לטלטלו ובטלה מתני׳‎ דקתני מקבלת אשה מיד בנה כו׳‎ ואידך דר׳‎ יהודה דאמר בשבת מחזירין דכל הני ליתנהו אלא בזמן ב״ה שדוח׳‎ שבת ולא ידענו למה הביאם רבי׳‎ אלפסי ז״ל בהלכותיו ואפשר שלא הביאם אלא ללמוד מה שאמרו עליה בגמ׳‎ מדאגביה נפק ביה:

המשנה האחת עשרה והוא מענין החלק הרביעי והוא שאמר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטל מפני שאמרנו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו ושאר כל ימות החג יוצא אדם ידי חובתו בלולבו של חבירו ר' יוסי אומר יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות אמר הר"ם אמר השם ית' ולקחתם לכם ביום הראשון ובאה הקבלה לכם משלכם ואם נתנו במתנה יצא ואפי' תהיה במתנה על מנת להחזיר כי העקר אצלנו מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ומותר לתת מתנה ביום טוב:

אמר המאירי יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ר"ל בזמן שבית המקדש קיים שהיה לולב דוחה שבת ביום ראשון בכל מקום כמו שהתבאר והיו מוליכין לולביהן מערב שבת לבית הכנסת מצד איסור הוצאתו בשבת שאינו דוחה שבת לענין הוצאה אלא לענין טלטול ולמחר כל אחד מכיר את שלו ונוטלו שהרי אין אדם יוצא ביום ראשון בשל חבירו לא בשאול ולא בגזול וכן אין אחד מוציא את חבירו שהרי דרשו ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד ויש כאן מקום עיון ומה הוצרכנו להביא דבר זה מן המקרא וכי היכן מצינו מצוה התלויה במעשה כעין נטילת לולב ותפלין וציצית שיהא אחד מוציא את חבירו שאם אמרו בשופר ומגילה ודומיהם הוא מפני שהם תלוים בשמיעה ומ"מ תירצו בה שמאחר שאינו בא אלא לרצות על המים הייתי אומר שיטלוהו בית דין ודיינו בכך לכך הוצרכנו להביאה מן המקרא ושאר כל ימי החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו אף במקדש שהרי כי כתיב לכם בראשון כתיב:

ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב ברשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות והוציאו ברשות לאו דוקא אלא שעוסק במצוה הוא והעוסק במצוה אם שגג באיסור פטור ואין שם חיוב קרבן ויש פוסקים כר' יוסי אלא שרוב מפרשים פוסקים שחייב ומ"מ אף לדבריו פי' בגמ' דוקא בשלא יצא בו שאם יצא בו אין כאן עוד מצוה ואע"פ שהיו נוטלין אותו כל היום מ"מ הואיל ויצא כבר פרח עיקר המצוה ושמא תאמר והאיך אפשר שלא יצא והא מדאגבהיה נפק ביה ואפי' לא כוון לצאת שהרי אין מצות צריכות כונה פירשוה בגמ' כגון שהוציאו בכלי שאינה לקיחה ואע"פ שאמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה דוקא דרך כבוד כגון בסודר וכיוצא בו אבל דרך בזיון כגון קערה או תמחוי לא ואף על הכלי אינו חייב שבטל הוא לגבי לולב כדתנן המוציא את החי במטה פטור אף על המטה מפני שהמטה טפלה לו ואי נמי בשהפכו ר"ל שלקחו דרך ראשו וכל המצות אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים והיה לו לסמוך עומדים לקרשים ר"ל שיהיו הקרשים עומדים שהרי על הקרשים הוא מוסב אלא שסמכה לעצי שטים כלומר שיעמדו הקרשים כדרך גדילת העצים והוא לדעת קצת אם הפכו ר"ל שנטלו בשמאל ואתרוג בימין אלא שבזו אנו מכשירין בדיעבד כמו שכתבנו למעלה ולמדנו מכאן שאם נטלו יצא בו ואין לו לברך אחר כן עליו ומכאן נהגו רבים לברך עליו קודם שיסירוהו ממקומו או שתינוק מביאו לפניהם עד שירצו ליטול ויברכו או שהופכו ליטולו בשמאל או נוטלו שלא כדרך גדילתו ומ"מ י"מ שאע"פ שהמצות אין צריכות כונה כל שהוא מכוין שלא לצאת אינו יוצא ומן הסתם מכוין הוא אדם שלא לצאת עד שיברך וכל שכן במצוה שיש לה שירים ר"ל שהנענוע הוא שירי מצוה אלא שמתוך שהנטילה עיקר מברכין עליה על דרך הביעור שאף בשעת הבדיקה אנו מברכין על הביעור מפני שהבדיקה אינה אלא צורך ביעור ולא אמרו עובר לעשייתן אלא למעט אחר עשייתן אבל כל שמברך ויש אחר ברכתו באותו ענין שירי מצוה שהוא עוסק בהם אחר ברכתו אף זה בכלל עובר לעשייתן הוא ואע"פ שהנענוע דרבנן אף הברכות מדרבנן ואף בפסחים ראיה ברורה לזה שהרי כשאמרו בעל שמשמעו לשעבר הקשהו ממה שאמרו על נטילת לולב ותירץ לו שאני התם דמדאגבהיה נפק ביה אלמא אע"פ שיצא מברך וודאי על סמך שירי מצוה הוא או על סמך שמסתמא מכוין הוא שלא לצאת וכן אנו נוהגים והנקדנים שמברכים קודם שיטלוהו בידם אף הם מברכים בלשון על וגדולי המחברים כתבו שכל המברך קודם נטילה מברך ליטול ולא תקנוה בעל אלא שמסתמא אחר הגבהה הם מברכים וא"ת לדעת זה מפני מה תקנו לברך אחר הגבהה ותקנוה בעל יתקנו לברך קודם הגבהה ויברך ליטול אפשר שחששו שמא אחר שיברך יקדמנו אחר ולא תבא ברכתו תכופה למצוה ואנו כבר כתבנו הדרך הראוי לברך בעל ושראוי לברך בלמ"ד בראשון של פסחים:

וזמן מיהא ר"ל שהחיינו אינו מברכו אלא אחר הנענוע ולענין הברכה אין המנהג לברך אלא פעם אחת ביום ובשעת ההלל אלא שיש מצריכים לברך כל שעה שהוא בא ליטלו על דרך מה שהיה מנהגם שהיו הולכים כל היום ולולבם בידם כמו שיתבאר בסוגיא זו וכל שהניחו לקרוא בתורה או לישא את כפיו וחזר ונטלו חוזר ומברך עליו כל זמן שהוא נוטלו אלא שבזמנים הללו אין נוהגים בו כן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו שהלולב צריך שיקחנו לקיחה תמה ר"ל לקיחה שלא על ידי דבר אחר אא"כ דרך כבוד כמו שכתבנו למעלה מאחר שביארנו שאין אדם יוצא ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו וכן בשאר המינין אפי' דרך שאלה מי שאין לו לולב צריך שיהא חבירו נותנו לו במתנה ואם נתנו על מנת להחזיר שמה מתנה ויצא לכשיחזיר שהרי אף המתנה אינה חלה אלא לכשיחזיר ואם אבד לא יצא וחזרת דמים אינה חזרה וכמו שאמרו במסכת גיטין בעל מנת שתתני לי איצטליתי דאצטלית דוקא קאמר אלא שאם מחל את החזרה אע"פ שבגיטין אמרו שאינו כלום התם כדקתני טעמא דלצעורי איכוון אבל זה מחילתו מחילה והרי במדיר את חבירו עד שיתן לבניו כור חטים אמרו בנדרים ס"ג ב' שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי הא בסתם צריך שיחזיר ונמצא כשהחזיר יצא למפרע בנטילתו ואם נתנו ראובן לשמעון על מנת להחזיר יכול שמעון ליתנו ללוי על מנת להחזירו לבעליו ויצאו כולם הא כל שלא החזיר לא יצא והוא שאמרו אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי והחזירו יצא לא החזירו לא יצא ואע"פ שבנדרים מ"ח א' אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה תירצוה גדולי המפרשים יכול להקדיש את זכותו שהרי יכול למכור זכותו בפרוטה ולהקדישה וגדולי הדורות שלפנינו תירצו שאף האתרוג בעצמו יכול להקדישו ואח"כ יפדנו ויחזירנו ואע"פ שאמרו בבתרא פרק נחלה קל"ז ב' שור זה נתון לך על מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו מוקדש בזו אינו אלא מפני שאילו היה מוקדש היה קדוש קדושת הגוף ואין יכול לפדותו וכבר תירצנוה בהרבה פנים במקומה בפרק יש נוחלין בסוגייא המשנה הששית וי"מ בנותן על מנת להחזיר שאין זה יכול ליתנו לאחר אף על מנת להחזיר לבעליו אלא ברשות הנותן הראשון ולדעת זה מה שסיפר בכאן נטלו ר' גמליאל ונתנו לר' יהושע נטלו ר' יהושע ונתנו לר' עקיבא וכו' ברשות רבן גמליאל היה אלא שאף לדבריהם אני אומר שכל למצוה סתם דעת הנותן כך היא וזמן החזרה לא נתברר ונראה לי בלולב מיהא שצריך להחזירו בכדי שלא תפקע מצות הנטילה מבעליו למחרתו וכן ראוי לאמוד בו דעת הנותן:

התבאר עוד בבתרא שם שהאחין או השותפין שקנו אתרוג מתפיסת הבית נטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאכלה יצא ואם לאו לא יצא ודוקא אתרוג לכל חד וחד כלומר זה שתלינו הדבר ביכול לאכלו פירושו שיש שם אתרוגין הרבה כנגד כל אחד ואחד שהרי בידוע שאחד מהם ראוי לחלקו ואע"פ שמ"מ אפשר שאחד מהם גדול מחבירו ונמצאו צריכים שומא בחלוקתם וכל שצריך שומא בחלוקתו אין השותף רשאי לחלוק לעצמו בלא רשות חבירו כמו שביארנו במקומו יראה לי שמ"מ לענין לצאת ידי חובה אין כאן צורך שומא ואין אחד מהם קפיד על חבירו הא אם לא היו שם אתרוגין הרבה אע"פ שיש שם פריש ורימון אין זה כלום שהשותף קפיד עליו בחלוקה אף לענין המצוה ולא נקרא שלו אף לענין המצוה וי"מ מפני שכל אחד ואחד יכול לומר אף אני רוצה חלק בגופו של אתרוג ואין נראה לי שהרי אף באתרוגין כן אחר שהוא צריך שומא איזה גדול מחבירו ונראין הדברים כמו שכתבתי ולמדנו מ"מ ששנים שלקחו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהם יוצא עד שיתן לו חבירו חלקו ומכאן פקפקו רבים בלולב של צבור ומ"מ הרבה רבנים הסכימו להתיר מפני שסתם הדברים כל אחד נותן חלקו לחבירו על דעת חזרת כל אחד לחבירו לצורך מצותו ונראה לי סעד בדבר ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנתנו במה שאמרו שכל אחד היה מכיר את שלו שאף הם היו אומרים אם יגיע את שלו ביד חבירו יהא שלו במתנה וכן בפרק לולב וערבה מלמדים היו אותם בית דין לומר כל מי שיבא ולולבו של חבירו בידו יהא שלו במתנה ובשל צבור מיהא סתם הדברים כך הוא ואין צריך תנאי ואע"פ שיש שם הרבה יתומים קטנים שאין יודעין להקנות כולם אחר מנהיגיהם נגררים ואף רבים ראיתי סומכים לומר שאף במתנת לולב על מנת להחזיר אין צריך להזכיר לו כן ר"ל על מנת שיחזיר מכיון שהוא צריך לצאת בו היום או למחר סתם הדברים שלצורך מצוה הוא נותן ועל דעת חזרה ומה שאמרו בתלמוד המערב רב נחמן בר יעקב יהב אתרוגא לבריה אמר ליה לכשתזכה בו ובמצותו החזירנו לי מפני שקטן היה וכבר אמרו מ"ו ב' לא לקני איניש לולבא לבריה ינוקא ביומא טבא דמקנא קני אקנויי לא מקני הא גדול לא צריך ולמדת שאף בקטן מותר ובלבד בתנאי שהרי אין מתנתו אלא על תנאי ומ"מ ראוי להתנות אלא שאם לא התנה סומכין על דברים אלו בשעת הדחק ולקצת רבנים ראיתי שזה שהוזכר בתלמוד המערב דיהיב אתרוגא לבריה גדול היה או שהגיע מיהא לכלל פעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הא כל שהוא בשיעור שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הרי זה זוכה ואינו מזכה ומתנה על מנת להחזיר אינה מועלת בו כלל שאין לו יד להחזיר המתנה ובטלה מעיקרה ואם תמצא לומר שהמתנה מועלת החזרה מיהא אינה מועלת ותנאי שאי אפשר לקיימו בסופו הוא ותנאי בטל ומעשה קיים והדברים רופפים:

מנהגם של אנשי ירושלם אדם יוצא מביתו לולבו בידו נכנס לבית הכנסת לולבו בידו קורא את שמע לולבו בידו עומד ומתפלל לולבו בידו ואע"פ שאמרו לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל התם לאו מצוה נינהו שאין מצות ספר תורה ותפילין בנטילה ביד והרי הוא טריד עליהם כאילו נוטל בידו סכין וקערה מעות וככר אבל לולב שמצותו בנטילה אין כאן טירדא וכשהיו הולכין לקרוא בתורה ולישא את כפיהם מניחו וחוזר ונוטלו הלך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו ועוסק במשנתו ומה שנתגלגל כאן בתפלין שלא יישן בהם לא עראי ולא קבע ולא ישתין בהם כבר ביארנוה למעלה:

החזירו ייצא ואם לאו לא יצא אי קשיא כיון שחייב להחזירו א"כ אינו יכול להקדישו והיכי הוי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה והנתן בנדרים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה חשובה התם הוה יהיב לי' החצר והסעודה מתנה לחלוטין ולא אמר לו עד זמן פלוני ולא נתנם לו בכל לב אלא שיבא אביו ויאכל בסעודה ואמרו חכמים שכל מתנה שאין המקבל יכול להקדישה לאו שמה מתנה וכיון דלאו שמה מתנה הרי הן של נותן והמודר אסור בהן אבל אם נתן אדם לחבירו חצרו או שדהו או חמורו במתנה עד זמן פלוני בכל לב ע"מ שלאחר אותו הזמן יחזירהו לו קנה המקבל עד אותו זמן והוא אוכל הפירות שלהן עד אותו הזמן ואם רוצה להקדישן עד אותו הזמן יכול וההקדש אוכל הפירות עד אותו הזמן ולאחר הזמן חוזר לבעליו מידי דהוה אשדה מקנה שאינו קנוי לו אלא עד היובל וביובל חוזר לבעליו ואם הקדישו הוא מוקדש עד היובל וביובל חוזר לבעלים הראשונים וה"נ באתרוג נתנו לו במתנה עד זמן שיצא בו ולא מתנה לחלוטין שיוכל להקדישו לגמרי ובודאי אלו הי' ש"פ באותה המתנה עד אותו הזמן שיטלנו הי' יכול להקדישו לגמרי והי' משתכר ההקדש באותה פרוטה אלא שאינו דבר השווה ממון ומפר זה אינו מוקדש ולא מפני שאינו רשאי דרשאי הוא אלא שאינו שוה כלום והילכך מתנה היא וקרינן בי' לכם תדע דהא הדס וערבה אין בהם ש"פ אותו הבד של הדס או של ערבה ואם הקדישו בעליו אינו מוקדש שאין הקדש חל עליו יקרא לכם והם ה"נ מתנת האתרוג ע"מ להחזיר אע"ג דלא חייל הקדש עלוי' קרינ' בי' לכם. ואי קשיא כיון דכל מידי דאינו ש"פ לא חשיב ממון למיחל הקדש עלוי' אי הכי גם גזל נמי לא יקרא ואמאי תנן הדס הגזול פסול וערבה גזילה פסולה והרי אם תובעו בדין אין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ ואין יכול הנגזל להוציאו בדינים והוי כדידי' וקרינא בי' שלכם כדאמרן לעיל בריש פרקין וליקני' בשינוי מעשה כי היכי דהתם אינו יכול להוציאו בדיינין מפני ששינהו ואין לו עליו אלא דמים הה"נ הכא כיון שאין בו ש"פ אינו יכול להוציאו בדיינים ואמאי לא יצא בו תשובה כשגזל דבר שאין בו ש"פ אע"פ שאינו יכול להוציאו בדיינים ולאו בר השבה היא מ"מ הגוזל במאי קנאו ואע"פ שאינה חשובה גזילה אצל הנגזל רחמנא קפיד עלה כיון דלא הואי דידי' ופסלה משום גזילה וזה דומה למאי דאמרי' בן נח נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן לחשבון אלמא אע"ג דלגבי ישראל הנגזל לא חשיבא גזילה לגבי ב"נ חשובה גזילה להתחייב עליו והה"נ הכא אע"ג דלגבי נגזל לא חשיבא גזילה אצל הבורא חשובה גזילה כיון שלא קנאה בכלום ולא קרינא בי' לכם ואינו יכול לקיים בה המצוה אבל אם עשה בה שינוי מעשה אע"פ שאינו חייב ליתן לנגזל כלום שהרי אין בו ש"פ כשר דכיון דאי הוה בי' ש"פ הוי קני לי' השתא נמי קני לי' אבל אם לא שינהו כיון דאילו הות בי' ש"פ לא הוה קני לי' ולא קרינא בי' לכם השתא נמי לא קרינא בי' לכם עמ"ש בפ' יש נוחלין במהדורא קמא:

תוס' בד"ה הילך אתרוג זה כו' ולשון כל מתנה שאינה כו' מוכיח כן דמשמע כו' עכ"ל וז"ל הר"ן והיינו לישנא כל מתנה שאינה כלומר כל מתנה שמתוך הערמתה אינה כלום עד שאם הקדישה אינה כו' עכ"ל:

תוס' ד"ה הילך אתרוג זה וכו' בשום מקום אין מדקדק הגמ' בלשונו וכו':

בא"ד והא אנן תנן בנדרים וכו' דכל מתנה שאינה שאם הקדישה מקודשת כו' כצ"ל ובסדר המשניות גריס שאם הקדישה אינה מקודשת:

תוס' בד"ה אא"כ כו' ומה שנהגו הקהל כו'. נ"ב לעיל בפ' הישן (סוכה דף כ"ז) לא כתבו ומלמדין אותם אלא סתמא דעתינו מסכמת וכן באשר"י וסמ"ג:

בא"ד לצאת בו ואע"פ שלא פירשו כו' כצ"ל:

בד"ה הילך אתרוג זה כו' מידי דחזי ליה קאמר כו' נ"ב פי' ואם יכול (לקדשו) [להקדישו] לא חזי ליה וק"ל:

בא"ד כמו שמפרש שם או משום דויתור אסור כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מה שדרך לותר ולא להקפיד עליו אפ"ה אסור במודר הנאה כדאיתא במגילה בפ"ק:

גמרא אמר לו ר"י והלא מה"ת כו'. רש"י בר"ה מחק תיבת לו:

[שם לא יאחז אדם כו' וס"ת בחיקו כו'. בברכות הגירסא בזרועו וכ"ה הלשון שם (יח)] :

תד"ה הילך בנדרים ירושל' דאמר עלה ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה כו'. כצ"ל:

גמ׳ אמר לו ר"י. מלת לו נמחק (וכן מחקו רש"י בר"ה ל׳ ב׳ ולפנינו ליתא שם ובמנחות):

שם "שמיה" מתנה. צ"ל שמה:

שם הכא מצוה נינהו. נ״ב הד' מינים:

לָמָּה לֵיהּ לְמֵימַר: שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז? לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה מִצְווֹת חֲבִיבוֹת עֲלֵיהֶן. יש להבין 'עֲלֵיהֶן' משמע על כולן ולכאורה לאו משמע מהכא ענין זה של חבוב מצות אלא רק על רבן גמליאל ולא על רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא דהם לא היה להם משלהם אלא לקחו מן רבן גמליאל?
ונראה לי בס"ד דבאמת מן ידיעה זו שהודיע לנו התנא 'שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז' יצא לנו חיבוב מצות אצל רבן גמליאל. ועוד למדנו מזה התנצלות על שלשה התנאים שעמו שלא יאמר אדם אין המצות חביבות עליהם, דהראיה לא קנו לולב מכיסם אלא פטרו עצמן בשל רבן גמליאל, לכך הודיע לנו שקנאו 'בְּאֶלֶף זוּז' ומזה אנחנו יודעים שלא היה נמצא אלא לולב אחד שאם נמצא עוד שנים ושלש לא היה יכול זה בעל הלולב למכרו באלף זוז! על כן מן הערך הגדול הזה נדע שלא היה עוד אחר והשתא ממילא לא יבא אדם לומר על שלשה רועים הקדושים הנזכר שלא היו המצות חביבות עליהם ולכך לא קנו משלהם דבאמת לא היה אלא רק אחד ובדין הוא שיקחהו הנשיא. נמצא מזה הידיעה של הערך נודע לנו דבר בענין החיבוב גם על שלשה התנאים הקדושים שהיו שם ולכך כלל אותם בזה הענין של החיבוב עם רבן גמליאל ואמר 'עֲלֵיהֶן'.

נְטָלוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְיָצָא בּוֹ וּנְתָנוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּמַתָּנָה וְנָטְלוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְיָצָא בּוֹ וּנְתָנוֹ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וכו'. הנה בהמאסף (שנה שישית חוברת ד') כתוב בשם רב ומורה צדק דעיר האראדאק יע"א שנסתפק בהיקהל העולם לברך באתרוג הקהל אם שייך בזה מצוות עשה דְּוְקִדַּשְׁתּוֹ (ויקרא כא, ח) ליתן לכהן לברך תחלה? ולמד מכאן דאין לדקדק בזה, דהא רבי אלעזר בן עזריה היה כהן יהיה לו לרבן גמליאל להקדימו על רבי יהושע? אלא בעל כרחו דלא שייך בזה מצוות עשה דְּוְקִדַּשְׁתּוֹ! עד כאן דבריו.
וזוכר אני כי בעת שראיתי דברים אלו בהמאסף כשהגיע לידי תמהתי על דבריו דאין מכאן הוכחה כלל, דמנא ליה שהיו רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה עומדים שניהם ביחד אצל רבן גמליאל, ודילמא תחלה נכנס רבי יהושע לבדו אצל רבן גמליאל ונתן לו, ואחר כך נכנס רבי אלעזר בן עזריה, ולעולם אם היו שניהם עומדים ביחד היה מקדים ליתנו לרבי אלעזר בן עזריה! ועוד פקפקתי בראיה זו מצד אחר וגם בעיקר הספק, ואין כאן מקום להאריך.

גמ' כמה מצות חביבות. עיין בב"ק דף ט ע"ב תוס' ד"ה אילימא:

עד עיצומו של יום. פירש"י כל היום קרוי עצם היום עכ"ל רצה בזה אי תחלת היום קרוי עצם היום לא שייך לומר על זמן רב כזה עד ועד בכלל כמ"ש הרא"ש פא"ט סוף סי' י"ב גבי בין אגפיים ע"ש ע"כ פירש"י כל היום מיקרי עיצומו אבל צל"ע ביומא פ"א ע"א על עיצומו של יום ענוש כרת וכו' תראה מתחלת צאת הכוכבים מיקרי עיצומו של יום ולא אימעט אלא תוספ' יה"כ שאינו מעיצומו ומיהו הא לא קשי' נימא ה"נ מצאת הכוכבים של ט"ז ניסן יהיה חדש מותר י"ל הכא מיומו של קרבנות מיירי דכתיב הביאכם ויומו של קדשי' מתחיל בעמוד השחר כדאי' ס"פ או"ב אבל עכ"פ מתחלת עמוד השחר מיקרי עיצומו ועיי' אריכתו רמב"ן פ' אמור גבי עצם היום דיה"כ וא"כ לא שייך עד בכלל על זמן רב כזה וקשה על ר' יהודה דהלכתא כוותי' וגם צל"ע כיון דקיי"ל לענין נדרים ושטרו' עד יום פלוני לא הוה עד בכלל וכיון דלא מצינו בתורה מפורש נגד לשון בני אדם מנ"ל לר' יהודה לחלק בין לשון תורה ללשון ב"א ונלפע"ד דטעמא דר' יהודה כיון דכתי' בהאי קרא ג"כ עד הביאכם ולענין הבאת עומר בודאי הדעת נוטה דעד בכלל אחר הקרבת הקומץ ע"כ נראה הי' לר' יהודה דלא שייך לומר דעד עצם היום לא יהי' עד בכלל ועד הביאכם עד בכלל כיון דתרווייהו בחד קרא כתיבי ואפ"ה פליגי רבנן וקיי"ל בהא כר' יהודה אבל בעלמא גם ר' יהודה מודה:

ועיי' ש"ך ח"מ סי' מ"ג ס"ק מ"ה אשר כבר נתעורר עליו בכפ"ת ודבריהם מאוד תמוהים מה ענין ע"כ לא יאכלו ב"י את גיד הנשה עד עצם היום הזה לענינינו התם לא הוזכר על איזה יום מדבר אלא לא יאכלו ג"ה עד היום הזה שהקורא עומד בו והוא לעולמי עולמים כל הקורא מקרא זה אומר עד היום הזה שהוא עומד בו משא"כ כשהזמן מבואר בשטר וכותב עד היום הזה המוזכר בשטר וכן בקרא עד עצם היום הזה שמבואר שהוא יום הביאכם שהוא ט"ז ניסן כוונתו עד תחלת אותו היום ולא עד בכלל והא דקיי"ל לענין איסור חדש כר' יהודה היינו מטעם שכתבתי לעיל כיון דכתי' ב' ע"ד בקרא עד עצם עד הביאכם אבל בעלמא עד ולא עד בכלל ודברי ש"ך תמוהי' ובישוב ב' תשובת הרא"ש נלע"ד לחלק היכי דכתי' בשובר שמחל לו עד ה' ניסן או עד אותו היום שזמנו של שטר מוכיח עליו מ"מ השובר הוא סיפור דברי' מה שמחל לו כבר מיום שלפניו עד אותו היום שכותב בו ולא שמחל לו היום אלא אתמול וביומא אחרא מחל לו כל תביעותיו עד אותו היום ואמרי' עד שיגיע אותו היום בתחלתו ולא עד בכלל כי על זמן רב כזה לא שייך עד בכלל משא"כ כשכותב בשובר עד היום הזה מספר והולך מה שנעשה באמצע היום עצמו היום מחל לו תביעותיו ואפשר שהיה בסוף היום ועד בכלל עד כלות היום וכיון דלא יתבי' בירושלים דכתבי' שעות א"כ כל שעמד באותו היום אפי' בשחרית הוה כל היום בכלל ויד בעל השטר על התחתונה ובעל השובר על העליונה:

וקסבר עד ועד בכלל. לפ"ז לת"ק עד הביאכם להחמיר אתי דהאיר המזרח כבר התיר וכיון דאיכא עומר אסור עוד עד הביאכם ולר' יהודה לאקולי אתי דחדש אסור עד צאת הככבים ואתי עומר ומתיר באמצע היום ועיי' פירש"י קידושי' ל"ח ע"א ד"ה ויש היתר לאיסורו ותוס' סוף ד"ה וה"ה לערלה בשתים ע"ש ולפ"ז אתי' דרשב"י התם כרבי יהודה ומשו"ה פסק רבינא במנחות כוותי' ועיי' בסמוך אי"ה:

דרש והתקין. בר"ה. ובשמעתין היא שינוי' דחיקא דהא קתני לי' בהדי תקנו' ומה ענין יום הנף שהוא דאורייתא למתני בהדי תקנות אך במתני' במנחו' משמע דס"ל דרש והתקי' משו"ה לא תני לי' כתנא דמתני' תרי תקנות בהדדי והנה התם במנחות הקשו תוס' מנ"ל לרבי יוחנן דאיכא שום תנא דפליג על ר' יהודה וי"ל ס"ל לר' יוחנן דבהכי פליגי סתמא דר"ה ודסוכה עם סתמא דמנחו' ופסק ר' יוחנן כתרי סתמא דמן התורה מותר ומשום מצוה. וס"ל מ"ע גמורה הוה ומשו"ה חשש ריב"ז למהרה יבנה המקדש ויתבטל מ"ע ע"ש שכבר הרגישו בזה תוס' במנחות ואמנם רבינא התם פסק כסתמא בתרא דמנחות דלא פליגי אלא ר"י טעה וסבר התקין קאמר ואינו אלא וכן פסק הרמב"ם ומיושב קו' תוס' הנ"ל דר' יוחנן תרי סתמו' אשכח ופסק כוותי' וק"ל:

י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת וכו'. עיי' תוס' בר"ה ר"פ י"ט ולקמן מ"ג ע"א ד"ה אינהי וכו' דכ' לחלק שופר חמיר שבות דילי' מטלטול דלולב והקשה בכפ"ת הא הגזירה היא משום שמא יעבירנה ולענין זה אין לחלק בין שופר ללולב ועיי' פני יהושע במס' ביצה בסוגי' דטבילת כלי' הוה בעי למימר דהגזירה שמא יעבירנה אין הגזירה ששכיח אלא אפי' יזכור שבת יורה היתר לומר שדוחה שבת בהעברת ד"א ושוב חזר בו ועכ"פ מתוך הדברים האלו אני אומר בודאי בתחלה כשיודע שהלולב או השופר הוא רחוק מבית הבקי כמה אמות לא יטעה להעביר ד"א להדי' אבל יתיר לעצמו איסור דרבנן לטלטל פחות פחו' מד' אמות ואח"כ בתוך טרדותו יטלטל יותר מד' אמות ומעתה יש לחלק גבי שופר שבכל שבת אסור משום שבות דחכמה ואינה מלאכה ואפ"ה התירו בר"ה יש לו מקום לטעות דה"נ התירו פחות מד' אמות ועי"ז יבוא להעביר ד"א אבל בלולב שלא נאסר בשאר שבתות אלא משום טלטול בעלמא לא יטעה לומר דבסוכ' שהתירו טלטול יתירו נמי פחות מד"א לכתחלה זה טעות רחוק ע"כ הקילו בו ולפ"ז פ"ק דמגלה י"ל משו"ה קאמר ר' יוסף טעם מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה ולא סגי לי' בטעם שמא יעבירנו משום דהתם ליכא לאיטעי במידי כלל ואפ"ה ס"ל לרבה שמא יעבירנו ואפי' בטבילת כלים ס"ל שמא יעבירנו וגם התם פליג ר' יוסף ושארי אמוראים והרי"ף פסק התם דלא כרבה והקשה עליו הרא"ש ועיי' ט"ז א"ח סי' שכ"ג ולהנ"ל ניחא:

כל א' וא' מכיר את שלו. ולקמן ר"פ לולב וערבה בהר הבית דהי' רוב ישראל לא הי' כל א' מכיר שלו הי' צריך לומר כל שיגיע לולבי בידו יהי' לו במתנה אבל בגבולי' כיון דאפשר שיביא כל א' שלו עדיף טפי מלתקן שיאמרו ליתן במתנה דאסור ליתן בי"ט במתנה גמורה היכי דאפשר ע"י ע"מ להחזיר כמבואר במג"א סי' ש"ו סקט"ו וב"י סי' תקכ"ז בשם מרדכי פ"ב דביצה ע"ש. ולומר דליקני למפרע מעי"ט זה תלי' בברירה ובירושלמי מייתי להדיא ר"פ דלקמן דתלי' בפלוגתא דר' דוסא ור' יהודה גבי צנועי' בב"ק ס"ח ע"ש וקרבן עדה במ"כ לא עמד על כוונת הירושלמי בזה ע"ש:

ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל א' וא'. כבר מבואר היטב בדברינו לעיל ל"ד ע"ב דודאי לא יעלה על הדעת שיהי' א' מוציא את חברו דהאי לא אימעיט מולקחתם דאע"ג דבעי' לקיחה לכל א' מ"מ כיון שאחד מוציא חברו ה"ל כאלו נוטלו בעצמו כמו כל המצות שאחד מוציא רבים י"ח ה"ל כאלו עשו בעצמן אבל זה לא עלה על דעת מעולם שמצוה הנעשית בגופו של אדם שיניח אדם תפילין על ראשו ויהי' כאלו מונחים על ראשו של חברו וכ"כ בתוס' רי"ד פ"ב דקידושין ועיי' כפ"ת אבל הס"ד הוא שאין חיוב כלל על כל יחיד אלא ב"ד הגדול יקחו ד' מינים כמו בספירת היובל דכתי' וספרת לך וב"ד הגדול סופרי' ואין מוציאי' רבים י"ח אלא המצוה ניתנה מתחלה לב"ד הגדול עיי' תוס' כתובו' ע"ב ע"א ד"ה וספרת ומנחות ס"ה ע"א ד"ה וספרתם ואי הוה כתיב הכא ולקחת או אפי' ולקחתם בקמ"ץ ה"א שהב"ד יטלו ד' המינים לקיחה תמה אבל לא כל א' ע"כ כתי' ולקחתם בסגו"ל שיהי' מצוה מוטלת על כל א' וממילא אין אדם יכול להוציא חבירו במצוה שבגופו ועיין לעיל ריש פרקין תוס' ד"ה בעינן הדר וליכא וכו' כ' תוס' וא"כ בשאר הימים תיסגי בלקיחה של א' בשביל כולם ע"ש לפי הנ"ל לשון זה אינו מדוקדק וכן בתוס' מנחות כ"ז ע"א ד"ה ולקחתם וכו' ע"ש לא דקדקו בכך והאמת כמו שכתבתי ומינה לא תזוע. ועיי' לשון תוס' דשמעתין ד"ה ולקחתם וכו' שדבריהם מגומגמי' וא"א בלי הג"ה ועי' בכפ"ת שהשאיר בצ"ע ועכ"פ הענין הוא כך בסוכה דכתי' לשון יחיד חג הסוכות תעשה לך ואי הוה ס"ד דלא בעי' סוכה לכל א' אלא א' בשביל כולם היינו ב"ד הגדול ולאפוקי מזה הוה איצטריך כל האזרח לאפוקי מהנ"ל א"כ מנ"ל לרבות שאול ושותפי' אע"כ לא ס"ד בסוכה למדרש הכי דהא חג הסוכות תעשה לך אהחג קאי ולא אהסוכה ובחג כבר כתי' וחגותם לשון רבים ואייתר כל האזרח לרבות שאול ושותפים:

אא"כ נותנו לו במתנה. מסקנא מתנה ע"מ להחזיר שמי' מתנה וכבר ביארתי במקום אחר דההפרש בין מתנה ע"מ להחזיר ובין מוכר שדהו לעשר שנים או בזמן שהיובל נוהג מבי' ואינו קורא דקנין פירות לא מקרי האדמה אשר נתת לי ההפרש הוא כך התם אי רצה למחול לו השדה שיהי' שלו לעולם ולא יחזרנו אחר עשר שנים אינו מועיל אלא צריך להקנות קנין חדש בא' מדרכי הקני' כי הקנין הראשון לא היה אלא על עשר שנים ומכ"ש בזמן שהיובל שאסור למוכרו לצמיתות וע"כ צריך להחזירו ביובל ולחזור וליקח ממנו אחר היובל בקנין חדש משא"כ מתנה ע"מ להחזיר הוא קנין לצמיתת עלמין אך תלאו בתנאי ואם ימחול לו התנאי הרי הוא שלו בקנין הראשון בלי שום קנין אחר שהקנין הראשון הי' קנין עולם עיי' ב"ש סי' קמ"ג סק"ט, ולפ"ז מ"ש הרא"ש בשם ר' יונה לחלק בין שאלה למתנה עמ"ל לא הי' צריך לזה אם לא דס"ל גם בשאלה מועיל מחילה ולא צריך קנין ומשיכה אחרת עיי' סמ"ע סי' רמ"א סק"ו דלא קיי"ל הכי בחפץ בעין (עי' ח"ס חחו"מ סקל"א):

וכ' רבינו אביגדור כהן בתשו' הרא"ש ריש כלל ל"ה כ' שהוא מוכח מן התורה דלכם בודאי מרבה שותפי' דהרי אמרי' ובא אשר לו הבית מדלא כתי' אשר להם הבית ש"מ בית שותפי' אינו מטמא בנגעי' מוכח מזה אי הוה כתיב להם הוה משמע שותפי' והכא כתי' לכם נמי משמע שותפי' ומדמיירי קרא בלקיחה דמצוה ולא בלקיחה מן השוק אלא שיקחנו י"ט למצוה ושם מרבה שותפי' משמע בשותפי' שלקחו אתרוג מן השוק לצורכם שוב אינם יוצאי' בו נ"ל כוונתו כמ"ש רשב"ם ב"ב קל"ז ע"ב דה"ל למיכתב פרי עץ הדרכם כמו עריסותיכם דחלה והוה משמע אותו פרי עץ שיש לכם בשותפת מכבר אותו תקחו עתה למצוה ומדלא כתי' כן ש"מ שותפי' שהיה כבר באתרוג אינם י"ח בו אך שותפי' בלקיחה דמצוה שם נאמר לכם הם יוצאי' בו וע"כ הסברא נוטה טעם ההפרש ביניהם דאתרוג דשותפו' פסול מפני חלקו של חברו דהוה שאול אבל אם לקחו רק למצוה דעתם שיתן כל א' חלקו במתנה ע"מ להחזירו לו ויוצא בו אע"ג דלפ"ז אפי' לקחו מן השוק ע"מ לצאת בו נמי דינא הכי רק לאפוקי שלקחוהו לאכילה אבל כל שלקחו למצוה הוה מסתמא מתנה ע"מ להחזיר וקרא הא לא מיירי מלקיחה בשוק למצוה אלא מלקיח' די"ט לצאת בו מ"מ נילף מטעמי' דקרא זהו כוונת רבנו אביגדור ולפ"ז אפשר רשב"ם בב"ב הנ"ל נמי לא פליג על זה ובכפ"ת נתקשה בדבריו ע"ש: והרשב"א בתשובה סי' ס"ב וכן בריטב"א דשמעתין ומייתי לי' מג"א סי' תרנ"ח סק"י דמשו"ה יוצאי' שותפי' בסתם דהוה כחצר שאין בו דין חלוקה דבכל שעה שמתהלך בחצר אמרי' הוברר ששעה זו הוא חלקו המגיעו ה"נ וברירה זו כ"ע מודה בי' מן התורה כמ"ש והאריך הר"ן בנדרי' ר"פ השותפי' אלא דצ"ע אע"ג דמבורר שזה הוא חלקו המגיעו שעה זו מ"מ אינו אלא קנין פירות אבל הגוף לעולם משועבד כמ"ש הר"ן שם וא"כ איך יי"ח אתרוג ואע"כ הרשב"א נמי צריך להנ"ל והכי קאמר כיון שקנאו בשותפו' לצאת בו שוב הוברר למפרע ששעה זו הוא נותן לו חלקו במתנה ע"מ להחזיר באופן שיהיה מתנה גמורה לצמיתת עלמין אם ימחול לו התנאי ובשעה אחרת הוברר שזו השעה שחברו מחוייבו לתנו לו במתנה על אופן הנ"ל ועי"ז יוצאי' בסתם בלי שום דיבור כי תחלת שותפתם כך הוא וזה הוא חלקו המגיעו:

ועיי' מג"א סי' תרנ"ח סק"ג דהמשאיל אתרוג לחבירו ואומר בהדי' לצאת בו אמרינן כוונתו שאם אינו יוצא בשאלה יהי' במתנה ע"מ להחזיר אבל שואל סתם לא יצא ע"ש והיינו טעמא דדברים שבלב אין דברים אא"כ מוכח להדי' ע"כ צריך לפרש לצאת בו ובזה מיושב הק' מטלית סי' י"ד שהקשה ט"ז אה"נ צריך לומר בטלית לצאת בו אם ירצה לברך עליו אמנם מה שהקשה עוד ט"ז בטלית מותר ליטול טלית חבירו שלא מדעתו דניחא לי' לאינש דליעבד מצוה בממוני' ומ"ט לא נימא באתרוג הכי ומג"א נדחק בטלית נמי לא יברך ודוחק ועוד אמאי לא נימא כיון דניחא לי' הרי נותנו במתנה ע"מ להחזיר ע"כ נלע"ד דנהי אנן סהדי כשמניח אתרוג מידו דעתו כל מי שיבוא ויטול הרי לו במתנה ע"מ להחזיר מ"מ כיון דלא ידע מי יטלנו תלי' בברירה ובפלוגתת ר' דוסא ורבנן בסוגי' דצנועי' וכיון דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה לא יי"ח אתרוג אבל בטלית לענין ברכה הוה רק דרבנן אמרי' יש ברירה, מיהו אין זה דומה למ"ש לעיל דאם אסור ליתן מתנה בי"ט ויאמר שיהי' לו במתנה מעי"ט דזה הוה ברירה ממש שצריך לומר הוברר למפרע שזכה בו מעי"ט אבל הכא איירי שיזכה בו לכשיטלנו ולא למפרע לא שייך ברירה כולי האי עיי' מג"א סי' תנ"ד סק"ה וכבר נתעורר בזה בשאגת ארי':

נתנו לר' יהושע וכו'. יש לתמוה על הסדר הזה שהקדים ר' יהושע בן חנניה הלוי לפני ראב"ע הכהן ואי משום הפלגתו של ריב"ח בתורה וזקנה א"כ מ"ט הקדי' ראב"ע לר"ע וצריך לומר הפלגת תורה וזקנה מהני להקדים לוי לכהן שהוא מדרגה א' אבל לא להקדים ב' מדרגות ר"ע ישראל לפני ראב"ע הכהן זה לא אמרי' והוא חידש דין:

נוטלו ר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג. להרשב"א דס"ל דאי לא מחזירו בקנין גמור לא קיים תנאו א"כ א"ש דהחזירו בי"ט אע"ג דהוה קנין בי"ט מ"מ אי לא מחזירו לא יי"ח למפרע וא"כ ההחזרה הוה צורך מצוה אבל להסוברים דאין צריך להקנותו אלא מחזירו סתם א"כ היה איסור להקנותו לר"ג וא"כ איך יצא בו י"ט ב' שהיה להם ספק דאוריי' שהרי בספינה הי' יושבי' ולא ידעו בקביעא דירחא וצריך לומר שירדו לספינה אחר קידוש ב"ד אבל אין לומר שסמכו על רוב שני' אין אלול מעובר ז"א דהא לר"ט ס"ל כאחרי' ואין מעברי' שנה לצורך עיי' תוס' שבת קי"ג ע"א ד"ה וחלבי וכו':

הי לך אתרוג זה וכו'. הקשו תוס' הא אינו יכול להקדישו ולא בעו למימר שיכול להקדישו ולפדותו ולהחזירו דנהי לדינא הכי הוא בהכי מצי ליישב עובדא דר"ג בספינה מ"מ רבא בזה"ז דאי מקדישי' ירקבו ובימי ראב"ע עדיין לא גזרו עיין תוס' ע"ז י"ג ע"א סוף ד"ה אין מקדישי' וכו':

יוצא מביתו ולולב בידו וכו'. משמע כך היה דרכם לברך ולצאת י"ח בביתו ואח"כ לילך עם לולבו לבהכ"נ ובהמ"ד ור' יוסי דמתני' אי לאו דע"כ מוקי לי' בשהפכו או נטלו בכלי נמי הוה מיירי בהכי ע"כ נפלאתי עמ"ש תוס' ד"ה אמר אביי וכו':

עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום. ורש"י מוסיף "כל היום קרוי עצם היום", כלומר עד סופו. שיטת רבי היא כי עיצומו של יום הכפורים מכפר בלי תשובה (שבועות יג.). ומשמע מהא דאמרינן התם "כרת דיממא לרבי כו' משכחת לה דאכל אומצא וחנקיה ומת" שלרבי כל רגע ורגע של יוה"כ מכפר, אבל מהפיוט של יוה"כ "ויבא סליחתנו עד ערב" - נראה כי הכפרה באה בסוף היום, וכן הוא בירושלמי (שבועות פרק א' הל"ו). וצ"ע בשיטת הרמב"ם בכפרת עצמו של יוה"כ (פ"א מתשובה הל"ג) האם היא בסוף היום או בכל רגע ורגע.
שם. בגמ' - מאי התקין דרש והתקין. כן פסק הרמב"ם (פ"י ממאכ"א הל"ב) כי יום ט"ז בניסן אסור בחדש מה"ת. איתא במס' מנחות (סח:) - רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיסתר נגהי שבסר קסברי חדש בחוצה לארץ דרבנן ולספיקא לא חיישינן ע"כ, כלומר הואיל ואיסור חדש בחו"ל הוא מדרבנן אין להזהר בו בי"ז בניסן מדין ספיקא דיומא. ולכאורה יפלא - שהרי ביו"ט שני של גליות מדין מנהג אבותינו בידינו אין הבדל בין דיני דרבנן לדיני דאורייתא - וכל דיני מוקצה וכל שבותי מלאכה מדרבנן נוהגים גם ביו"ט שני (חוץ מכחול עינים וקבורת המת ע"י נכרים כדינים מיוחדים, עיין במס' ביצה (ו.), וא"כ למה באיסור חדש בחו"ל שהוא מדרבנן לר"פ ליכא דין ספיקא דיומא להאסר בי"ז בניסן?
והנה הקשה המאור הקטן בסוף מס' פסחים למה אין מונים שתי ספירות העומר - מדין ספיקא דיומא ומטעם מנהג אבותינו בידינו, עיין שם. ובישוב קושייתו נ"ל ששונה הדין של מנהג אבותינו בידינו מהדין של הספק שהיה לאבותינו בזמן הראייה. בזמן הראייה הואיל והיה ספק ממש החמירו בכל הדינים התלויים בספק הזמן, בין בדיני דרבנן בין בדיני דאורייתא. אולם מאז שנקבע לוח החדשים הונהג ספיקא דיומא רק בנוגע לדינים התלויים בעצם קדושת היום ולא יותר. המנהג של יו"ט שני של גליות מחדש קדושת יו"ט גמורה עם כל הלכותיה ודיניה - בין דיני דאורייתא ובין דיני דרבנן. ברם מצות ספירת העומר אינה תלויה בקדושת יום טוב. הקרא של "ממחרת השבת תספרו" רק מציין כי זמן ליל ט"ז בניסן מחייב ספירה, אבל אין בכך דין או חיוב יו"ט. לפיכך אע"פ שאבותינו באמת ספרו מספק שתי ספירות בזמן הראייה, עם כל זאת אנו מדין מנהג אבותינו בידינו אין לנו לספור מספק מאחר שאנו יודעים בקביעתא דירחא. לגבי ספירת העומר כיון שאינה תלויה בקדושת היום אנו סומכים על קביעות החודש.
וע"פ הנ"ל מתורצת הקושיה על הגמ' מנחות, כי גם איסור חדש בחו"ל מדרבנן אינו מדין קדושת היום, ומשום כך אין איסור חדש נוהג ביום י"ז בניסן.
אך לפ"ז תקשה שיטת רבינא במנחות (שם) שחדש בחו"ל אסור מן התורה והחמיר בספיקו לאוסרו ביום י"ז בניסן, וכן פסק הרמב"ם (פ"י ממאכ"א הל"ב). ונ"ל שאם חדש אסור מן התורה בחו"ל תלוי דינו בקדושת היום של ט"ז בניסן (שקדוש בקדושת חוה"מ ובקדושת היום של מוספים). כי לפי רבי יהודה נלמד איסור ט"ז בניסן מהדרשא "עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום", ולשון עיצומו של יום מורה על קדושת היום (כמו ביה"כ שחז"ל ורמב"ם השתמשו בלשון עיצומו של יוה"כ - היינו קדושת יוה"כ). בהתאם לכך נוהג דין ספקא דיומא בחדש עד סוף יום י"ז בניסן, כי מנהג אבותינו בידינו חל בזה"ז בכל דבר התלוי בקדושת היום⁸⁶.
שם. בגמ' - ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא'. עיין בתוס' ד"ה ולקחתם. גם בספירת העומר דורשים וספרתם שתהא ספירה לכל א' וא' (מנחות סה:). ויש להעיר, דבשלמא התם מובן דסד"א שרק ב"ד סופרים את ספירת העומר כשם שסופרים ספירת שנות היובל, אבל הכא קשה שאם כל יחיד ויחיד אינו לוקח את ד' המינים - מי יקחם. ואולי בא הקרא להוציא את אתרוג השותפין, אבל אין זה במשמעות הלשון, וצ"ע⁸⁷.
שם. תוס' ד"ה אלא כו' ובאתרוג השותפין נמי לא נפיק וכו'. שותפין חייבים במזוזה ובציצית. ויש להסביר את יסוד ההבדל בין מצות מזוזה וציצית בהן חייבין השותפין לבין לולב ואתרוג. נ"ל ששונה דין לכם בלולב מדין לכם בציצית ומזוזה, כי בלולב מחייב דין לכם קנין בגוף ד' המינים, וזכויות תשמיש כשואל ושוכר אינן מועילות למצוה. מאידך במזוזה וציצית גם זכויות תשמיש כשוכר ושואל חשובות לכם להכשיר את המצוות. ובביאור נ"ל, כי בציצית ומזוזה הדין לכם נאמר במחייב של המצוה בחפצא - דרק ביתך מחייב במזוזה ורק כסותך מחייבת בציצית - וזכויות תשמיש מועילות ומחייבות את החפצא. ברם בלולב דין לכם הוא במעשה ובקיום המצוה של הגברא - שאדם יוצא דוקא בלקיחת לולב שלו, ומשו"ה דוקא קנין גמור בגוף הלולב חשוב לכם ולא שותפות ושכירות. (עיין בשעורים בריש הפרק בשם הגר"ח זצ"ל בהסבר דין לכם בלולב.)
שם. דין לכם בד' מינים. מפורש שלולב שאול או של שותפים פסול, לולב מתנה ע"מ להחזיר כשר. ויל"ע מה דינם של ד' המינים אם נקנו לזמן. ונראה שזה תלוי במחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד (פכ"ג ממכירה הל"ו), שהרמב"ם פוסק שהקונה קרקע לזמן יכול לבנות ולהרוס ולעשות בו כל מה שעושה כקונה קנין עולם, אבל הראב"ד סובר שהקונה לזמן אינו יכול לבנות ולהרוס. דעת הרמב"ם שהקונה לזמן קונה גם את גוף הדבר ולפיכך יכול לבנות ולהרוס, ברם שיטת הראב"ד היא שהקונה לזמן חסרה לו בעלות בגוף הדבר ולכן אינו יכול להרוס הקרקע. מסתבר שהרמב"ם מדמה קונה לזמן לקונה קרקע שיצא ביובל, שכשם שהקונה קרקע בא"י בזמן שהיובל נוהג אע"ג שאין לו אלא קנין לזמן עכ"ז הגוף שלו, כמו כן הוא בכל קונה לזמן. אולם הראב"ד מחלק, דשאני הקונה קרקע בא"י בזמן שהיובל נוהג שהוא קונה אותו קנין הגוף לעולם אלא שיובל אפקעתא דמלכא הוא, משא"כ הקונה לזמן אינו קונה את גוף הדבר קנין גמור לעולם. ובהתאם לזה נראה דאליבא דהרמב"ם קנין לזמן בלולב נחשב לכם וכשר ביו"ט ראשון, אבל לפי הראב"ד קנין לזמן פסול ללכם כמו שאול ושל שותפים⁸⁸.
שם. תוס' ד"ה הילך. כתבו התוס' בקידושין (ו: ד"ה לא) וז"ל: דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהיה דעתו שיברך חברו על אתרוג שלו כו' וא"ת ובלא החזירו אמאי לא יצא והא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד והתנאי בטל וכו'. דברי התוס' זקוקים לביאור, ולשם הסברת תחילת דברי התוס' נ"ל שבבטול מעשים יש שתי הלכות: א) דין טעות; ב) דין תנאי. במקום טעות גם בלי תנאי שהותנה ע"פ משפטי התנאים המעשה בטל, כי יש אומדנא דמוכח שעצם דעת הבעלים בטעות - כגון מכר חיטים ונמצאו שעורים, דליכא כלל דעת לשעורים. אולם תנאי מבטל מעשה דוקא כשיש תנאי כשר ע"פ משפטי התנאים. בתנאים - אין חסרון בדעת המקנה, אלא יש חלות דין בטול וקיום המעשה ע"פ גזה"כ של תנאים. לפיכך, אם הותנה התנאי באופן הנוגד למשפטי התנאים - התנאי בטל והמעשה קיים, כי דעת מקנה ישנה בעד המעשה, והואיל ואין התנאי חל בתורת מפקיע פועלת הדעת להקנות והקנין חל בלי תנאי.
ע"פ חלוק זה מובנת שיטת הראב"ד (פ"ג מזכיה ומתנה הל"ט) שאין צורך למשפטי התנאים בזכייה ומתנה רק בגיטין ובקדושין, וז"ל - וטעם גדול יש לדבר ואיך יתכן דזה מוכר קרקע או נותנו ואומר אינו נותנו או מוכרו אא"כ יעשה לי כך וכך ונוציא אותו מידו ולא עשה בו מה שהתנה עליו אבל גיטין וקדושין אומדן דעתא הוא מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אינו אלא כמפליג בדברים וקירוב הדעת וריחוק הדעת אין תנאי מועיל בו לרחק ולקרב אא"כ חזקו בכפילו ובכל העניינים שנתפרשו בו כי כולם חזוק התנאי הם עכ"ל. סברת הראב"ד שבזכיית ממונות נוגע התנאי לעצם דעת הבעלים ויש אומדנא דמוכח כי אי קיום התנאי פוגם את עצם דעת המקנה מדין טעות. משום כך בכל אופן - גם בלי משפטי התנאים - אם לא נתקיים התנאי המעשה בטל. ברם בגיטין וקדושין הואיל והאומדנא הוא שגם בלי קיום התנאי יש דעת בעלים, דוקא חלות דין תנאי ע"פ משפטי התנאים מפקיע או מקיים את המעשה. לפיכך אם לא התנה התנאי כהוגן המעשה קיים - כי יש לכך דעת בעלים.
לפי"ז היה ניתן להסביר את תחילת דברי התוס' בקדושין שם, ששיטתם היא כי במתנה ע"מ להחזיר יש אומדנא דעיקר דעת נותן המתנה היא דוקא ע"מ להחזירו, ושאם לא הוחזרה המתנה יש טעות בעיקר דעת הנותן בעצמה - ולפיכך בטלה המתנה, ומכיון שחיוב החזרה חל מדין טעות ולא מדין תנאי, אין צורך לכל משפטי התנאים; תנאי כפול והן קודם ללאו וכו'. אך פרוש זה אינו הולם את סוף דבריהם של התוס', שהרי הקשו מדין תנאי ומעשה בדבר א', ואם הצורך להחזיר חל מדין טעות ולא מדין תנאי - גם בתנאי ומעשה בדבר אחד צ"ל דין טעות, וקושית התוס' ליכא. ע"כ שהתוס' סוברים שחובת החזרה היא מדין תנאים ולא מדין טעות - ואעפ"כ אין צורך לתנאי כפול משום שיש אומדנא דמוכח, וצ"ע בדבריהם. ובביאור דעתם נ"ל, כי החזרה במתנה ע"מ להחזיר היא מדין תנאי ולא מדין טעות, אלא שהם מחלקים בין המשפט דתנאי כפול למשפט תנאי ומעשה בדבר אחד. דין התנאי כפול חל כדין במעשה התניית התנאי, וסוברים התוס' שבמקום אומדנא אין צורך למשפטי התניית תנאי ולהתנות תנאי כפול, כי האומדנא סגי לקבוע מעשה התניית התנאי כדין. מאידך תנאי ומעשה בדבר א' הוא דין בחלות התנאים - וגם במקום אומדנא דמוכח אין חלות תנאי ומעשה בדבר א'. יוצא מכך שלתוס' מתנה ע"מ להחזיר זקוקה לחלות משפטי התנאים אבל לא להתניית התנאי ע"פ משפטי התנאים, ודו"ק.
שיטת הרמב"ם בתנאי כפול. שיטת הרמב"ם (פ"ג מזכייה הל"ח) היא שהתנאים של מעכשיו אינם זקוקים למשפטי תנאי כפול. יש לפרש שיטתו בתרי אנפי:
א) י"ל שדעתו כי בכל מעשה החל מעכשיו חל התנאי בעיקר דעת הבעלים עצמה ואם לא נתקיים התנאי הדעת אינה קיימת מעיקרה ובטלה מדין טעות. אולם בתנאי של "אם" - אין התנאי הופך לטעות, באופן זה התנאי פועל ומועיל כמקיים ומפקיע מחוץ למעשה - ואם אין התנאי כפול ע"פ דין משפטי התנאים - אין התנאי חל לקיים או לבטל את המעשה. התנאי בטל והמעשה קיים כי עיקר הדעת אינה בטעות.
ב) י"ל שהרמב"ם מבדיל גם בדין התנאים בין תנאי מעכשיו לתנאי של אם ביסוד דין חלותם, דהיינו כי בתנאי מעכשיו היסוד הוא שהמעשה חל מיד אלא כשיש אחר כך בטול התנאי המעשה בטל למפרע. מאידך בתנאי של אם - אין המעשה חל עד שעת קיום התנאי, ובכן קיום התנאי מקיים את המעשה. יוצא מכך, שיש שני מיני תנאים, תנאי המבטל את המעשה (תנאי של מעכשיו) ותנאי המקיים את המעשה (תנאי של אם), וניתן לומר שהגזה"כ על תנאי כפול נאמרה רק בתנאי המקיים (אם) ולא בתנאי המבטל (מעכשיו).
נ"מ בין ב' הפירושים בדעת הרמב"ם בנוגע לדין תנאי קודם למעשה. לפי הפרוש הראשון גם המשפט של תנאי קודם למעשה אינו נוהג במעכשיו, כי תנאי מעכשיו פועל מדין טעות בעיקר דעת בעל המעשה. ברם לפי הפירוש השני יתכן שרק דין תנאי כפול אינו נוהג בתנאי מעכשיו מפני שהוא דין במעשה התניית התנאי, משא"כ תנאי קודם למעשה - שהרי לפי הרמב"ם תנאי קודם למעשה מהווה דין בחלות התנאי (פ"ו מאישות הל"ד) ולא במעשה התניית התנאי (שלא כשיטת הראב"ד שם הל"א), עיין שם. והנה דבר זה לא נתברר בדברי הרמב"ם בהלכות זכייה ומתנה (שם), אבל בהל' אישות (פ"ו הלי"ז) פסק שכל הלכות התנאים - גם הלכת תנאי קודם למעשה - אינן נוהגות במעכשיו, ומוכח שסובר שבמעכשיו אין דין תנאי כלל ורק דין טעות כסברה הראשונה לעיל.
שם. תוס' ד"ה הילך כו' וי"ל דה"נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש כ"ז שהוא בידו עד שיחזיר ועוד דהתם נמי לא בהקדש תלוי טעם המתנה כו' כלומר שלא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה שבעולם כו' ודאי הערמה בעלמא ולא שמיה מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום דבר וא"כ מה הקנה לו כו' או משום דויתור אסור במודר הנאה וכו'.
בתוס' ישנם שלשה תירוצים לחלק בין מתנת בית חורון למתנה ע"מ להחזיר. ויש לברר יסודות שיטתם.
ונראה שלפי התירוץ הראשון מי שמקבל מתנה ע"מ להחזיר יכול להקדישה לזמן, משא"כ במתנת בית חורון. נ"ל ששאר התירוצים בתוס' דחו תשובה זו כי הם סוברים שאין להקדיש מתנה ע"מ להחזיר אפי' לזמן, הואיל ולדעתם התנאי מחייב שהמתנה תהיה ראויה לחזרה כל זמן המתנה, ומכיון שבמקדיש אין המתנה בשעתה ראויה להחזיר מפני איסור מעילה, ולפיכך א"א להקדישה כלל.
התירוץ השני ניתן להתפרש בשני אופנים: או שסובר שמתנת בית חורון הערמה בעלמא היא ואין בה דעת מקנה כלל, או שסובר שאם אין למקבל מתנה זכות תשמיש אין המתנה חלה על פי דין, ויל"ע בזה.
בביאור התירוץ השלישי של ויתור אסור במודר הנאה נ"ל שסובר כי איסורי נדרים אוסרים מעשה מהנה כל דהו אע"פ שע"פ דין אין המודר נהנה מנכסי המהנה באופן ישיר. משום כך מתנת בית חורון אסורה במודר הנאה דאסור להנות אפי' בדרך עקיפין. עכ"ז עצם המתנה שמה מתנה בדיני ממונות כמו מתנה ע"מ להחזיר, אלא שמודר הנאה שאני ואסור.
שם. בגמ' - התם לאו מצוה נינהו וטריד בהו. הראשונים מתירים לאחוז סידור בעת עמידה בתפלה כי מאחר שהסידור עוזר להתפלל אין אחיזתו מטרדת אותו. ברם הגר"ח זצ"ל התפלל כל תפלותיו בעל פה, מפני שאפילו להביט בסדור המונח על תיבה לפניו היה מטרידו. ומנהג מו"ר שליט"א הוא דוקא להסתכל בסידור אמנם לא לאוחזו מפני הטרדה אלא שיהיה פתוח לפניו על התיבה.
שם. בגמ' - הכא מצוה נינהו ולא טריד בהו. עיין ברש"י. ונראה שהפרוש הוא שהכוונה לחבב את מצות הלולב ולאוחזו אינה סתירה לכוונת התפילה ועמידה לפני ד', ואדרבה כוונת חביבות מצוה משתלבת שפיר עם כוונת התפלה. ברם אחיזת ס"ת מפריעה את התפלה, כי הגם שיש חביבות מצוה באחיזת ס"ת עכ"ז דאגתו שמא יפול מידו מפריעה כוונה שלמה לתפלה.
שם. מנהגן של אנשי ירושלים. יש לעיין אם אנשי ירושלים עשו מה שעשו בגלל חביבות מצוה בלבד או דלמא שלדעתם יש קיום מצות לולב כל היום. והנה התוס' כתבו לעיל (לט.) ד"ה עובר אליבא דחד דעה כי לפי אנשי ירושלים יכולים לברך על הלולב כל היום, וז"ל אע"פ שכל אלו הדברים אין מעכבין מ"מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן, עכ"ל. לדעה זו מתקיימת מצות לולב באחיזתם כל היום ומנהג אנשי ירושלים אינו חביבות מצוה בעלמא. ונראה שגם הרמב"ם סובר כך שהרי הביא בספר היד את המנהג דאנשי ירושלים, ואילו היה מנהג של חביבות בעלמא לא היה מהראוי שיזכירנו במשנה תורה.
ולפי"ז צריכים לבאר איזה קיום מצוה היה לאנשי ירושלים ולמה רק הם קיימו את המצוה הזו. ויתכן שמנהגם היה מיוסד על מצות ושמחתם שבמקדש, וע"פ דעת הרמב"ם (עי' בפיה"מ על המשנה לעיל) שכל עיר ירושלים היתה נחשבת לחלק של המקדש. ומסתבר שרק במצות ולקחתם אמרי' מדאגבהיה נפיק ביה, אבל במצות ושמחתם יש קיום מצוה כל זמן שאוחזים את הלולב. משום כך אחזו אנשי ירושלים את הלולב כל היום לקיים בשלמות את מצות ושמחתם שנוהגת כל שבעת הימים ובכל היום עד הלילה. אך מכך יוצא שרק בירושלים שייך קיום זה, אולם בעליות אליהו מובא שהגר"א מווילנא נהג לאחוז הלולב כל היום כמנהג אנשי ירושלים, ולפי הנ"ל צ"ע⁸⁹.
שם. רש"י ד"ה קורא בתורה וז"ל צריך להניח הלולב לפי שגולל ס"ת ופותחו עכ"ל. גלילת ופתיחת סה"ת בידיו של העולה מחייבתו בקה"ת, ולפיכך חייב העולה לתורה לגלול ולפתוח את סה"ת בעצמו ולא שיפתח לו אחר. וכן מפורש ברמב"ם (פי"ב מתפלה הל"ה) וז"ל: כל א' וא' מן הקורין פותח ס"ת ומביט למקום שהוא קורא בו ואח"כ אומר ברכו עכ"ל. זה נעלם מרבים ובכן אינם נזהרים שהעולה לבדו יפתח את סה"ת. ונכון לדקדק בשעת העלייה לעשות דוקא כסדר הרמב"ם ורש"י.
שם. בגמ' - הולך לבקר חולים ולנחם אבלים ולולבו בידו. [חידושי אגדה] יש להעיר, למה מזכירה הגמ' דוקא שתי מצוות אלו שאנשי ירושלים עשו כשלולביהם בידיהם. אפשר לומר, הנצחון של כלל ישראל נגד האומות העומדות עלינו לכלותינו הוא שבנ"י קיימים לעולם, כי זוהי עיקר מלחמתם של או"ה נגדנו לכלותינו בין באופן רוחני ובין באופן גופני. הלולב משל הוא לחוט השדרה - דבר שאינו נרקב ושעומד ישר ואיתן - כלומר העקשנות של בנ"י הניצבים בתוקף ובעזות מול כל אלו המנסים לכלותינו. משום כך מביאה הגמ' שאנשי ירושלים הביאו אתם את הלולב כשהלכו לנחם את האבלים ולבקר את החולים, כי בכך רצו להורות לכל מי שנמצא בצער ובסבל שעליו להתאמץ ולא להכנע ח"ו ליסוריו ולהתגבר על צרותיו - כשם שבנ"י מתגברים כנגד אלו העומדים עליהם בכל דור ודור ליסרם ולכלותם.
ע"פ הנ"ל יתבאר המעשה של ארבעת הזקנים (המובא בסוגיא כאן) שהיו באים בספינה. מעשה זה קרה בתקופה של גזירות רעות ושמד שגזרה מלכות רומי הרשעה על בנ"י לא לקיים את מצוות התורה. וראיה לכך שהיתה עת צרה ושמד, כי לא היה לזקנים אלו אלא לולב אחד שעלה לר"ג אלף זוז! הזקנים עלו בספינה לשוט לרומי לבקש רחמים על עמם מהמלכות הרשעה - אולי תבטל את גזרות השמד הנוראות שהטילה על בנ"י. ר"ע היה אבל על תלמידיו שמתו. ראב"ע היה עני וירוד מנכסיו (ביצה כג.). רק ר"ג הצליח להביא לולב א' אתו על הספינה. נטלו ונתן לחבריו ליטול אע"פ שעבר על גזירת השונא. ר"ג רצה באותו זמן לעודד את הרוחות הנדכאות ולחזק את ידי חבריו שלא יתייאשו מהגזרות הרעות של שמד אלא אדרבה יתאמצו ויתבצרו בנטילת הלולב - סימן הנצחיות של עם ישראל - באמונתם שבנ"י בע"ה יתב' ס"ס יתגברו על אויביהם. בנ"י קיימים לעולם, והלולב סימן לנצחונם על הצרים שעומדים עליהם.
שם. לנחם אבלים. חזינן מכאן דיש נחום אבלים ביו"ט. ואין זה סותר את ההלכה דאין יו"ט עולה למנין שבעת ימי אבלות, כי ההלכה ההיא נאמרה רק לגבי ההלכות של נהוגי אבלות שע"י מתקיימת ספירת המלאת של ז' ימי אבלות. אולם גם ביו"ט וגם בחוה"מ נחשב הגברא אבל ומשו"ה מקבל תנחומים - כי נחום תלוי בחלות שם אבל בגברא, בניגוד לספירת הז' התלוי' בנהוגי אבלות, והואיל וביו"ט אין נוהגים נהוגי אבלות משום כך אינו עולה לספירת ז' ימי אבלות.
הפוסקים דנים (באו"ח סי' ל"ח, בפמ"ג) במקרה של מיתה וקבורה בחוה"מ האם מניחים קרובי המת תפילין ביום הראשון כיון שאין אבלות נוהגת ברגל. ונ"ל כי איסור התפילין לאבל ביום הראשון דמיתה וקבורה - אינו דין בנהוגי אבלות של ספירת מלאת של שבעת הימים, אלא דהוי איסור מיוחד המוטל על הגברא שהוא אבל - כמו דין נחום אבלים התלוי בגברא האבל ולא בנהוגי אבלות. ראיה לכך מהרמב"ם המביא את האיסור של תפילין לחוד (בפ"ד מאבל הל"ט) ואינו כוללו בין דיני נהוגי שבעה (בפ"ה שם). יוצא מכך שאסור לקרובי המת להניח תפילין בחוה"מ - שלא כמי שהתיר, והיינו משום שלדעת הרמב"ם דין איסור התפילין הוא דין בגברא האבל ולא בנהוגי אבלות של ספירת ימי האבלות, וגם בחוה"מ חל דין זה, דמ"מ הגברא אבל הוא ואסור בתפילין כמו שמקבל תנחומין ברגל⁹⁰.
⁸⁶ עיין ברדב"ז שם.
⁸⁷ עיין בחתם סופר בחידושיו על ריש לולב הגזול, ובספר כפות תמרים בסוגיין, ובספר ערוך לנר, ועיין במאירי.
⁸⁸ ועיין בביאור הלכה סי' תרנ"ח ד"ה דהוי.
⁸⁹ ועי"ע בטור וש"ע בהג"ה סי' תרנ"ב.
⁹⁰ עי' מג"א סי' תקמ"ח סק"ה, ובצל"ח לברכות ראש פ"ג, ובתוס' רע"ק על המשניות שם.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

עד עצם עד עצמו של יום. כל היום קרוי עצם היום: וקסבר עד ועד בכלל. ולא דריש עד ולא עד בכלל להתירו בהאיר מזרח כי ליכא עומר והכי מתוקמא קראי אין עומר עד עצם ועד בכלל יש עומר עד הביאכם: והא מיפלג פליג. רבי יהודה עליה שמצינו שתמה רבי יהודה בדורו על תקנת ריב''ז למה תלה הדבר בעצמו דמשמע לעשות סייג בא והלא מן התורה הוא אסור: דרש. המקרא עד ועד בכלל: והתקין. לפי שהיו רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן כשהיה הבית קיים עד עכשיו הוצרך לתקן: מתני' י''ט הראשון כו'. דאמרינן לקמן (דף מג.) דדוחה מצות לולב שבת בי''ט הראשון לבדו: מוליכין את לולביהן. מערב שבת: שהוציאו ברשות. ברשות מצוה שהיה טרוד במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת וקסבר רבי יוסי טעה בדבר מצוה ושגג בדבר כרת פטור מקרבן: גמ' מנא הני מילי. דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו: לכם משלכם. משמע: למה לי למימר החזירו. מה אנו למידין מחזרה זו דאצטריך תנא למיתנייה במתני': הא קמ''ל. דר''ג ע''מ שיחזירוהו לו נתנו להם ואפ''ה הויא מתנה עד שיצאו בו: החזירו לו יצא. דמתנה על מנת להחזיר מתנה היא והרי החזירו לו אבל אם לא החזירו אגלאי מלתא דמעיקרא גזול הוא בידו: ה''ג למה ליה למימר שלקחו באלף זוז להודיעך כמה מצות חביבות עליהם: הוה מצלי ביה. כשהיה מתפלל היה לולבו בידו מרוב חיבתו עליו היה מתפלל בו: לא יאחז אדם כו' ויתפלל. מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו ואין דעתו מיושבת עליו בתפלתו: לא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. שמא יפלו מידו והכי אוקימנא ליה בהישן (לעיל דף כו.) דהא דקתני לא קבע ולא עראי בדנקיט ליה בידיה: סכין. מתיירא שמא יפול ויתקע לו ברגלו: וקערה. מליאה: ומעות. שלא יתפזרו: וככר. שאם יפול יהא נמאס: לאו מצוה נינהו. לאוחזן והויין עליו למשא לפיכך טרוד במשאם וכבד עליו משאם ושמירתם: הכא. נטילתה ולקיחתה מצוה היא ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד: קורא בתורה. צריך להניח הלולב לפי שגולל ס''ת ופותחו: נכנס לבית המדרש. טריד בשמעתא ויפול מידיו:

ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא'. מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד וגבי סוכה לא צריך קרא דהא כתיב כל האזרח: אלא א''כ נתן לו במתנה. ובאתרוג השותפין נמי לא נפיק כדמוכח בשילהי יש נוחלין (ב''ב דף קלז: ישם) גבי אחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית ולא חשיב שלו כיון דאין מיוחד שלו אלא כשאול הוי ואינו יוצא בו ומה שנהגו הקהל לקנות אתרוג בשותפות מלמדין אותן שיהו כולם נותן כל אחד ואחד חלקו לחבירו על מנת להחזיר ויש לסמוך דכיון דקנאוהו על מנת לצאת בו ואע''ג שלא פירשו סתמא דמלתא כאילו פרשו דמי כיון דבענין אחר אין יכולין לצאת בו: הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי. בשום מקום אין מדקדק הש''ס בלשונו להקדים תנאי למעשה ותנאי כפול והן קודם ללאו אע''ג דבהכי מיירי אלא שמקצר לשונו לפי שלא על חידוש זה בא להשמיענו ולא דמי לתנאי ומעשה בדבר אחד דהיינו כששניהם סותרים זה את זה כי ההיא דעל מנת שתחזיר לי את הנייר בפרק מי שאחזו (גיטין דף עה. ושם) וא''ת כיון דאמר ע''מ שתחזירו לי א''כ אם הקדישו אינו מקודש כדמוכח בסוף יש נוחלין (ב''ב דף קלז:) גבי שור זה נתון לך במתנה ע''מ שתחזירהו לי דכיון דקאמר לי מידי דחזי לי קאמר וא''כ היאך יצא והא אנן תנן בנדרים פרק השותפין (דף מח.) גבי מתנה דבית חורון דכל מתנה שאינה שאם הקדישה לא תהא מקודשת לא שמיה מתנה וי''ל דה''נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר ועוד דהתם נמי לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בנדרים ירושלמי דאמר עלה רבי ירמיה רבי יהודה בעי מעתה מתנה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע''מ שלא יקדשנה לשמים ומשני מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כלומר שלא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה שבעולם אלא שיהא מותר לאביו של נותן זה ודאי הערמה בעלמא ולא שמיה מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום דבר וא''כ מה הקנה לו אבל הכא דמזכה ליה שיהנה בו שמיה מתנה ולא הזכיר שם הקדש אלא משום שעל הקדש היה מעשה ולשון כל מתנה שאינה וכו' מוכיח כן דמשמע שאינה מתנה לשום דבר גם סעודתו היתה מוכחת עליו שלא היה דעתו ליתן כלל לענין שום דבר רק שיבא אביו ויאכל כמו שמפרש שם בגמרא או משום דויתור אסור במודר הנאה אבל בעלמא מתנה היא אע''פ שאין יכול להקדישה כדתנן פרק בתרא דנדרים (דף פח.) שנותן לבתו מה שנושאת ונותנת לפיה ובפ''ק דקדושין (דף כג: ושם) שנותן לעבד ע''מ שיצא בו לחירות: ואם לאו לא יצא. ומה שלא החזירו רבי יהושע לרבן גמליאל אלא נתנו לרבי אלעזר בן עזריה ורבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא דעתו של רבן גמליאל היה שיצאו כולם ואח''כ יחזירוהו: ואמר שמואל סכין וקערה וככר ומעות הרי אלו כיוצא בהן. אצטריך ליה לשמואל למימר דלא תימא דווקא תפילין וס''ת דאיכא בזיון כתבי הקודש בנפילתו טריד בהו טפי ואין דעתו מתיישבת בתפלתו: