סוכה מ ע"ב

מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם ומוציא את המלוגמא שאינה שוה לכל אדם מאן תנא להא דת''ר לאכלה ולא למלוגמא לאכלה ולא לזילוף לאכלה ולא לעשות ממנה אפיקטויזין כמאן כר' יוסי דאי רבנן הא איכא נמי משרה וכבוסה אמר ר' אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ורבי יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חילול מ''ט דר' אלעזר דכתיב {ויקרא כה-יג} בשנת היובל הזאת וגו' וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר דרך מקח ולא דרך חילול ורבי יוחנן מ''ט דכתיב כי יובל היא קדש מה קדש בין דרך מקח בין דרך חילול אף שביעית בין דרך מקח בין דרך חילול ורבי יוחנן האי כי תמכרו ממכר מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדר' יוסי בר חנינא דתניא א''ר יוסי בר חנינא בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית וכו' אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו שנאמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' ור' אלעזר האי קרא דר' יוחנן מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא {ויקרא כה-יב} כי יובל היא קדש מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה תניא כוותיה דר' אלעזר ותניא כוותיה דרבי יוחנן תניא כוותיה דרבי אלעזר שביעית תופסת את דמיה שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה אי מה קדש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין תלמוד לומר תהיה בהוייתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים לקח בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין לקח ביין שמן יצא יין ונכנס שמן הא כיצד אחרון אחרון נכנס בשביעית ופרי עצמו אסור מדקתני לקח לקח אלמא דרך מקח אין דרך חילול לא תניא כוותיה דר' יוחנן אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים על שחוטין מתחללין על חיין אין מתחללין גזירה שמא יגדל מהן עדרים אמר רבא מחלוקת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - ב

מבארת הברייתא: מרבה אני את הכבוסה, ששוה בכל אדם דומיא דאכילה, ויותר סברא היא שנתירה בשביעית, ומוציא את המלוגמא - שאינה שוה לכל אדם, שאין בה צורך אלא לחולים.

ומבארת הגמרא: מאן תנא להא דתנו רבנן:

"לאכלה" - ולא למלוגמא, "לאכלה" - ולא לזילוף [מנהגם היה לזלף בבית יין לריח טוב] דהנאה שאינה שווה בכל אדם היא.

"לאכלה", ולא לעשות ממנה אפיקטויזין [מיני רפואה הגורמים הקאה, וכינוי זה הוא נוטריקון "אפיק" - הוצאה, "זיין" - מזון]. שאף זו הנאה שאינה שווה בכל אדם, שאינה אלא לחולים.

כמאן, כרבי יוסי. שלא מיעט הנאת שאין ביעורן והנאתן שווה, אלא מיני הנאות שאינן שוות בכל אדם.

דאי הוי כרבנן, הא איכא נמי משרה וכבוסה, שאף הן תשמישין אסורין בפירות שביעית מטעם אחר, דאין הנאתן וביעורן שווה.

לצורך הבנת הדינים דלהלן יש להקדים מעט מדיני שביעית:

א. פירות שביעית אינם יוצאים לעולם מידי קדושתם, גם לא על ידי פדיון.

ב. פירות שביעית "תופסין את דמיהן" בקדושת שביעית, שאם מכר אדם פירות שביעית בכסף, חלה על הדמים קדושת שביעית, ואסור לסחור בהם, אלא צריך לבערם בזמן הביעור של פירות שביעית, או לקנות בהם דבר מאכל הראוי להאכל בקדושת שביעית, ולאוכלו קודם זמן הביעור.

דין זה נוהג גם "בחליפי שביעית" שאם החליף אדם פירות שביעית שלו בדבר מאכל, חלה על המאכל קדושת שביעית.

ג. אף שפירות שביעית אינם יוצאים מידי קדושתם עולמית, מכל מקום דמי שביעית [דמים שקנו בהם פירות שביעית], או חליפי שביעית, יוצאים מידי קדושתם אם הוחלפו בדבר אחר, היות ובדמי שביעית נוהג דין פדיון - שקושת השביעית עוברת לחליפיהן. דין זה יתבאר להלן בהרחבה.

ד. הגמרא להלן מביאה מחלוקת, האם שביעית תופסת דמיה רק דרך מקח, על ידי שקנה אותם במעות, או גם דרך "חילול", בדומה לפדיון הקדש, שאומר אדם - יהיו פירות שביעית אלו מחוללים על מעות שיש לי בידי.

אמר רבי אלעזר: אין קדושת שביעית מתחללת לתפוס דמיה, ^[187] שתחול עליהם קדושת שביעית, אלא דרך מקח. והיינו, כשיקנה פירות שביעית בדמים. אבל אם נטל מעות בידו ואמר, יהיו פירות אלו מחוללים על מעות שיש לי בידי, לא חלה קדושת שביעית על הדמים.

ורבי יוחנן אמר: שביעית תופסת דמיה בין דרך "מקח" בין דרך "חילול".

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי אלעזר?

דכתיב [ויקרא כה יג] גבי דיני היובל הדומים מעצם מהותם לדיני שביעית: "בשנת היובל הזאת תשובו איש לאחוזתו", ובקרא דסמיך ליה כתיב: "וכי תמכרו ממכר", ומסמיכות הפרשיות למדנו, שבא הכתוב ללמד ששביעית מתחלל רק דרך מקח, וכלשון הכתוב "וכי תמכרו ממכר", ולא דרך חילול.

ורבי יוחנן דפליג על רבי אלעזר וסבר ששביעית מתחללת גם דרך חילול, מאי טעמא?

דכתיב שם באותה פרשה: "כי יובל היא, קדש".

ודרשינן, מה קדש [הקדשות] נפדין - בין בדרך מקח בין בדרך חילול, אף שביעית תופסת דמיה בין דרך מקח בין דרך חילול.

ומוסיפה הגמרא לבאר:

ורבי יוחנן, האי אותה סמיכות פרשיות של "כי תמכרו ממכר", ממנה דרש רבי אלעזר דבעינן דרך מקח דוקא, מאי עביד ליה [כיצד ידרשנה]?

מיבעי ליה לכדרבי יוסי בר חנינא.

דתניא, אמר רבי יוסי בר חנינא: בוא וראה כמה קשה "אבקה" של שביעית, כלומר, בא וראה כמה חמורים הדינים הקלים ביותר שבאיסורי שביעית [דבר קל נמשל לאבק שאינו עיקר הדבר], והיינו, דעיקר איסור שביעית הוא בעבודת הקרקע, ואילו איסור סחורה בפירות אלו אינו אלא איסור הנלווה להם.

אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו, שנאמר: "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו", וסמיך ליה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך". דהיינו, מחמת שעבר על איסורי שביעית סופו לבא לידי עניות עד שיזדקק למכור את כל נכסיו.

מוסיפה הגמרא לבאר לאידך גיסא:

ורבי אלעזר דסבר, דשביעית מתחללת רק דרך מקח, האי קרא דרבי יוחנן "כי יובל היא קודש", מאי עביד ליה?

מיבעי ליה לכדתניא: [ויקרא כה]: "כי יובל היא, קדש".

מה קדש תופס את דמיו, שאם נפדה חלה קדושתו על דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה. ^[188] מיהו רק דרך מקח ולא דרך חילול. כלומר, לרבי יוחנן ילפינן מפסוק זה באיזה אופן תופסת השביעית את דמיה - דומיא דקודש. אבל לרבי אלעזר למדו מכאן רק את עיקר הדין - שקדושת שביעית תופסת את דמיה.

תניא כוותיה דרבי אלעזר, ותניא כוותיה דרבי יוחנן:

תניא כוותיה דרבי אלעזר: שביעית תופסת את דמיה, שנאמר, "כי יובל היא קדש תהיה לכם", ודרשינן - מה קדש תופס את דמיו ואסור בהנאה כדין הקדש, אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה בסחורה וכדומה.

אי [שמא תאמר], מה קדש תפס דמיו ויוצא לחולין, שעל ידי הפדיון פוקעת הקדושה מן ההקדש, אף שביעית תהא תופסת את דמיה ויוצאת לחולין?

תלמוד לומר: "תהיה" - בהוייתה תהא. והיינו, שגם אחר הפדיון לא פוקעת הקדושה מן הפירות אלא שניהם קדושים - הפירות ודמיהן.

הא כיצד?

לקח בפירות שביעית בשר וכדומה, אלו ואלו מתבערין בשביעית, ששניהם קדושים.

ואם לאחר מכן לקח בבשר דגים, יצא הבשר מקדושתו כיון שמיעוט זה של "תהיה" נאמר רק בפירות שביעית עצמם, שהם אינם יוצאים מקדושתם על ידי הפדיון. אבל הדמים יוצאים מקדושתם על ידי פדיון, ולכן, נכנסו דגים לקדושה תחתיהם והבשר יוצא לחולין.

וכן הלאה, אם לקח בדגים יין, יצאו דגים ונכנס יין. לקח ביין שמן - יצא יין ונכנס שמן.

הא כיצד?

אחרון אחרון מן הדמים נכנס בשביעית, והקודם יוצא לחולין, ואילו פרי השביעית עצמו לעולם אסור בקדושת שביעית, שאין היא פוקעת מן הפרי עצמו.

ומדייקת הגמרא: מדקתני בלשון הברייתא "לקח" "לקח", אלמא: דרך מקח, אין. כלומר, אם חילל אותם דרך מקח - שקנה בפירות בשר וכדומה, דוקא אז תופסת השביעית את דמיה. אבל אם עשה כן דרך חילול ופדיון, לא. נמצא שסברה הברייתא כרבי אלעזר דדוקא דרך מקח תופסת שביעית דמיה.

תניא כוותיה דרבי יוחנן: אחד שביעית ואחד מעשר שני, מתחללין על בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: על שחוטין - מתחללין, ואילו על חיין - אין מתחללין, והסיבה לכך היא, גזירה שמא ישהה אותם אצלו ויגדל מהן עדרים.

ודבר זה אסור לעשות במעשר שני, לפי שאסור לאדם להשהות מעשרותיו, אלא חייב להעלותם ולאוכלם בירושלים, ובפירות שביעית אסור הדבר מטעם אחר, דהתורה אסרה לאדם להרבות ממונו על ידי פירות שביעית, שמטעם זה אסרום בסחורה, אלא חייב להפקירם שיהנו מהם כל העולם, ולבערם בשעת הביעור.

ומכל מקום, מסתימת לשון הברייתא משמע שאין צריך לחלל דוקא בדרך מקח, אלא בין דרך מקח בין דרך חילול נתפסת הקדושה בדמים, וכרבי יוחנן. ^[189] אמר רבא: מחלוקת חכמים ורבי מאיר, האם מותר לחלל על בעלי חיים שלא נשחטו, היא רק בזכרים, שאף שאינם מולידים סברו חכמים שאסור להשהותם שמא יבוא להשהות נקבות ולגדל מהם עדרים.

הערות

^[187] כלומר, רק לענין זה מהני חילול. אבל להוציאו לחולין לא מהני, דפירות שביעית אינם יוצאים מידי קדושתם לעולם. [אמנם, למסקנת הסוגיא שכל הנידון כאן הוא רק בפרי שני, דהיינו, שחילל פירות שביעית על פירות אחרים ועתה בא לחללם, מהני חילול לגמרי גם להוציאם מקדושתם].

^[188] והקשה הערוך לנר, רבי יוחנן שדרש פסוק זה לדרשה אחרת, מנין ילמד שהשביעית תופסת דמיה ? ! ופירש, דסבר רבי יוחנן שאף זה נלמד מן הפסוק קודש היא, לפי שאין היקש למחצה, וכמו שלענין חילול דינם שווה, כך לענין קדושת הדמים.

^[189] כן משמע בערוך לנר, שלמד כי עיקר הראיה היא מסתימת לשון הברייתא. אבל בכפות תמרים פירש, דהילפותא היא מהשוואת דין שביעית למעשר שני, דבמעשר שני ודאי לא שייך חילול דרך מקח, כדשנינו ריש מסכת מעשר שני: מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו.

מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם שהרי הכל נזקקין לה, ומוציא את המלוגמא [הרפואה] שאינה שוה לכל אדם אלא לחולים בלבד.

ומעירים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא התנא ששנה ברייתא זו ששנו חכמים] בענין פירות שביעית: "לאכלה" (ויקרא כה, ו) — ולא למלוגמא, "לאכלה" — ולא לזילוף, כלומר: להתיז יין בתוך הבית לריח טוב, "לאכלה" — ולא לעשות ממנה אפיקטויזין (סם הקאה), כמאן [כמי היא] — כשיטת ר' יוסי. דאי רבנן [שאם תאמר שהיא כדעת חכמים] הא איכא נמי [הרי יש גם כן] משרה וכבוסה, שלדעתם אסור להשתמש בפירות שביעית לצורך זה.

א אמר ר' אלעזר: אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. שקדושת פירות שביעית אינה חלה על דמיהם, אלא אם כן חיללם בדרך מקח וממכר, וכגון שמכרן לחבירו וקיבל כסף תמורתן. אבל חילול כדרך שמחללים הקדש, וכגון שנוטל מעות ואומר שתהא קדושת החפץ מחוללת על המעות הללו והחפץ עצמו נותר בידו — אופן חילול זה אינו מועיל לענין שביעית. ר' יוחנן אמר: בין דרך מקח בין דרך חילול (החלפה) מועילה לענין פירות שביעית.

ושואלים מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' אלעזר? דכתיב [שנאמר]: "בשנת היובל הזאת" (ויקרא כה, יג) וסמיך ליה [וסמוך לו] נאמר: "וכי תמכרו ממכר" (ויקרא כה, יד), ומהשוואה זו הוא למד שגם בשנת היובל (וקדושת פירות שווה בשביעית וביובל) אין החלפה אלא דרך מקח, ולא דרך חילול. ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמיה [מה טעמו]? דכתיב [שכן נאמר]: "כי יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב) ומכאן למדים: מה קדש יכולים להמיר את קדושתו בין דרך מקח, בין דרך חילול, אף שביעית שקדושת פירותיה כקדושת פירות היובל — בין דרך מקח בין דרך חילול.

ושואלים: ור' יוחנן האי [כתוב זה] "וכי תמכרו ממכר", מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו], מה לומד הוא ממנו? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא לו] לכפי שאמר ר' יוסי בר חנינא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי בר חנינא: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, שאף איסור סחורה שאינו מן האיסורים העיקריים בשביעית כמה חמור עונשו. אדם עובר עבירה, נושא ונותן בפירות שביעית — לסוף, כעונש, הוא יורד מנכסיו עד אשר מוכר את מטלטליו ואת כליו, שנאמר: "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו" (ויקרא כה, יג) וסמיך ליה [וסמוך לו] הכתוב: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך".

ושואלים עוד: ור' אלעזר, האי קרא [כתוב זה] שר' יוחנן משתמש בו מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [זקוק הוא לו לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר: "כי יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), בא ללמד: מה קדש תופס את דמיו, שכאשר פודים דבר מוקדש חלה אותה קדושה על הדמים, הכסף, שבו פדו או קנו אותו, והוא עצמו יוצא לחולין — אף שביעית תופסת את דמיה שקדושת שביעית חלה על הדבר הקנוי והפירות עצמם יוצאים לחולין.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אלעזר ותניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן. ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אלעזר; ששנינו: שביעית תופסת את דמיה, שעל ידי חילול מתקדשים הם בקדושת שביעית, שנאמר: "כי יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), מה קדש שחיללו על מעות, הריהו תופס את דמיו ואסור להשתמש לחולין במה שקנה בדמי הקודש — אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה.

אי [או] מה הדין בדבר קדש תפס את דמיו שהם נעשים כהקדש והוא עצמו יוצא לחולין על ידי כך, אף שביעית תהא תופסת את דמיה וייעשו הם קדושים בקדושתה ואילו היא עצמה יוצאת על ידי כך לחולין — תלמוד לומר: "תהיה", לומר: בהוייתה תהא, שעל אף חלות קדושת שביעית על המעות המתקבלים מן המכירה כתמורה לפירות, עדיין קדושת השביעית נשארת בפירות עצמם.

ומסבירים: הא כיצד? לקח (קנה) בפירות שביעית בשר — אלו ואלו גם הפירות וגם הבשר מתבערין בשביעית, שצריך לנהוג אף בבשר כאילו היה פירות שביעית ולסיים אכילתו כל זמן שעדיין מותר לאכול פירות שביעית. אבל אם הוסיף ולקח בבשר שנקנה בדמי פירות שביעית דגים — יצא בשר זה מקדושת שביעית ונכנסו דגים, הוסיף ולקח בדגים יין — יצאו דגים ונכנס יין, לקח ביין שמן — יצא יין ונכנס שמן.

הא כיצד באופן כללי: אחרון אחרון נכנס בקדושת שביעית, ופרי של שביעית עצמו נשאר אסור ואינו יוצא מקדושת שביעית. ומעירים: מדקתני [ממה ששנה] באותה ברייתא לשון "לקח" "לקח" ("לקח בשר" ו"לקח בבשר דגים" וכו') אלמא [מכאן] שדרך מקח — אין [כן] גורמת לחילול קדושת שביעית, אולם דרך חילול בלבד — לא.

וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן. וכך שנינו בה: אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף, בין היו אלה חיין בין היו שחוטין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: על שחוטין — מתחללין, על חיין — אין מתחללין. והטעם הוא: גזירה שמא יגדל מהן עדרים, כלומר: שמא לא ישחטו בהמות אלה שיש בהן קדושת מעשר ויתרבו עד שיהיה עדר שלם ועשויות להגרם בעיות חמורות כתוצאה מהשימוש בהן, שהרי קדושות הן בקדושת מעשר.

אמר רבא: מחלוקת זו בין ר' מאיר וחכמים, היא דווקא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yosei could respond: I include laundering, which applies equally to every person, as everyone needs clean clothes, and I exclude a remedy, which does not apply equally to every person; it is only for the ill.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught in a baraita with regard to Sabbatical-Year produce: For food, and not for a remedy; for food, and not for sprinkling wine in one’s house to provide a pleasant fragrance; for food, and not to make it an emetic [apiktoizin] to induce vomiting? In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as, if it were in accordance with the opinion of the Rabbis, isn’t there also soaking and laundering that should have been excluded in the baraita, as in their opinion, use of Sabbatical-Year produce for those purposes is prohibited?

§ Rabbi Elazar said: Sabbatical-Year produce is deconsecrated only by means of purchase; however, it cannot be deconsecrated through redemption. Merely declaring that the sanctity of that produce is transferred to money or other produce is ineffective. Rabbi Yoḥanan said: It is deconsecrated both by means of purchase and by means of redemption.

What is the rationale for the opinion of Rabbi Elazar? It is as it is written: “In this year of Jubilee you shall return every man unto his possession” (Leviticus 25:13), and juxtaposed to it it is written: “And if you sell an item to your neighbor” (Leviticus 25:14); this indicates that in the Jubilee Year, during which the halakhot of the Sabbatical Year are in effect, one deconsecrates the produce by means of purchase and not by means of redemption. The Gemara asks: And Rabbi Yoḥanan, what is the rationale for his opinion? It is as it is written: “For it is a Jubilee; it shall be consecrated unto you” (Leviticus 25:12); this indicates that just as one redeems consecrated items both by means of purchase and by means of redemption, so too, Sabbatical-Year produce can be redeemed both by means of purchase and by means of redemption.

The Gemara asks: And Rabbi Yoḥanan, what does he do with this juxtaposition of the Jubilee Year to the verse: “If you sell an item”? The Gemara answers: He needs it to derive a halakha in accordance with that statement of Rabbi Yosei bar Ḥanina, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei bar Ḥanina says: Come and see how severe even the hint of violation of the prohibition of the Sabbatical Year is; as the prohibition against commerce with Sabbatical-Year produce is not one of the primary prohibitions of the Sabbatical Year, and its punishment is harsh. A person who engages in commerce with Sabbatical-Year produce is ultimately punished with the loss of his wealth to the point that he is forced to sell his movable property and his vessels, as it is stated: “In this year of Jubilee you shall return every man unto his possession” (Leviticus 25:13), and juxtaposed to it, it is written: “And if you sell an item to your neighbor” (Leviticus 25:14).

The Gemara asks: And Rabbi Elazar, what does he do with this verse from which Rabbi Yoḥanan derived his opinion? The Gemara answers: He needs it to derive in accordance with that which is taught in a baraita: “For it is a Jubilee; it shall be consecrated unto you” (Leviticus 25:12); just as the sanctity of consecrated items takes effect on money or objects in exchange for which they are redeemed, so too, the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect on money or objects in exchange for which it is redeemed.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, and it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. The Gemara elaborates that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Elazar: Sabbatical-Year sanctity takes effect on money or objects in exchange for which the produce is redeemed, as it is stated: “For it is a Jubilee; it shall be consecrated unto you”; just as the sanctity of consecrated items takes effect on money or objects in exchange for which they are redeemed and it is prohibited to use the money for non-sacred purposes, so too, the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect on money or objects in exchange for which it is redeemed, and it is prohibited to use this money for purposes for which Sabbatical-Year produce may not be used.

Or perhaps extend the analogy and derive that just as the sanctity of consecrated items takes effect on money or objects in exchange for which they are redeemed, and the consecrated item assumes non-sacred status, so too, the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect on money or objects in exchange for which it is redeemed, and the Sabbatical-Year produce assumes non-sacred status. Therefore, the verse states: “It shall be consecrated unto you,” meaning: It shall be as it is. Although the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect on the money, the produce remains consecrated as well.

The Gemara explains: How so? If one purchased meat with Sabbatical-Year produce, both this, the produce, and that, the meat, must be removed during the Sabbatical Year. The meat may be eaten only as long as the produce in exchange for which it was purchased may be eaten, i.e., as long as produce of that kind remains in the field. However, if he purchased fish in exchange for the meat, the meat emerges from its consecrated status, and the fish assumes consecrated status. If he then purchased wine in exchange for the fish, the fish emerges from its consecrated status, and the wine assumes consecrated status. If he purchased oil in exchange for the wine, the wine emerges from its consecrated status, and the oil assumes consecrated status.

How so? The last item purchased assumes the consecrated status of produce of the Sabbatical Year, and the produce itself remains consecrated and forbidden and never loses its consecrated status. The Gemara notes: From the fact that the baraita teaches each case using the term: Purchased, purchased, apparently it means that by means of transaction, yes, the sanctity of the Sabbatical Year takes effect; however, by means of redemption, no, the sanctity of the Sabbatical Year does not take effect.

The Gemara continues: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. Both Sabbatical-Year produce and second-tithe produce are deconsecrated upon domesticated animals, undomesticated animals, and fowl, whether they are alive or whether they are slaughtered; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Upon slaughtered animals, they are deconsecrated; upon animals that are alive, they are not deconsecrated. The reason is that a rabbinic decree was issued lest one raise flocks from them. If one breeds a herd from that consecrated animal, the entire herd would be sacred and the potential for misuse of second-tithe property would be great.

Rava said: This dispute between Rabbi Meir and the Rabbis

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואפי' משרה וכביסה והא דכתיב לאכלה למעוטי מלוגמא ומרבה המשרה והכביסה להיתר שכל אדם צריכין להן וממעט המלוגמא שאינה צורך הבריאים אלא צורך החולים והבאת עצים נמי מלכם נפקא ולא בעי דומיא דלאכלה להיות דרך הנאתו וביעורו שוה א"ר אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ממש מתחללת בלא כלום אונאה [שנאמר בשנת היובל הזאת וגו' וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר ש"מ דקדושת יובל בעינא מקח וממכר ממש] ור' יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חילול. כלומר אפי' אם יאמר הללו פירות שביעית יהו מחוללין על מעות הללו. הרי אלו מחוללין מ"ט דכתיב כי יובל היא קדש וגו' כקדש מה קדש אפי' דרך חילול אף שביעית כמותן ור' אלעזר האי מיבעי ליה לכדתניא כי יובל היא וגו'.

(או) מה קדש תופס את דמיו ונעשו אותן דמים קדש אף שביעית תופסת דמיה.

ותניא כוותיה כי יובל היא וגו'.

אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא הקדש לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאין הפירות לחולין. ת"ל תהיה כל תבואתה לאכול בהווייתה תהא לעולם.

כיצד לקח בפירות שביעית בשר הבשר והפירות מתבערין בעיו"ט הראשון של פסח בשנה השביעית. ומפורש בפרק אחרון דמעשר שני לקח בבשר דגים יצא בשר נכנסו דגים לקח בדגים כו'.

הא כיצד אחרון אחרון נתפס. כלומר לקח בבשר דגים ובדגים יין וביין שמן השמן נתפס לבדו שהוא אחרון והבשר והדגים והיין יצא לחולין ופירות שביעית עצמן אע"פ שנתפסו הדמים הפירות לא יצאו לחולין אלא הרי הן כקדושת שביעית ודייקינן מדקתני ברייתא בכל אחד מהן הבשר והדגים וביין ובשמן לקח בכל אחד ש"מ דרך מקח אין דרך חילול לא:
תניא כר' יוחנן אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטין דברי ר' מאיר וחכ"א על שחוטין מתחללין על חיים אין מתחללין גזירה שמא יגדל מהן עדרים.

א״ר אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח וממכר ולא דרך חלול ור׳‎ יוחנן אמר אפילו דרך חלול תניא כותיה כו׳‎ מדקתני לקח לקח. פי׳‎ לאו לישנא דלקח ממש דהא ליתיה אלא חד ברישא אלא ענין דלקח קאמר דבשר בדגים ודגים ביין ויין בשמן היינו מקח:

תניא כותיה דרבי יוחנן אחד שביעית ומעשר שני מתחללין וכו׳‎ אלמא דרך חלול נמי שרי והא דאמרינן על יין אין מתחללין היינו משום דהוה כעין סחורה שמא יגדל מהם עדרים לאחר הביעור:

אמר עולא מחלוקת בזכרי׳‎ דלא עבודי כולי האי לגדל אבל בנקבות דברי הכל על יין אין מתחללין מהאי חשש':

אין שביעית מתחללת לתפוס דמיה בקדושת שביעית אלא דרך מקח כגון שמכר לחבירו פירות שביעית והדמים שבידו נתפסים לקדושת הפירות של שביעית שמכר אבל לא על ידי חלול ר"ל שאם אמר פירות הללו מחוללין על מעות אלו לא נכנסו המעות לקדושת שביעית כדרך פדיון הקדש ומעשר שני במה דברים אמורים בפרי ראשון אבל בפרי שני מתחלל אף דרך חלול ומהו פרי ראשון ופרי שני כבר ידעת שפדיון שביעית חמור מפדיון הקדש שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ונתפסו הדמים תחתיו אבל שביעית אם מכר פירות שביעית והוא הנקרא פרי ראשון הרי הפירות עצמן שביעית ביד הלוקח והדמים נתפסו בקדושת שביעית ביד המוכר והם פרי שני ופרי זה השני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חלול וכשמחללו דרך [מקח] יצאו הם לחולין ונכנס הניקח ממנו תחתיו לקדושת שביעית וכן תמיד אחרון אחרון נתפש ונמצא פרי ראשון ופרי אחרון בקדושת שביעית ואמצעיים יוצאים לחולין כיצד לקח באותן הדמים בשר נתחללו הדמים במקום שהם ונכנס הבשר לקח באותו הבשר או בדמיו דגים יצא בשר ונכנסו דגים לקח בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין וכן לעולם:

פרי שני שאמרו שמתחלל אף דרך חלול אין מחללין אותם על בהמה חיה ועוף בין נקבות בין זכרים שמא יניחם ויגדלם עדרים עדרים ויכשל בסחורה או להשהותם אחר הביעור אבל מחללין אותן על השחוטי' וכן הדין במעשר שני שמתחלל דרך חלול ויאכלו הדמים או הדבר שנפדה בו בירושלם אם היו בידו מעות של מעשר שני שכבר חלל את המעשר עליהם אין מחללין אותם על בהמה חיה ועוף חיין שמא יניחם וישהא מעשרותיו ולא יבערם בשנה שלישית אבל מחללם הוא על השחוטים והרי הם כשאר הפירות שחלל עליהם ויאכלו בירושלים והדמים יוצאים לחולין הא מעשר שני עצמו אינו מתחלל אלא בכסף שיש בו צורה כמו שהתבאר במקומו מדכתיב וצרת הכסף בידך ודברים אלו כולם דוקא בירושלם שאינו צריך לחלל המעות אלא שלוקח מהם מה שירצה ובלבד פרי מפרי וגדולי קרקע הא בחוץ לירושלים אף במקום שאין לחוש לגדול עדרים אסור שכל שהוא חוץ לירושלים צריך וטיבעא אפירא לא מחללינן וי"מ בהפך וכל שמחלל על מעות מברך על פדיון מעשר שני וכשמחלל על פירות מברך על חלול מעשר שני:

בד"ה על חיין אין מתחללין כו' ותימה דבריש הזהב משמע בין לב"ש בין לב"ה דטבעא אפירא לא מחללין כו' עכ"ל מההיא דהגוזל קמא שהביאו התוס' לקמן דמעות של בבל בבבל חזו דזבין בהו בהמה ומסיק להו התם ה"ל לאקשויי בפשיטות אההיא דריש הזהב דקאמרינן דטבעא אפירא לא מחללין ויתיישב נמי בדברי התוס' בשמעתין ועי' בתוס' ר"פ הזהב ודו"ק:

בד"ה שמא יגדל מהם עדרים כו' ומפרש בירושלמי דבזכרים פליגי אי גזרינן כו' עכ"ל משום דאפשר לפרש דבנקבות ודאי דכ"ע מודו היינו מטעמא דשמא יגדל עדרים כדאמר בשמעתין אבל בזכרים דפליגי ורבנן אמרי דאין מתחללין לא משום גזירה זכרים אטו נקבות דה"ל גזירה לגזירה אלא משום שמא תכחיש כפ"ה התם מש"ה הוצרכו לאתויי דבירושלמי קאמר בהדיא דבזכרים נמי פליגי משום גזירה אטו נקבות ומפ"ה דבשמעתין ה"מ לאקשויי אפירושו דהתם אלא דניחא לאתויי מירושל' בהדיא ודו"ק:

תוס' ד"ה אין שביעית מתחללת וכו' הספרים שלפנינו מוטעים וכך צ"ל והא דתני לעיל ואם מכר יאמר הרי מעות חללו יהו מחוללים על פירות שיש לי בביתי וכו':

ד"ה על חיין אין מתחללים וכו' חוץ לירושלים איירי דבירושלים מותר לקנות ממנו בהמה לזבחי שלמים וכו' כצ"ל:

בסה"ד וי"ל דאין מתחללין דהכא היינו שיחזרו הדמים למקומן ר"ל דהאמת הוא דחיילא קדושת מעשר אבהמה אלא דרבנן גזרו משום שמא יגדל מהם עדרים שיחזיר המוכר הדמים ללוקח ויחזור ויפדה קדושת הבהמה על המעות וק"ל:

ד"ה שמא יגדל מהם עדדים כו' עד ותימה דרבנן דהתם דאמרי כו' במזיד תעלה ותאכל במקום וי"ל דאיירי כמו שמפרש ר' יהודה התם במה דברים אמורים במתכוין ולקחו מתחלתן לשם שלמים וכו' כצ"ל והספרים שלפנינו חסרים וקושיית התוס' היא דהכא משמע דלרבנן אפי' בזכרים ובנקבות לכ"ע אפי' בדיעבד אין מתחללים והתם קאמרי רבנן במזיד תעלה ותאכל במקום פי' בירושלים ותירצו דהתם איירי כמו שמפרש שם ר"י במה דברים אמורים וכו' ולאו דוקא לשלמים אלא ר"ל בתמימים הראוים לשלמים והואיל וראוים לשלמים ולא גזרינן בהו שמא יגדל מהם עדרים בדיעבד ולכך לכתחלה אין לוקחים אבל בדיעבד תעלה ותאכל במקום והכא איירי בבעלי מומים דאין ראוין לשלמים ולכך אפי' בדיעבד אין מתחללים:

בא"ד אי נמי אפי' כרבנן והתם דלא אפשר יותר כצ"ל:

רש"י בד"ה וסמיך ליה כו' לתפוס קדושת הדמים אלא ע"י ממכר כצ"ל:

תוס' בד"ה שמא יגדל מהם כו' במזיד תעלה ותאכל במקום וי"ל כמו שמפרש ר"י התם כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל וכן מוכח להדיא מתוס' דקדושין שכן מתרצין והכא איירי בבעלי מומין ודו"ק:

בא"ד דאפי' למ"ד כו'. נ"ב פי' לא פליגי על רבנן וק"ל:

גמרא דתניא א"ר יוסי ב"ר חנינא כו'. עי' נזיר (כט) תד"ה ה"ג:

[שם אדם נושא ונותן בפירות שביעית כו' שנאמר בשנת היובל כו' וסמיך ליה וכי תמכרו כו'. נראה דדריש וכי תמכרו שב ג"כ למעלה ור"ל אם תמכרו פירות היובל תמכרו ממכר כו' סופך אשר תמכרו ממכר כו'. והתוס' בערכין (דף ל ב) נדחקו בזה] :

שם מה קדש תופס א"ד ואסור אף כו' ואסורה. תיבות ואסור ואסורה ליתנייהו בקדושין ונכון:

רש"י ד"ה וסמיך ליה דל"ש בפירות לתפוס הדמים בקדושה אלא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה יצא בשר ע"י פדיה כדמים ש"ק כו'. כצ"ל:

בסה"ע ולא לסחורה אלא להפקיר כו'. עי' לעיל (לט) בתד"ה שאין:

תד"ה אין. ואם מסר יאמר כו'. כצ"ל:

תד"ה על ופלוגתא היא בירושלמי כו' יש שאוסר אפי' ע"מ להעלותו כו'. ק"ל דהתנן בפ"ג דמע"ש מ"ד מעות בירושלים ופירות במדינה אומר הרי המעות האלו מחוללין על פירות ההם ובלבד שיעלו כו' אלמא דשרי ע"מ להעלותו וראיתי בירושלמי ספ"ק שם דמקשה באמת ממשנה זו על מאן דאוסר ומשני שניא היא שהיה אחד מקום פי' שהיה אחד מהן המעות או הפירות (כמו ברישא דמתניתין שם) במקום ר"ל בירושלים וא"כ נוכל לאוקומי גם פלוגתת ר"מ וחכמים דהכא כשהמעות בירושלים וע"ש בשנ"א בפ"א מ"ה ובפ"ג שם בפיה"ק דלמסקנא אפשר לומר דהדר ביה מהאי שינויא ומוקי גם למתניתין בדמאי:

בגמרא אר"א אין השביעית מתחללת אלא דרך מקח כו' מה שיש לדקדק בסוגיא זו ובל' התוספות ד"ה על חיין אין מתחללין ובד"ה שמא יגדל מהן עדרים כתבתי הכל באריכות בחידושי קידושין דף נ"ה ע"ש ותמצא נחת ושם כתבתי ג"כ שמ"ש מהרש"א ז"ל בשמעתין בל' התוס' ד"ה שמא יגדל דמה שהוצרכו להביא לשון הירושלמי היינו כי היכי דלא נימא דטעמייהו דרבנן לאו משום גזירת זכרים אטו נקיבות אלא משום דמתכחיש כו' עכ"ל במחילת כת"ר דברי שגגה הן דתינח לענין מעשר שני משא"כ לענין שביעית לא שייך טעמא דמתכחיש וע"כ היינו משום גזירה אלא דאפ"ה יש ליישב לשון התוספות על פי מ"ש שם ע"ש ודו"ק:

סוגית תפיסת דמי שביעית. איתא בגמרא שלפי ר"א אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. ואליבא דר' יוחנן היא מתחללת בין דרך מקח ובין דרך חלול. ביציאה לחולין יש הבדל בין פרי ראשון שאינו יוצא לחולין לפרי שני התופס את דמיו ויוצא לחולין. לפי הלשון הראשון של רב אשי חולקים ר"א ור"י בפרי ראשון אבל בפרי שני לכ"ע מתחלל בין דרך מקח ובין דרך חלול. מסקנת רב אשי היא שהמחלוקת בין ר"א ור"י קיימת בפרי שני אבל בפרי ראשון ד"ה דרך מקח אין דרך חלול לא. בהקדש לכ"ע יש תפיסת דמים ויציאה לחולין בין דרך מקח ובין דרך חלול בין בפרי ראשון ובין בפרי שני. והדברים זקוקים ביאור.
א

נראה שההבדל בין הקדש לשביעית בדין פרי ראשון שהקדש יוצא לחולין ולא שביעית הוא משום שהקדש חל בקדושת פה משא"כ קדושת שביעית שחלה מאליה, וקדושה הבאה מאליה אינה מתחללת מהפרי הראשון לעולם. החלוק בין פרי ראשון לבין פרי שני הוא בכך שקדושת פרי ראשון דשביעית חלה מאליה מן השמים, וקדושת פרי שני חלה ע"י מעשה אדם. משום כך בהקדש דהוי דבר הנדור שוה פרי ראשון לפרי שני, דהא קדושת פרי ראשון דהקדש מתהוה ע"י מעשה נודר ולא חלה מאליה מן השמים. מאותו הטעם ראויה קדושת פרי ראשון דההקדש לצאת לחולין בדומה לפרי שני. עוד יתכן לומר שבפדיון דברים קדושים יש שתי הלכות - דין קנין ודין תפיסת דמים. בהקדש חל הפדיון מטעם קנין ע"פ גזה"כ ונתן הכסף וקם לו (עיין ברש"י בקדושין כו. ד"ה דבר) ולפיכך גם פרי ראשון דהקדש יוצא לחולין. אולם בשביעית אין החלול חל מדין קנין אלא שהוא חלות מדין תפיסת דמים, עיין לקמן.
לפי מסקנת רב אשי המחלוקת היא בפרי שני אבל בפרי ראשון לכ"ע דרך מקח אין דרך חלול לא. יש לבאר את יסוד הדברים. ונראה שדעתו היא שדרך חלול שייך כשהדבר הקדוש יוצא לחולין. פדיון דרך חלול הוא לחלל זה תחת זה; הדבר הראשון יוצא לחולין והשני קדוש במקומו. ברם פרי ראשון דשביעית אינו יוצא לחולין. משום כך אין לחללו כי פדיון דרך חלול אינו שייך בלי יציאה לחולין.
ברם לפי"ז צריכים ליישב לשון ראשון דרב אשי, דלל"ק ס"ל ששיטת ר' יוחנן היא דגם פרי ראשון דשביעית ניתן לפדיון דרך חלול. והוא תמוה מאחר שהפרי אינו יוצא לחולין איך שייך בו פדיון דרך חלול. ונ"ל, שדין פדיון שביעית דרך חלול אינו חלות חלול אלא מעשה חלול בלבד. בשביעית עיקר החלות היא חלות תפיסת דמים. ללשון ראשון דר"א סובר ר"י שבשביעית מעשה חלול תופס דמים ולגבי תפיסת דמים אין צורך לחלות חלול אלא למעשה חלול בלבד. ראיה לכך מע"ז שתופסת דמיה הגם שלפי כמה שיטות מכירת ע"ז אינה חלה, ולכאורה קשה האיך נתפסו דמי המקח באיסור ע"ז. חזינן שתפיסת דמים בע"ז אינה תלויה בחלות מכירה אלא במעשה מכירה בלבד. ה"ה בשביעית, מעשה החלול בפרי ראשון דשביעית תופס את הפרי השני באיסורי שביעית אע"פ שהפרי הראשון נשאר קדוש. גם דרך חלול וגם דרך מקח חלים בשביעית מטעם תפיסת דמים כמו בע"ז, ולא מדין חלות פדיון וחלול. בהקדש יש חלות חלול ופדיון דזה נכנס בקדושה וזה יוצא. בשביעית יש דין תפיסת דמים ולא חלות דין חלול ממש אלא מעשה חלול בלבד.
יש להבין שיטת ר"א לפי מסקנת רב אשי ששביעית מתחללת דוקא דרך מקח. מאחר שפרי שני יוצא לחולין, א"כ למה אין בו דין פדיון בדרך חלול כבהקדש. ונראה שדעתו היא שהקדש שאני שנחשב לבעלים. פדיון הקדש בדרך חלול חל מדין קנין מהקדש. משא"כ בשביעית, אין בקדושת שביעית חלות בעלות. בשביעית א"א לקנות את הפירות מהקדש דאין להקדש בעלות בשביעית. דוקא קנין הדיוט בלבד מועיל בשביעית וזהו דרך מקח. חלות הפדיון בדרך חלול בהקדש היא מטעם קנין מהקדש, ואינו שייך בשביעית כי שביעית אינה ברשות בעלות הקדש, ואין שייך בה קנין מהקדש. משום כן אין בשביעית פדיון דרך חלול. ברם דרך מקח דהוי קנין הדיוט מהדיוט שייך בשביעית, ולפיכך שביעית תופסת דמים דרך מקח דוקא ולא דרך חלול, משא"כ הקדש. מאידך להקדש יש חלות בעלות ממש ויש חלות רשות הקדש על הדבר, ומשו"ה חל הפדיון בהקדש דרך חלול דהוא מטעם קנין מהקדש עצמו.
עוד יתכן לומר, דהנה ע"ז תופסת דמיה כמו שביעית, והואיל ובע"ז אין קדושה, ע"כ שדין תפיסת דמים שבה אינו מטעם קדושה אלא מטעם אסה"נ שבה. ויש לדון בשביעית - האם תפיסת דמיה היא מטעם קדושתה או מטעם איסורה. ונראה דאליבא דר"א היא מטעם איסורי השביעית ולא מטעם קדושת השביעית, ובכך דומה שביעית לע"ז. דין פדיון דרך חלול חל דוקא בדבר קדוש ממש כמו הקדש שבו חל הפדיון מטעם קדושת הדבר, כי דרך חלול הוא חלות דין דזה נכנס תחת זה בקדושה ומדין חלול קדושת החפצא. מאידך שביעית וע"ז אין בהן דין פדיון מטעם קדושתן דזה נכנס תחת זה, אלא דין תפיסת דמים מטעם חלות איסוריהן. משום כך אין בהן דין פדיון דרך חלול, אלא דין תפיסת דמים דרך מקח, כי דרך חלול חל מטעם דזה נכנס וזה יוצא בקדושה - וזהו בהקדש ממש ולא בע"ז ובשביעית. כ"ז אליבא דר"א. ברם לפי ר"י מתחללת שביעית מדין קדושתה ודומה היא להקדש ולא לע"ז דאין בה קדושה. לפיכך סובר ר"י שיש פדיון שביעית בפרי שני בדרך חלול כיון שהוא דין חלול בדבר קדוש דזה נכנס וזה יוצא בקדושה. בסיכום: לר"י חל דין תפיסת דמים בשביעית מטעם קדושת השביעית, ולפי ר"א חל דין תפיסת דמים בשביעית מטעם איסורי השביעית. משום כך לר"א אין לחלל שביעית דרך חלול. דרך חלול שייך דוקא בחלול קדושה דזה נכנס וזה יוצא בקדושה ושביעית תופסת דמיה מטעם איסורין ולא מטעם קדושה, ואין חלול שייך באיסורים.
והנה איתא בסוגיא שלפי ר"א כשם שהקדש תופס את דמיו כן שביעית תופסת דמיה. וצ"ע, דלכאורה דין הקדש הוא מטעם חלול קדושה ולא מטעם תפיסת איסורים, ושביעית החלות היא מטעם תפיסת איסורים, ואיך השוה ר"א שביעית לקדש. וביאר הגר"מ זצ"ל כי מזה מוכח שגם בהקדש קיים דין תפיסת דמים באיסורים כמו בשביעית ובע"ז בלי חלות חלול הקדושה. והיה אומר שבכך מובן היסוד של הפדיון בפסולי המוקדשין והרי שם נשארת חלות ההקדש על בהמת בעלת המום ועכ"ז נתפסים דמי הפדיון בקדושה. דין זה הוא מטעם תפיסת הדמים באיסורי קדש, ואינו מטעם חלול הקדש דזה נכנס לקדושה וזה יוצא/⁸². והוסיף שנ"מ אליבא דריה"ג שסובר קדשים קלים ממון בעלים הם, כשנמכרים הק"ק הגם שהם נשארים בקדושתם נתפסים הדמים בקדושה. וכן מדוייק לשון הרמב"ם (פ"ד ממעילה הל"ח) וז"ל: המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו עכ"ל. מדיוק לשון הרמב"ם מוכח שסובר שאילו היתה מכירת השלמים קיימת היה צריך להיות הדין שהמעות יתפסו בקדושה, והלא קדושת השלמים לא הופקעה על ידי המכירה כי הבהמה רק עוברת מרשות ראובן לרשות שמעון אבל עדיין בקדושתה קיימא, וא"כ למה יקדשו דמי המקח. על כרחך שיש דין תפיסת דמים בהקדש כמו בשביעית וע"ז ולא רק פדיון כשזה נכנס בקדושה וזה יוצא מקדושה.
שם. תוס' ד"ה על כו' וי"ל דהכא מיירי ע"מ להעלותו ולאוכלו בירושלים וכו'. ר"ל, דבמע"ש יש שתי הלכות: 1) פדיון כסף הנלמד מהפסוק של וצרת הכסף בידך, וזה מהוה חלות קנין דשייך רק בכסף; 2) חלול על פירות הנלמד מפסוק "ונתת גו' בכל אשר תאוה נפשך", והוא מהוה חלק ממצות אכילה בירושלים. זה אינו דין קנין אלא הקדושה עוברת מכסף לפירות במצות ההבאה ואכילה. לתוס' מותר לחלל על פירות חוץ מירושלים ע"מ להעלותם ולאוכלם שם כי יש כאן דין חלול ע"פ מצות הבאת מקום ואכילה בירושלים.
שם. שיטת הרמב"ם בפדיון וחלול מע"ש. הרמב"ם (פ"ד ממע"ש הל"א - ה') פוסק (שלא כראב"ד) שיש חלול פירות על פירות בברכה. נראה כי לרמב"ם חלול פירות על פירות אינו דין קנין. רק בפדיון כסף עם צורה חל שם מעשה קנין, אבל פירות על פירות מועיל מדין מצות הבאת מקום ומצות אכילה, ומהוה חלות שם חלול לשם קיום מצות מע"ש. משום כך קובע הוא ברכה לעצמו "אקב"ו על חילול מע"ש". מאידך בדמים על דמים (הל"ה) משמע מהרמב"ם שאין ברכה, ומסתבר שהוא משום שאין בחליפי דמים בדמים קיום מצוה בהבאת מקום ואכילה, אלא מעשה חליפין בעלמא, ולפיכך אין מברכים. בפירות על מעות מברכים מפני שיש כאן חלות שם מעשה פדיון מהקרא ד"וצרת הכסף בידך", במעות על מעות יש חליפין של דמים בעלמא. אין בכך חלות שם פדיון כמו פירות על מעות או חלות שם חלול כדאיתא בפירות על פירות.
שם. רש"י ד"ה שמא כו' ונמצא משהה מעשרותיו והתורה אמרה שנה שנה ואכלת ואם שהה ראשונה ושניה חייב בשלישית לבער כל מעשרותיו בסוף שנה שלישית מן הבית ולהתוודות וגבי שביעית נהנה מהן להתעשר והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה אלא להפקיר ולבער בשביעית עד שלא תכלה לחיה מן השדה הוא זמן ביעור לפירות ולדמיהן עכ"ל.
בפירש"י כאן יש ג' חידושים: א) דיש איסור לקנות דבר שלא יתבער בשביעית, והקונה דבר שלא יתבער בשביעית עובר על איסור של סחורה, כי קניית כל דבר שישאר אחר זמן הביעור הוא האיסור של סחורה, יוצא מכך שהקונה חלוק בשביעית עובר על איסור סחורה (ולא חל האיסור על המוכר בלבד שהוא משתכר בשביעית אלא גם על הקונה) משום דישאר אחר זמן הביעור.
ב) שיטת רש"י שיש מצוה לאכול מעשרות באותה שנה כדכתיב שנה שנה ואכלת. כמו"כ כתוב לגבי בכור "ולפני ד' אלקיך תאכלנו שנה בשנה" שמצוה לאכול בכור תוך שנתו (עי' בכורות כו.). עלינו לבאר את יסוד ההשוואה ביניהם במצוה זו.
לשם ביאור הענין עיין ברמב"ם (פ"א ממע"ש הלי"ד) וז"ל: מע"ש הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה לפיכך לא חייבו להפריש מע"ש בסוריה עכ"ל. וצ"ע בשייכות בין מע"ש לבכור בסוריה. ועיין בתמורה (כא) דבכור אף שהוא קדוש בין בארץ ובין בחו"ל מ"מ אין מעלין אותו מחו"ל ולומדים דינו ממע"ש דאינו נוהג בחו"ל. וצ"ע, דמע"ש הוא מצוה התלוי' בארץ ואינו נוהג בחו"ל - והשייכות לבכור לכאורה תמוהה.
וביאר הגר"ח זצ"ל (עיין בספרו על הרמב"ם) דבמע"ש יש ב' הלכות: א) דחובת קרקע הוא ותלויה בקדושת א"י כמו תרומה: ב) יש חובת הבאת מקום לירושלים כמו בקרבן, וחו"ל מופקע מקיום הבאת מקום, ולפיכך מצד דין הבאת המקום שוה בכור למע"ש ואין לבכור בחו"ל קדושה שלמה דאין בו מצות הבאה לירושלים.
יוצא מכך שמע"ש אינו נוהג בחו"ל משני טעמים, חסרה קדושת הארץ לחייב מע"ש וגם חסרה מצות הבאת מקום. ונ"מ לגבי נטע רבעי בחו"ל. דהנה התוס' ברפ"ו מברכות העלו שנטע רבעי נוהג בחו"ל, דכשם שהערלה נוהגת בחו"ל כן יש חיוב נטע רבעי. אולם הרמב"ם כ' (פ"י ממאכ"א הלט"ו) וז"ל יראה לי שאין נט"ר נוהג בחוצה לארץ עכ"ל. דעת הרמב"ם שהגם דנט"ר אינה מצוה התלויה בארץ כמו דערלה אינה תלויה בארץ, אבל כשם שמע"ש אינו נוהג בחו"ל משום שאין שם דין הבאת מקום, כן נט"ר שדומה בדין הבאת מקום למע"ש אינו נוהג בחו"ל, ואין להשוות נטע רבעי לערלה שאין בה דין הבאת מקום. ובכך מיושב גם פסק הרמב"ם בנוגע לסוריה, כי אע"פ שבכל המצוות התלויות בארץ קיים חיוב גם בסוריה מדין כיבוש יחיד, שהקונה בית בסוריה כקונה בפרוארי ירושלים, עכ"ז אין חיוב מע"ש בסוריה הואיל וחסרה לסוריה הקדושה המיוחדת של דין הבאת מקום.
לפי הנ"ל ניחא מה ששוה מע"ש לבכור לגבי דין שנה בשנה, כי מצות אכילת הבכור תוך שנתו היא דין בהבאת מקום של בכור וה"ה בפירות מע"ש חייבים להביאם ולאוכלם שנה בשנה.
ג) רש"י כתב כאן ששעת הביעור דמע"ש היא בשנה השלישית, ולכאורה נמצאות סתירות ברש"י בנוגע לזמן זה. עיין בפירש"י לדברים י"ד פכ"ח, ששם כתב ששנת הביעור היא השלישית. אבל בפירש"י לדברים כ"ו פי"ב כתוב ששנת הביעור היא ברביעית בחג הפסח. (ועיין ג"כ ברש"י במס' סנהדרין (יא) ובמשניות דמס' מע"ש.)
והנה הרמב"ם (פי"א ממע"ש הל"ח) כתב וז"ל: כיצד הוא עושה אם נשאר אצלו תרומה כו' נותנה לכהן מעש"ר נותנו ללוי כו' מע"ש כו' ה"ז מבערן ומשליך לים עכ"ל. במעש"ר הביעור הוא מצות הנתינה, במע"ש חייבים לבער מן העולם כחמץ בפסח. ונראה שזו כוונת רש"י שלמע"ש יש ב' דיני ביעור - ביעור בשלישית וביעור ברביעית. בשנה השלישית חייבים להביאו לירושלים ולאוכלו שם דלא נאסר בהנאה, אולם ברביעית יש מצות ביעור מן העולם. וניתן לומר שבוודוי מעשר מתוודין על שתי מצוות אלו - בערתי הקדש מן הבית, היינו הביעור דכלוי בשנה הרביעית, לא עברתי ממצותיך, היינו הביעור דקיום מצוה להביאו ולאוכלו בירושלים תוך שלש שנים.
ביחס למצות ביעור בשביעית נחלקו הרמב"ם והרמב"ן. כתב הרמב"ם (פ"ז משמיטה הל"ג) וז"ל: ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד עכ"ל. והקשה עליו הרמב"ן דלא מצינו פירות שביעית מן הנשרפין והנקברין, וכן קשה באמת על פירות של מע"ש בשנה ד', וכבר הקשה המנ"ח למה לא מנו פירות שביעית בין הנשרפין והנקברין בסוף מס' תמורה. ויתכן דהנשרפין והנקברין בסוף מס' תמורה היינו מדין איסורי הנאה שלהם שמחייב באיבוד ושרפה, משא"כ מע"ש ופירות שביעית שאין החיוב משום אסה"נ שלהם כמו שיש בחמץ, ערלה, כלאי הכרם וע"ז, רק קדושתם שהיתה מחייבת באכילה מחייבת עכשיו אבוד ושרפה, והחיוב הוא מצד קדושת הפירות ולא מצד איסור הנאה ולכן אינן נמנים במס' תמורה דלא מקריין נקברים ונשרפים. ואולי קיים נ"מ לגבי כתותי מיכתת שיעוריה דחל דוקא בנשרפים מטעם דין אסה"נ ולא בפירות החייבים בביעור מטעם קדושה.
⁸² צ"ע לפי"ז למה מתחללים פסה"מ גם דרך חלול ולאו דוקא דרך מקח כשביעית אליבא דר"א.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם. שהכל צריכין לה כמו אכילה ששוה בכל אדם: מלוגמא שאינה שוה בכל אדם. שאין הכל חולין: ולא לזלף. יין שמזלפין בבית לריח טוב: אפיקטויזין. להקיא והוא בנוטריקון אפיק טפי זין מזון האוכל יותר מדאי מוציא ומקיא: כמאן כר' יוסי. דלא ממעט אלא הנאה שאינה שוה בכל והנך נמי אינם אלא לצורך חולי ואסטניס והיינו תנאי דלעיל דלרבנן לא נהגא שביעית אלא בדבר שהנאתו וביעורו שוה דדרשינן ליה נמי הכי והיתה שבת הארץ נוהגת בדבר שהוא לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה ולא בעצים ורבי יוסי דריש הכי והיתה שבת הארץ נוהגת כולו שהנאתו שוה בכל אדם ואפילו עצים להסקה: אין שביעית מתחללת. לתפוס דמיה בקדושתה אלא דרך מקח שמוכרה זה לחבירו אבל לא ע''י חילול לומר הרי פירות הללו מחוללין על מעות האלו כדרך שפודין הקדשות: בשנת היובל. שביעית ויובל חדא היא: וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר. ודרשינן סמוכין למימרא דלא שייך בפירות לתפוס קדושת הדמים אלא ע''י ממכר: קודש מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול. דכתיב (ויקרא כז) ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו הרי חילול ואם לא יגאל ונמכר בערכך (שם) הרי מקח: ורבי יוחנן. הך דרשה דסמוכין דסמיך וכי תמכרו ליובל מאי דריש ביה: דרבי יוסי בר חנינא. במסכת ערכין (דף ל:) ארוכה היא מאד וכאן לא נכתבה כולה בספרים כמה קשה אבקה של שביעית מידי דלא הוי עיקר האיסור תלוי בו קרוי אבק וכן אבק רבית וכן אבק לשון הרע שאינו לשון הרע גמור אלא צד לשון הרע כמו אבק העולה מדבר הנכתש במכתשת: אדם נושא ונותן בפירות שביעית. לסחורה דהיינו אבק שביעית דעיקר איסור שביעית לא תזרע לא תזמור וזהו איסור קל שבה: לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו. מחמת עניות: שנאמר בשנת היובל הזאת וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר. ודרשינן סמוכין שבשביל עונשה של שביעית תבא לידי כך: קודש תופס את דמיו. פדיה כתיב ביה שזה יוצא וזה נכנס תחתיו יוצא הקדש לחולין ונכנסין הדמים תחתיו דהיינו ופדה והיינו נמכר דכל מכירה יוצאה מכחו של זה ובא לזה והדמים נכנסין לרשות המוכר: בהוייתה תהא. בקדושתה: מתבערין בשביעית. בתוך זמן הביעור: יצא בשר. שהדמים יוצאין לחולין ע''י פדיה בדמים של קודש דלא כתיב תהיה אלא בפירות עצמן: ופרי עצמו. פרי הראשון אסור לנהוג בעצמו חול אלא קדושת שביעית עליו: מתחללין. משמע דרך חילול בפדיה ולא במקח וממכר: שמא יגדל מהם. ישהם אצלו לגדל וולדות ונמצא משהה מעשרותיו והתורה אמרה (דברים יד) שנה שנה ואכלת ואם שהה ראשונה ושניה חייב בשלישית לבער כל מעשרותיו בסוף שנה שלישית מן הבית ולהתוודות וגבי שביעית נהנה מהן להתעשר והתורה אמרה ולא לסחורה אלא להפקיר ולבער בשביעית עד שלא תכלה לחיה מן השדה הוא זמן ביעור לפירות ולדמיהן:

אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. והא דתניא לעיל (דף לט.) ואם מכר יאמר מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בבית קנסא בעלמא כדפרישית לעיל: אבקה של שביעית. עיקר איסור בעבודת קרקע כגון חרישה וזריעה אבל משא ומתן אינו אלא עשה בעלמא דלאכלה ולא לסחורה ועונש זה מפרש בפרק קמא דקדושין (דף כ.) לסוף מוכר את מטלטליו ואת ביתו ואת עצמו בעון משא ומתן בא לו מדה כנגד מדה: על חיין אין מתחללין. במעשר שני חוץ לירושלים איירי דבירושלים מותר לקנות ממנו בהמה לזבחי שלמים כדמוכח פרק קמא דמעשר שני ועוד מדדייק בסמוך דאי לא תימא הכי מעשר מעשר ממש והא כתיב וצרת הכסף בידך כלומר היאך מתחלל על בהמה חיה ועוף אלא מאי מעשר דמי מעשר משמע בהדיא דאיירי חוץ לירושלים מדמייתי עלה קרא דוצרת הכסף ואפי' לכתחלה שרי ר''מ לחלל כדקתני בהדיא בתוספתא דשביעית אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותו על חיה ועוף ועל בהמה בעלת מום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים לא אמרו אלא שחוטין ומחללין לכתחלה משמע והא דנקט הכא מתחללין דמשמע דיעבד כדאמר בריש הזהב (ב''מ דף מה:) מתחללין ואין מתחללין מיבעי ליה משום רבותא דרבנן נקט לה דאפילו דיעבד אין מתחללין על חיין ותימה דבריש הזהב (שם דף מד:) משמע בין לב''ש בין לב''ה דטיבעא אפירא לא מחללין גבי פלוגתא דלא יעשה אדם סלעים דינרי זהב וי''ל דהכא מיירי ע''מ להעלותו ולאוכלו בירושלים ופלוגתא היא בירושלמי פ''ק דמעשר שני יש שאוסר אפילו על מנת להעלותו ומוקי פלוגתא דר' מאיר ורבנן דהכא בדמאי ותימה דמשום גזירה דרבנן דשמא יגדל מהם עדרים לא הוה לן למימר אין מתחללים דיעבד כדמשמע בריש הזהב גבי פלוגתא דלא יעשה אדם סלעים דינרי זהב דפריך בשלמא להך לישנא דאמרת מדאורייתא משרא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו שמא ישהה עליותיו היינו דקתני יעשה ולא יעשה אלא להך לישנא דאמרת מדאוריי' פליגי מתחללין ולא מתחללין מיבעי ליה משמע דמשום גזרה דרבנן לא אמרינן אין מתחללין דיעבד וי''ל דאין מתחללין דהכא היינו שיחזרו דמים למקומן כדאשכחן דכוותיה בפ' האיש מקדש (קדושין נו.): שמא יגדל מהם עדרים. פרק האיש מקדש (קדושין דף נה: ושם) דתניא אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני פירש שם בקונטרס שמא תכחיש ולא היה לו לפרש כן אלא כדמפרש טעמא הכא שמא יגדל עדרים ואפילו ר''מ לא פליג אלא בזכרים אבל בנקבות לא כדקאמרינן הכא ומפרש בירושלמי דבזכרים פליגי אי גזרי' זכרים אטו נקבות ותימה דרבנן דהתם דאמרי ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם במזיד תעלה ותאכל במקום וי''ל דאיירי כמו שמפרש ר' יהודה התם בד''א במתכוין ולקחו מתחלתו לשם שלמים [א היינו נקבה כדאיתא בביצה (דף כ.) דאז לא גזרינן דיעבד שמא יגדל ולאו דווקא לקחו לשם שלמים דאפי' בסתם נמי כיון שהם תמימין דהא לא ממעט אלא דווקא מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין אבל בעלי מומין קתני רבי יהודה בסיפא בתוספתא בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן וכולה ברייתא דקדושין רבי יהודה היא

סוכה מ ע"ב - טקסט הדף

דף מ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד