סוכה לט ע"ב

ובא ואוכלן בקדושת שביעית בד''א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו בכחצי איסר אסור מתיב רב ששת ומן המופקר ג' סעודות ותו לא ורמינהי הפיגם והירבוזין והשיטים וחלגלוגות והכוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגיר של אפר פטורין מן המעשר וניקחין מכל אדם בשביעית לפי שאין כיוצא בהן נשמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה בכדי מן שנו וכן אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן בכדי מן שנו מאי משמע דהאי מן לישנא דמזוני הוא דכתיב {דניאל א-ה} וימן להם המלך וגו' אי הכי לולב נמי לולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא אי הכי אתרוג נמי בת ששית הנכנסת לשביעית היא אתרוג בתר לקיטה אזלינן והא בין ר''ג ובין ר' אליעזר לענין שביעית אתרוג בתר חנטה אזלינן דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית ולירק בדרך אחד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - ב

ובא לביתו, ואוכלן לאותם פירות שחילל עליהן את המעות - בקדושת שביעית. כלומר, משתמש בהן להנאות המותרות לעשות בפירות שביעית, כגון, אכילה שתיה סיכה והדלקת הנר.

במה דברים אמורים שמזון ג' סעודות מותר למסור בידם לכתחילה, בלוקח מן המופקר. שראה אותו חבר שליקט אותו עם הארץ את הפירות בשדה הפקר, שלא נשמר בשביעית. דהואיל ולא ראינוהו שעבר להדיא על איסורי שביעית אין אנו חושדים אותו בסכום כה מועט, אולם מעות מרובים מאלו אין נותנים לו, שמא מחמת שהם מרובים תהא עינו צרה בהם להצניעם.

אבל בלוקח מן המשומר, שהיתה אותה שדה משומרת בגדר ומנעול, ^[174] הרי אותו עם הארץ נחשד בכך שאינו מפקיר שדהו כמצוות התורה, ומה שמוכר את הפירות מעט מעט שלא כדרך סחורה אין אלא הערמה בעלמא, ולפיכך אפילו בכחצי איסר אסור לקנות ממנו.

מתיב רב ששת: ומן המופקר רק כדי שיעור שלש סעודות מותר ליתן לו ותו לא?

ורמינהי: הפיגם, והירבוזין, והשיטים, וחלגלוגות, והכוסבר שבהרים, והכרפס שבנהרות, והגרגיר של אפר [כולם מיני עשבים או קטניות הם], פטורין מן המעשר כל השנים, והטעם בזה כפי שיתפרש שאין דרך בני אדם לשומרם ולהחשיבם, ומפקירין אותם לכל. והפקר פטור מן המעשר, דכתיב: "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", ודרשינן, דוקא בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך זיכתה לו תורה מעשר [שהלוים אין להם חלק בירושת הארץ]. אבל הפקר לקט שכחה ופיאה שמופקרים לכל, יש לו חלק ונחלה עמך ולפיכך אינו נוטל מהם מעשר.

וכן ניקחין עשבים אלו מכל אדם בשביעית, ואין לחוש שמא עשו בהם מלאכת איסור בשביעית, לפי שאין כיוצא בהן נשמר - שאין דרך בני אדם להחשיבם ולשומרם. [עצם זה שדרך להפקירם אין זו סיבה להתירם בשביעית, דקדושת שביעית נוהגת גם בפירות הפקר]. ומכל מקום מבואר, שדבר המופקר נקנה מכל אדם בשביעית לרבות עם הארץ, אף שמוסר לו על ידי כך מעות הקדושות בקדושת שביעית, ולא הגבילו זאת לכדי שיעור ג' סעודות?!

מתרצת הגמרא: הוא [רב ששת] מותיב לה לההיא קושיא, והוא עצמו מפרק לה [מישבה]: אכן מה ששנינו שם וניקחין מכל אדם בשביעית, בכדי מן [בכדי מזונותיו] ^[175] שנו ולא יותר, והיינו מזון ג' סעודות.

וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכדי מן שנו.

ומאי משמע דהאי "מן" לישנא דמזוני הוא?

דכתיב [דניאל א ה]: "וימן להם המלך וגו'". ואיירי שם בעניני סעודה.

מקשה הגמרא: אי הכי, שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, מדוע אמרו דין זה רק לגבי אתרוג, לולב נמי לא נקנה ממנו, שהרי גם בלולב יש קדושת שביעית וכמו שיתבאר להלן? מתרצת הגמרא: לולב זה, בר ששית הנכנס לשביעית הוא. כלומר, הרי על כרחך לא גדל הלולב באותם ט"ו יום שבין ראש השנה לחג הסוכות, שהרי קיימא לן דבאילן אזלינן אחר החנטה, ^[176] וכיון שחנט הלולב בשנה השישית אין בו קדושת שביעית.

מקשה הגמרא: אי הכי, גבי אתרוג נמי בת ששית הנכנסת לשביעית היא, שהרי האתרוג אף הוא מפירות האילן ויש ללכת בו אחר החנטה?!

מתרצת הגמרא: לא! גבי אתרוג בתר לקיטה אזלינן. דחלוק הוא משאר אילנות, ודינו כירק שהלכו בו אחר הלקיטה.

והיינו, משום שטעם החילוק בין אילן לירק הוא, שפירות האילן גדלים על ידי מי הגשמים בלבד, ואחר שיורדים רוב הגשמים דרך האילנות לחנוט פירותיהם ולגדלם על ידי יניקת אותם מים. נמצא שעיקר גידול הפרי נקבע בזמן חניטתו. אבל ירק גדל על כל מים ולא רק על ידי מי הגשמים, נמצא שכל זמן שלא נלקט ועדיין משקים אותו לא נגמר גידולו, ולפיכך נקבעת שנתו לפי זמן לקיטתו. ובזה דומה אתרוג לירק שאף הוא גדל על כל מים, ולפיכך בתר לקיטתו עישורו. ^[177]

מקשה הגמרא: היאך אתה אומרים שהולכים באתרוג אחר זמן לקיטתו כירק, והא בין לשיטת רבן גמליאל ובין לשיטת רבי אליעזר לענין שביעית אתרוג בתר חנטה אזלינן?!

דתנן: אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים, ולירק בדרך אחד.

שוה לאילן בשלשה דרכים: לערלה, שיש בו דין ערלה כשאר אילנות ולא כירק שלא נאמרה בו הלכה זו. וכן לענין רבעי, ולשביעית. שלענין שביעית אזלינן בו בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטתו.

ושווה לירק בדרך אחד:

הערות

^[174] כן פירש רש"י. אבל הרמב"ם [פירוש המשניות שביעית פרק ט משנה א] פירש: אם היו אותם הפירות ממה שדרך בני אדם לעשות מהן גינות ולשמרם, כגון תאנים ענבים וחיטים, הרי זה אסור לקנות הימנו כלום, ואם היו אותם הפירות מדברים המופקרים במדברות, מותר לקנות הימנו בדבר מועט. בערוך לנר דן, מה העיקר לשיטת רש"י, תחילת דברי התנא או סופן, שהרי בתחילה כתב דדוקא בלוקח מן המופקר, שראה מהיכן באו הפירות, מותר לקנות ממנו. אבל בסתם, שלא ראה מנין נלקחו הפירות, אסור, ואילו מסוף דבריו משמע שדוקא בלוקח מן המשומר אסור. אבל בסתם מותר. ועיין שם דמסיק דרישא עיקר, וממילא בסתם שלא ראה מנין נלקחו הפירות אסור ליקח ממנו. אמנם בכפות תמרים פירש, דכוונת התנא היא, דבפירות תלוי הדבר בדרך גידולם, דפירות שדרכם לבא מן המופקר, דוקא כשראה שבאו מן המשומר אסור, ואילו בפירות שדרכן לבא מן המשומר, דוקא אם ראה שבאו מן המופקר שרי, ולפי זה קרובים דברי רש"י לדברי הרמב"ם.

^[175] מפירוש רש"י נראה, שהמילה "מן" משמשת לשני פנים, גם כנגד המן שירד לישראל במדבר שממנו למדו לחיוב ג' סעודות בשבת, דכתיב ג' פעמים "היום" בפרשת המן, וגם מדכתיב "וימן להם" שהוא לשון מזון.

^[176] קיימא לן שלענין קדושת שביעית בפירות האילן אזלינן בתר חנטה, דהיינו, זמן תחילת היווצרות הפרי הוא הקובע את שנתו, שאם חנט בשישית נחשב הוא מגידולי השנה השישית אף שגדל מעט גם בשביעית, וכן להיפך, אם חנט בשביעית אף שהוסיף לגדול בשמינית נחשב הוא כגידולי שביעית. מה שאין כן בירקות, אזלינן בתר לקיטה, שזמן לקיטת הירק הוא הקובע את שנתו. וטעם הדבר יתבאר בסמוך. ומכל מקום, מבואר, שדוקא משום שהאתרוג ודאי לא חנט אחר ראש השנה נחשב הוא כאתרוג של שישית. אבל אם היה חונט אחר ראש השנה היה דינו כפירות שביעית. והקשה מהר"ם הרי ראש השנה לאילן הוא בחמישה עשר בשבט, ואם כן כל פרי שחנט קודם ט"ו בשבט צריך להיות דינו כפירות שישית, וכמו דקיימא לן לענין מעשרות, דפרי שחנט בשביעית קודם ט"ו בשבט דינו כפירות שישית החייבים במעשר עני?! ותירץ, דחלוק דין שביעית ממעשרות וערלה, לפי שמצות שביעית יסודה בקדושת הארץ ולא בקדושת הפירות, וכיון שדין שביתת הארץ הוא מראש השנה, לכן כל פרי שחנט בזמן השביתה קדוש בקדושת שביעית. אמנם יש מן הראשונים דאזלי גם לענין שביעית בתר חמישה עשר בשבט, ובביאור שיטתם ראה ילקוט מפרשים.

^[177] ולפי זה בשביעית הנכנסת לשמינית יהיה הדין להיפך, שיהיה אסור למסור דמי לולב לעם הארץ, ואתרוג שרי. והיה יכול התנא לומר - הלוקח אתרוג בשמינית נותן לו לולב במתנה, כפות תמרים.

ובא בעל הפירות ואוכלן בקדושת שביעית — באופן ובזמן שבו מותר לאכול פירות שביעית.

ומוסיפים שם: במה דברים אמורים שמוסרים דמי פירות שביעית כדי מזון שלוש סעודות לעם הארץ — זהו דווקא בלוקח (בקונה) מן השדה המופקר שעם הארץ ליקט משדה שידוע שהופקר כדינו בשביעית, ושכרו הוא איפוא שכר לקיטה בלבד. אבל בלוקח מן השדה המשומר שלא הופקר אלא היה שמור על ידי בעליו (באמצעות גדר ופתח נעול) כבכל שנה, אפילו קנה ממנו בכחצי איסר (מטבע קטנה) — אסור לתת לו, שאין להשתמש בפירות שנשמרו בשביעית.

מתיב [מקשה על כך] רב ששת: ומן המופקר מותר לקנות רק כדי מזון שלש סעודות ותו לא [ולא עוד]? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה במסכת שביעית: הפיגם והירבוזין שהם מיני עשבים ומיני הירק, כגון השיטים וחלגלוגות והכוסבר שצומח בהרים, והכרפס שצומח בנהרות, והגרגיר של אפר (שדה) כל אלה — פטורין מן המעשר בכל השנים, וניקחין (נקנים) מכל אדם בשביעית, לפי שאין כיוצא בהן נשמר. משום שצמחים אלה אינם גידולי תרבות, כרגיל, ומן הסתם גדלים בר במקומותיהם ואינם אלא הפקר. ועל כל פנים למדנו שצמחים הגדלים בר מותר לקנות אף מעם הארץ בכל כמות ואין הגבלה דווקא לכדי מזון שלוש סעודות!

וממשיכים: הוא רב ששת מותיב [היה מקשה] לה קושיה זו והוא גם מפרק לה [פתר אותה] והיה אומר: בכדי מן [מזון] שנו, כלומר: אכן, מה שהתירו לקנות פירות מצמחי בר, הריהו בכשיעור מזונו של אדם שהוא כאמור כדי מזון שלוש סעודות ולא יותר. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכדי מן [מזון] שנו ולא יותר. ומעירים: מאי משמע דהאי "מן" לישנא דמזוני [מה משמעות, מהיכן נובע ש"מן" זה לשון מזון] הוא — שנאמר: "וימן להם המלך דבר יום ביומו מפת-בג המלך ומיין משתיו".

א לעיקר ההלכה שואלים: אי הכי [אם כך], שאסור לתת לעם הארץ דמי שביעית שמא לא ישתמש בהם כראוי להם, דמי לולב הנקנה ממנו בשביעית נמי [גם כן] יהא אסור לתת לו! ומשיבים: בלולב בר [בן] השנה הששית הנכנס לשביעית הוא שמדובר כאן, שהרי גדל בשנה השישית המותרת, ואף אם נקצץ בשנה השביעית, הרי בשל הימים המעטים שמראש השנה עד סוכות אינו נחשב כשייך לשנה השביעית. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתרוג נמי [גם כן] יש לומר שבת ששית הנכנס לשביעית היא ואף אתרוג יהיה מותר! ומשיבים: לגבי אתרוג, בניגוד לשאר פירות האילן, בתר [אחר] זמן הלקיטה אזלינן [הולכים אנו] ולא אחר הזמן שבו גדל בפועל, שהשנה בה נלקט היא הנחשבת לענין שביעית.

ומקשים: והא [והרי] בין רבן גמליאל ובין ר' אליעזר שנחלקו בדינו של אתרוג לענין מעשר, כבן איזו שנה יש להחשיבו אחר שגדל בשנה אחת ונלקט בשלאחריה, אבל לענין שביעית מסכימים שניהם כי אתרוג בתר [אחר] חנטה שהיא יצירת צורת הפרי אזלינן [הולכים אנו] דתנן [שכן שנינו במשנה]: אתרוג שוה לאילן סתם בשלש דרכים, ולירק שוה בדרך אחד.

ומפרטים: שוה לאילן בשלשה דרכים: לענין ערלה, שאסור לאכול מפירותיו בשלוש שנים ראשונות כאילן, ולענין נטע רבעי שאסור להשתמש בפירותיו בשנה הרביעית בלא חילול כשאר אילן, ולענין השנה השביעית שנת השמיטה, שהולכים לאחר זמן חניטת הפרי כמו באילן. ולירק שוה האתרוג בדרך אחד:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And then he comes home and eats the produce in the appropriate manner and at the appropriate time, due to the sanctity of Sabbatical-Year produce.

The baraita continues: In what case is this statement said that it is permitted to transfer money used to purchase Sabbatical-Year produce to an am ha’aretz as long as it does not exceed the value of three meals? It is specifically in a case where one purchases produce that came from a field that was declared ownerless as required during the Sabbatical Year. In that case, the am ha’aretz who gathered the produce is paid only for the act of harvesting and not for the produce. However, if he buys produce that came from a field that was safeguarded for its owner in the manner that it is during the other years of the Sabbatical-Year cycle and was not declared ownerless, then even if one purchased produce worth half an issar, it is prohibited to transfer the money to him, as it is prohibited to utilize fruits that were safeguarded during the Sabbatical Year.

Rav Sheshet raised an objection: And is it permitted to purchase produce from an ownerless field worth only the value of three meals and no more? He raised a contradiction from a mishna (Shevi’it 9:1): Rue and sorrel, two types of herbs, and vegetables such as asparagus, purslane, coriander that is found in the mountains, water parsley of the rivers, and garden-eruca are all exempt from the requirement of tithes in all years, and they may be purchased from any person during the Sabbatical Year because there is no plant of their species that is safeguarded. These plants are not cultivated but grow wild, rendering them ownerless. Apparently, these plants that grow wild may be purchased in any quantity, even from an am ha’aretz, with no three-meal limit.

The Gemara continues. Rav Sheshet raised the objection, and he also resolved it: The Sages taught this halakha in the mishna with regard to food in the amount sufficient for his sustenance [man]. These plants that the mishna excludes from the prohibition against purchase from an am ha’aretz are still subject to the three-meal limit. And likewise, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The Sages taught this halakha in the amount sufficient for his sustenance [man]. From where may it be inferred that man is a term meaning sustenance? It is as it is written: “And the king appointed [vayman] for them a daily portion of the king’s food” (Daniel 1:5).

§ The Gemara asks: If so, if one may not purchase produce from an am ha’aretz lest he misuse the money, it should also be prohibited to give him money and purchase a lulav from him during the Sabbatical Year. The Gemara answers: The mishna is dealing with a case where the lulav is of the sixth year that is entering the seventh year. As it grew during the sixth year, it is permitted, even though it was removed from the tree during the seventh year. The fact that it remained on the tree between Rosh HaShana and Sukkot does not render it Sabbatical-Year produce. The Gemara objects: If so, the etrog, too, is an object of the sixth year that is entering the seventh year and should have the same status. The Gemara answers: With regard to an etrog, as opposed to a lulav, in determining its status we go according to its picking and not when it grew. Therefore, in that case, the etrog is considered to be Sabbatical-Year produce.

The Gemara objects: But both Rabban Gamliel and Rabbi Eliezer, who disagree about the status of an etrog that grew in one year and was picked in the following year in terms of determining its year for the halakhot of tithing, agree with regard to the halakhot of the Sabbatical Year that with regard to an etrog we go according to its ripening, as we learned in a mishna (Bikkurim 2:6): The halakhic status of the fruit of an etrog tree is like that of a typical fruit tree in three manners and like that of a vegetable in one manner.

The mishna elaborates: Its halakhic status is like that of a tree in three manners: With regard to orla, i.e., it is prohibited to eat of its fruit during the first three years after its planting; with regard to fourth-year produce, i.e., fruits that grow during the fourth year after the tree’s planting, which may not be used outside of Jerusalem unless they are deconsecrated by means of redemption; and with regard to the Sabbatical Year. With regard to all those halakhot, the year to which the fruit is ascribed is determined by when it ripens. And its halakhic status is like that of a vegetable in one manner:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשינן מזון ג' סעודות מן המופקרות ותו לא. ורמינהו הא דתנן בשביעית פ"ג הפיגם והירבונין השוטין וחלגלוגות והכוספר שבהרים והכרפס (שבגגות) [שבנהרות] והגרגיר שבאפר פטורין מן המעשר ונלקחין מכל אדם בשביעית ולא קתני ג' סעודות.

ופרקינן בכדי מן פי' כדי מזונותיו כלומר כדי שימכור אילו ויקנה בדמיהן פת כדי אכילתו ולא קשיא.

אי הכי שאין מוסרין לו בשביעית הוא שנכנס משנה ששית לשביעי' כי הוא חשוב מפירות שנה ששית לפיכך מותר. וא"ת אי הכי ליתני במתני' שגם האתרוג מותר. ונוקמה באתרוג בן ששית הנכנסת לשביעית לא מצית אמרת הכי דאפי' אתרוג בן ששית שנכנס לשביעית אסור דבתר לקיטה אזלינן ולא חיישינן לחנטתו של אתרוג.

בד״א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפי׳‎ בחצי איסר אסור. פירש״י ז״ל משום דהערמה היא כשמוכר על יד על יד ולסחורה מזבן להו ונראה מדבריו ז״ל שהפירות עצמם אע״פ שהיו משומרין מותרין הם קודם הביעור אלא שאסור ליקח מזה או מפני שעושה איסור כששומר פירותיו בשביעית ואסור לסייע ידי עוברי עבירה או משום דחיישי׳‎ לסחורה בעי להו לדמיה וכן גילה דעתו רבי׳‎ ז״ל בפ׳‎ בתרא דיבמות בהא דאמרי׳‎ עכו״ם שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הם של עזקה הם שכתב רבינו ז״ל דליכא לפ׳‎ של עזקה מפרדס מעוזק וגדר לו סביב בשביעית דהא בתוך זמן הביעור אפילו מן המשומר הפירות מותרין והשיב עליו ר״ת ז״ל דפירות משומרין אסורין בשביעית אפילו קודם זמן הביעור מדתניא בספרא ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר וכמו שדרשו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר נראה לרב ז״ל דקראי למיסר פרי גופייהו אתי אבל רש״י ז״ל כתב בפי׳‎ התורה ואת ענבי נזירך שהפרשת והנזרת אותם מבני אדם ולא הפקרת אותם לא תבצור אותם כדרך הבצירה אלא נהוג בהם הפקר וכענין שדרשו שם בספרא לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותם במקצה כו׳‎ ודעת רבינו ז״ל דקרא לאו למיסר פירי גופייהו אתי אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אותה ואינה מפקיר׳‎ וכדבריו הכריע רבי׳‎ הגדול מהא דאמרינן הכא דמן המשומר אפילו בחצי איסר אסור ליקח ממנו וקס״ד פירות עצמן אסורין אפילו פחות מחצי איסר ואפילו לדידיה גופיה אסורין הן עצמן ואמאי לא אסרינן אלא מקחן אלא ודאי דפירי גופייהו שרו ואיסורא מפני שמערים ומוכר כלם על יד על יד ועושה בהם סחורה ופחות מאיסר לא חיישינן קנסא הוא דקנסינן ליה דנראה כמסייע ידי עוברי עבירה שמשמר פירותיו ועובר בלאו ובפחות מחצי איסר לא גזרו ולעולם פירות עצמן מותרין וכמו ששנינו שדה שניטייבה בשביעית ב״ש אוסרין וב״ה מתירין ומה שאמרו בפרק ב׳‎ דיבמות של עזיקה הם מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזתים שפירושו חופר או עושה להם כמין גדר למלאותו עפר ואברויי אילנא היא ואסור לפיכך פירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו וקי״ל הנוטע בשביעית יעקור:

א״ה לולב נמי אמאי נותן לו דמיו ופריק כולו לבת ששית הנכנסת לשביעית סבר האי תנא דבתר לקיטה אזלי׳‎ באתרוג ואסור בפירות שביעית לאחר הביעור ופרכינן טעמא דלולב בת ששית היא הא דשביעית קדוש ואמאי עצים נינהו ועצים אין בהן משום קדושת שביעית דתנן עלי קנים ועלי גפנים שגבבן בסיבה על פני השדה פי׳‎ לשון מסיבה להכניסן לאוצר ליקטן לאכילה יש בהן קדוש׳‎ שביעית ליקטן לעצים אין בהם משום קדושת שביעית פירוש ורשאי לפרוע בהם חובו וליקח מהם מה שירצה וליהנות בהם לאחר הביעור משא״כ בפירות ופרקינן שאני התם דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה יצאו עצים שאין בהם הנאה במה שנתבשל אלא לאחר ביעורן כשאדם נהנה מאותו פת ומאותו תבשיל משא״כ בלולב שהנאתו וביעורו שוה שאינו עומד להסקה אלא לכבד את הבית ולתשמישין אחרים שביעורו זהו קלקולו והנאתו באים כאחד דומיא דאכילה:

הפיגם והירבוזין והלגלוגות והכוסבר שבהרים וכרפס של נהרות והגרגיר הגדל באחו והדומים להם פטורים מן המעשר שחזקתם הפקר וניקחים מכל אדם בשביעית בכדי שלש סעודות על הדרך שביארנו אף הדברים שחזקתם מן השמור אם ראה חבר זה שנתלקטו משדה המופקר ולא היה עם הארץ זה שומרן הואיל ולא ראינוהו חשוד מותר למסור לו בכדי מזון שלש סעודות כדין הדברים שחזקתם מן המופקר:

ממה שכתבנו אתה למד שמכירת יד על יד לאכילת שעה אינה קרויה סחורה ליאסר מן המופקר וכן למדת שאכילת עצמו אף מן המשומר מותרת עד שעת הביעור וא"כ מה שאמרו בספרי ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר ר"ל אף לאכילת עצמך אבל מן המופקר אתה בוצר פירושה מן המשומר אי אתה בוצר בתורת שלך כלומר שאי אתה [רשאי] לגדור ולנעול כדי למנוע לאחרים וכשם שהאכילה אסורה כך כל דבר שמתבער בהנאתו כגון שתיה וסיכה והדלקה וכיוצא בהם על הדרך שביארנו בלולבי הדקל:

אתרוג שוה לאילן לילך בו אחר חנטה לענין ערלה ולענין רבעי ולירק לילך בו אחר לקיטה לענין מעשר ולענין שביעית ויש חולקין בענין שביעית לילך בו אחר חנטה אלא שסתם משנתנו מוכחת כדברינו וכבר כתבנו במסכת ראש השנה דעת שלישית והוא עיקר והוא שלא אמרו אחר לקיטה לשביעית אלא לחומרא אבל לא לקולא ר"ל שאם היה בשביעית הנכנסת לשמינית אין אומרין יהא חייב במעשר ופטור מן הביעור אלא חייב בביעור שאם לא כן אף אתה מוצא שבאתרוג מותר ליקח ובלולב אסור והוא צריך שיתן לו את הלולב במתנה והוא בשל שביעית הנכנסת לשמינית אלא מתוך שלא נתברר להם הדבר הלכו באתרוג לענין שביעית לחומרא וכן עיקר:

תוס' בד"ה בד"א דמזון ג' סעודות מיהא דמוסרין כו' דסתם ע"ה אינו חשוד כו' א"כ מן המופקר נמי ליתסר הפיגם כו' עכ"ל יש לדקדק מאי קא קשיא להו לפ"ה דמן המופקר ודאי שרי מטעמא דסתם ע"ה אינו חשוד אבל מן המשומר הרי ראינוהו חשוד ששדה זו משומר בגדר ופתח נעול זה נחשד לענין כו' כפ"ה ונראה משום דמשמע להו דאין חילוק בין המשומר דראינוהו משמרו או דלא ידעינן ביה אם היה משמרו אלא שהוא מן המשומר שכיוצא בו נשמר ובהכי ניחא שנקטו בקושייתם מלתא דלקמן דא"כ מן המופקר נמי ליתסר הפיגם כו' ולא סגי להו להקשות אמן המופקר דקיימינן בה בהך ברייתא משום דעיקר קושייתם אברייתא דלקמן דדומיא דפיגם וכל הני דחשיב דלא ידעינן ביה בהאי דודאי הפקיר אלא דמחזקינן ליה בהפקר שאין כיוצא בו נשמר ודומיא דהכי במן המשומר אף דלא ידעינן ביה דמשמרו אלא שהוא מן המשומר שכיוצא בו נשמר ואהא קשיא להו שפיר דהא סתם ע"ה אינו חשוד הוא ואי בודאי חשוד דהיינו דידעינן ביה שדרכו להצניע מעות שביעית לאחר הביעור כפ"ה לעיל או דקונה בהן דברים האסור לקנות בהן כפירוש התוס' לעיל א"כ מן המופקר נמי לתסר כו' ודו"ק:

בד"ה ולשביעית ירק נמי אית ביה כו' גבי ערלה פעמים שברביעית ואסורין משום ערלה כו' עכ"ל מפי' הר"ש במסכת שביעית דמכאן ילפינן דיש לאילנות ר"ה אחר קבוע ואזלינן ביה בתר חנטה דיש לכולן קביעות בשבט ואע"ג דגדלין על רוב מים לא אזלינן בהו בתר הבאת שליש כמו בגורן ויקב משום דאין קביעות להבאת שליש שלהם וכצ"ל דלא אזלינן בהו בתר לקיטה מהאי טעמא ולגבי אתרוג כתבו התוס' ברפ"ק דקדושין אע"ג דאתרוג גדל על כל מים אין לנו לחלקו משאר אילנות לענין שביעית כיון דלענין רבעי לא חלקתו תורה משאר אילנות ודרשה דגורן ויקב לירקות אתא ולא לאתרוג ומכל מקום לענין מעשר שהוא דרבנן תקנו חכמים אחר לקיטתו הואיל וגדל על כל מים כירק עכ"ל ע"ש ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה מאתרוג דאמרינן בפ"ק דר"ה באתרוג שחנטו כו' אלמא דמ"ד בתר לקיטה אע"ג דנגמר כו' עכ"ל הא ודאי א"נ דאזלינן נמי בתר גמר פרי הוה צריך שני עישורין דכבר בט"ו בשבט דאשתקד נכנסה שלישית נמצא שחנטה בשניה ובשלישית נגמר פרי שלה אבל עיקר קושייתם לפי דרכם שכתבו דהכל הולך אחר גמר פירי ולא נקט בכל דוכתא לקיטה אלא משום דדרך ללקט בגמר פרי וא"כ הכא כיון דכבר נגמר פרי זמן רב קודם לקיטה לא ה"ל למתלי כלל בלקיטה שנלקט בא' בשבט ומעשה שהיה כך היה כדקאמר התם כיון דהלקיטה לא היתה בזמן גמר פרי ומהרש"ל האריך בפירוש דברי התוס' קצת בפנים שונים וא"צ ודו"ק:

תוס' ד"ה בד"א דמזון ג' סעודות מיהא מוסרים וכו' עד אבל בלוקח מן המשומר וכו' הכל דבור א':

בא"ד ולא יתכן פי' זה וכו' גבי שלי חדש ושל חבירי ישן דסתם ע"ה אינו חשוד וכו' כצ"ל:

בא"ד דפירות של ילדה טובים משל זקנה וכו' ושומרי ספיחים בשביעית וכו' ולא אמרי' מן המותר באכילה וכו' ר"ל דאמרי' התם דשומרי ספיחים בשביעית ע"פ הב"ד כדי שיקצרו משם להקרבת העומר והיו נוטלים שכרן מתרומת הלשכה ולפי' ר"ת דמן המשומר אסור באכילה א"כ היאך היה העומר קרב מן המשומר הא כתיב ממשקה ישראל ודרשינן מן המותר לישראל אבל האסור לישראל באכילה אסור ג"כ להקריב ממנו קרבן וא"כ היאך היו יכולין להקריב העומר מן המשומר ותירץ שלא היו שומרים אותו מבני אדם שלא היו צריכין לזה דמאליהם היו פורשין וכו' ולא היו שומרים אותו אלא מבהמה והיה ולכך לא נקרא מן המשומר והיה מותר להקרבת העומר:

בא"ד ומיהו קשה לר"ת דלא אסר בת"כ מן המשומר אלא בבצירה כדרך הבוצרים וכו' אין קוצצים במקצע אבל קוצץ בחרבה כצ"ל והוא כעין סכין:

בא"ד ומיהו קשה דרישא דקרא דריש התם לאיסור אכילה וכו' ר"ל וא"כ ה"ה נמי מה שדרש אח"כ בסיפא ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המופקר אתה בוצר ואי אתה בוצר מן המשומר היינו לענין שהמשומר אסור באכילה אפי' בוצר ע"י שינוי לא לענין שצריך לשנות הבצירות וא"כ צ"ל ע"כ הא דקתני בסיפא מכאן אמרו תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במקצוע וכו' לא קאי אמן המשומר אלא אמן המופקר קאי ועוד דהסיפא של ת"כ דקתני מכאן אמרו תאנה של שביעית וכו' משנה היא וכו' משמע דבסתם שביעית איירי וכו' ור"ל א"כ ע"כ אמן המופקר קאי אבל מן המשומר אפי' ע"י שינוי אסור:

בא"ד אע"ג דבירושלמי מייתי עלה כולה דרשה דת"כ ר"ל דעלה דההיא סיפא מייתי בירושלמי דדשה דת"כ דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור וכו' ואי אתה בוצר מן המשומר ר"ל ולכך אינו רשאי לבצור כדרך הבוצרים אלא צריך לשנות משמע דהסיפא דקתני דע"י שינוי מותר קאי אמן המשומר:

ד"ה לרבעי הך משנה אתיא כמ"ד נטע רבעי וכו' פי' לאפוקי ממ"ד דפליגי התם וס"ל דבכל המשניות שאיירי ברבעי איירי דוקא בכרם רבעי אבל נטע רבעי א"צ חלול בשנה הרביעית:

ד"ה ולשביעית וכו' עד וי"ל משום דדרשינן פ"ק דר"ה גבי ערלה פעמים שברביעית ואסורים משום ערלה לשון זה של התוס' טורח ליישבו דכי מעיינת שפיר שם בר"ה דף י' לא איירי שם כלל מדין אי אזלינן בתר חנטה אלא לענין ערלה שאע"ג דתשרי הוא ר"ה לנטיעות ונשלמו הג' שנים בתשרי אסירים הפירות בערלה עד ט"ו שבט ויליף לה התם מדכתיב ובשנה הרביעית דמשמע דשנות ערלה נכנסים ג"כ בשנה הרביעית וכן שנת רביעי בחמישי וע"ש בדף י' וז"ל התוס' בקדושין דף ג' אי נמי י"ל אע"ג דאתרוג גדל על כל מים אין לנו לחלקו מדין שאר אילנות לענין שביעית כיון דלענין רבעי לא חלקתו תורה משאר אילנות ועל דרך זה צריך ליישכ ג"כ שיטת התוס' דהכא:

בא"ד ומיתרצא בהכי. ההיא דפ' מקום שנהגו וכו' ר"ל דהא דקתני כל הספיחים מותרים וכו' איירי בספיחי ששית הנכנסים לשביעית והא דקתני כל הספיחים אסורים איירי בספיחי שביעית הנכנסים לשמינית וא"כ משמע דבפירות ג"כ אזלינן בתר חנטה ולא בתר לקיטה ועיין בפי' רבינו שמשון בזרעים וא"כ ש"מ דגם בירקות לא אזלינן בתר לקיטה:

בא"ד והנהו גמר פריים ביחד וכו' ר"ל ולכך תלה שמואל הטעם דאזלינן בהו בתר גמר פרי ולכך מעשרים מזה על זה אבל אי הוה אזלינן בהו בתר לקיטה לא הוי מעשרים מזה על זה דאין כל לקיטתן ביחד אע"ג שנזרעו ביחד ע"ש:

בא"ד ומיהו קשה מאתרוג דאמרי' פ"ק דר"ה וכו' עד אלמא דמ"ד בתר לקיטה אע"ג דנגמר פרי כבר וכו' כצ"ל ודברי התוס' תמוהים דהא אפי' אי אזלינן בתר גמר פרי אתי שפיר דנהג בו ב' עישורין דהא על כל פנים לא נגמר פריו ער אחר ט"ו שבט של אשתקד והחניטה היתה קודם ט"ו של אשתקד וא"כ נחנט בשניה ונגמר פריו בשלישית ומספקא ליה אי בתר חנטה אזלינן אי בתר גמר פרי ולקיטה ולכך נהג בו ב' עישורים וצ"ל בדוחק דאע"ג דשם בההוא מעשה רר"ע שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו ב' עישורים אין נגמר חילוק בין אי אזלינן בתר גמר פרי ובין בתר לקיטה כמו שכתבנו מ"מ מייתי מיניה התוס' ראיה דבכל דוכתא דנקיט לקיטה תלוי דוקא בלקיטה ודברי התוס' חוזרים אדלעיל שכתבו דבירק אזלינן בתר גמר פרי אלא דנקט בכל דוכתין לקיטה משום דדרך ללקט בגמר פרי ומקשו דהא באתרוג דגמר הפרי הוא קודם הלקיטה ואעפ"כ נקט שם לקיטה וא"כ משמע דבכל דוכתי הכל תלוי בלקיטה דוקא ולא בגמר פרי כגון אם נגמר האתרוג בשני ולקטו בשלישי נוהג בו מעשר עני או אם נגמר בג' ולקטו ברביעית אינו נוהג בו מעשר עני וכל כיוצא בו וה"ה נגמר פריו בששית ונלקט בשביעית אסור דבתר לקיטה אזלינן דוקא ולא בתר גמר פרי וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא דהכא משמע דאזלינן בירק בתר לקיטה לענין שביעית ובמס' שביעית תנן כל הספיחים מותרים וכו' כנ"ל ובספר ח"ש כתב קצת דומה לזה אלא שקיצר במקום שהיה לו להאריך ויש להתיישב בדבר זה דמהכא משמע בהדיא דאתרוג הוי ראש השנה שלו ט"ו שבט לענין מעשר כאילנות והנחנט קודם ט"ו שבט דשנה שלישית למ"ד דאזלינן בתר חנטה או הנלקט למ"ד דאזלינן בתר לקיטה יש לו דין שנה שניה ונוהג בה (כל) מעשר שני ואע"ג דכבר עיילא שנת שלישית מהשמיטה מתשרי לפי מנין שנות עולם וה"ה הנחנט והנלקט קודם ט"ו שבט דשנה רביעית יש לו דין שנה שלישית לענין מעשר וא"כ ה"ה נמי דשנת ששית מהשמיטה נמשכת עד ט"ו שבט דשביעית והנחנט או הנלקט קודם ט"ו שבט נוהג בו מעשר עני כדין שנה ששית אע"ג דכבר נכנסה שנה שביעית מתשרי ונחנט ונלקט אחר ר"ח תשרי לאחר שנכנסה שנה שביעית ואי הוה אמרי' הכי ג"כ לענין איסור שביעית דכל הפירות הנחנטים והנלקטים קודם ט"ו שבט יש להם דין שנה ששית ואינם אסורים משום שביעית א"כ לפי זה יקשה הא דפריך בשמעתין א"ה אתרוג נמי בת ששית הנכנסת לשביעית היא ומשני אתרוג בתר לקיטה אזלינן ר"ל וכיון דנלקט אחר שנכנסה שנה השביעית קודם חג הסכות יש לו דין שביעית ונוהג בו קדושת שביעית ואי אמרי' דכל הנלקט קודם ט"ו שבט אין בו דין שביעית לא משני מידי כמבואר מעצמו וצ"ע אם לא שע"כ צ"ל דכל אילנות שר"ה שלהן ט"ו שבט היינו דוקא לענין מעשר ולא לענין איסור שביעית וא"כ כל הפירות הנחנטים למ"ד בתר חנטה אזלינן או הנלקטים למ"ד דבתר לקיטה אזלינן באתרוג אם החנטה או הלקיטה היתה אחר שנכנסת שביעית מתשרי וקודם ט"ו שבט נוהג בהן דין קדושת שביעית ואסורים לבעלים ונוהג בהן ג"כ דין מעשר כדין שנה ששית וק"ל:

תוס' בד"ה בד"א דמזון ג' סעודות מיהא מוסרין בלוקח כו' מה איסור יש כאן כו' כצ"ל:

בא"ד ושומרי ספיחים בשביעית כו'. נ"ב פי' להקרבת עומר:

בא"ד אבל קוצה בחרבה כו'. נ"ב פי' סכין חרב:

בא"ד אין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כו' כצ"ל ונ"ב קוטב פי' בערוך הוא שמשימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קטב ובראשו אבן גדולה וכן פי' ר"ש:

בא"ד ומכניס לבודידה ואומן כו' כצ"ל ונ"ב בודידה פי' כעין עריבה:

בד"ה לרבעי הך משנה אתיא כמאן דאמר נטע רבעי כו' נ"ב לאפוקי מאן דסבר כרם רבעי אסרה תורה ולא נטע האילנות וק"ל:

בד"ה ולשביעית ירק נמי כו' פעמים שברביעית ואסורים משום ערלה כו'. נ"ב פי' וא"כ מאחר שקרא דערלה סתמא נאמר ובכל אילנות איירי ודו"ק וכה"ג משמע בתוס' בריש קדושין בד"ה מה ירק כו':

בא"ד העשוים פרכים פרכים כו' נ"ב פרש"י מתוך שגורנו עשוי מעט מעט שאין נלקטים כא' אלא היום לוקטין ומפרכין מעט ולמחר מפרכין מעט ואם היו הולכין אחר לקיטה הוי חדש וישן מעורבין זה בזה כו':

בא"ד קודם חמשה עשר דאידך שבט ונלקט כו' כצ"ל. ונ"ב דאידך פי' אשתקד. (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה אבל בלוקח מן המשומר נחשד לענין שאינו מפקיר לעניים. תימה דהא צריך להפקיר אף לעשירים כדאיתא רפ"ו דפאה ואולי לישנא דקרא ואכלו אביוני עמך נקיט וכן לקמן (מד ב) בגמרא אפקר זיתיא לחשוכיא ובהעתקת התוס' ליתא תיבת לעניים:

רש"י ד"ה והשיטים ומין ירק הוא. ר"ל דלא נטעה לומר שהן מין אילן כדכתיב עצי שיטים:

אתרוג נמי בת כו'. נ"ב אתרוג פעמים לשון זכר ופעמים ל"נ:

בגמרא אי הכי לולב נמי ופירש"י א"ה דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה לולב נמי לא נזבין מיניה עכ"ל. נראה דכוונתו בזה ליישב לשון א"ה אמאי דלא מקשה בפשיטות אמתניתין גופא מ"ש לולב ומ"ש אתרוג אלא דאכתי לא מתיישב שפיר לשון א"ה כיון דלפי גירסת רש"י דגרסי להדיא במתני' הלוקח לולב מע"ה א"כ לעולם תיקשי ליה מ"ש לולב ומ"ש אתרוג דבשלמא לגירסת התוס' דלא גרסי' מע"ה אלא הלוקח לולב מחבירו שפיר איכא למימר דמתני' גופא לא קשיא ליה מידי דאפשר דדוקא באתרוג שדמיו יקרים מש"ה אסור ללוקחו אפילו מחבר משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה כדפרישית בלשון המשנה משא"כ בלולב שאין דמיו יקרים כ"כ בשביל הידור המצוה מש"ה לא שייך ביה הך מילתא דלאכלה ולא לסחורה משא"כ השתא דמוקמית לה טעמא דמתני' באתרוג משום דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה א"כ מקשה שפיר א"ה לולב נמי כיון דסוף סוף מבליע לו דמי האתרוג בלולב א"כ אכתי דמי הלולב הם יותר ממזון ג' סעודות ואמאי שרי וע"ז משני שפיר דלולב בששית הנכנס לשביעית הוא ולא שייך ביה קדושת שביעית כלל אפי' בעיקר הלולב וכ"ש במה שמבליעין בדמי אתרוג נמצא דכל זה לגירסת התוס' משא"כ לגירסת רש"י דגרסינן בהדיא הלוקח לולב מע"ה א"כ אכתי הוי מצי לאקשויי אמתני' גופא ונהי דיש ליישב דהאי אי הכי אהא דקאמר מבליעין לו דמי אתרוג בלולב קאי מ"מ לשון רש"י אינו מדוקדק במ"ש אי הכי דאין מוסרין וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה ולשביעית כו' עס"ה. כבר הארכתי בזה בפ"ק דר"ה ומתוך מ"ש שם יש לדקדק הרבה בלשון התוס' דהכא וכה"ג במ"ש התוספות בענין ספיחין כתבתי בר"פ מקום שנהגו ע"ש וכאן אין להאריך:

תוס' ד"ה בד"א. שיטת הר"ת היא שפירות משומרים בשביעית אסורים באכילה. יש לדון בדין זה: האם חלות איסור אכילה הוא או חלות איסור אחר. והנה לר"ת המקור לאיסור המשומר הוא הפסוק את ענבי נזירך לא תבצר. משמעות הפסוק שהבצירה נאסרה ולא האכילה, ועוד מפסוק זה נלמד איסור הבצירה כדרכה במופקרין שצריכים לשנות בבצירתם, ולכאורה אינו שייך לאיסור אכילה. משום כך מסתבר שאין איסור המשומר אליבא דר"ת חלות איסור אכילה כבמאכלות אסורות אלא שקיים במשומר איסור של חלול קדושת פירות שביעית שלא כמצוותם. דהנה, פירות שביעית קדושים ועומדים למצוותם - לאכלה ולא לסחורה וכו'. אם הבעל הפקיר את הפירות וקיים בהם את מצות "תשמטנה ונטשתה" קיום ההפקר מקדשם לאכילה כמצוותם. אולם פירות משומרים לדעת ר"ת עומדים באיסורם כי נתקדשו בחלות קדושת שביעית כשגדלו מבלי שיוקדשו לאכילה ע"י הפקר הבעל כמצות השביעית. ולכן מי שאוכלם עובר באיסור כלוי פירות שביעית שלא כמצוותם - בדומה למי שנהנה הנאה של כלוי שלא כמצוות פירות שביעית מופקרים. קדושת פירות שביעית הניתנת לאכילה חלה ע"י הפקר בעל השדה. על פירות שלא הופקרו והיו משומרים בשדה חלה קדושת פירות שביעית בלי קיום מצות ניתן לאכלה אלא לאיסור. במשומר ליכא היתר באיסור הקדושה דשביעית כי מצות ההפקר היא המקדשת את פירות השביעית למצותם להיות נאכלים, ואיסור האכילה לר"ת אינו אלא איסור כלוי פירות שביעית שלא כמצוותם והוא איסור חלול קדושת שביעית שלא כמצותה. ובזה ניחא מדוע לא הוזכרה בפסוק לשון אכילה, כי האיסור לאכול משומר הוא איסור לחלל קדושת שביעית שלא כמצותה ודומה לבצירה שלא כמצוותם.
היוצא מכך שאין לר"ת חלות שם איסור אכילה על הפירות אלא דין איסור כלוי פירות שביעית שלא כמצוותן. ונראה שיש כאן נ"מ בנוגע לאתרוג המשומר בשביעית. אם חל על האתרוג חלות שם איסור אכילה, האתרוג פסול הוא לנטילה כי אין בו היתר אכילה. אולם אם אין עליו חלות שם איסור אכילה אלא איסור הנאה של כלוי שלא כמצותו יתכן שיהיה כשר למצות נטילה כמו אתרוג של ע"ז. אתרוג של ע"ז כשר לנטילה דאין עליו חלות שם איסור אכילה אלא חלות שם אסה"נ בלבד, ודוקא איסור אכילה פוסל אתרוג ולא אסה"נ. הוא הדין בפירות שביעית משומרים, שאינם אסורים בתורת איסור אכילה אלא נאסרים מטעם איסור שביעית שלא נתקדשו לאכילה וחלות האיסור היא כלוי חפצא דשביעית שלא כמצותו. איסור כזה אינו פוסל אתרוג לנטילה למ"ד דבעינן היתר אכילה, שהרי אין בכך חלות שם איסור אכילה. (ועיין בענין יש בו היתר אכילה (לה.), ובמחלוקת בין רש"י ורמב"ם אם הוא דין בלכם או בשם פרי, ולכאורה החלוק הזה מתקבל לגבי חלות שם הפרי, ואכמ"ל. סברא זו נוגעת למעשה באתרוגי א"י שביעית ספק משומרים, דלפי"ז הם כשרים אפי' לדעת ר"ת.)
הרז"ה והראב"ד על הרי"ף חולקים אם קיים איסור משומר בפירות שביעית משומרים ע"י נכרי. הרז"ה אוסרם והראב"ד מתירם. ובביאור המחלוקת נ"ל שלרז"ה המציאות של שמירה אוסרת, כי פירות משומרים בכל אופן נתקדשו באיסורי שביעית כלר"ת ומופקעים מהקיומים של אכילה בשביעית. אליבא דהראב"ד רק שמירה באיסור מונעת מצות אכילת הפירות, אבל שמירת נכרי הואיל ואינה אסורה אין היא מפקיעה את מצוות החפצא והקדוש למצות אכילה.
וניתן לומר שלראב"ד איסור הפירות המשומרים אינו חלות איסור שחל בחפצא אלא דין המוטל על הגברא - והוא שהנהנה מפירות משומרים הרי הוא כאילו בעצמו שמרם למפרע ועובר באיסור תשמטנה ונטשתה. וכל זה שייך כשהשמירה הראשונה היתה שמירת ישראל שהיא אסורה אבל לא שמירת נכרי המותרת.
שם. בא"ד - ומיהו קשה לר"ת דלא אסר בת"כ מן המשומר אלא בבצירה כדרך הבוצרים אבל ע"י שנוי שרי ע"כ. לפי התו"כ יסוד איסור הבצירה הוא שבצירה כדרכה מוסיפה על החטא של שמירה והופכתה מאיסור עשה ונטשתה ללאו "לא תבצר". ברם אין בבצירת פירות משומרים איסור מלאכה כבשבת אלא חלות איסור מאיסורי השמירה, שבהפקר אין איסור בצירה כלל. ראייה לכך מדין המובא בתוס' "מכאן אתה אומר אין דורכים ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה", אילו היתה הבצירה במשומר איסור בצירה סתם ואיסור מלאכה בשדה למה תיאסר דריכת ענבים בגת - הרי אינה קצירה ומלאכת קרקע כלל, ומהתוס' נראה דהוי איסור מן התורה. ע"כ שלתוס' אין איסור הבצירה חלות לעצמו, אלא עיקר האיסור הוא שאם בוצר ודורך כדרכו עובר הוא על איסור השמירה של תשמטנה ונטשתה משום שנוהג כמנהג בעלים.
וקרוב לומר שלפי התו"כ אם עובר על איסור בצירה חל עליו איסור אכילה. עיקר האיסור הוא בצירה, שבוצר את הפירות ומשמר לעצמו. ואם בצר כדרכו אסור לאכול הפירות דבזה שאוכל מן הבצירה כדרכה משלים את תכלית הבצירה ומהוה גמר איסור הבצירה. יוצא שאין זה איסור מאכלות אסורות אלא הוספת איסור באיסור הבצירה והשמירה. לפי"ז יתכן כנ"ל שאפי' לר"ת עיקר חלות האיסור הוא בצירת המשומר, כשבוצר הפירות לעצמו, ואם אוכלם אח"כ הריהו מוסיף בחטא של שמירה ובצירה לעצמו. אלא שלר"ת, בניגוד לתו"כ, אפי' בצירה בשנוי אסורה. עכ"ז אין לר"ת חפצא דאיסור אכילה כלל רק איסור בצירה ושמירה לעצמו כי ע"י אכילה מוסיף על החטא של בצירה ושמירה לעצמו. ובכך מיושבת בפשטות הערת התוס' על ר"ת משמירת העומר בשביעית, למה לא יפסל העומר מטעם משקה ישראל דמשומר אסור באכילה⁸¹, וי"ל דאין משומר לר"ת איסור חפצא דאכילה כלל אלא הוא דין באיסור דבצירה ושמירה ומהוה איסור גברא, ולפיכך ליכא פסול משקה ישראל שנוהג דוקא בחפצא של איסורי אכילה.
והנה כבר הצענו פירוש אחר בדעת ר"ת, והיינו דאיסור המשומר הוא חלות קדושת פירות שביעית בלי היתר וניתן למצות אכילה. על פירוש זה מוכיח הדמיון בסוף התוס' בין משומר לספיחין. הרי שגם ספיחין אסורין כחפצא של קדושת שביעית בלי קיום ניתן למצות אכילה. ובכן גם לפי"ז יתכן שאין המשומר פסול משום משקה ישראל, כי רק חלות איסור אכילה בחפצא פוסל מטעם משקה ישראל ולא איסור של קדושת שביעית שאינו ניתן למצות אכילה - ומסולקת קושית התוס' על ר"ת משומרי העומר בשביעית.
כ"ז אליבא דהתו"כ ור"ת, ברם לפי הרמב"ם (פ"ד משמיטה הלט"ו) בצירה כדרכה אסורה אפי' בהפקר, כי הוא סובר שבצירה מהוה איסור מלאכה לעצמו כמו בשבת.
שם. תוס' ד"ה ולשביעית כו' ונראה לפרש דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה היינו בשלא נגמר גידולם בששית אבל נגמר גידולם בששית שרו וכו'. והרמב"ם (פ"א ממע"ש הל"ד) חולק ודעתו דאזלינן בתר הלקיטה ממש ולא בתר גמר הגידול. והנה, לתוס' הסוברים דגמר הגידול הוא המחייב אם נלקט לפני שנגמר הגידול במציאות אזלינן בתר הלקיטה. הביאור לכך הוא שבאופן זה נחשבת שעת הלקיטה לשעת גמר הגידול כי אז נפסק הגידול. ואמנם גם הרמב"ם שחולק על התוס' סובר ששעת הלקיטה נחשבת לשעת גמר הגידול כי עצם המחייב הוא גמר הגידול, דאילו היתה הלקיטה עצמה מחייבת קדושת השביעית - הלא שביעית לכאורה חלה דוקא במחובר, דהרי הקרקע היא המקדשת את הפירות, והאיך מתקדשים הפירות אחרי שנתלשו ונלקטו מן הקרקע. וע"כ מוכח שנתקדשו הפירות ברגע לפני שנלקטו, ושעה זו חשובה גמר הגידול. ואפי' בנגמר הגידול במציאות זמן רב קודם הלקיטה מ"מ אותו הרגע האחרון נחשב ע"פ דין שעת גמר הגידול, והקרקע היא המקדשת בשעת גמר הגידול. מאידך אליבא דתוס' אין הלקיטה קובעת הגידול כשכבר פסק הגידול במציאות לפני כן, דבאופן זה אזלינן בתר גמר הגידול במציאות, ברם כשנלקט לפני גמר הגידול במציאות שעת הלקיטה היא שעת גמר הגידול. יוצא שבין לתוס' ובין לרמב"ם המקדש הוא גמר הגידול אלא שחולקים בהגדרת שעת גמר הגידול, ודו"ק.
⁸¹ עיין בתוס' הרא"ש ומהר"ם מלובלין.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ובא. חבר זה ואוכל אותם הפירות בקדושת שביעית אכילה ושתיה וסיכה והדלקת הנר שהן הנאות המותרות בהן כדמפרש במס' שביעית (פ''ח מ''ב): בד''א. דמזון ג' סעודות מיהא מוסרים בלוקח מן המופקר שראה חבר זה שנתלקטו פירות הללו בשדה המופקר שאין ע''ה זה שומרו הואיל ולא ראינוהו חשוד מותר למסור לו מעט אבל לא הרבה שלא תהא עינו צרה להצניען: אבל בלוקח מן המשומר. ששדה זו היתה משומרת בגדר ופתח נעול זה נחשד לענין שאינו מפקיר לעניים דכתיב (שמות כג) ואכלו אביוני עמך וגו' והערמה היא שמוכרן על יד על יד: הפיגם. עשב שקורין רוד''א: הירבוזין. הנפל''ש בלשון אשכנז וכאן קורין לו אוידל''ש והן עשבים וטעמם קרוב ללולבי גפנים: והשיטין. אישפרו''ש ומין ירק הוא: וחלגלוגות. פולפי''ד: והכוסבר של הרים. אליינדר''א והוא גדל בהרים אבל כוסבר של גנה חשוב הוא: והכרפס של נהרות. שקורין בלע''ז קירשו''ן אבל של גנה חשוב הוא וי''א כרפס אפי''א וכן שמעתי אבל נראה שאינה גדילה בנהרות: והגרגיר של אפר. אורוג''א הגדילה באחו אבל של גנה חשוב הוא: פטורין מן המעשר. בכל השנים כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהן נשמר שאין חשובין על הבריות ומפקירין אותן לכל והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטול מעשרותיו יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך: וניקחין מכל אדם בשביעית. ואף על גב דשביעית נהגא במופקרים מפני שאין כיוצא בהן נשמר והוה ליה לוקח מן המופקר ואף על גב דלא ידעינן ביה בהאי דודאי הפקיר מחזקינא ליה בהכי דאין דרך לשומרן לפיכך מוסרין לו דמיהן ולא חשדינן ליה שיצניעם לסחורה אלמא בלוקח מן המופקר מסרינן טובא דהא ונקחין קתני משמע אפי' טובא: בכדי מן. בכדי מזונותיו שנו דנקחין והיינו שלש סעודות: וימן להם המלך. בצרכי סעודה משתעי קרא בדניאל (א') וימן המלך ויפרנס המלך: אי הכי. דאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ לולב נמי לא נזבין מיניה שאף בו נוהג שביעית וטעמא מפרש לקמן: ומשני לולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא. דעל כרחך בחמשה עשר יום שמראש השנה עד החג לא גדל וקיימא לן אילן בתר חנטה אזלינן ביה במסכת ראש השנה (דף יג:): אתרוג בתר לקיטה אזלינן. דחלוק משאר אילנות ודינו כירק שהלכו בו בתר לקיטה משום דגדל על כל מים כדאמרינן בר''ה (דף יד:) ותבואה ואילנות גדילין על מי גשמים ואתרוג גדל על כל מים שמשקין אותו תמיד כירק כדאמרינן בפ''ק דקדושין (דף ג.): בין לר''א בין לר''ג. דאפליגו באתרוג לענין מעשר מודו לענין שביעית דבתר חנטה אזלינן ביה: לערלה. שנוהג בו כאילן וכן רבעי נוהג בו: ולשביעית. דאזלינן ביה לענין שביעית בתר חנטה:

בד''א דמזון שלש מיהא מוסרין בלוקח מן ההפקר שראה חבר זה שנתלקטו פירות הללו בשדה המופקר שאין ע''ה זה שומרן הואיל ולא ראינוהו חשוד מותר למסור לו מעט אבל לא הרבה שלא תהא עינו צרה להצניען אבל בלוקח מן המשומר שהשדה זו מקום משומר בגדר ופתח נעל זה נחשד לענין שאינו מפקירן שאמרה תורה תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך והערמה היא שמוכרן על יד כך פי' בקונט' ולא יתכן פי' זה לפי מה שפירשנו בשם ר''ת פ''ב דכתובות (דף כד. ושם) גבי שלי חדש ושל חברי ישן דסתם ע''ה אינו חשוד אא''כ יודע ביה שהוא חשוד ואי בודאי חשוד מיירי הכא א''כ מן המופקר נמי ליתסר הפיגם וכו' וכל הני דחשיב התם ואומר ר''ת דפירות מן המשומר אסורין כדדרשי' בת''כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המופקר אתה בוצר ואי אתה בוצר מן המשומר דנזיריך משמע דנזר מהן בני אדם וכן פי' בקונט' בשם רבותיו בסוף יבמות (דף קכב.) גבי נכרי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של נטע רבעי הם של עזקה הם לא אמר ולא כלום לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו כלומר של עזקה מפרדס מעוזק וגדר סביב לו והיא שביעית והקשה שם בקונטרס על פירושם מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר אסור וקודם הזמן אלו ואלו מותרין ופירש שם דעזקה עיר שבארץ ישראל ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבחן ואומר מעזקה הן אין חוששין לדבריו לענין שביעית דאין נוהגין בחו''ל דאמרינן עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית ולענין שלא לעשר עליהן מפירות חו''ל משום מן הפטור על החיוב ופירוש ראשון נראה לר''ת דמן המשומר אסורים כדפרישית ועזקה לשון ויעזקהו ויסקלהו (ישעיה ה) כמו בית יעזק היתה נקראת דתנן פרק ב' דר''ה (דף כג:) ולהשביח מקחו אומר כל זה דפירות של ילדה טובים משל זקנה ופירות הפרדס השמור טובים משל הפקר שיד הכל ממשמשים בהן וקשו להו ידים וגם ממהרים ללקטם קודם בישולם והא דקאמר הכא אפי' כחצי איסר אסור היינו משום דאסירי באכילה ושומרי ספיחים בשביעית דפ' הבית והעלייה (ב''מ דף קיח.) לא שומרים מן האכילה דלא היו צריכין לשומרם מבני אדם דמאיליהם היו פורשים כשהיו יודעין שהן לצורך העומר ולא היו שומרין אותם אלא מבהמה חיה ועוף ומיהו קשה לר''ת דלא אסר בת''כ מן המשומר אלא בבצירה כדרך הבוצרים אבל ע''י שינוי שרי כדקתני סיפא מכאן אמרו תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במוקצה אבל קוצה בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה אין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבדידה ואמן המשומר קאי ועוד דמשמעתין משמע דלא אסר מן המשומר אפילו כחצי איסר אלא לפי שמוסר דמי שביעית לחשוד אבל פירות מיהא לאכילה שרי דאי אסירי וכי דרך לקנות דבר האסור ומיהו קשה דרישא דקרא דריש ליה התם לאיסור אכילה דקתני רישא את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכינן על הספיחים שהן אסורין ועוד דכולה סיפא דתאינה של שביעית סתם משנה היא פרק ח' (מ''ו) משמע דבסתם שביעית איירי שדרך להפקיר אע''ג דבגמרא דירושלמי מייתי עלה כולה דרשא דתורת כהנים: לרבעי. הך משנה אתיא כמאן דאמר נטע רבעי בפרק כיצד מברכין. (דף לה.): ולשביעית. ירק נמי אית ביה שביעית אלא מפרש בירושלמי פרק ב' דביכורים כגון אתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית הרי היא לבעלים כאילן דבתר חנטה ולא כירק דבתר לקיטה והא דלא תנא שוה לאילן לענין כלאים (. ולא) הוי כלאי הכרם מה שאין כן בירק ולענין דר''ה שלו שבט כאילן אע''ג דלאחר לקיטתו עישורו כירק ומ''מ ר''ה שלו שבט כאילן כדאמרינן פ''ק דר''ה (דף יד: ושם) דלא תנא אלא מידי דבהא אזלינן בתר חנטה ובהא אזלינן בתר לקיטה וא''ת ואמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כיון דגדל על כל מים כירק דהכי משמע פ''ק דר''ה (ג''ז שש) באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב שהן גדילין על רוב מים ומתעשרין על שנה שעברה יצאו ירקות שגדילים על כל מים מתעשרין לשנה הבאה ואע''ג דמעשר ירק דרבנן מ''מ לענין שביעית דאורייתא דרשא גמורה היא וי''ל משום דדרשינן פ''ק דר''ה (דף י.) גבי ערלה פעמים שברביעית ואסורים משום ערלה וא''ת דהכא משמע דאזלינן בירק בתר לקיטה לענין שביעית ובמסכת שביעית (פ''ט מ''א) תנן כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב ופירשנו שם ע''פ הירושלמי דאיירי בספיחי ששית הנכנסין לשביעית ומיתרצא בהכי ההיא דפ' מקום שנהגו (דף נא: ושם) דתניא איפכא אסורין חוץ מספיחי כרוב ונראה לפרש דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה היינו בשלא נגמר גידולם בששית אבל נגמר גידולם בששית שרו בין לר''ע דדריש שגדילים על רוב מים בין לר' יוסי הגלילי דדריש שגדילים על מי שנה שעברה פ''ק דר''ה (דף יד.) מידי דהוה אבצלים הסריסים דהתם שמנע מהם מים ל' יום לפני ראש השנה דאפילו מאן דפליג התם הכא מודה דלר''י הגלילי כיון דנגמר גידולם נמצאו גדילים על מי שנה שעברה ותו לא גדלי על מי שנה הבאה ולר''ע נמי כיון דתו לא גדלי על כל מים יצאו מתורת ירקות הגדלים על כל מים כדקאמרינן בירושלמי גבי בצלים הסריסים פ''ב דשביעית אמר ר' מנא מכיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר''ה נעשו כבעל שמספקת במי גשמים ומתעשרין לשעבר וכן נראה לגבי אורז ודוחן בר''ה פ''ק (דף יג:) דיהב להו שמואל דין ירק דבתר לקיטה וקאמר הכל הולך אחר גמר פרי אלמא גמר פרי עיקר אלא דנקט בכל דוכתי לקיטה משום דדרך ללקט בגמר פרי והנהו גמר פריים ביחד אלא שאין מתייבשין ביחד כדקאמרינן דעשויה פרכים פרכים ומיהו קשה מאתרוג דאמרינן פרק קמא דר''ה (דף יד:) באתרוג שחנטו פירותיה קודם חמשה עשר דאידך שבט ונלקט באחד בשבט ומשמע משום דמספקא ליה אי אזלינן באתרוג בתר חנטה כר'

סוכה לט ע"ב - טקסט הדף

דף לט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד