סוכה לח ע"ב

הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה הוא אומר {תהילים קיג-א} הללו עבדי ה' והן אומרין הללויה מכאן שאם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה הוא אומר הודו לה' והן אומרים הודו לה' מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים אתמר נמי אמר רב חנן בר רבא מצוה לענות ראשי פרקים הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והן אומרים אנא ה' הושיעה נא מכאן שאם היה קטן מקרא אותו עונין אחריו מה שהוא אומר הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והן אומרים אנא ה' הצליחה נא מכאן שאם בא לכפול כופל הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה בעו מיניה מרבי חייא בר אבא שמע ולא ענה מהו אמר להו חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא אתמר נמי אר''ש בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מנין לשומע כעונה דכתיב {מלכים ב כג-טז} את (הדברים) אשר קרא (יאשיהו) וכי יאשיהו קראן והלא שפן קראן דכתיב ויקראהו שפן (את כל הדברים האלה) לפני המלך אלא מכאן לשומע כעונה ודילמא בתר דקראנהו שפן קרא יאשיהו אמר רב אחא בר יעקב לא סלקא דעתך דכתיב {מלכים ב כב-יט} יען רך לבבך ותכנע לפני ה' בשמעך (את הדברים האלה) בשמעך ולא בקראך אמר רבא לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה' אלא ברוך הבא בשם ה' בהדדי (א''ל רב ספרא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - ב

הלכתא גיברתא [הלכות גדולות וחשובות] איכא למשמע ממנהגא דהלילא. כלומר, ממנהגנו בקריאת ההלל יש ללמוד כיצד היא עיקר מצות קריאת ההלל כפי שתיקנוה חכמים וכמו שיתבאר: בזמנם שלא היו בקיאים כל כך בקריאת ההלל היה האחד קורא ומוציא את הרבים ידי חובתם והם היו עונים אחריו הללויה על כל דבר. אולם עתה שהכל בקיאים בקריאת ההלל אין אנו נוהגים לצאת ידי חובה בקריאת הש"ץ אלא כל אחד קורא לעצמו. ואפילו הכי נהגו שבכמה מקומות חוזרים אחר קריאת הש"ץ - בהודו ובאנא ה' הושיעה נא, ומכאן למדנו שמה שהיו חוזרים אחר הש"ץ אין זו הלכה דוקא לשאינם בקיאים אלא במקצת מקומות גם הבקיאים הקוראים לעצמם יש להם לחזור אחר קריאת הש"ץ, שכך היא עיקר התקנה שיהיה האחד קורא והציבור חוזר אחריו. ולהלן יתבאר באלו מקומות יש גם לבקיאים לחזור ובאלו רק לשאינם בקיאים, ובאלו מקומות תיקנו שגם הבקיאים יחזרו כדי שלא תשתכח ההלכה לשאינם בקיאים כיצד יוצאים ידי חובתם בקריאת הש"ץ.

מזה שנהגו שהוא הש"ץ אומר הללויה והן הקהל שותקים, ולאחר מכן אומרים הם אחריו הללויה, והוא שותק, ואין הם מתחילים לקרוא עמו כסדר וכמו שעושים בשאר ההלל, למדנו מכאן שמצוה לענות אחר הש"ץ הללויה בפתיחת ההלל ואפילו הבקיאים שקוראים בעצמם! ^[161]

וממה שנוהגים שהוא אומר [תהלים קיג] הללו עבדי ה', והן אומרין אחריו הללויה, מכאן אנו למדים שאם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה.

כלומר, הנהיגו חכמים לומר פעם אחת הללויה אחר הש"ץ, כדי שלא תשתכח ההלכה במי שאינו בקי, שאם רוצה לצאת ידי חובתו בקריאת הש"ץ עליו לענות הללויה אחר כל דבר ודבר שאומר הש"ץ. ^[162]

ומהא דהוא אומר: הודו לה' והם שותקים, ואחר כך הן אומרים אחריו הודו לה' והוא שותק, למדנו מכאן שבראשי פרקים מצוה לענות ראשי פרקים עצמם, ולא לומר הללויה כבשאר ההלל, ולכן כאן כשחוזרים אחריו לא אומרים הללויה אלא הודו לה'. [ואף זה מעיקר הדין אין אנו צריכים לומר, שהרי הבקיאים אינם צריכים לחזור אחר הש"ץ לא הללויה ולא ראשי פרקים, אלא שנהגו כן כדי שלא תשתכח הלכה זו שנאמרה לשאינם בקיאים].

אתמר נמי, אמר רב חנן בר רבא: בראשי פרקים מצוה לענות ראשי פרקים עצמם.

ומזה שהוא אומר: אנא ה' הושיעה נא, והן עונים אחריו ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אף על פי שאין זה ראשי פרקים, למדים מכאן שאם היה קטן מקרא אותו שאינו יוצא ידי חובתו בקריאתו, עונין אחריו מילה במילה כל מה שהוא אומר. ולכן לסימנא בעלמא תיקנו שבאנא ה' יחזרו אחר הש"ץ מילה במילה אף שאין זה תחילת פרק ומשום אינם בקיאים די בעניית הללויה.

ומזה שהוא אומר: אנא ה' הצליחה נא, והן חוזרים אחריו ואומרים אנא ה' הצליחה נא, למדים מכאן, שאם בא לכפול כופל.

כלומר, כיון שמעיקר הדין הם יוצאים ידי חובתם בקריאת הש"ץ ואינם צריכים לחזור אחריו, למדנו שאם רוצה הקורא לכפול את ההלל הרשות בידו. וכדי להזכירנו הלכה תיקנו לכפול לכל הפחות באנא ה' הצליחה נא.

וכל ענינים אלו שלמדנו ממנהגנו בהלל אינו בדוקא והוא הדין שאפשר ללמוד ההיפך - מאנא ה' הושיעה נא שרשאי לכפול, ומאנא ה' הצליחה נא שאם היה קטן מקרהו צריך לחזור אחר כל מה שאומר, ואין דרשות אלו נלמדות בדוקא מפסוק זה ולא אחר, אלא העיקר הוא שכל הני דברים באו ללמדנו הלכות מסוימות.

ומזה שהוא אומר: "ברוך הבא" והן אינם חוזרים על דבריו, אלא רק משלימים אותם ואומרים "בשם ה'". אבל לגבי המילים ברוך הבא סומכים על קריאת המקרה, ^[163] מכאן למדנו לדין שומע כעונה. והיינו עיקר דין שאינן בקיאים. שאם שמעו קריאת הש"ץ וכיונו בליבם לצאת ידי חובתם בקריאתו, אף על פי שלא ענו אחריו יצאו. ^[164]

בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע תפילת הש"ץ ולא ענה [קרא] אחריו מהו, האם יוצא בתפילתו מדין שומע כעונה?

אמר להו: חכימיא [חכמים] וספריא [מלמדי תינוקות], ורישי עמא ראשי העם ודרשיא ודורשיו אמרו: שמע ולא ענה, יצא.

אתמר נמי, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מנין לשומע שהוא כעונה, דכתיב [מלכים ב כב]: "את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה", וכי יאשיהו מלך יהודה קראן? והלא שפן קראן, דכתיב: "ויקראהו שפן לפני המלך"? אלא מכאן לשומע שהוא כעונה, כיון ששמע יאשיהו קריאתו של שפן נחשב הדבר כאילו קרא בעצמו.

דוחה הגמרא: ודילמא בתר דקראנהו שפן חזר וקרא זאת שוב יאשיהו. אבל בלא שחזר וקרא לא היה נחשב שקראם יאשיהו מחמת שמיעתו?

אמר רב אחא בר יעקב: לא סלקא דעתך [כלומר, לא יתכן לומר כך] ! דכתיב [שם מלכים ב כב]: "יען רך לבבך ותכנע לפני ה' בשמעך", ומדכתיב: בשמעך, ולא כתיב: "בקראך", מבואר שלא קראן המלך יאשיהו בעצמו אלא שמען מפי שפן, וכיון דחשבינן כאילו קראן בעצמו שמע מינה דשומע כעונה.

אמר רבא: לא לימא איניש: "ברוך הבא", ולהפסיק מעט, והדר [ורק אחר כך לומר] "בשם ה'", שאם יעשה כן נראה שלא נאמרה הזכרת שם ה' על תחילת דבריו וכאילו מוציא שם שמים לבטלה, אלא יאמר: ברוך הבא בשם ה' בהדדי [כלומר, יחד בלא הפסק].

אמר ליה רב ספרא:

אמר רבא: ^[165] לא לימא איניש "יהא שמיה רבא", והדר "מברך", אלא יאמר יהא שמיה רבא מברך בהדדי ברצף אחד. ^[166]

הערות

^[161] ובטעם הדבר כתב הר"ן, דכדי שידעו השאינם בקיאים שצריך לענות הללויה תיקנו שישתקו כולם בתחילת ההלל ויענו אחר הש"ץ, שבזה אין הבקיאים מפסידים כלום, שהרי מיד לאחר מכן יתחילו באמירת ההלל כסדר, ומה איכפת להם אם אחרו מעט.

^[162] הקשה המאירי: הרי קיימא לן שהיוצא ידי חובתו בתפילת חבירו אינו צריך לענות כלום [ומה שעונה אמן אחר ברכותיו אין זה אלא כדין שומע ברכה מפי חבירו, ולא מחמת שיוצא ידי חובתו בתפילתו], ואם כן מדוע כאן צריך לענות הללויה אחר כל פסוק ופסוק?! ותירץ, שתקנה מיוחדת היא בקריאת ההלל שענינו שירה והודיה לה', שבכך מתרבית השמחה. ודין בקי האם יוצא בקריאת הש"ץ ראה ילקוט מפרשים.

^[163] יש שדקדקו מכאן דמהני שומע כעונה לחצי ברכה, וראה בילקוט מפרשים.

^[164] וכתב רש"י: מי שאינו יודע לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון ליבו לשמוע, אף על פי שלא ענה יצא. וכן למתפללים בציבור ושליח ציבור אומר קדושה או אמן יהא שמיה רבה, ישתקו מתפילתם וישמעו, והרי הם כעונים, ולכשיגמור קדושה יחזרו לתפילתם. אבל התוספות הוכיחו שלא כדבריו, ונקטו שאם יפסיק מתפילתו לשמיעת הקדושה יהווה הדבר הפסק בתפילה ואסור לעשות כן. ובבאור מחלוקתם ויסוד דין שומע כעונה ראה ילקוט מפרשים.

^[165] על פי גרסת מהר"ם.

^[166] בדרכי משה סימן נו כתב בשם אור זרוע: לא יפסיק בין תיבת שמיה לתיבת רבא. אבל בין רבא למברך רשאי להפסיק. וכתב, שנראה יותר כפירוש ר"י שאין להפסיק בין רבא למברך, דעיקר השבח הוא באמירת מברך, שלא כדעת האור זרוע דסבר שעיקר השבח הוא באמירת רבא. ובמגן אברהם שם פירש, שהראשונים נחלקו בביאור עניית "יהא שמיה רבא מברך": לשיטת ר"י הביאור הוא כפשוטו - יהא שמו הגדול מבורך, ואילו במחזור ויטרי פירש, שיהיה שמו יתברך שלם [רבא פירושו לדבריו - שלם], שאין השם שלם עד שימחה זכר עמלק, ולאחר מכן מוסיפים עוד ברכה, שיהיה שמו מבורך. ולפיכך, האור זרוע כנראה פירש כמחזור ויטרי שאין קשר בין רבא למברך, ומשום כך רשאי להפסיק ביניהם. אבל לשיטת ר"י ברכה אחת היא ויש לאומרה ברצף. והקשו שם, שדברי הגמרא כאן סותרים לכאורה לפסקו של הדרכי משה, שהרי מסקנת הגמרא כאן על פי רב ספרא שאין להקפיד בכך, ובשלמא לדברי המחזור ויטרי יש לפרש, שדוקא בין רבא למברך אין להקפיד. אבל בין יהא לרבא אסור להפסיק. אבל לדרכי משה שאין להפסיק עד אחר אמירת מברך, קשה מסוגייתנו? ! ובמגן אברהם שם כתב, דאף שאמר רב ספרא לית לן בה, מכל מקום לכתחילה אף הוא מודה שיש להקפיד על כך. אכן יש מן האחרונים שדקדקו מסוגיין להיפך, שמדברי רבא שהקפיד שלא להפסיק בין רבא למברך משמע כשיטת ר"י ודלא כמחזור ויטרי, ורב ספרא חלק על עיקר דין זה וסבר שלעולם אין צריך להקפיד על הפסק בעניית יהא שמיה רבא, ועיין כפות תמרים וברכי יוסף שם סימן נו ס"ק ב.

הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא [הלכות גדולות אפשר ללמוד ממנהג ההלל] כפי שהיו נוהגים לקרותו. שבמנהג זה רמוזים כמה וכמה ענייני הלכה ומנהגים שתיקנו בהלל לצורך השעה, ואף שעכשיו אין צורך בכל אלה, שרבו יודעי קרוא וכתוב, והכל יודעים לקרוא נוסח ההלל, מכל מקום נשמרו ומתקיימים עדיין מנהגים עתיקים הללו. ואלו הם, הוא החזן אומר: "הללויה" (תהלים קיב, א), והן שאר המתפללים אומרים: "הללויה" — מכאן למדנו שמצוה לענות "הללויה".

הוא החזן אומר: "הללו עבדי ה'" (תהלים קיב, א), והן אומרין "הללויה" — מכאן רואים מה שלמדנו במשנתנו: שאם היה הגדול מקרא אותו — עונה אחריו "הללויה". הוא אומר: "הודו לה'" (תהלים קיח, א) והן עונין אחריו: "הודו לה'" — מכאן שמצוה לענות על כל פנים בראשי הפרקים, כלומר: באותם הדברים עצמם, ולא באמירת "הללויה". אתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר רב חנן בר רבא: מצוה לענות ראשי פרקים.

ועוד אמר רבא: המנהג כי הוא החזן אומר: "אנא ה' הושיעה נא" (תהלים קיח, כה) והן אומרים וחוזרים: "אנא ה' הושיעה נא" (תהלים קיח, כה) — מכאן רמז למה ששנינו שאם היה קטן מקרא אותו דבר שאינו מראשי הפרקים — עונין אחריו בדיוק מה שהוא אומר.

הוא אומר: "אנא ה' הצליחה נא" והן חוזרים ואומרים: "אנא ה' הצליחה נא" — מכאן רמז להלכה שאם רוצה ובא לכפול פסוק מסויים בהלל — כופל. הוא החזן אומר: "ברוך הבא" (תהלים קיח, כו) והן אומרים את המשך הפסוק: "בשם ה'" (תהלים קיח, כו) — מכאן לשומע כעונה, שהרי אין העונים צריכים לחזור על הפסוק כולו, וכיון ששמעוהו מפי החזן הרי זה כאילו אמרוהו הם עצמם.

באותו נושא בעו מיניה [שאלו אותו] את ר' חייא בר אבא: שמע ולא ענה מהו, היוצא הוא ידי חובתו בכך? אמר להו [להם]: חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא [החכמים ומלמדי התינוקות וראשי העם והדרשנים] אמרו: שמע ולא ענה — יצא ידי חובה.

אתמר נמי [נאמר גם כן] אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא: מנין לשומע שהוא כעונה וכאילו הוא עצמו אומר את הדברים — דכתיב [שנאמר]: "את הדברים אשר קרא יאשיהו את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה" (מלכים ב' כב, טז), וכי יאשיהו עצמו קראן? והלא שפן קראן, דכתיב [שהרי נאמר]: "ויקראהו שפן לפני המלך" (מלכים ב' כב, י)! אלא מכאן לשומע כעונה, וכאילו יאשיהו בעצמו קרא את הדברים. ושואלים: ודילמא [ושמא] בתר דקראנהו

[אחר שקרא אותם] שפן חזר וקרא אותם יאשיהו? אמר רב אחא בר יעקב: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שכן נאמר]: "יען רך לבבך ותכנע לפני ה' בשמעך" (מלכים ב' כב, יט), ונדייק בלשון: נאמר "בשמעך" ולא "בקראך", כלומר: שמיד כששמע את הדבר שלח לחולדה הנביאה, לפני שקראו בעצמו, הרי ששומע כעונה.

א כיון שאמר רבא כמה הלכות בהלל הוסיף ואמר רבא: לא לימא איניש [יאמר אדם] "ברוך הבא" והדר [ואחר כך] יפסיק משהו ויאמר "בשם ה'", אלא יאמר "ברוך הבא בשם ה'" (תהלים קיח, כו) בהדדי [ביחד] ובלא כל הפסקה. אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Many significant halakhot can be learned from the custom of hallel based on the manner in which it was recited. In reciting hallel there are allusions to several halakhic matters and customs that the Sages instituted due to circumstances extant at the time. Although due to increased literacy and familiarity with the hallel liturgy the reasons no longer apply, these customs remain in practice. The prayer leader recites: “Halleluya” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source that there is a mitzva to respond: Halleluya.

Likewise, the prayer leader recites: “Give praise, servants of the Lord” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if an adult male was reciting hallel on his behalf, he answers: Halleluya. He recites: “Thank the Lord, for He is good” (Psalms 118:1), and they respond: “Thank the Lord, for He is good.” From here is the source that there is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters. It was also stated that Rav Ḥanan bar Rava said: There is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters.

Rava continued to cite the significant halakhot learned from hallel. The prayer leader recites: “Lord, please save us” (Psalms 118:25), and the congregation recites: “Lord, please save us,” in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if a minor was reciting a portion that is not from the beginning of a chapter on one’s behalf, he recites after him precisely what he says.

The prayer leader recites: “Lord, please grant us success,” and the congregation recites in response: “Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). From here is the source of the halakha that if one comes to repeat a particular verse in hallel twice, he may repeat it. The prayer leader recites: “Blessed is one who comes” (Psalms 118:26), and the congregation recites the rest of the verse: “In the name of the Lord” (Psalms 118:26), in response. From here is the source of the halakha that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, as the congregation fulfills its obligation even though it does not repeat the entire verse.

Apropos this halakha, the Gemara relates that the Sages raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya bar Abba: If one heard a passage recited and did not recite it himself, what is the halakha? Did he fulfill his obligation or not? He said to them that the Sages, and the schoolteachers, and the heads of the nation, and the homiletic interpreters said: One who heard a passage recited and did not recite it himself fulfilled his obligation.

It was also stated that Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: From where is it derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it? It is as it is written: “All the words of the book which the king of Judea has read” (II Kings 22:16). And did King Josiah read them? Didn’t Shaphan read them, as it is written: “And Shaphan read it before the king” (II Kings 22:10)? Rather, from here it is derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, and it is as though Josiah read the words himself.

The Gemara asks: And perhaps after Shaphan read them Josiah read them again? Rav Aḥa bar Ya’akov said: It should not enter your mind to say so, as it is written: “Because your heart was tender and you humbled yourself before the Lord when you heard what I spoke in this place” (II Kings 22:19). The Gemara infers: “When you heard” is written in the verse, and not: When you read. In other words, immediately upon hearing Shaphan read the text, King Josiah sent for Huldah the prophetess, which shows that he humbled his heart. Clearly, the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it.

Apropos hallel, the Gemara cites additional halakhot. Rava said: Let a person not recite: “Blessed is one who comes,” and then, after pausing, recite: “In the name of the Lord.” Rather, let him recite without pause: “Blessed is one who comes in the name of the Lord.” Rav Safra said to Rava:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא הלכתא גיברתתא איכא למגמר מן ההלל. הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה. הוא אומר הללו עבדי ה' והן אומרים הללויה.

מכאן שאם שהיה גדול מקרא ההלל. אמרו אחריו הללויה. הוא אומר הודו לה'. [והן אומרים הודו לה'] מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים.

הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והן אומרים אנא ה' הושיעה נא. מכאן שאם היה קטן מקרא אותו עונה אחריו מה שהוא אומר.

הוא אומר אנא ה' הצליחה נא. והן אומרים אנא ה' הצליחה נא. מכאן שאם בא לכפול כופל. הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה. א"ר חייא חכימיא וסופריא ודרשיא ורישי עמא אמרי שמע ולא ענה יצא שומע כעונה. מהכא דכתיב את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה. וכי מלך יהודה קראם והלא שפן קראם אלא מכאן לשמוע כעונה.

אמר רבא לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה' אלא לא יפסיק ביניהן:

אמר רבא הלכתא גברוותא איכא למשמע ממנהגא דהלל.‎ פי׳‎ ‎בדורו של רבא היו נוהגין שקורין כל הצבור ההלל ואין ש״צ מוציאם ואף עפ״כ היו נוהגים לענות ולכפול לפעמים שלא לצורך כדי שיהא סימן לסדר היוצאין בקריאת אחרים וז״ש כי ממנהג ההלל שהיו נוהגין לקראתו יש ללמוד כל הלכות ודינין של הלל ליוצא ע״י אחרים וכן פי׳‎ רש״י ז״ל ועיקר:

הוא אומר הללויה. פי׳‎ המקרא את ההלל והם אומרי׳‎ פעם אחרת הללויה:

מכאן שמצוה לענות.‎ פי׳‎ ‎זה נהגו להיות סי׳‎ שהיוצא ע״י גדול עונה אחריו בתחלת זה הפ׳‎ הללויה ואינו סומך על השמיעה בלבד כדרך שסומך בשאר:

הוא אומר הללו עבדי ה׳‎ והם אומרים הללויה.‎ פי׳‎ ‎ואח״כ אנו נוהגין לקרותו כולו ביחד ולמה אנו נוהגין בתחלת הפרק שהוא אומר הללו עבדי ה׳‎ ואנו עונין הללויה מכאן שאם גדול מקרא אותו עונה אחריו שלפיכך אנו נוהגין כן כדי שיהא סימן כי כשגדול מקרא הלל למי שאינו בקי להוציאו יש לענות הללויה בכל פרשה זו על כל ענין וענין וכדי שלא ישתכח הלכה זו אנו נוהגין כן:

הוא אומר הודו לה׳‎ והם אומרים הודו לה׳‎ מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים פרש״י שבראשי פרקים ולא סגיא ליה ליוצא באחרים שיענה הללויה וצריך לענות ראש אותו פרק ונראה מדבריו דבתוך הפרקים עונה הללויה ואפי׳‎ בשאר פרשיות ואינו כן אלא בכל פרק עונה בתוכו כל ענין וענין ראש הפרק כדרך שעונה בפרק ראשון הללויה שהוא תחלת הפרק וכן אמרו במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין כיצד אמרו ישראל שירה כגדול מקרא את הלל והם עונים אחריו ראשי פרקים משה אמר אשירה לה׳‎ והם אומרים אשירה לה׳‎ משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה׳‎ אלמא המענה בהלל הוא בראשי הפרקי׳‎ כלם כל א׳‎ וא׳‎ בפרקו ולא בהללוי׳‎ וכן פי׳‎ בתוספות. ובודאי דמהא דאמרי׳‎ מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים הוה שמעינן דינא דפרקא שעונין אחריו הללויה אלא דאיהו ה״ק שבא ללמדנו שכשם שעונין הללויה בפרק ראשון כך עונין בכל פרק ופרק ראשי פרקים ומדנקט לשון מצוה בראשי פרקים ובראש הללויה ולא נקיט הכי באידך אשמועינן דאע״ג דבאמצע הפרק שומע כעונה אע״פ שלא ענה דבראשי פרקים מיהת מצוה לענותו שלא יפטור עצמו בשמיעה:

הוא אומר הושיעה נא והם עונין אחריו הושיעה נא מכאן שאם היה קטן מקרא אותו עונין אחריו מה שהוא אומר. פי׳‎ שהניחו דבר זה במנהגם כדי שיהא זכר וסימן להלכה זו כי כשם שאנו עונין מה שהמקרא אומר בפסוק זה כך היוצא ע״י קטן צריך לענות בכל פסוק כדתנן ברישא דמתניתין:

הוא אומר הצליחה נא כו':

מכאן שאם בא לכפול כופל.‎ פי׳‎ ‎כשם שאנו כופלין דהא מדינא שומע כעונה באמצע הפרק ואנו נוהגין לכופלה מפני הלכה זו:

הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' פי׳‎ ‎ואנו יוצאין בשמיעת ברוך הבא מפיו מכאן שאם שמע ולא ענה יצא כי הא דלא ענה לאותה דבר עצמו ולא ראש הפרק וכן הלכה שבכל דבר שיוצא ע״י אחרים שיש לו לענות אמן או דבר אחר אם שמע ולא ענה כלל כדאמרינן בעו מיניה מרבי אמי וכו׳‎ מיהא דוקא בשראוי לענות אבל אם אינו ראוי לענות כגון שאינו נקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא בשמיעה ולפיכך אמרו במי שנכנס לב״ה ומצא צבור שמתפללין שאם אינו יכול להתחיל ולגמור תפלתו עד שלא יגיע ש״צ לקדושה לא יתחיל כדי שיאמר קדושה עם הצבור ולא סגי ליה שישתוק בתוך תפלתו מכיון שאינו רשאי לענות מ״מ יש לו לשתוק ולשמוע כדברי הגאונים ז״ל אע״פ שאינו רשאי לענות יוצא בכך וכן דעת רבותי ז״ל אבל גדול מגדולי הדור אומר שאין לו לשתוק שא״כ למה אמרו שלא יתחיל בתפלתו יתחיל וישתוק ובהכי סגי ליה שהרי שומע כעונה וממה שכתבתי יש לדון שאין בזה שום קושיא וכן דנתי לפני רבותי נ״ר:

ומנהג היה בימי רבותי' שאף בימים שגומרין בהם את ההלל היו רוב העם אפי' הבקיאים סומכים על שליח צבור שהיה מקרא אותם ובלא עניית מה ששליח צבור אומר מלה במלה אלא שהיו בענין ענייה בדרכים הרבה ותורף הענין הוא ששליח צבור אומר הללויה והם אומרים הללויה וכן על כל דבור ודבור שבו כגון שהוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה הוא אומר הללו את שם ה' והם אומרים הללויה וכן על כל דבור ודבור וכשהמקרא מגיע לראשי פרקים הם חוזרים מה שאמר כגון שהוא אומר בצאת ישראל ממצרים והם חוזרים גם כן בצאת ישראל ממצרים מלה מלה וכשהמקרא אומר בית יעקב מעם לועז הם חוזרים הללויה ומ"מ תחלה לא היה המנהג אלא בהודו לה' ומשם למדו אחר כן לכל ראשי הפרקים הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והם חוזרים אנא ה' הושיעא נא אע"פ שאינו ראש הפרק ולמדנו ממנה שאם הקטן מקרהו צריך לענות מה שהוא אומר שקראה זו כעין קריאה של קטן היא שהרי הושיעה נא והצליחה נא פסוק אחד הוא וחולקין אותו לשנים כעין קריאת קטן ומאחר שהיא כקריאת קטן כל שאדם בא לסמוך עליה על המקרא צריך לחזור מה שהוא אומר הוא אומר הצליחה נא ולמדנו ממנו שאם בא לכפול כופל שהרי היו יוצאים בו בהללויה והם חוזרים אותו פסוק בלי שום צורך הוא אומר ברוך והם אומרים בשם ה' ולמדנו ממנה שהשומע כעונה שהרי לא חזרו לומר ברוך הבא ולא הללויה עליו ומ"מ י"מ שהבקיאים אין סומכין על המקרא אלא שאף הבקיאים אחר שקראו אותו לעצמם היו נוהגים כן עם שליח צבור ומאותם המנהגים יצאו לנו דברים אלו שכתבנו ומ"מ שומע כעונה דוקא בשומע מפי המחויב בדבר ואף זו בדיעבד ולא לכתחלה:

כל שקורא פסוק שיש בו הזכרת השם לא יפסיק בשהייה בין התיבות שלפני הזכרת השם להזכרת השם שהרי שהייתו גורמת שתהא הזכרת השם תחלת דבורו ולא שיהא נקשר עם שלמעלה הימנו ודומה כמי שמזכיר שם שמים לבטלה ומ"מ בהפסק נשימה או שהייה מועטת (הרבה) אין קפידא שכל כיוצא בזה הדבר ניכר שאינו תחלת דבור אלא אסוקי מילתא קמייתא הוא וזהו שאמר כאן לא לימא ברוך הבא והדר בשם ה' וכן לא לימא אמן יהא שמיה והדר מברך והשיבו בשתיהן אסוקי מילתא הוא ולית לן בה:

ע"ב ודלמא בתר דקרינהו שפן קרא יאשיהו כו'. הא ודאי דמפורש בכתוב דיאשיהו גופיה קראה דכתיב וישלח המלך וגו' ויקרא באזניהם את כל דברי ספר וגו' אלא דהיינו לבתר נבואת חולדה אבל האי קרא דבנבואת חולדה שאמרה אשר קרא מלך יהודה לא מצינו בכתוב לעיל מיניה מפורש שקראו המלך אלא שפן ולכך לא פריך אלא ודלמא גם המלך קראו קודם נבואת חולדה אלא שלא הוזכר בקרא. ומשני דע"כ לא קראה המלך מקודם מדכתיב בשמעך שתלאה חולדה הדבר בשמיעה ולא בקריאה וק"ל:

והדר בשם ה' כו'. פרש"י דלא קיימא אזכרה אמלתיה ומחזי כמוציאו לבטלה עכ"ל וגבי והדר מברך לעלם כו' דבסמיך ליכא לפרושי הכי דהא לית ביה אזכרה ולפי מה שיש מפרשים בפ"ק דברכות דשמיה הוא כמו שם י"ה דהשתא י"ה מקרי אזכרה והוה לבטלה דלאו קיימא מברך לעלם עליה:

תוס' בד"ה שמע ולא ענה יצא וי"א שם במודים וכו' נ"ל להגיה וכן אמרי' שם במודים ולמה לן כולי האי וכו' עד ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה וכו' ר"ל ומיהו יש ליישב הקושיא דלעולם אימא לך דאם הוא שותק אין שמיעתו מפסקת תפלתו ויוצא בשמיעתו מידי קדושה כמו שפרש"י ומה שאמרו שם אם יכול להתחיל ולגמור וכו' יתפלל ואם לאו אל יתפלל משום דאע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף וכו' לכך שאם אינו יכול להתחיל ולגמור וכו' אל יתפלל רק ימתין עד שיענה קדיש ואמן יהא שמיה רבא ואח"כ יתפלל אע"ג שהיה יכול לצאת בשמיעה אם היה מתחיל להתפלל והיה עומד בתפלתו בשעת קדושה:

גמ' אמר ליה רב ספרא משה שפיר קאמרת אלא התם והכא אסוקי מלתא היא ולית לן בה כל זה נמחק ונ"ב נ"ל דלא גרסי' ולפי זה מיושב שפיר התם והכא דקאמר רב ספרא ודו"ק:

תוס' בד"ה הלכתא כו' והיכא דנהוג נהוג נמחק:

בד"ה מכאן שמצוה לענות כו' והם עונים אחריו ראשי פרקים כו' כצ"ל:

בא"ד אהבתי כי ישמע ה' הללו את ה' כל גוים הודו לה' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

בא"ד ראשון הבא אחריו נ"ב פי' אחר הללויה והוא בצאת ישראל ודו"ק:

בד"ה אמר רבא כו' אבה יבמי לחודיה כו' חפצתי לקחתה לחודיה כו' כצ"ל:

גמרא הוא אומר הודו כו' מכאן שמצוה לענות ר"פ. לכאורה יל"פ אפי' לבקיאין וגומרין בעצמן דומיא שמצוה לענות הללויה דלעיל כפרש"י שם אבל כאן לא פי' כן ולפי' התוס' ע"כ צ"ל כפרש"י:

שם שמע ולא ענה מהו. לכאורה מתניתין היא (בר"ה כז ב) ושמע כו' קול מגילה אם כוון לבו יצא ואולי משום די"ל שאני מגילה דכתיב בה נזכרים דמשמע אפי' בלב ואף דאמרינן במגילה (יח) יכול בלב כו' הא מה אני מקיים זכור בפה מ"מ סגי באמירת פה דהקורא:

שם ותכנע מפני ה' בשמעך כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הוא אומר הללו עבדי (בסופו) שמותר כו' למי שאינו בקי. אפי' בקי מותר לסמוך בעניית הללויה כמ"ש לעיל אלא דבעבורו ל"צ לעשות זכרון לזה דאם לא ידע הדין ויקרא בעצמו מאי איכפת לן אבל מי שאינו בקי כשלא ידע הדין ויכבד עליו לענות אחריו כל מה שהוא אומר לא יענה כלום:

תד"ה מכאן שמצוה כו' ושמא מתחלת הלל עד הודו פרק אחד כו'. עי' בחדושי לס' נת"ע אות א' שהבאתי ראיה לזה מהירושלמי ומס' סופרים ובארתים שם לנכון בס"ד:

תד"ה הוא אומר. עי' כה"ד ועי' מה שנו"נ בדבריהם שם אות ט"ז בס"ד:

תד"ה א"ר (בסופו) א"ר אפסוקי מילתא כו'. שם בהגרי"פ תראה שהיה לפניו הגי' בדבריהם פה אסוקי מלתא כו':

ותכנע לפני. צ"ל מפני:

אָמַר לְהוּ חַכִּימַיָּא וְסִפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וּדְרָשַׁיָא אָמְרוּ וכו'. נראה לי נקיט ארבע מינים כנגד ד' לימודים של פרדס והיינו חכימייא חכמי הסוד וספרייא חכמי הפשט ורישי דעמא חכמי הרמז ודרשייא חכמי הדרש.

(דברי הימים ב' לד, כז) "בְּשָׁמְעֲךָ" וְלֹא "בְּקָרְאֲךָ"! יש להקשות דילמא לעולם קרא אחר כך אלא שנכנע מעת השמיעה ואמר לו 'בְּשָׁמְעֲךָ' לרבותא דידיה? ונראה לי בס"ד דאם היה רצונו לקרוא הוא בעצמו למה לא קרא מעיקרא הוא בעצמו וכיון שקראו לו ושמע ונכנע מן השמיעה מסתמא לא היה חוזר לקרוא בעצמו מאחר כי כבר ידע ונתפעל בשמיעה בלבד.

בגמרא מכאן לשומע כעונה כו' ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא. ולכאורה קשיין דיוקי אהדדי דמעיקרא משמע דשומע כעונה לגמרי אפילו לכתחילה ובתר הכי קאמר שמע ולא ענה יצא משמע דוקא דיעבד אלא שכבר הארכתי בזה בתכלית אריכות בסוף פרק כיצד מברכין בסוגיא דהסבו א' מברך לכולן ובר"פ דג' שאכלו ובס"פ ראוהו ב"ד בל' הברייתא דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא ובסוגיא דפרק כל הבשר דאמרי' התם מצוה לחלק ובא' סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא והמעיין שם בניקל יבין וישכיל ליישב הסוגיא דהכא לנכון:

תוס' ד"ה מכאן שמצוה. לפי רש"י עונים הללויה בכל ההלל, ולפי התוס' הצבור עונים עם הפסוק של ראש הפרק בכל פרק ופרק, ויש לבאר יסוד המחלוקת. ויתכן שלפי בעלי התוס' ההלל בצבור ע"י קריאת הש"ץ ועניית הצבור הוא קיום מיוחד של הלל בצבור ע"י קריאה וענייה הדומה לדבר שבקדושה מדין וקרא זה אל זה ואמר, כנ"ל. ברם לפי רש"י עניית הללויה היא חיוב ענייה כמו אמירת אמן כששומעים ברכה. כשהקהל שומע את ההלל של הש"ץ חייבים השומעים לענות הללויה על כל דבר ודבר של שבח, כשם שהשומע ברכת חבירו חייב לענות אמן שיש בו האמנת דברים. אליבא דרש"י גם השומע הלל מפי חבירו חייב לענות הללויה ולהסכים לדברי ההלל. לפי"ז, בניגוד לדעת התוס', אין בעניית הללויה אליבא דרש"י חלות קיום מיוחד דהלל בצבור ע"פ הפסוק וקרא זה אל זה ואמר, אלא מעשה מצוה של עניית הללויה כמי שעונה אמן לברכת חבירו. ומכאן נ"מ למעשה, שלתוס' ענייה היא קיום דוקא בהלל בצבור ולפי רש"י עניית הללויה נוהגת גם בהלל היחיד, שהשומע הלל מפי חברו ביחידות מחוייב לענות הללויה כמי שעונה אמן לברכת חבירו כששומע אותה.
שם. בא"ד - ושמא מתחלת הלל עד הודו פרק אחד וכו'. וקשה, הרי מריש הלל עד הודו יש חמשה פרקים, והאיך מסופקים התוס' דדלמא יש רק פרק אחד.
ונראה, שהתוס' סוברים שהגם שבפרקי כתבי הקודש יש חמשה פרקים מ"מ בתורת הלל אין כאן אלא פרק אחד של הלל. אליבא דהתוס' יש שני חלקים בהלל - החלק הראשון עד הודו הוי הלל מדין של קריאת פסוקים. החלק השני מתחיל מהודו. הש"ץ מזמין ותובע את הקהל לענות ולשבח להקב"ה כעין דבר שבקדושה מדין וקרא זה אל זה ואמר. משום כך עד הודו הוי פרק אחד בחפצא של ההלל ומהודו והלאה מהווה פרק שני בחפצא של ההלל. על פי יסוד זה הסביר ר"ת בפסחים (עיין רא"ש שם פ"ק סי' י') שמברכים ברכת ההלל בלמ"ד כי קריאת ההלל מהווה מצוה אריכתא ואינה כקריאת המגילה שהיא מצוה שאינה ארוכה ועל כן ברכתה היא על מקרא מגילה. והנה במגילה יש יותר מילים מבהלל, אך הביאור הוא שבהלל יש שני קיומים - קריאת הפסוקים בפרק הראשון עד הודו וגם הקיום של עניית הודו ושבח בפרק השני - ולפיכך מברכים בלמ"ד. מאידך מצות קריאת המגילה מהווה רק קיום אחד של קריאת פסוקים ועל כן מברכים עליה בעל ולא בלמ"ד.
בנוגע למה שביארנו שקיום מצות ההלל של קריאה ועניית שבח הוא דוקא בצבור, יש לברר איזה מנין מכשיר הצבור להלל דרך קריאה וענייה. והנה כתב במג"א (תע"ט) שבליל הסדר כדאי לחזר אחרי שלשה בכדי שיענו בהלל. חזינן דלמג"א שמנין הצבור של הלל הוא שלשה בני אדם - המנין הקובע את החבורה לזמון ברהמ"ז.
ברם הגר"מ זצ"ל אמר כי שיטת הפוסקים שייכת לליל הסדר, אבל בשאר ימות השנה מסתבר שמנין הצבור המעכב הענייה שבהלל הוא מנין עשרה. בסדר קיימת קביעות לסעודה ולברכת המזון (בכוס השלישי), והואיל והוקבע חבורת ג' לזמון בשלשה הוקבע המנין להלל שבסדר - שהוא ממצוות הלילה וארבעה כוסות - בשלשה⁶⁹. אולם בשאר ימות השנה הותקן ההלל כחלק מתפלת שחרית, ומאחר שהמנין לשחרית ולתפלה הוא דוקא עשרה, דוקא במנין עשרה מקיימים מצות ההלל של קריאה וענייה בצבור. ברם לגבי ר"ח כותב הרמ"א (או"ח סי' תכ"ב) כי כדאי לכנס ג' לעניית ההלל, ולפי דברי הגר"מ זצ"ל, שיטתו צריכה בירור.
שם. שיטת הרמב"ם במנהג אמירת ההלל. הרמב"ם מביא את המנהג של המשנה וגם את המנהג של רבא (פ"ג מחנוכה הלי"ב - הלי"ד). כנראה שהרמב"ם סובר כי אין מחלוקת ושנוי מנהג בין המשנה לרבא, אלא שרבא מפרט את המנהג של קריאת ההלל שבימיו ובימי התנאים. בהתאם לכך קבע הרמב"ם שעונים הללויה על כל דבר ודבר, וגם עונים בראשי פרקים (כרש"י), עונים אנה ה' הושיעה נא, ואנא ה' הצליחה נא, וגם עונים ברוך הבא. אליבא דהרמב"ם יש רק מנהג ראשון אחד של המשנה ושל הגמרא "ובו ראוי לילך". המנהג בימינו הוא מנהג חדש שהתחיל אחרי תקופת חז"ל ואינו כעיקר התקנה של הלל. לפי הרמב"ם היתה התקנה של הלל לאומרו בענייה לקריאת הש"ץ ובעניית הללויה ובראשי פרקים, כי עיקר מצות ההלל היא דרך קריאה וענייה בצבור בתורת וקרא זה אל זה ואמר כמו דבר שבקדושה, ואין לסטות ממנהג חכמים הראשונים.
אך ביחס לעניית ברוך הבא, נראה שלרמב"ם היתה גרסא אחרת מרש"י. לרמב"ם הצבור חוזרים על ברוך הבא, ולרש"י הצבור אינם אומרים ברוך הבא אלא שומעים המלים ומכוונים לצאת בשומע כעונה. ויש לבאר יסוד פלוגתתם. ונראה שהרמב"ם סובר שברוך הבא הוא ראש פרק בקריאת ההלל, אע"פ שבכתבי הקודש אינו ראש פרק. הטעם לכך הוא כי לפניו אומרים אנה ה' הושיעה נא דהוי בקשה, ועכשיו בברוך הבא חוזרים להודאה. השנוי הזה מחשיב אותו לראש פרק בתורת הלל, ומשום כך עונים הקהל וחוזרים על ברוך הבא. רש"י חולק עליו בסברא זו. יוצא דאליבא דרש"י אנו בזה"ז שרים הלל כפי המנהג של רבא. ברם לפי הרמב"ם אין אנו קוראים את ההלל כמנהג חז"ל.
שם. בגמ' - בעו מיניה. קשה, הרי משניות מפורשות בקריאת המגילה ובתקיעת שופר (ראש השנה כז, מגילה יט) כי שומע כעונה וכי המחויב בדבר מוציא את חבירו, א"כ מהי בעית הגמרא כאן. לכאורה ניתן לומר שהאיבעיא כאן היא רק בהלל, כי יש בו מצות ענייה מדין וקרא זה אל זה ואמר כנ"ל ובשומע בלבד אין ענייה. אמנם פרוש זה נסתר מהסוגיא המביאה ראיה מקריאת התורה (במעשה של שפן ויאשיהו) ובקה"ת אין דין ענייה כלל. ונראה לומר כי שאני שופר ומגילה מהלל וקה"ת. בשופר ומגילה יש חלות שם שמיעה, אבל בהלל ובקה"ת אין חלות שם של שמיעה ורק דין קריאה בלבד. בשופר קובע הרמב"ם שמברכים עליו לשמוע קול שופר כי מצות שופר היא לשמוע את השופר ולא לתקוע בו. דין שומע כעונה חל בשופר לגבי התקיעה, והביאור הוא לפי הגר"ח זצ"ל כי התקיעה הוי' מעשה המצוה בשופר ושהשמיעה קיום המצוה היא. בלי מעשה מצוה דתקיעה נחשב השומע כמתעסק ואינו מקיים מצוה. התקיעה היא מעשה המצוה, ובמעשה המצוה יש דין שומע כעונה, מכל מקום עיקר קיום המצוה היא השמיעה ולפיכך מברכים לשמוע. גם במגילה שיטת בה"ג (מגילה ד.) היא שנשים מקיימות מצות שמיעה בלבד ולא מצות קריאה ומשום כך אין נשים מוציאות אנשים. אכן יוצא מזה שאנשים מקיימים מצות שמיעה עם קריאה, בכ"ז יש חלות שם מצות שמיעה בקריאת המגילה. לפי הנ"ל מאחר שבשופר ובמגילה יש חלות מצוה דשמיעה, חלה ההלכה של שומע כעונה. מאידך בהלל ובקה"ת יש רק דין קריאה, ואין בהם בכלל דין שמיעה, ולפיכך דנה הסוגיא אם יש בהם דין שומע כעונה. ברם למסקנת הסוגיא אפי' במקומות שיש בהן דין קריאה לבד בלי חלות דין שמיעה, כגון הלל וקה"ת, חלה ההלכה של שומע כעונה⁷⁰.
שם. תוס' ד"ה שמע. לרש"י שומע כעונה לקדיש ולקדושה באמצע תפלת שמ"ע אינו הפסק, ולפי התוס' מפסיק. אליבא דרש"י רק דבור מפסיק ובשומע כעונה אין דבור. אמנם לפי התוס' מכיון שמקיימים מצות קדושה בשמיעה, עצם קיום המצוה של קדושה חשוב הפסק. ונראה כי דין התוס' נאמר רק בתפלת שמ"ע שהיא עמידה לפני המלך ומשו"ה גם קיום מצוה באמצע התפלה מפסיק. אולם בשאר דברים - כגון הלל, ק"ש, קריאת המגילה וכדומה - רק דבור ממש מפסיק ולא קיום מצוה הבא ע"י שמיעה. דין ההפסק של תוס' נוהג בתפלת שמ"ע דוקא. לפי ביאור זה אם המתפלל יקיים מצוה בעת שמתפלל - ולא ידבר - לרש"י אין כאן הפסק ולפי התוס' יש הפסק.
שם. בא"ד - מ"מ עונה עדיף וכו'. מסתבר שדין זה נאמר בקדושה דוקא כי יש בה חיוב וקיום של וקרא זה אל זה ואמר - של ענייה. אבל בשאר דברים אין העונה מעולה משומע כעונה. והנה מצינו בקדוש שמטעם רוב עם הדרת מלך עדיף דין שומע כעונה שא' יוציא את הרבים משיאמר כל א' וא' קדוש בעצמו. בקדוש אין דין ענייה כבדבר שבקדושה. מאידך בקדיש ובקדושה ובכל דבר שבקדושה יש מעלה והדור לענות ממש כעניית המלאכים בשירתם ולא לצאת בשומע כעונה בלבד, והוא הדין בהלל.
שם. בגמ' - וכי יאשיהו קראן. בקריאת התורה יש מחלוקת בין הרא"ש ור"ת. ר"ת (עיין בתוס' ב"ב טו.) סובר כי הקורא בתורה מוציא את העולה מדין שומע כעונה. אמנם הרא"ש (עיין בב"י סי' קמ"א) סובר כי העולה לתורה צריך לקרות בעצמו (הגם בלחש) ואינו יוצא בקריאת הקורא. פשטות הגמרא דידן מורה כר"ת, שבקריאת התורה יש דין שומע כעונה.
אמנם נראה שכל המחלוקת בין הרא"ש ור"ת היא בנוגע לעולה לתורה, אבל לגבי הצבור לכ"ע אין דין שומע כעונה נוהג. ראייה לכך מדין המשנה שקטן עולה למנין שבעה - והנה קטן אינו בר חיובא ואינו יכול להוציא את שומעיו בדין שומע כעונה כי פסול הוא לתקוע בשופר או לקרוא את המגילה בצבור - ומ"ש קה"ת. ע"כ שהצבור יוצא בשמיעת קריאת התורה בלי דין שומע כעונה כלל⁷¹.
ומעשה היה אצל הגר"מ זצ"ל שחזן בה"כ התרגז על הקהל ואחרי קה"ת הכה על השולחן והכריז לפני העם והעדה שבעת קה"ת התכוון שלא להוציאם בקריאתו ומשום כך חייבים לקרוא מחדש. עמד הגר"מ זצ"ל במקום וקבע כי אעפ"כ כבר יצאו ידי קה"ת, כי בקריאת התורה אין זקוקים לדין שומע כעונה ויוצאים בשמיעה בלבד. והסביר שקה"ת שונה משופר וממגילה כי בהם תלויה המצוה במעשה התקיעה ובמעשה הקריאה והשומע יוצא דוקא בדין שומע כעונה שעל ידן הרי הוא כאילו תקע בעצמו או קרא את המגילה בעצמו. ברם בקה"ת אין חובתו של כל א' וא' לקרוא בתורה אלא לשמוע את דברי התורה הנקראת בצבור וגם בלי חלות דין שומע כעונה יוצאים השומעים את קריאת התורה בצבור. הקורא בתורה יצא מבהכ"נ חפוי ראש, אולם כל הקהל התפעל מפסקו הנכון של הגר"מ זצ"ל.
שם. רש"י ד"ה הוא אומר ברוך הבא. וז"ל מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות אם שמע וכיון לבו לשמוע אע"פ שלא ענה יצא עכ"ל. נראה שרש"י סובר כי רק מי שאינו בקי לקרוא ולענות יוצא בשומע כעונה. ולכאורה יפלא, הלא בקריאת המגילה מוציא הבקי גם את הבקי. וצ"ל כי שונה הלל ממגילה. במגילה המצוה היא קריאה לחוד, ושומע הרי הוא כעונה. אמנם בהלל המצוה כוללת ענייה להלל של הצבור בתורת וקרא זה אל זה ואמר. לפיכך מי שבקי לענות חייב לענות ואינו יוצא בשומע כעונה, ורק מי שאינו בקי לענות יוצא בשומע כעונה. ועיין ברמב"ם בהל' חנוכה (פ"ג הלי"ד), ואפשר כי גם הוא סובר כרש"י, ותלוי לכאורה בגירסת הלח"מ וגרסאות אחרות, וצ"ע.
שם. תוס' ד"ה אמר. יתכן ליישב את הקושיא מקריאת פרשת החליצה באופן השונה מתירוצם של התוס'. בחליצה המצוה היא קריאה לחוד ולא איכפת לו לרבא אם קורא את מלת "לא" לחודיה ו"אבה" לחודיה, כי סוכ"ס יש מעשה קריאה נכונה ואין בחליצה דין של הבנת בני אדם ומשמעות הקריאה. אבל בהלל בקריאת "ברוך הבא בשם ה'", בהזכרת שם שמים, אם מפסיק ושוהה באמצע, המשמעות היא כאלו השם עומד לחוד וכאילו הוציא את השם לבטלה. וכן ביהא שמיה רבא אם שוהה לפני שאומר "מברך" משמע לשומעים כאילו אין כאן שבח לשם. משום כך הקפיד רבא לא להפסיק בהלל ובקדיש אע"פ שלא הקפיד בחליצה, כי בחליצה אין כאן אלא מצות קריאה פשוטה, משא"כ בהלל ובדבר שבקדושה. א"נ הקריאה בחליצה היא לפני ב"ד והדיינים מצרפים את המילים. אבל בהלל ובקדושה אין אף אחד כמו ב"ד המצרף את המילים, ולפיכך ההפסק אסור.
⁶⁹ ועיין בלשון הש"ע שם, ולפי דברי הגר"מ זצ"ל מובן.
⁷⁰ לפ"ז צ"ע בדין קרא ולא השמיע לאזניו בקריאת המגילה, בהלל ובקה"ת. ועיין לקמן בשיעורים ובמעשה שהיה בבהכ"נ של הגר"מ זצ"ל.
⁷¹ כן הוכיח בס' צמח צדק או"ח סי' ל"ה, והשווה ב"ח או"ח סי' ל"ט וק"מ וגבורת ארי ליומא סח:, ועי' בס' מקראי קדש למרן הרב צבי פסח פרנק זצוק"ל פורים ס"ז בדין קטן הקורא פרשת זכור ובספרו הר צבי (סי' ע"ב).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

הלכתא גיברתא. הלכות גדולות: ממנהגא דהלילא. ממה שאנו רואים שנוהגין עכשיו בימינו בבתי כנסיות כדמפרש ואזיל שהיו נוהגין לענות הללויה שתי פעמים ולא יותר ואומרים כל ההלל עם המקרא עד הודו ועונין הודו אחריו וחוזרין וקורין עמו עד אנא ועונין אנא הושיעה נא ואנא הצליחה נא אחריו כמו שאנו עושין ואין זו כקריאת הראשונים שהיו עונים הללויה על כל דבר כדאמרינן במתניתין דהכא ובסוטה (דף ל:) ואמר רבא ממנהג של עכשיו אנו למדים מהו עיקר קריאת הלל כשתיקנוהו תחילה לפי שהכל חייבין בקריאתו ואין הכל בקיאין בו תקנו אחד קורא ואחרים שומעים והכל עונים מקצת ועכשיו שכל בני כנסיותינו בקיאין וקורין אותו כולו ואעפ''כ עונין שתי פעמים הללויה והודו לה' ואנא מכאן אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאין בקיאין ולבקיאין: הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה. ממה שאנו נוהגין שהמקרא פותח בהללויה ואנו שותקין ועונין אחריו הללויה והוא שותק ואין אנו מתחילין לקרות עמו כסדר שאנו גומרים עמו שאר ההלל למדין אנו מכאן שמצוה לענות הללויה בפתיחתו ואפילו לבקיאין: הוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה מכאן למי שגדול מקרא שעונה אחריו הללויה. ממה שנוהגין עכשיו לענות עוד הללויה פעם שניה ושאר הלל קורין כולן עמו אנו למידין תקנה הראשונה מי שאינו בקי או בקי ואינו גומרו אלא סומך על המקרא דיו לענות הללויה על כל דבר ודבר ולפיכך החזיקו עכשיו במנהג הזה לסמוך בהללו עבדי ה' על המקרא ולענות הללויה לדעת תקנה ראשונה ולא תשתכח שמותר בכל הלל לסמוך עליו ולענות הללויה למי שאינו בקי: הוא אומר הודו. והן שותקין ואחר כך עונין: מכאן. שבראשי פרקים צריכין לענות ראשי פרקים עצמן ולא סגי ליה בהללויה ומיהו אנן דגמרינן כוליה לא צריכינן אלא שבזה החזיקו שלא תשתכח תקנה הראשונה למי שאינו גומר: הוא אומר אנא והם אומרין אחריו אנא. ואין זה מראשי פרקים בזה החזיקו להיות סימן לעיקר תקנה למי שסומך על המקרא שפעמים שצריך לענות אחריו כל דבר ודבר שהוא אומר והיכי דמי כגון מי שהיה קטן מקרא אותו כדתנן במתניתין: הוא אומר אנא ה' הצליחה נא. והן שומעין ואחר כך עונין סימן זה החזיקו לדעת שהרוצה לכפול את ההלל כופל כמו שזה נכפל שהרי שומע כעונה כדלקמן ואלו שומעין ועונין הרי זו כפילה וכל הני מכאן דקאמר רבא מכאן לקטן המקרא כו' מכאן שאם בא לכפול לאו דווקא דהוא הדין נמי מצי למילף איפכא מאנא הושיעה נא שאם בא לכפול ומאנא הצליחה נא לקטן המקרא אלא אשמעינן שלא על חנם החזיקו אלו שגומרין את ההלל לענות דברים הללו אלא כדי ללמוד מהם תקנות הללו שתקנו נביאים לישראל: הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה'. וברוך הבא סומכין עליו ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה והרי הן כעונין וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות: חכימיא. כמשמעו: וספריא. מלמדי תינוקות: אשר קרא המלך וגו'. בספר שמצא חלקיה הכהן משתעי קרא בספר מלכים (ב כב): לא לימא איניש. מי שאין אחר מקרא אותו לא לימא ברוך הבא וינשים בינתים והדר בשם ה' דלא קיימא אזכרה אמילתא דלעיל ומיחזי כמוציאו לבטלה:

הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא. במקום של רבא היו כולם בקיאים בהלל והיו כולם קוראים את ההלל עם שליח צבור כמו שאנו קוראים עכשיו ולא היו סומכים עליו כלל כדפירש בקונטרס אלא שנהגו לשנות בהנך דוכתי דמפרש והולך כדי ללמוד מהן הלכה למעשה לבקי ולמי שאינו בקי וגדול מקרא אותו או קטן ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כן משום דמנהגא קרי ליה (והיכא דנהוג נהוג) והיכא דלא נהוג לא נהוג: הוא אומר הללויה. שליח צבור והצבור עונין אחריו הללויה והוא שותק עד שיענו והשתא אינו מפרש היאך מברכין שגם הצבור חייבין לברך קודם שיתחילו ושמא כולם מברכין יחד ואף על פי שהצבור שותקין עד שיפתח שליח צבור הללויה אין לחוש בכך: מכאן שאם היה גדול מקרא אותו עונין אחריו הללויה. ממתני' שמעינן לה אלא מפרש והולך כל הלכתא דאיכא למשמע ממנהגא: מכאן שמצוה לענות בראשי הפרקים. פירש בקונטרס מכאן שבראשי הפרקים צריכין לענות ראשי הפרקים ולא סגי להו בהללויה משמע מתוך פירוש הקונטרס שבראשי פרקים עונין ראשי פרקים ולא יותר ועל כל דבר חוץ מראשי פרקים עונין הללויה עד שיגמור את ההלל וכן פירש במתניתין ובסוף פרק כשם (סוטה דף ל: ושם) לא משמע הכי דתניא בגמרא כיצד אמרו ישראל שירה כגדול מקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים משמע שמתחילת הפרק עד סופו עונה ראש (ראש) פרק על כל דבר ודבר עד סופו וכן פרק שני עונה ראש פרק שני ועל כל דבר ודבר עד סופו וכן כולם כגון הללויה בצאת ישראל ממצרים לא לנו ה' לא לנו אהבתי כי ישמע ה' הללו את ה' כל גוים הודו לה' כי טוב ושמא מתחלת הלל עד הודו פרק אחד מדלא עשה במנהגא דהלילא סימן לדבר עד הודו דבפרק ראשון הבא אחריו היה להם לעשות סימן זה ומה שנוהגין עכשיו ששליח צבור אומר שלשה יאמרו נא והצבור עונין על כל אחד ואחד הודו ולא מצינו מנהג זה בש''ס מ''מ נפקי מהנך קראי דשומע כעונה: הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והם אומרים אנא ה' הושיעה נא הוא אומר אנא ה' הצליחה נא וכו'. ואע''ג דאמרינן במגילה (דף כב.) אין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות הכא שאני שאמרוהו שני בני אדם כדאיתא בערבי פסחים (דף קיט.): שמע ולא ענה יצא. מי שאינו יודע לקרות ולא לענות אם שמע וכיון את לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא מברך ישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור קדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בה''ג כדפירש בקונטרס וקשה מהא דאמרינן פרק מי שמתו (ברכות דף כא:) אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל וי''א שם כן במודים ולמה לן כולי האי יתפלל כדרכו ולכשיגיע שם ישתוק אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו ומיהו שמא אע''ג דשומע כעונה מ''מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר: אמר רבא לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה'. תימה דבסוף מצות חליצה (יבמות דף קו: ושם] אמר אביי האי מאן דמקרי חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודי' ואבה [יבמי] לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי בבת אחת ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה וחפצתי [לקחתה] לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה אלא לא חפצתי לקחתה בפעם אחת אמר רבא אפסוקי מלתא לית לן בה ויש לומר דלבתר דשמע הכי מרב ספרא סברה:

סוכה לח ע"ב - טקסט הדף

דף לח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד