הא [הרי] אילו הפילו הוא מדעתו - כשר. אמאי [מדוע]? הלא "ולקחו... ונתן" (במדבר יט, יח) אמר רחמנא [אמרה התורה] ולכאורה "ונתן" משמע בעצמו, אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע מכאן] כי לקיחה על ידי דבר אחר כגון שפופרת — שמה לקיחה.

א ועוד אמר רבה בדיני לולב: לאחר שאגד יחד את ההדסים והערבות, לא לדוץ איניש לולבא בהושענא [אל ינעץ אדם את הלולב בתוך המינים מלמעלה], דדלמא נתרי טרפי [ושמא ישרו העלים אגב נעיצה זו] והוי [והרי זו] חציצה בתוך המינים על ידי העלים התלושים. ורבא אמר: אין לחשוש לכך, כי מין במינו אינו חוצץ.

ועוד אמר רבה: אם הלולב ארוך מידי ורוצה לקצצו, לא ליגוז איניש לולבא בהושענא [אל יקצוץ אדם את הלולב בתוך ארבעת המינים] לאחר אגידה, שמא על ידי הקציצה דמשתיירי הוצא [משתיירים עלי הלולב] הקטועים בפנים, והוי [והרי זו] חציצה, ורבא אמר: מין במינו אינו חוצץ.

ב ואמר רבה: הדס של מצוה — אסור להריח בו, אתרוג של מצוה — מותר להריח בו. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? הדס דלריחא קאי [שעיקרו לריח בלבד עומד], כי אקצייה [כאשר הקצה אותו] למצוה — מריחא אקצייה [מהרחה הקצה אותו], שאין להשתמש בו עוד כדרכו אלא למצוה בלבד. ואילו אתרוג שמעיקרו לאכילה קאי [הוא עומד] כי אקצייה [כאשר הקצה אותו] למצוה — מאכילה אקצייה [הקצה אותו] ולכן מותר להריח בו, שודאי לא התכוון גם להנאה צדדית זו.

וכגון זה אמר רבה: הדס בכל שבת במחובר, כלומר: בעודו צומח באילן — מותר להריח בו, ואילו אתרוג במחובר — אסור להריח בו. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם]? הדס שלהריח קאי [הוא עומד], אי שרית ליה [אם אתה מתיר לו] להריחו בלבד — לא אתי למגזייה [לא יבוא לגזוז אותו], שכיון שמריחו אינו זקוק לו עוד. אתרוג במחובר אסור להריחו, כיון שלאכילה קאי [הוא עומד] ורגילים לקטוף אותו כדי לאוכלו ואי שרית ליה [ואם אתה מתיר לו] להריחו אתי למגזייה [יבוא מתוך שגרה לחתוך אותו].

ג ואמר רבה: לולב ומיניו — אוחז בימין והאתרוג — בשמאל. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הוא עושה כן? הני תלתא מצות [אלה שלושה המינים הם שלוש מצות] והאי [וזה] האתרוג הוא חדא מצוה [מצוה אחת] וראוי להעדיף שלוש מצות על מצוה אחת, ולכן יש לו לאוחזם בימין. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זריקא: מאי [מה] טעם לא מברכינן [אין אנו מברכים] אלא בלשון "על נטילת לולב" ולא על נטילת המינים האחרים. אמר לו: הואיל וגבוה מכולן וחשוב ובולט ביותר, הרי הולך כל האגד אחר שמו. ומקשים: אם רק זה הטעם; ולגבהיה לאתרוג ולבריך [שיגביה את האחרוג למעלה מן הלולב ויברך בו]! אמר ליה [לו] ר' זריקא: כוונתי היתה לומר: הואיל ובמינו גבוה מכולן שעץ התמר גבוה מכל המינים האגודים יחד, הרי הוא הבולט שבהם וראוי שהברכה תיקרא על שמו.

ד משנה והיכן היו מנענעין את הלולב — בשעה שהיו אומרים ב"הלל" את הפסוק "הודו לה' כי טוב" (תהלים קיח, א) תחילה וסוף המזמור (תהלים קיח, כט), ובפסוק "אנא ה' הושיעה נא" (תהלים קיח, כד). אלו דברי בית הלל. ובית שמאי אומרים אף ב"אנא ה' הצליחה נא" (תהלים קח, כד) היו מנענעין. אמר ר' עקיבא: צופה (מביט) הייתי ברבן גמליאל ור' יהושע, שכל העם היו מנענעין את לולביהן והם לא נענעו אלא ב"אנא ה' הושיעה נא" משמע שכך הלכה למעשה.

ה גמרא על סגנון המשנה תוהים: נענוע מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו]? הרי לא הודיענו התנא קודם שיש חובה או מנהג של נענוע, וכבר מתחיל לדון מהיכן מנענעים, ולכאורה על מה נסמכים דברים אלה, ומה הקשר שלהם עם האמור קודם לכן? ומשיבים: התם קאי [שם עומד, מוסב] הדבר, על מה שנאמר במשנה בראש הפרק (כט, ב): "כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו — כשר", שמשם רואים שיש מצוה בנענוע המינים, וקאמר [ואמר] כאן היכן מנענעין נענוע זה שהוזכר שם.

תנן התם [שנינו שם] במסכת מנחות (סא, א): שתי הלחם ושני כבשי עצרת שמביאים בחג השבועות כיצד הוא עושה בהנפתם לפני המזבח? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין ומניח ידו תחתיהן, ומניף ומוליך ומביא לצדדים, ומעלה ומוריד. שנאמר: "אשר הונף ואשר הורם" (שמות כט, כז), משמע שיש גם תנופה לצדדים והרמה למעלה.

אמר ר' יוחנן: מוליך ומביא לרמז שמקדישו למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי [במערב, בארץ ישראל, היו שונים כך]: אמר ר' חמא בר עוקבא אמר ר' יוסי בר' חנינא: מוליך ומביא — כדי לרמז בכך בקשה לעצור רוחות רעות סופה וסערה הבאות מן הצדדים, מעלה ומוריד — כדי לעצור טללים וגשמים רעים הבאים מלמעלה. אמר ר' יוסי בר אבין ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' יוסי בר זבילא: זאת אומרת מה שאמרנו שעל ידי התנופה וההרמה מונע רוחות וטללים רעים,