|
טקסט הדף מנוקד
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר עַרְבֵי שְׁתַּיִם אַחַת לַלּוּלָב וְאַחַת לַמִּקְדָּשׁ
וְרַבָּנַן לַמִּקְדָּשׁ מְנָא לְהוּ הִלְכְתָא גְּמִירִי לְהוּ דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֶשֶׂר נְטִיעוֹת עֲרָבָה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי תָּנוּ רַבָּנַן עַרְבֵי נַחַל הַגְּדֵילוֹת עַל הַנַּחַל פְּרָט לְצַפְצָפָה הַגְּדֵילָה בֵּין הֶהָרִים אָמַר רַבִּי זֵירָא מַאי קְרָאָה קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְדִילְמָא פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ קָח עַל מַיִם רַבִּים וּמַאי נִיהוּ צַפְצָפָה אִם כֵּן מַאי שָׂמוֹ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי כְּקָח עַל מַיִם רַבִּים וּמַאי נִיהוּ עֲרָבָה וְהֵן שָׂמוּ עַצְמָן כְּצַפְצָפָה שֶׁבֶּהָרִים אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ לְהַאי קְרָא אַמַּתְנִיתָא קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא וְדִילְמָא פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ קָח עַל מַיִם רַבִּים מַאי נִיהוּ צַפְצָפָה אִם כֵּן מַאי שָׂמוֹ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי כְּקָח עַל מַיִם רַבִּים וּמַאי נִיהוּ עֲרָבָה וְהֵן שָׂמוּ עַצְמָן כְּצַפְצָפָה שֶׁבֶּהָרִים תָּנוּ רַבָּנַן אֵי זֶהוּ עֲרָבָה וְאֵיזֶהוּ צַפְצָפָה עֲרָבָה קָנֶה שֶׁלָּהּ אָדוֹם וְעָלֶה שֶׁלָּהּ מָשׁוּךְ וּפִיהָ חָלָק צַפְצָפָה קָנֶה שֶׁלָּהּ לָבָן וְעָלֶה שֶׁלָּהּ עָגוֹל וּפִיהָ דּוֹמֶה לְמַגָּל וְהָא תַּנְיָא דּוֹמֶה לְמַגָּל כָּשֵׁר דּוֹמֶה לְמַסָּר פָּסוּל אֲמַר אַבָּיֵי כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּחִילְפָא גִּילָא אָמַר אַבָּיֵי שְׁמַע מִינַּהּ הַאי חִילְפָא גִּילָא כָּשֵׁר לְהוֹשַׁעְנָא פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא הוֹאִיל וְאִית לֵיהּ שֵׁם לְוַוי לָא נִתַּכְשַׁר קָא מַשְׁמַע לַן וְאֵימָא הָכִי נָמֵי עַרְבֵי נַחַל אָמַר רַחֲמָנָא מִכׇּל מָקוֹם אָמַר רַב חִסְדָּא הָנֵי תְּלָת מִילֵּי אִשְׁתַּנִּי שְׁמַיְיהוּ מִכִּי חֲרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חֲלַפְתָּא עֲרַבְתָּא עֲרַבְתָּא חֲלַפְתָּא מַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְלוּלָב שִׁיפּוּרָא חֲצוֹצַרְתָּא חֲצוֹצַרְתָּא שִׁיפּוּרָא מַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְשׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה פָּתוּרְתָּא פָּתוּרָא פָּתוּרָא פָּתוּרְתָּא לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְמִקָּח וּמִמְכָּר אָמַר אַבָּיֵי אַף אֲנִי אוֹמֵר בֵּי כָסֵי הוּבְלִילָא הוּבְלִילָא בֵּי כָסֵי לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְמַחַט הַנִּמְצָא בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת אָמַר רָבָא בַּר יוֹסֵף אַף אֲנִי אוֹמֵר בָּבֶל בּוֹרְסִיף בּוֹרְסִיף בָּבֶל לְמַאי רש"י
אבא שאול אומר. ערבי דאמר קרא לא להכשיר של בעל בא אלא ללמדך שצריך שתי מצות של ערבה אחת לאגדה בלולב ואחת למקדש להקיף את המזבח כדאמרינן לקמן בפרק לולב וערבה (דף מה.): ורבנן. דדרשי ערבי להכשיר של בעל ושל הרים למקדש מנא להו: עשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלכה למשה מסיני. אלו שלשה נשאלו בבית המדרש מנין להם מן התורה והשיבו שהלכה למשה מסיני הם ושמע השומע וגרסם כסדר ששמעם וכן שיעורים וחציצין ומחיצין (לעיל דף ה:) שמען השומע וסדרן כסדר ששמען וכן בכל מקום עשר נטיעות משנה היא בסדר זרעים (שביעית פ''א מ''ו) עשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה שאין בין זו לזו אלא כמה שיש בין זו לחברתה ותפסו בית סאה שהוא נ' אמה על נ' אמה מפוזרות לאורך ורוחב בשוה חורשין כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד ר''ה אע''פ שמצוה מן התורה להוסיף מחול על הקדש כדנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ואסור לחרוש שלשים יום לפני ר''ה כדאמרי' בשמעתא קמייתא דמועד קטן (דף ג.) מקראי בנטיעות נאמר למשה מסיני שמותר לחרוש תחתיהם עד ר''ה כדי שלא יבשו ואם עשר הן ומפוזרות כהלכתן בתוך בית סאה נאמר למשה שיונקות בבית סאה כולה ומותר לחרוש את כולן בשבילן אבל אם אינם עשר או שאינן מפוזרות כהלכתן חורש תחת כל אחת ואחת כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה ובאילנות זקנים נאסר ל' יום לפני ר''ה כדאמרינן במועד קטן (שם) לר' ישמעאל מהלכתא ולר''ע מקראי וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו בשדה הלבן מפסח ואילך ובשדה האילן בזקנים מעצרת ואילך ואמרו בזקנים מפני שיונקים הרבה שלש אילנות (ממטע עשרה) לבית סאה הרי אלו מצטרפים וחורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת לפי שכולו צריך להן ויצתה מתורת שדה לבן ונעשית שדה אילן ואם אינם שלש חורש לכל אחד תחתיו לפי חשבון עד עצרת והשאר אסור מפסח ואילך: ערבה. למקדש דאילו ערבה ללולב מקרא נפקא: וניסוך המים. לתמידין של שחר שבעת ימי החג כדאמרינן לקמן בפרק לולב וערבה (דף מח.) והתם מפרש כיצד מנסכין בין מים בין יין וכל קרבנות כל ימות השנה אין נסכיהם אלא יין חוץ מן החג בתמיד של שחר שצריך שני ניסוכין: מאי קראה. דצפצפה לגריעותא ולא מינא דערבה היא דנרבייה מערבי מכל מקום: קח על מים רבים צפצפה שמו. כדמפרש ליה ר' אבהו אותו שנשרש ואחוז על מים רבים נעשה צפצפה אלמא גריעותא היא דבתוכחה נאמר ביחזקאל: א''ר אבהו. גרסינן ולא גרסינן אלא ולאו לפרושי טעמא דמתני' אלא מלתא באפי נפשה היא הואיל ואיירי בקרא פרשיה: ואיכא דמתני להאי קרא אמתני'. דתנא דמתני' גופיה אייתיה במתני' ולאו ר' זירא והך אתקפתא דאביי מתני לה בר' זירא ותירוצא דא''כ מאי שמו מתנו לה בלא גברא: קנה שלה. עץ שלה: ופיה חלק. חודן של עלין חלק ואינו עשוי פגימות פגימות: והתניא דומה למגל כשר. מגל קציר פגימותיה כולן נוטות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה. מסר היא מגירה שקורין שיג''ה ופגימותיה הולכות נוכחו ולהם שני עוקצין אחד מכאן ואחד מכאן כפגימות סכין: ה''ג משכחת לה בחילפא גילא. ולא גרס ומשכחת לה חילפא גילא מין ערבה כשרה היא ופיה דומה למגל אבל שאר ערבה פיה חלק: חילפא ערבתא. לאו היינו חילפא גילא אלא צפצפה ועכשיו נשתנית משמה וקורין לה ערבה: שיפורא. כפוף: חצוצרתא. פשוטה ואינה של איל: פתורתא פתורא. האחת גדולה והאחת קטנה ושם היו רגילין לקרות לגדולה חלף קטנה ושל קטנה לגדולה: אף אני אומר. אף אני יש בידי עוד אחד שנתחלף שמה: הובלילא. צנפיי''ל: בית הכוסות. סוף הכרס שקורין פנצ''ה והוא עשוי ככובע וככוס ודופנו סביב (שפה) לו עבה כשתי דפנות ותניא חולין (דף נ:) מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד תחובה בעוביו ולא ניקב נקב מפולש כשר שהעובי סותמו ומגין משני צדדין שהנקב מפולש טריפה ובאותו שקורין עכשיו בית הכוסות אין חילוק להכשיר מפני שדופנו דק והוא היה רגיל לקרות הובלילא:
תוספות
ואחת למקדש. תימה דכיון דלית ליה הלכתא אימא אף בגבולין דמידי מקדש כתיב בקרא: ורבנן למקדש מנא להו. הכי נמי מצי למיבעי לאבא שאול של בעל ושל הרים מנא ליה ושמא לית ליה ולית ליה נמי הא דדרשי רבנן לקמן ערבי נחל שתים אלא סבר ליה כרבי עקיבא דאמר הדס אחד וערבה אחת ואין הלכה כר''ע כדמוכח לקמן ולפי זה צריך ליזהר שלא ליטול ערבה ללולב אא''כ גדילה על הנחל דשתי דרשות לא דרשינן מערבי כדדרשינן לקמן וכדדרשינן הכא וכל הני תנאי דהכא ודלקמן מתניא גבי הדדי בתורת כהנים משמע דמר דריש ליה הכי ומר דריש ליה הכי: קנה שלה כו'. כיון דפירש סימני ערבה הוי סגי אלא להכשיר אף שאין בו ג' סימנים אלו כגון חילפא גילא לפיכך קתני סימני צפצפה למימר דוקא הני: בית הכוסות. סוף הכרס שקורין פנצא והוא עשוי ככובע וככוס ותניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד ולא ניקב נקב מפולש כשרה שהעור סותמו ומגין משני צדדין שהנקב מפולש טרפה ובאותו שקורין עכשיו בית הכוסות אין חילוק להכשיר מפני שדופנו דק והוא היה רגיל לקרות הובלילא כך פי' בקונט' ואם תמצא לומר דאין סברא שיהא טרפה הואיל ולא ניקב אלא חצי העור מצינן למימר דכולו ניקב וחיישינן שמא הבריא כי היכי דחייש בריש אלו טרפות (חולין דף מג:) גבי ישב לו קוץ בושט למאן דחייש לספק דרוסה והא דתנא התם המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ דמשמע דבעינן נקב מפולש לאו דוקא לחוץ מפולש אלא כלומר כלפי חוץ לאפוקי נקבו זה לתוך זה והא דקא אמרי' בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה צריך לפרש אותו צד מבפנים כלפי הרעי דאי צד חיצון שכלפי חלל הגוף אפי' לא ניקב כלל אלא שנמצאת מחט בחלל הגוף טרפה דאמרינן נקובי נקב ואתאי ואין נראה לר''ת לומר שתהא טרפה בלא נקב אלא חצי העובי של המסס נמי מצד אחד כשרה והא דנקט עובי בית הכוסות רבותא קמ''ל אע''פ שניקב עור אחד שלם אפ''ה כשרה עד שינקבו שניהם ואיידי דנקט מצד אחד כשרה נקט נמי משני צדדין טריפה אף על פי דמילתא דפשיטא היא אי נמי ס''ד משני צדדין דניקבו שתי העורות כשרה לפי ששוכב ע''ג המסס ומדובק שם בשומן ומגין שלא יצא הרעי מידי דהוה אחלחולת שניקבה וירכים מעמידות אותה והא דנפקא מינה הכא במאי דאישתני שמייהו היינו נפקותא דלא תטעה מה שאמר מצד אחד כשרה היינו בהובלילא דהיינו המסס שקורין עכשיו בית הכוסות אבל מה שקורין הובלילא דהיינו מה שהיו רגילין לקרות בית הכוסות אפי' מצד אחד טרפה הואיל וניקב עור שלם וכן שלא נטעה נמי במשני צדדין טרפה דהוי במה שקורין עכשיו בית הכוסות דהוא המסס אבל מה שקורין עכשיו הובלילא דהוא מה שהיו קוראין תחלה בית הכוסות אפי' משני צדדין כשרה כחלחולת שניקבה וירכים מעמידות אותה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|