שנים ושלשה מקומות הוי [הרי הוא] מנומר בצבעים במקומות שונים ובודאי אין זה "הדר" ופסול הוא.

אלא יש לתקן גירסה זו שגרסנו, ואי אתמר הכי אתמר [אם נאמר דבר זה כך נאמר]: או שהיו ענביו מרובין מעליו — פסול. ועוד אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, והמקום (הקדוש ברוך הוא) יהיה בעזרו; לא שנו שפסול אלא כשענביו היו כבר שחורות (בשילות) ונבדלות הרבה מן העלים ולכך הריהו נראה כמנומר. אבל כשענביו עדיין ירוקות — מיני [כמין] ההדס הוא, שצבעו דומה לעלי ההדס ואינו נראה בשלהם כמנומר, לכן הוא כשר.

על כך אמר רב פפא: אם היו הענבות אדומות — כשחורות דמיין [הן נחשבות], שכן אמר ר' חנינא בענין דם הנדה: האי [זה] שהוא עתה דם שחור, בעצם דם אדום הוא וטמא, אלא שלקה (נעשה כהה), הרי שלעניינים שונים נחשבים האדום והשחור כשני גוונים של צבע אחד.

א שנינו במשנה שאם מיעטן את הענבות — כשר. ושואלים: דמעטינהו אימת [שמיעט אותן אימתי]? אילימא מקמיה דלאגדיה [אם תאמר שמיעטן לפני שאגד] את ההדס בין המינים — פשיטא [פשוט ומובן מאליו], שהרי בשעה שמקיים בו את המצוה, עליו מרובין מענביו! אלא יש לומר כי מיעטן לבתר דלאגדיה [לאחר שאגד אותו] כבר עם המינים, אם כן דחוי מעיקרא [מתחילתו] הוא, שהרי בשעה שנאגד היה פסול, תפשוט מינה: [תפתור מכאן] את השאלה ששאלנו, ותאמר כי דחוי מעיקרא [מתחילתו] — לא הוי [אינו נקרא] דחוי!

את ההצעה הזו דוחים: לעולם תאמר כי מדובר כאן שמיעטן בתר דאגדיה [לאחר שאגד אותו] וקסבר [וסבר] אותו חכם, כי אגד הלולב אינו נחשב כגמר המצוה אלא הזמנה (הכנה) בעלמא [בלבד] הוא, שמכין את המינים למצוותם, והזמנה בעלמא [בלבד] לאו [לא] כלום היא, ולכן אפשר למעט ענביו גם לאחר שאגדו.

ב שנינו במשנה שאין ממעטין את ענבות ההדס ביום טוב. ושואלים הא [הרי אם] עבר עבירה ולקטן בכל זאת מאי [מה] יהיה דין ההדס? בודאי כשר הוא, שהרי לא נאמרה בו לשון פסול. ונברר, דאשחור אימת [שהשחירו ענבות אלה בהדס מתי]? אילימא דאשחור [אם תאמר שהשחירו] מאתמול, מערב יום טוב, אם כן דחוי מעיקרא [מתחילה] הוא, ואם כן תפשוט מינה [תפתור מכאן] כי דחוי מעיקרא [מתחילתו] — דלא הוי [שאינו נחשב], דחוי,

אלא לאו [האם לא] תאמר דאשחור [שהשחירו] ביום טוב עצמו ועבר ומיעטן בו ביום, שנראה ונדחה הוא שהרי בתחילת היום היו הענבות עדיין ירוקות ואינם פוסלות, ולכך היה הוא איפוא ראוי ולאחר כך נדחה. ואם כן, שמעת מינה [אתה שומע מכאן] ופותר בעיה שלא נפתרה: שנראה ונדחה — חוזר ונראה (נעשה ראוי), אם תוקן הפסול שבו!

ודוחים: לא, לעולם תפרש דאשחור מעיקרא [שהשחירו הענבות מתחילה] לפני החג, ודחוי מעיקרא דלא הוי [מתחילתו שאינו] דחוי תפשוט מינה [תפתור מכאן], אבל את הבעיה האם נראה ונדחה חוזר ונראה או אינו חוזר ונראה, לא תפשוט [תפתור] ואין הוכחה ברורה מכאן.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: אין ממעטין את ענבות ההדס כדי להכשירו, ביום טוב. משום ר' אליעזר בר' שמעון אמרו: ממעטין. ושואלים על ר' אלעזר: והא קא מתקן מנא [והרי הוא מתקן כלי], ביום טוב! שהרי היה ההדס פסול ובכך הוא מכשירו למצוותו.

אמר רב אשי: כגון שלקטן את הענבות לאכילה, שהרי מותר לו ללקטן מענף קצוץ ולאכלן ביום טוב, ואמנם לא היה בדעתו להכשיר את ההדס. ועוד, ר' אליעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה [סבר כשיטת אביו] ר' שמעון שאמר: דבר שאין מתכוין מותר. כלומר: שאם עשה בשבת או ביום טוב מעשה מותר ואגב כך נעשתה גם מלאכה אסורה שאין מתכוון כלל לעשותה — אין בכך איסור. ואף כאן, כיון שאינו מתכוון להכשיר את הלולב, אלא לאכילת הענבות, אף שבמעשה זה עצמו הוכשר ההדס למצוותו, הרי זה מותר.

ומקשים: והא [והרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה ולא ימות", כלומר: אף שאמר ר' שמעון שדבר שאין מתכוון מותר, לא אמר כן אלא כאשר המלאכה האסורה נעשתה במקרה, אבל אם מלאכה זו היא תוצאה הכרחית ממה שעושה (כפי שבחיתוך הראש התוצאה ההכרחית היא מוות) — אינו יכול לומר שלא התכוון לכך. ואף כאן במעשה לקיטת הענבות, מתכשר ההדס למצוותו!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה דאית ליה הושענא אחריתי [שיש לו הדס אחר] ואם כן אין כאן תוצאה הכרחית של תיקון כלי, כיוון שהכלי כלומר הלולב על מיניו, מתוקן הוא עבורו, ואכילת הענבות אינה בהכרח "תיקון כלי" ולכן אם עשה כן וממילא נתקן ההדס — אף הוא כשר למצוה.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: הותר אגדו של הלולב והמינים האגודים אליו ביום טוב — אוגדן את המינים, אבל לא בקשירה מורכבת כמקודם, אלא כאגודה של ירק בכריכה בלבד. ושואלים: ואמאי [ומדוע] יעשה ככה? הרי יש אפשרות טובה יותר — ליענביה מיענב [שיענוב את המינים בעניבה] שמותר לעשותה בשבת, ולא יעשה קשר! ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] כשיטת ר' יהודה היא, שאמר: עניבה — קשירה מעלייתא [מעולה] היא ולכן אינו רשאי לעשות עניבה.

ומקשים: אי [אם] סבור אתה כי ברייתא זו כשיטת ר' יהודה היא, אם כן הרי לשיטתו, כפי שכבר נאמר, חובת אגידת הלולב ומיניו נלמדת ממעשה קרבן הפסח וכמעשה האגידה בענין הפסח צריכה להיות איפוא אף אגידת הלולב, ובודאי איגוד מעלייתא בעי [אגד מעולה צריך] עבור המינים. וקשירה זו כאגודת ירק אין בה מצוות ארבעת המינים כדינה! ומשיבים: האי תנא סבר לה כוותיה בחדא [תנא זה של הברייתא סבור הוא כמותו כשיטת ר' יהודה בדבר אחד], שעניבה קרויה קשירה, ופליג עליה בחדא [וחלק עליו בדבר אחד], שלדעתו חובת אגידת המינים אינה מדין תורה, אלא רק לנוי מצוה.

ה משנה ערבה גזולה או היבשה — פסולה, וכן ערבה של אשירה (שעץ הערבה נעבד לעבודה זרה) ושל עיר הנדחת — פסולה. נקטם ראשה של הערבה או שנפרצו עליה ממנה, וכן עץ הצפצפה שהיא מין הדומה לערבה, אבל אינו ערבה ממש — פסולה. אולם ערבה כמושה שמתחילים עליה ליבול ולהתייבש קצת או שנשרו מקצת עליה ולא כולם, וכן ערבה שאינה צומחת על הנחל אלא ערבה של בעל שצומחת בשדה שאינו מושקה על ידי אדם — הרי זו כשרה.

ו גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] במדרש המקראות: "ערבי נחל" שנאמר בכתוב, פירושו — מיני ערבה הגדילין על הנחל. דבר אחר: "ערבי נחל" סימן הוא, שהעלה שלה, של ערבה זו, משוך (מוארך) כדרך שהנחל משוך ולא עגול.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: ממה שנאמר "ערבי נחל", אין לי אלא ערבי נחל ממש, כלומר: רק אלה הצומחים על שפת הנחל, אולם ערבה של בעל (שאין השדה בו היא צומחת מושקה בידי אדם), וזו הצומחת בהרים מנין שאף היא כשרה למצוה מלכתחילה? תלמוד לומר: "ערבי נחל" לשון רבים, ולא "ערבת נחל", לומר: שמכל מקום כשר.