בבני כרכין שהיו רחוקים ממקומות גידול המינים, שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן ובודאי התייבשו במשך הזמן! אמרו לו: משם ראיה? אין שעת הדחק ראיה שאולי התירו בשעת הדחק, אבל לכתחילה אסור.

קתני מיהת [שנינו מכל מקום] שר' יהודה אומר: אף יבשין כשרין, מאי לאו [האם לא] כוונת דבריו על האתרוג גם כן! הרי שהוא סובר שאין האתרוג צריך להיות הדר! ודוחים: לא, הכוונה היא על הלולב דווקא.

אמר מר [החכם] באותה ברייתא: כשם שאין פוחתין מהן, כך אין מוסיפין עליהן. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], כיצד נוכל להתיר להוסיף מינים אחרים? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]; הואיל ואמר ר' יהודה כי לולב צריך אגד, שמעיקר המצוה שיהיו המינים אגודים כאחד, ואי מייתי מינא אחרינא [ואם יביא עוד מין אחר], נמצא כי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה לבדו הוא עומד וזה לבדו הוא עומד] והמין האחר נחשב כאילו לא היה שם כלל ואין בכך כל חיסרון, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא כן ואל לו להביא מין אחר.

אמר מר [החכם] באותה ברייתא: לא מצא אתרוג — לא יביא לא רמון ולא פריש ולא כל דבר אחר במקומו. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: לייתי [שיביא] מינים אלה, כי היכי [כדי] שלא תשכח תורת אתרוג, וישאר לפחות זכר מסויים שצריך דבר מעין אתרוג, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאסור, כי זימנין דנפיק חורבא מיניה, דאתי למסרך [לפעמים שיוצא הפסד מכאן, שיבואו להמשך] ולהשתמש באותו מין גם כשיהיה בידם אתרוג.

ומציעים: תא שמע: [בוא ושמע] ראיה אחרת לכך שאין ר' יהודה דורש הדר באתרוג, שהרי שנינו: אתרוג הישן — פסול, ור' יהודה מכשיר. הרי ברור שאין ר' יהודה מחייב הדר באתרוג ותיובתא [וקושיה חמורה] היא על דברי רבא ומסכמים: תיובתא [אכן, קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ושואלים: ולא בעי [מצריך] ר' יהודה שיהא האתרוג הדר? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: האתרוג הירוק ככרתי (כצמח הכרישין) ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל. ומציעים: לאו [האם לא] משום דבעי [שהוא מצריך] שיהא האתרוג הדר? ודוחים: לא זה הטעם, אלא משום שבאתרוג ירוק עדיין לא גמר פירא [נגמר הפרי] ואין ראוי לקיים את המצוה בפרי בוסר.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה מצד אחר: מהו שיעור אתרוג קטן, כלומר: מהו השיעור הקטן ביותר של האתרוג? ר' מאיר אומר: לא יהא קטן מאגוז, ר' יהודה אומר כביצה. ומציעים: לאו [האם לא] משום דבעי [שר' יהודה מצריך] שיהא האתרוג הדר? ודוחים: לא, אף כאן הטעם הוא משום שאתרוג קטן כל כך דלא גמר פירא [שלא נגמר פריו] ועדיין הוא בוסר.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מהו שיעורו של אתרוג גדו‍ל, כלומר: מהו שיעורו המקסימלי של האתרוג? כדי שיוכל לאחוז שנים בידו אחת, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אין לכך שיעור, אלא אפילו אתרוג שצריך להחזיק אחד בשתי ידיו גם כן כשר. מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה, לאו [האם לא] משום דבעי [שר' יהודה מצריך] שיהא האתרוג הדר? ודוחים: לא, הטעם הוא כיון שאמר רבה: לולב צריך להחזיק ביד ימין ואתרוג בשמאל, ורק כך יוצא ידי חובה, ואם האתרוג גדול מכדי להחזיקו ביד אחת זימנין דמחלפי ליה [פעמים שיחליפו לו] שימסרו לו אתרוג בימין ולולב בשמאל ואתי לאפוכינהו ואתי לאיפסולי [ויבוא להפוך אותם מיד ימין ליד שמאל ויבוא לפסול את האתרוג], שכיון שהאתרוג גדול מאוד אין לו מקום בידיו גם להחזיקו כראוי וגם ליטול את הלולב עמו, ויכולים הם ליפול מידיו ולהפסל.

ושואלים: ואלא לר' יהודה, הא כתיב [הרי נאמר] באתרוג במפורש "הדר" ("פרי עץ הדר") וכיצד אפשר לומר שאינו צריך שיהא הדר?

ומשיבים שהוא מחזיק בשיטה כי ההוא [הפסוק הזה] כוונתו שיקח מאותו מין שהוא פרי הדר באילנו משנה לשנה ואינו מתייבש ונובל בסוף העונה כרוב הפירות, והוא הוא האתרוג.

א שנינו במשנה כי לולב של אשרה ושל עיר הנדחת — פסול. ושואלים: וכי לולב של אשרה פסול? והאמר [והרי אמר] רבא: לולב של עבודה זרה — מלכתחילה לא יטול, ואם נטל — כשר. משמע שלולב של אשירה כשר, אף אם בדיעבד!

ומסבירים: הכא [כאן] במשנה באשרה כזו שאמר משה בתורה עסקינן [עוסקים אנו], שאין הכוונה לעץ הנטוע לכבוד עבודה זרה, אלא שהעץ עצמו נעבד כעבודה זרה, ועבודה זרה עצמה חובה לשרוף אותה, וכיון שכך רואים אנו את העץ כאילו היה שרוף כבר כעת, דכתותי מכתת שיעוריה [שכתות ושבור שיעורו] ואין בו כדי השיעור למצוה.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שכך יש לפרש מהות אשירה זו שבמשנה. דקתני דומיא [ששנה אותו בדומה] ללולב של עיר הנדחת, שאף שם הטעם משום שהוא עומד להשרף בכלל כל חפצי העיר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שזה הטעם.

ב שנינו במשנה שלולב שנקטם ראשו — פסול. אמר רב הונא: לא שנו אלא נקטם, כלומר: נחתך לגמרי, אבל אם רק נסדק ראשו — כשר.

ושואלים: ולולב שנסדק כשר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לולב כפוף בראשו,