אלא אימא [אמור] ותקן את הנוסח כך: עד שתהא תחילתו כשיריו אחד ואז ודאי פסול הוא.

א דרש מרימר: הני איסורייתא [אותן חבילות קנים] שעושים בסורא כדי למוכרן, ונמכרות לפי מספר הקנים שבהן — מסככין בהו [בהן] אף על גב [אף על פי] שאגדן יחד. וטעם הדבר — כי למנינא בעלמא [למנין בלבד] הוא שאגדן ואינן עשויות להשאירן כחבילה.

ב אמר ר' אבא: הני צריפי דאורבני [אותן סככות של ערבות] כיון שהותרה ראשי מעדנים שלהן שהוא הקשר העליון הקושר אותן — כשרין לסכך בהן. ומקשים: והא אגידי מתתאי [והרי אגודים הם עדיין מלמטה]! אמר רב פפא: דשרי להו [שמתיר אותם] גם מלמטה.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אפילו תימא [תאמר] דלא שרי להו [ושאינו מתיר אותם], אלא טעמו של דבר כל אגד שאינו עשוי לטלטלו שמאחר והתיר את הקשר, אם יטלטלוהו יתפרק כולו — לא שמיה [אין שמו, אינו קרוי] אגד.

אמר ר' אבא אמר שמואל: אותם ירקות שאמרו חכמים כי אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח לשם מרור, מביאין את הטומאה. שטומאת מת המצויה תחתיהן מתפשטת הלאה, כמו כל טומאה מכוסה, אבל בכל זאת גזרו חכמים שאין הם חוצצין בפני הטומאה. וכן פוסלין ירקות אלה בסוכה, אם סיכך בהם, משום אויר, שנחשבים כאילו לא היו שם כלל. ולכן כמו באויר, אף הם פוסלים את הסוכה בשלושה טפחים. מאי טעמא [מה טעמה] של הלכה זו — כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי [שכאשר הם מתייבשים, הרי הם נפרכים ונופלים], כמאן דליתנהו דמי [כמי שאינם נחשבים הם], אפילו בהיותם עדיין לחים ושלימים.

ג כיון שהבאנו מדברי הלכה של ר' אבא, מביאים הלכה נוספת שמסר; ואמר ר' אבא אמר רב הונא: הבוצר אשכולות ענבים לגת לעשות מהם יין — אין לו ידות. שאותם הגבעולים להם מחוברים הענבים באשכולות, אינם נחשבים להלכה כידיות לאשכול, שהרי אינם דרושים לתעשיית היין ואינם אלא כפסולת, ולכן אם נגעה טומאה בגבעולים הללו, אין בכך כדי לטמא את הענבים עצמם, אפילו בעודם מחוברים.

ורב מנשיא בר גדא אמר רב הונא: הקוצר לסכך אין לו ידות, שאין הקש נחשב כידות לשבלים שכן לצורך סיכוך אינו מעוניין בשבלים (שהן פסולות כשלעצמן לסכך בהן) אלא בקש, והקש אינו נחשב איפוא כמכשיר לטלטול השבלים.

ומעירים: מאן דאמר [מי שאמר] כי קוצר אין לו ידות — כל שכן שהוא סבור שאין ידות בבוצר, שלא ניחא ליה [נוח לו] כלל במציאותם של אותם גבעולים באשכול, שלא נימצייה לחמריה [יתמצה יינו], כי חלק יתר זה סופג לתוכו מן היין והרי סופו להזרק. אולם מאן דאמר [מי שאמר] בוצר אין לו ידות, אבל קוצר — יש לו ידות, דניחא ליה דליסכך בהו [שנוח לו לסכך בהם] עם השבלים, כי היכי דלא ליבדרן [כדי שלא יתפזרו] קני הקש זה מזה. ולכן אפשר לומר שכיון שרוצה בהן הריהם נחשבים.

ומציעים: נימא [האם נאמר] כי דבריו של רב מנשיא בר גדא תנאי [מחלוקת תנאים היא] היא בדבר? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סוכי (ענפי) תאנים ובהן תאנים, פרכילין (זמורות) ובהן ענבים, קשין ובהן שבלים, מכבדות (ענפים) ובהן תמרים — כולן, אם פסולת מרובה על האוכלין — כשרה לסכך, ואם לאו — פסולה. אחרים אומרים: עד שיהו קשין מרובין בכמותם על הידות (הטפח הסמוך לאוכל וצריך הוא לו, ולכן אף מקבל טומאה ויש לבטלו) ועל האוכלין יחד.

ונדייק: מאי לאו [האם לא] בהא קא מיפלגי [ברעיון זה נחלקו] דמר [שחכם זה], הסבור שצריך קשים מרובים על הידות, סבר כי יש להן ידות, ומר [וחכם זה] סבר כי אין להן ידות!

ומעירים: לשיטתו של רב אבא שלבוצר אין ידות ולקוצר יש — ודאי תנאי [מחלוקת תנאים] היא, שהרי בבירור אומר הוא כאחרים שהקוצר לסכך יש לו ידות. אבל לשיטת רב מנשיא בר גדא שהקוצר לסכך אין לו ידות מי לימא [האם לומר] כי תנאי [מחלוקת תנאים] היא בכך והוא עצמו סובר כשיטת התנא קמא? אמר [יכול היה לומר] לך רב מנשיא: דכולי עלמא סברי [הכל סבורים] כי הקוצר לסכך אין לו ידות. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים], במקרה מיוחד — כגון שקוצצן מתחלה לאכילה ונמלך (והחליט) עליהן אחר כך לשנות את יעודן המקורי שישמשו לסיכוך, ולכן מתחילה כבר היו להן ידות.

ומקשים: אי [אם] קוצצן לאכילה — מאי טעמייהו דרבנן [מהו איפוא טעמם של חכמים] הסוברים שאין להם ידות? הרי הלכה היא שלסתם שבלים יש ידות! וכי תימא קסברי רבנן [ואם תאמר שסבורים חכמים] כיון שנמלך עליהן לסיכוך, בטלה לו מחשבתו הראשונה שחשב עליהן לאכילה, והפכו להיות כשאר סכך שאינו עשוי לאכילה, וממילא גם בטל דין ידות מקצות השבלים. אולם, ומי בטלה ליה מחשבה [והאם בטלה לו] בהכי [בכך], שהחלטה ראשונה שהחליט בדבר יעודם של השבלים תתבטל על ידי החלטה אחרת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כל הכלים