ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות. שכל שתי עיירות הרחוקות זו מזו יותר ממאה ארבעים ואחת אמות ושליש, אין הדר באחת מהן יכול להחשיבן כעיירה אחת ואינו יכול למדוד את תחום שבת שלו מגבול העיירה השניה ואילך. אבל אם יש ביניהם בית העומד בתוך שבעים אמה ושיריים לשתיהן, הריהו מצרפן להיות כעיירה אחת לענין מדידת תחום שבת, ובית שאין בו ארבע אמות אינו חשוב לענין זה. ואין האחין והשותפין חולקין בו שהוא קטן מכדי שיוכלו לחלקו.

לימא [האם נאמר] כי הברייתא הזו כשיטת רבי היא ולא רבנן [חכמים], שהרי רבי הוא הסבור שסוכה צריכה להיות לפחות ארבע אמות, ובפחות מכן אינו נחשב. את ההצעה הזו דוחים: אפילו תימא [תאמר] שהברייתא כשיטת רבנן [חכמים], עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] שאף בית הפחות מארבע אמות ראוי אלא לענין סוכה, שדירת ארעי היא ובדירת ארעי אפשר להצטמצם גם במקום קטן אבל לגבי בית שדירת קבע הוא — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] דאי אית ביה [שאם יש בו] ארבע אמות על ארבע אמות — דיירי ביה אינשי [דרים בו אנשים] ודינו כבית גמור, ואי [ואם] לא — לא דיירי ביה אינשי [דרים בו אנשים] ואינו נחשב כלל.

א כיון שהוזכרה ברייתא מרובת עניינים זו, מבארים אותה מעט לגופה. אמר מר [החכם] בית שאין בו ארבע אמות פטור מן המזוזה, ומן המעקה, ואין מטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה, ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום שלשון "בית" כתיב בהו בכולהו [כתוב בהן בכולן], בכל המקראות המדברים בדינים אלה בתורה, — ובפחות מארבע אמות אינו קרוי בית.

ומדברי סופרים אין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום שהוא לא חזי [ראוי] לדירה, וכל דין העירוב הריהו לצורך עשיית החצר כדירה אחת גדולה המשותפת לבני כל הבתים שבה, ודבר זה אינו יכול להיעשות אלא באמצעות נתינת העירוב בתוך מקום הנחשב כ"בית". ועוד בבירור לשון הברייתא: ממה שאמר שאין מניחים בה עירוב משמע כי רק עירובי חצרות (שהם הקרויים עירוב סתם) — אין מניחים בו, אבל שיתוף שמשתתפין כל בני החצרות במבוי מניחין בו.

מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום שהוא לא גרע [גרוע] בדינו מחצר שבמבוי שאף שאינה מקורה ואינה ראויה לדירה, מכל מקום הריהי כשרה לכך. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת עירובין: עירובי חצרות מניחים בחצר, שיתופי מבוי במבוי.

והוינן [ועסקנו, והתקשינו] בה בשאלה זו במקומה, כיצד אפשר לומר שמניחים עירובי חצרות בחצר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנותן עירובו אפילו בבית שער (בית קטן העשוי לשמור את שער החצר) או אכסדרה (מבנה שיש לו גג ומחיצות בלתי שלימות) או מרפסת שבקומה שניה — אינו עירוב, לפי שאין אלה נחשבים לבית, והדר שם באחד מאלה אינו אוסר על האחרים אם לא עירב לפי שאינו נחשב כדייר.

אלא אימא [אמור] ותקן את לשון המשנה כך: עירובי חצרות מניחן בבית גמור שבחצר, ושיתופי מבואות מניח אפילו בחצר שבמבוי. והאי [וזה] הבית הפחות מארבע אמות לא גרע [גרוע] לענין זה מחצר שבמבוי.

עוד שנינו בברייתא: אין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות. ומסבירים: לומר שאפילו כבורגנין שהם צריפים המיועדים לשמירת התבואה שבשדות ומצרפים אותם לשיעורה של העיר, לא משוינן ליה [אין אנו עושים אותו] את הבית הזה שאין בו ארבע אמות, ואינו נחשב אפילו כמותם. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — בורגנין חזו למילתייהו [ראויים לדבר שלהם], שאף שאינם בניינים הבנויים היטב — מכל מקום ראויים הם לשמש לצורך שנבנו עבורו, והאי [וזה] לא חזי למילתיה [ראוי לדברו, לענינו], שהרי אינו ראוי לדור בו כלל.

עוד שנינו בברייתא כי בית שאין בו ארבע על ארבע אמות אין האחים והשותפין חולקין בו. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] דלית ביה [שאין בו] ארבע אמות, הא אית ביה [הרי אם יש בו] ארבע אמות בדיוק — חולקין,

והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין חולקין את החצר לפי דרישתו של אחד היורשים או השותפים עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, הרי שבפחות משמונה אמות אין חולקים!

אלא אימא [אמור, תקן]: אין בו דין חלוקה כחצר. כיצד, שאמר רב הונא: חצר לפי פתחיה מתחלקת. כלומר: כאשר מחלקים חצר בין בעלי הבתים שבה, אינה מתחלקת לפי מספר בעלי הבתים שבחצר או לפי גודל הבתים, אלא לפי מספר הפתחים שבכל בית, ומי שלביתו פתחים רבים יותר — חלקו בחצר גדול יותר. ורב חסדא אמר: נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות לשימושו, והשאר חולקין אותו בשוה לפי מספר השותפים.

ולשתי השיטות, דהני מילי [שדברים אלה] שיש לבעל הבית חלק בחצר, אמורים דווקא בבית דלמהוי קאי [שלהשאר הוא עומד] ולכן יש לו צורך בחצר כדי להקל עליו את השימוש בבית ולכן יהבינא ליה [נותנים אנו לו] חצר ארבע אמות, או חלק בחצר, כפי השיטות השונות. אולם האי דלמיסתר קאי [זה הבית הקטן שלסתירה הוא עומד] ומכיון שכן אף אין לבעליו צורך בחצר ולכן לא יהבינן ליה [נותנים לו] חצר כלל ונחשב כאילו לא היה.

ב לאחר בירור יסודות ההלכה, מגיעים אנו לדון בגוף דין המשנה שסוכה הגבוהה מעשרים אמה ממעט, וקובעים: היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה מגובה זה על ידי כרים וכסתות שפורס על הרצפה כדי לצמצם את החלל — לא הוי [אין זה נחשב] מיעוט ואין הסוכה מתכשרת בכך, משום שחושש שיתקלקלו בכך ואינו מתכוין להשהותם כך זמן רב.