אתא [נכנס ובא] ר' חייא דודו ורבו של רב — הדר לרישא [חזר רב לראש הפרשה] והתחיל שוב לקוראה. לאחר מכן עייל [נכנס] בר קפרא — הדר לרישא [חזר רב לתחילת הפרשה], משום כבודו של בר קפרא, שוב אתא [בא] ר' שמעון ברבי [בן רבי] הדר לרישא [חזר לתחילת הפרשה], אחר כך אתא [בא] ר' חנינא בר חמא לשם, אמר רב בלבו: כולי האי נהדר וניזיל [כל כך הרבה פעמים אחזור ואלך]? לא הדר [חזר] והמשיך מן המקום שהיה בו. איקפיד [הקפיד] עליו ר' חנינא, על שהראה שהוא חשוב פחות מן האחרים. אזל [הלך] רב לגביה [אליו] אל ר' חנינא תליסר מעלי יומי דכפורי ולא איפייס [שלוש עשרה שנים בערב יום הכיפורים לפייסו ולא התפייס].

ושואלים: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה רב כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים! ומשיבים: רב שאני [שונה] שחסיד היה, והחמיר על עצמו לנהוג לפנים משורת הדין. ושואלים: ור' חנינא, היכי עביד הכי [איך עשה כך] שלא מחל לו אחר שביקש ממנו כל כך? והאמר [והרי אמר] רבא: כל המעביר על מדותיו ומוחל על מה שפגעו בו — מעבירין לו משמים על כל פשעיו!

ומסבירים: אלא, כך היה הענין: ר' חנינא חלמא חזי ליה לרב דזקפוהו בדיקלא [חלו ראה הוא על רב שתולים אותו על דקל] וגמירי [ולמודים אנו]: דכל דזקפוהו בדיקלא רישא הוי [שכל מי שחלמו עליו שתלו אותו בדקל נעשה ראש] הישיבה. אמר: שמע מינה בעי למעבד רשותא [למד מכאן, מכאן יוצא, שהוא צריך להיות מנהיג] ולא איפייס [התפייס], כי חשש מפני הכלל שאין מלכות אחת נוגעת בחבירתה וידע שלשיוכתר רב כמנהיג, יצטרך הוא לפנות את מקומו כמנהיג וימות, ולכן דחהו כי היכי דליזיל ולגמר אורייתא [כדי שיוכרח רב ללכת וללמד תורה] בבבל ויתמנה שם להיות ראש החכמים ועל ידי כך יתקיים החלום שאכן יתמנה רב כמנהיג, אבל כיון שיהיה זה בבבל, אין לר' חנינא איפוא ממה לחשוש.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: עיקר מצות וידוי היא בערב יום הכפורים עם חשכה. אבל אמרו חכמים: יתודה אדם גם בערב יום הכיפורים קודם שיאכל וישתה בסעודה המפסקת שמא תטרף (תתבלבל) דעתו בסעודה מפני רוב אכילה ושתיה ולא יוכל אחר כך להתוודות. ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה — חוזר ומתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה (חטא) בסעודה עצמה. ואף על פי שהתודה ערבית בליל יום הכיפורים — יחזור ויתודה שחרית. התוודה בשחרית — יחזור ויתודה במוסף, התוודה במוסף — יתודה אף במנחה, במנחה — יוסיף ויתודה בנעילה.

והיכן אומרו לוידוי? יחיד אומרו אחר תפלתו (תפילת שמונה עשרה), ושליח צבור אומרו לוידוי באמצע התפילה. ושואלים: מאי אמר [מה הוא אומר], מהו נוסח הוידוי? אמר רב אומרים את התפילה המתחילה במילים: "אתה יודע רזי עולם", כנוסח שאנו נוהגים. ושמואל אמר: תפילה המתחילה במילים: "ממעמקי הלב". ולוי אמר: מתחילים: "ובתורתך כתוב לאמר" ומזכירים מחילת העוון של יום הכיפורים, כאמור בתורה. ר' יוחנן אמר: מתחילים: "רבון העולמים".

ר' יהודה אמר: אומרים: "כי עונותינו רבו מלמנות וחטאתינו עצמו מספר". רב המנונא אמר: כך הוא נוסח הוידוי: אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, כלומר: איני ראוי לכל דבר, עכשיו שנוצרתי — כאילו לא נוצרתי, גם עתה עפר אני בחיי — קל וחומר במיתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלמה, יהי רצון מלפניך שלא אחטא לעתיד ומה שחטאתי מרוק (תקן ונקה) ברחמיך, אבל לא על ידי יסורין. ומעירים: והיינו וידויא [וזהו נוסח הוידוי] שהיה רבא מתוודה כולה שתא [בכל ימות השנה], וזה היה גם נוסח הוידוי של רב המנונא זוטא [הקטן] ביומא דכפורי [ביום הכיפורים].

אמר מר זוטרא: לא אמרן [אמרנו] שצריך לומר ככל הנוסחאות הללו, אלא כשלא אמר את המילים: "אבל אנחנו חטאנו", אבל אם אמר מילים אלה: "אבל אנחנו חטאנו" תו [שוב] לא צריך הוא ליותר מכך, כי זה עיקר הוידוי. שאמר בר המדודי: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] שמואל והוה יתיב [והיה אז שמואל יושב] וכי מטא שליחא דצבורא [וכאשר הגיע השליח צבור] ואמר את, המילים "אבל אנחנו חטאנו" קם מיקם [עמד אז], ואמר; שמע מינה [למד מכאן] כי עיקר וידוי האי [זה] הוא, שמילים אלה הן עיקרו של הוידוי, ומשום כך עמד כדי להדגיש את חשיבותן.

ב תנן התם [שנינו שם] במסכת תענית: בשלשה פרקים (פעמים, זמנים) בשנה כהנים נושאין את כפיהן ארבעה פעמים ביום: בשחרית, במוסף, במנחה, ובנעילת שערים. ואלו הן שלשה פרקים: בתעניות הציבור הגדולות שמתענים על מניעת גשמים, שמתפללים בהן נעילה, ובמעמדות, כאשר היו הישראלים בני המעמד המקביל לכל משמר כהנים, באים לקרוא במעשה בראשית (תענית כו, א) והיו מתפללים אז יחד, וביום הכפורים.

ושואלים: מאי [מה היא] נעילת שערים זו? רב אמר: צלותא יתירתא [תפילה נוספת], כלומר: שמתפללים עוד תפילת שמונה עשרה נוספת ושמואל אמר: אין זו תפילה שלימה, אלא רק וידוי המתחיל במילים: "מה אנו מה חיינו". מיתיבי [מקשים על כך] מברייתא, ששנינו: אור (ערב) יום הכפורים מתפלל שבע ברכות בתפילת שמונה עשרה, ומתודה. בשחרית מתפלל שבע ומתודה, וכן במוסף מתפלל שבע ומתודה, וכן במנחה מתפלל שבע ומתודה, ובנעילה מתפלל שבע ומתודה! הרי זה בפירוש כרב, שנעילה היא תפילה נוספת!

ועוד: הרי שיטה זו תנאי [שיטת תנאים] היא, שלדעת הכל, נעילה היא ודאי תפילה נוספת, אלא שנחלקו תנאים בחובת הוידוי בתפילת נעילה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יום הכפורים עם חשיכה סמוך לסוף היום מתפלל שבע ומתודה, וחותם בוידוי. אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מתפלל שבע, ואם רצה לחתום בוידוי — חותם. ואומרים: אם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי שמואל, שלדעת הכל תפילה שלימה היא! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה היא] ונדחו דבריו.

מסופר: עולא בר רב נחית קמיה [ירד לפני התיבה לתפילת נעילה לפני] רבא שהיה שם בבית הכנסת. פתח את התפילה ב"אתה בחרתנו" וסיים ב"מה אנו מה חיינו" ושבחיה [ושיבחו] רבא. רב הונא בריה [בנו] של רב נתן אמר: ויחיד אומרה אחר תפלתו. כלומר: את דברי הוידוי שבתפילה אומר היחיד לאחר תפילתו ולא בתוך התפילה כשליח הצבור.

אמר רב: תפלת נעילה פוטרת את של ערבית כיון שהתפלל לאחר מנחה תפילה נוספת משחשיכה — הרי זו כתפילת ערבית. ומעירים: רב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: צלותא [תפילה] יתירא היא, וכיון דצלי ליה [וכיון שכבר התפלל אותה] — תו [שוב] לא צריך הוא להתפלל ערבית.

ותוהים: ומי [והאם] אמר רב הכי [כך]? והרי אמר רב: הלכה כדברי האומר תפלת ערבית רשות, ואם רשות היא מעיקרה, מה לשון "פוטרת" שאמר רב? הרי פטור ממנה גם אם לא התפלל נעילה! ומשיבים: לדברי האומר חובה קאמר [אמר], שאף לדברי האומר שתפילת ערבית חובה, אם התפלל נעילה — יצא ידי ערבית.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: אור יום הכפורים מתפלל בתפילת שמונה עשרה שבע ברכות ומתודה, וכן בשחרית מתפלל שבע ומתודה, וכן במוסף מתפלל שבע ומתודה, וכן בנעילה מתפלל שבע ומתודה, ערבית מתפלל שבע ברכות מעין שמונה עשרה. כלומר: שלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונות וברכה אמצעית שכולל בה בקיצור מעין שאר ברכות של חול. ר' חנינא בן גמליאל משום אבותיו אומר: מתפלל שמונה עשרה ברכות שלימות כרגיל,