אפשר לתקן את הטבל ולהאכילו בחולין — מאכילים אותו. ותוהים: פשיטא [פשוט] מובן מאליו שאם אפשר לתקן ולעשות בהיתר יעשו כן, ולשם מה נאמר הדבר? ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא שהיה הדבר בשבת שאז אסור להפריש תרומות ומעשרות ובכל זאת אמרו שמוטב שיפרישו תרומות ומעשרות ובלבד שלא יאכילוהו טבל.

ומקשים: בשבת נמי [גם כן] פשיטא [פשוט] וברור הוא, שהרי האיסור להפריש תרומות ומעשרות הוא רק איסור טלטול, שאסור מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, וודאי חמור פחות מאיסול טבל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בפירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב, שאז אין בהם חיוב תרומה מן התורה אלא מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד, והשמיע לנו שעדיף שיעבור על איסור שמדברי סופרים ויתקנו את הפירות ובלבד שלא יאכילו את החולה בטבל, אף על פי שאף הטבל במקרה זה אינו אלא מדברי סופרים.

ושואלים: שאלה זו בטבל שמדברי סופרים וחובת הפרשת תרומה ממנו בשבת אף שגם הוא איסור שמדברי סופרים, שמר [חכם זה, רבה] סבר כי טבל חמור וצריך לתקן את הפירות אפילו שהפרשת תרומה אסורה ומר [וחכם זה, החולקים עליו] סבר תרומה חמורה,

לימא תנאי [האם נאמר שמחלוקת תנאים] היא, בשאלה זו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שנשכו נחש והוא מסוכן — קורין לו רופא ממקום למקום אפילו בשבת, ומקרעין לו את התרנגולת אם זקוקין לבשרה לרפואה, וגוזזין לו מן הקרקע את הכרישין (מין בצל) לרפואה, ומאכילין אותו, ואין צריך לעשר דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לא יאכל עד שיעשר.

אם כן נימא [נאמר] שמה שאמר רבה כי יש צורך לתקן את הפירות לחולה ולהפריש מהם תרומה בשבת אפילו בטבל שמדברי סופרים, היא שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא, האומר כי יש לתקן את הכרישין לחולה אפילו בשבת, אף שהכרישין, כדין שאר ירקות, אינם נחשבים כטבל אלא מדברי סופרים, ולא רבי!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] ששיטת רבה כשיטת רבי היא, עד כאן לא שמענו שאמר רבי התם [שם] שאין לעשר — אלא לענין מעשר ירק (כגון כרישין) שמעיקרו הוא דרבנן [מדברי סופרים] ולא יבוא להחליפו בטבל שמן התורה, אבל במעשר דגן שבדרך כלל טבל דאורייתא [שמן התורה] הוא, ואף על פי שבמקרה מסויים זה אינו אלא מדברי סופרים, שהרי גדל בעציץ שאינו נקוב, מכל מקום אפילו רבי מודה שיש לתקן את הפירות, כיון דאי שרית ליה [שאם תתיר לו] לאכול בלא הפרשה בעציץ שאינו נקוב — עשוי הוא לטעות ואתי למיכל [יבוא לאכול] מדגן שגדל בעציץ שהוא נקוב שטבול הוא מן התורה. ואפשר לפרש איפוא אפילו כשיטת רבי.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם. ואף על פי שאין ראיה ברורה לדבר, זכר לדבר שאמר יהונתן: "ראו נא כי ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה" (שמואל א' יד, כט).

ושואלים: ומאי [ומה טעם] אמר: "ואף על פי שאין ראיה לדבר", הרי לכאורה ראיה גדולה היא! ומשיבים: דהתם לאו [ששם לא] בולמוס אחזיה [אחזו], אלא היה רעב בלבד, ואין מכאן ראיה גמורה לענין בולמוס.

אמר אביי: לא שנו שהדבש מאיר את עיני האדם, אלא לאחר אכילה, אבל קודם אכילה — מגרר גריר [גורר, מביא תיאבון], דכתיב [שנאמר]: "וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אתו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקהו מים. ויתנו לו פלח דבלה ושני צמקים ויאכל ותשב רוחו אליו כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות" (שמואל א' ל, יא-יב), משמע שמיני מתיקה ניתנים לאחר עיקר האכילה ולא לפניה.

אמר רב נחמן אמר שמואל: מי שאחזו בולמוס — מאכילין אותו אליה בדבש, שהתערובת של הבשר השמן והדבש מועילה ביותר לכך. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אף סולת נקיה בדבש מועילה לזה. רב פפא אמר: אפילו קמחי דשערי בדיבשא [קמח שעורים בדבש] יפה לכך. אמר ר' יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס ורצתי למזרחה של תאנה ומצאתי שם תאנים בשלות ואכלתי, כי אין התאנים מבשילות כולן בבת אחת, ובצד שזורחת בו השמש תחילה שם הן מבשילות תחילה, ולכן רץ למזרחה של תאנה ששם התאנים הבשלות, וקיימתי בעצמי את הכתוב: "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב). דתני [שכן שנה] רב יוסף: הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה, שנאמר: "וממגד תבואת שמש" (דברים לג, יד), שהשמש מבשלת את הפירות וממתקתם.

מסופר: ר' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא [היו מהלכים בדרך] אחזיה [אחזו] בולמוס את ר' יהודה, קפחיה לרועה אכליה לריפתא [כפה רועה אחד ואכל את הלחם שהיה בידו], שכן מסוכן הוא. אמר ליה [לו] ר' יוסי: ראה, קפחת את הרועה. כי מטו למתא [כאשר הגיעו לעיר] אחזיה [אחזו] בולמוס את ר' יוסי, אהדרוהו בלגי וצעי [הקיפו אותו כל בני העיר בכוסות וצלחות] של מיני מתיקה, אמר ליה [לו] ר' יהודה בצחוק: אני קפחתי את הרועה, ואתה קפחת את העיר כולה.

ב ותו [ועוד] מסופר: ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא [היו הולכים בדרך יחד], ר' מאיר הוה דייק בשמא [היה מדייק בשמות] ולומד משמו של אדם על טבעו, ר' יהודה ור' יוסי לא הוו דייקו בשמא [היו מדייקים בשמות]. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא יהבו להו [כשבאו למקום אחד ביקשו מקום ללון ונתנו להם] אמרו לו לבעל האכסניה: מה שמך? אמר להו [להם]: "כידור" שמי. אמר ר' מאיר בלבו: שמע מינה [למד מכאן] אדם רשע הוא, שנאמר: "כי דור תהפכת המה" (דברים לב, כ). כיון שהיה זה בערב שבת, ר' יהודה ור' יוסי אשלימו ליה כיסייהו [הפקידו בידו את כיסיהם, שבהם מונח כספם]. ר' מאיר לא אשלים ליה כיסיה [נתן לו את כיס הכסף שלו], אלא אזל אותביה בי קיבריה דאבוה [הלך והניח אותו ליד קברו של אביו] של בעל האכסניה.

אתחזי ליה בחלמיה [נראה לו אביו של בעל האכסניה בחלומו] ואמר לו: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא [בוא וקח כיס כסף שמונח על ראשו של אותו אדם]. למחר אמר להו [להם לחכמים]: הכי אתחזי לי בחלמאי [כן נראה לי בחלומי]. אמרי ליה [אמרו לו]: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא [חלומות של ליל שבת אין בהם ממש] ואין לסמוך עליהם, ומכל מקום אזל [הלך] ר' מאיר ונטריה כולי יומא ואייתיה [ושמר את כספו כל יום השבת והביאו].

למחר אמרו לו חכמים לבעל הבית: הב לן כיסן [תן לנו את כיסנו] אמר להו [להם] לא היו דברים מעולם ולא הפקדתם בידי דבר. אמר להו [אמר להם] ר' מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא [מדוע לא דייקתם בשם] ללמוד שאדם רשע הוא? אמרו ליה [לו]: אמאי לא אמרת לן מר [מדוע לא אמרת לנו]? אמר להו [להם]: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי [אמור שאומר אני שיש לחשוש לכך, אולם להחזיקו כרשע האם אמרתי]? כלומר: וכי יכולתי לומר לכם בודאות שהוא אדם רשע?

מה עשו — משכוהו ועיילוהו לחנותא [והכניסוהו לחנות], חזו טלפחי אשפמיה [ראו עדשים על שפמו] שאכל עדשים באותו יום, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו ושקלוהו לכיסייהו [הלכו ונתנו סימן זה לאשתו] שצוה שיחזירו להם את כספם בסימן שאכל עדשים בסעודתו [ולקחו את כיסיהם] ואייתו [ובאו]. אזל איהו וקטליה לאיתתיה [הלך הוא והרג את אשתו] מרוב כעס על שעשתה כן.

היינו דתניא [זהו ששנינו בברייתא]: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, שהיה פונדקי שהיה נוהג להאכיל לגויים בשר חזיר ולישראל בשר כשר, והיה מבחין בין ישראל לגוי כשהיה מתבונן אם נוטלים ידיהם לפני האוכל. פעם בא יהודי ואכל ולא נטל ידיו לפני הסעודה ונתן לו לאכול בשר חזיר, מים אחרונים שרוחצים בהם את הידים ואת הפה לאחר האוכל גרמו שהרגו את הנפש כמעשה זה, שאם היה רוחץ פיו לא היו יודעים שאכל עדשים.

ולבסוף הוו דייקי בשמא [היו אף הם מדייקים בשם] כי מטו לההוא ביתא דשמיה [ששמו] של בעל הבית היה "בלה", לא עיילו לגביה [נכנסו אליו]. אמרי [אמרו]: שמע מינה [למד מכן] כי בודאי רשע הוא. דכתיב [שנאמר]: "ואמר לבלה נאופים" (יחזקאל כג, מג), כמו שנאמר: "אחרי בלתי היתה לי עדנה" (בראשית יח, יב) כלומר: "לבלה ניאופים" — פירושו זקנה בנאופים.

ג שנינו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ומבארים קצת עניינו של כלב שוטה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חמשה דברים (סימנים) נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח תמיד, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות אינן עומדות, וזנבו מונח על ירכותיו, ומהלך בצידי דרכים. ויש אומרים: אף נובח ואין קולו נשמע. ושאלו: ממאי הוי [ממה נעשה] שהכלב נעשה כלב שוטה? רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו ומנסות בו כישופיהן ולכן נעשה שוטה, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם] אם זו או זו היא הסיבה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין