ושואלים: ורוצח גופיה [עצמו] מנא לן [מניין לנו] שיהרג ואל יעבור? ומשיבים: דבר זה סברא היא, שכך צריך להיות. כפי שמסופר: דההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] רבא, אמר ליה [לו] לרבא: אמר לי מרי דוראי [אדון הכפר] שאני גר בו: קטליה לפלניא [הרוג את פלוני], ואי [ואם] לא תעשה כן — קטילנא לך" [הורג אני אותך], איך צריך אני לנהוג בכגון זה? אמר ליה [לו]: נקטלך [שיהרוג אותך] ולא תקטול [תהרוג]. וטעמו: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי [מה ראית שדמך אדום וחשוב יותר]? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי [שמא דמו של אותו אדם אדום יותר] והוא חשוב יותר, ואם כן סברה היא שלא יהרוג אחר כדי להנצל בעצמו.

א ולענין המעוברת שהריחה מסופר: ההיא עוברה דארחא [מעוברת אחת שהריחה] דבר מאכל ונתאוותה לאוכלו, אתו לקמיה [באו לפני] רבי, אמר להו [להם] לשואלים: זילו לחושו [לכו ולחשו] לה באזנה דיומא דכיפורי [שיום הכיפורים] הוא. לחושו לה [לחשו] ואילחישא [והועילה לה הלחישה] ופסקה מלהתאוות. קרי עליה [קרא עליו] רבי על התינוק לו היתה מעוברת: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (ירמיה א, ה), ואכן אותו תינוק שנפק מינה [יצא ממנה] מאותה אשה, היה ר' יוחנן.

וסיפור אחר: ההיא עוברה דארחא, [מעוברת אחת שהריחה] ונתאוותה ביום הכיפורים לאכילה, אתו לקמיה [באו לפני] ר' חנינא בשאלה מה לעשות עימה. אמר להו [להם]: לחושו [לחשו] לה שיום הכיפורים היום, ואף שאכן לחשו לה כדבריו בכל זאת לא אילחישא [נלחשה], שהמשיכה להתאוות לאכילה. קרי עליה [קרא עליו] ר' חנינא על תינוק זה: