סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 

פירוש שטיינזלץ

שעם ביום הכפורים, האם נחשב הוא כמנעל ואסור ללובשו ביום הכיפורים, או לא? עמד ר' יצחק בן נחמני על רגליו להעיד, ואמר: אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים. ואמינא ליה [ואמרתי לו]: בתענית צבור הנגזרת בשל מיעוט גשמים, שאף בה אסורה נעילת הסנדל, מאי [מה הוא הדין], האם בסנדל של שעם מותר? אמר לי: לא שנא [אינו שונה] וגם אז מותר. אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את ר' אלעזר דמן ננוה, שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור ואמינא ליה [ואמרתי לו]: ביום הכפורים מאי [מה הדין]? אמר לי: לא שנא [אינו שונה] ומותר. ומסופר: רב יהודה נפק בדהיטני [היה יוצא ביום הכיפורים בסנדל של שעם]. אביי נפק בדהוצי [היה יוצא בסנדל של סיבי דקל]. רבא נפק בדיבלי [בסנדל הקלוע מעשבים]. שכל אלו אינם נחשבים כמנעלים. רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק [היה כורך סודר על רגליו ויוצא].

מתיב [מקשה על כך] רמי בר חמא: שנינו כי הקיטע יוצא בקב (רגל מלאכותית) שלו בשבת, משום שהוא כמנעל, דברי ר' מאיר. ור' יוסי אוסר. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה], כתוספת למשנה זו: ושוין (ומסכימים) שניהם שאסור לצאת בו ביום הכפורים. משמע, שאפילו במנעל של עץ אסור! אמר אביי: התם דאית ביה כתיתין [שם מדובר שיש בו סמרטוטים] בתוך הקב, והאיסור איננו משום נעל אלא משום תענוג שאסור ביום הכיפורים.

אמר ליה [לו] רבא: ראשית, ואי לאו מנא הוא [אם הקב איננו כלי] וכי הכתיתין משוי ליה מנא [הם שעושים אותו לכלי]? ועוד: כל תענוג דלאו [שאין] מנעל הוא, אלא תענוג הבא על ידי דבר אחר, מי [האם] אסור ביום הכפורים? שהרי אין איסור על כל סוגי התענוג ביום הכיפורים אלא בעינויים המפורשים. ועוד: והא [והרי] רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק [היה כורך סודר על רגליו ויוצא], משמע שאין בכך איסור! ועוד יש להקשות על דבריך: מדקתני סיפא [ממה שנשנה בסוף הלכה זו]: אם יש לו לקב בית קבול מיוחד לכתיתין — הריהו טמא, כדין שאר כלי עץ שיש להם בית קיבול. מכלל הדברים שמע דרישא [שבתחילת ההלכה] לאו בדאית ליה [שאין לו לקב] כתיתין עסקינן [עוסקים אנו], אלא ודאי יש לדחות את דברי אביי.

אמר רבא: לעולם תאמר דכולי עלמא [לדעת הכל] קב זה כמנעל הוא, ובשבת בהא פליגי [בענין זה נחלקו]; מר [חכם זה ר' יוסי] סבר כי גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי [גוזרים אנו לאסור בו שמא ישמט מרגלו ויבוא לטלטלו] ארבע אמות ברשות הרבים. ומר [וחכם זה ר' מאיר] סבר כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: תינוקות מותרין בכולן, כלומר: בכל הדברים האסורים למבוגרים משום עינוי. חוץ מנעילת הסנדל, שאף לקטנים נאסרה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נעילת הסנדל — דאמרי: אינשי עבדו ליה [שאומרים הרואים: אנשים מבוגרים עשו לו זאת], כיון שהוא עצמו אינו יכול לנעול, ודבר שהוא אסור לגדול, אסור לו לעשותו לאחר אף שעבורו דבר זה מותר. אולם אם מטעם זה הנך נמי אמרי: אינשי עבדו ליה [אלה, שאר האיסורים, גם כן אומרים: אנשים הם שעשו לו] רחיצה וסיכה, ויהיה אסור אף בהם! ומסבירים: ברחיצה וסיכה אימר מאתמול עבדי ליה [אמור שמאתמול עשו להם] ולא היום רחצום, שאין הדבר ניכר.

ומקשים: אם כן סנדל נמי אימר [גם כן אמור] שכבר מאתמול עבדי ליה [עשו לו]! ומשיבים: סנדל לא אפשר לומר שכבר מאתמול עבדי ליה [עשו לו], כי בודאי חלצו את הסנדל בלילה. שהרי אמר שמואל: האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסים מסאני וליגני [מי שרוצה לטעום טעם מיתה שינעל נעליים ויישן] ובודאי אין אדם עושה זאת מרצונו.

ומקשים: והא מותרין לכתחלה קתני [הרי מותרין לכתחילה שנינו], ואם כן אף אם יעשה לו היום אין בכך כל משמעות, שהרי הדבר מותר מלכתחילה. אלא כך יש לפרש: הנך [אלה] אותם דברים דלאו רביתיהו [שאינם לצורך גידולם], שהתינוק יכול להסתפק בלעדיהם גזרו בהו רבנן [גזרו בהם חכמים לאוסרם], אבל הנך [אלה] אותם דברים דרביתייהו [שהם לצורך גידולם] — לא גזרו בהו רבנן [גזרו בהם חכמים]. שאמר אביי: אמרה לי אם [אמרה לי אומנתי]: רביתיה דינוקא [גידולו של התינוק] כשהוא קטן — זהו מיא חמימי ומשחא [מים חמים ושמן] למשוח אותו. גדל פורתא [מעט] — יעשו לו לאכול ביעתא בכותחא [ביצה יחד עם כותח] שהוא תבלין חמוץ מעורב בחלב. גדל פורתא [קצת] — יעשו לגידולו שיהיה לו תבורי מאני [כלים לשבור], שהוא נהנה מן השבירה. כי הא דרבה זבין להו מאני גזיזי דפחרא לבניה ומתברי להו [כמו שידענו שרבה היה קונה כלי חרס שבורים לבניו ושוברים אותם] ונהנים מכך.

ב שנינו במשנה כי לדעת ר' אליעזר המלך והכלה ירחצו את פניהם ביום הכיפורים. ושואלים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? ומשיבים: כשיטת ר' חנניא בן תרדיון היא, דתניא כן שנינו בברייתא]: המלך והכלה לא ירחצו ביום הכיפורים את פניהם. ר' חנניא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר: המלך והכלה ירחצו את פניהם. ועוד אמרו: החיה (היולדת) לא תנעול את הסנדל ביום הכיפורים ר' חנניא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר: החיה תנעול את הסנדל.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' אליעזר? ומסבירים: מלך, משום דכתיב [שנאמר]: "מלך ביפיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג, יז), שראוי למלך להיות נאה תמיד. כלה מאי טעמא [מה טעם] — כדי שלא תתגנה על בעלה שהוא צופה ומביט בה ביותר, ואם אינה רחוצה שמא תתגנה עליו בתחילת תקופת נשואיהם. אמר ליה [לו] רב לר' חייא: כלה עד כמה זמן לאחר נישואיה היא קרויה כן? אמר ליה [לו]: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא אחרת]: אין מונעין תכשיטין מן הכלה מחמת אבל שאירע לה כל שלשים יום לנישואיה. משמע, שעיקר חיבתה של כלה הוא בשלושים ימים הראשונים.

החיה תנעול את הסנדל מה הטעם — משום צינה, שכיון שהיא חלשה מן הלידה יש לחשוש שמא תצטנן.

אמר שמואל: אם חושש אדם ללכת יחף ביום הכיפורים מחמת סכנת עקרבמותר לו לנעול נעליים, שאין צריך להסתכן מפני כך.

ג שנינו במשנה בשיעורי איסורי יום הכיפורים כי החיוב בשל איסור אכילה, חל על מי שאוכל כשיעור כותבת הגסה (פרי תמר גדול). בעי [שאל] רב פפא:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר