"אם תענה" — מתשמיש, כלומר: שתמנע מהן עונתן, "ואם תקח" — מצרות, שלא ישא עליהן נשים אחרות. ומקשים: ואימא [ואמור] אידי ואידי [זה וזה] מצרות, שהזהירו שלא יקח עליהן נשים אחרות? ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] "אם תקח"? הלא "ואם תקח" כתיב [נאמר], משמע ששני דברים נפרדים הם.

ומקשים עוד: ואימא [ואמור] אידי ואידי [זה וזה] מצרות, חד [אחד] הכוונה לצרות דידיה [משלו], כלומר: שלא יעלה את שתי השפחות בלהה וזלפה למדריגת גבירות, שתהיינה צרות לבנותיו, ועל זה אמר "אם תענה", וחד [ואחד] אמר לגבי צרות דאתיין ליה מעלמא [שיכולות לבוא מן העולם], שלא ישא נשים אחרות נוספות, דומיא [בדומה] ל"אם תקח"! ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] "אם תקח ואם תענה"? שכן מן הדרך להזהיר בתחילה מפני הדבר הקשה יותר ורק אחריו על הדבר הקל, ולפי סדר הכתוב הזהירו קודם מפני הדבר הקל שהוא מן הצרות שלו ורק אחר כך מפני לקיחת צרות מן העולם, שכן "אם תענה ואם תקח" כתיב [נאמר].

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: הא [הרי] תשמיש גופה איקרי [נקרא] ענוי, דכתיב [שנאמר]: "וישכב אתה ויענה" (בראשית לד, ב), ואם כן כיצד יכול אתה לומר שהעינוי הוא דווקא במניעתו! אמר ליה [לו]: התם [שם] שעינה מביאות אחרות כלומר: שבא עליה שלא כדרכה, וביאה כזו ודאי קרויה עינוי.

א ומעתה באים לבאר מקצת מן הדברים האסורים ביום הכיפורים. תנו רבנן [שנו חכמים]: אסור לרחוץ מקצת גופו כשם שאסור לרחוץ את כל גופו, ואם היה מלוכלך בטיט או בצואה — רוחץ כדרכו ואינו חושש, לפי שאינו מתכוון להנאה. וכן אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם היה חולה וצריך לסוך לרפואה, או שהיו לו חטטין בראשו ומכאיבים לו אם לא יסוך — סך כדרכו ואינו חושש.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של מנשה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: מדיחה (רוחצת) אשה ידה אחת במים, כדי שלא יגעו ידיה במזון לפני נטילת ידים שחרית, ונותנת פת לתינוק, ואינה חוששת משום איסור רחיצה ביום הכיפורים.

אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת שלא יצטרך לרחוץ אותה, ובשל כך מנע את התינוקות ממזון בכל יום הכיפורים, ומפני בריאות וצער התינוקות גזרו עליו להאכיל בשתי ידים, ונאלץ בשל כך ליטול את שתי ידיו. ושאלו: מאי טעמא [מה הטעם] אמרו שיש לרחוץ את הידים? אמר אביי: משום שיבתא [רוח רעה] השורה על ידים שלא נרחצו שחרית.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ההלך להקביל (לפגוש) פני אביו או פני רבו, או פני מי שגדול ממנו בחכמה, וצריך לעבור נהר בדרכו — עובר עד צוארו במים ואינו חושש משום איסור רחיצה ביום הכיפורים.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: הרב אצל תלמיד מאי [מה דינו], המותר לו לעבור במים כדי ללמד את תלמידו? ומנסים להביא ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר רב יצחק בר בר חנה: אנא חזיתיה [אני ראיתי] את זעירי דאזל לגבי [שהלך ועבר נהר בדרכו אל] רב חייא בר אשי תלמידיה [תלמידו]. רב אשי אמר: לא כך היה המעשה, אלא המעשה ההוא היה דווקא שהתלמיד רב חייא בר אשי הוא דאזל לגביה [שהלך אל] זעירי רביה [רבו], ואם כן אין לפתור מכאן את שאלתנו.

מסופר, כי רבא שרא לבני עבר ימינא למעבר במיא לנטורי פירי [התיר לבני עבר הימין של הפרת לעבור במים כדי לשמור את הפירות] שבשדותיהם ביום הכיפורים. אמר ליה [לו] אביי לרבא: תניא דמסייע [יש ברייתא המסייעת] לך. ששנו בה: שומרי פירות — עוברין עד צוארן במים ואין חוששין משום איסור יום הכיפורים.

מסופר עוד: רב יוסף שרא להו [התיר להם] לבני הכפר בי תרבו למיעבר במיא למיתי לפירקא [לעבור במים כדי לבוא למקום הדרשה] הנאמרת ביום הכיפורים, אולם למיזל [ללכת] חזרה במים לא שרא להו [התיר להם], אמר ליה [לו] אביי: אם כן אתה מכשילן לעתיד לבא, ששוב לא יבואו לשמוע את הדרשה, אם יודעים הם שאסורים לחזור למקומם. איכא דאמרי [יש אומרים] שהמעשה היה בנוסח אחר: רב יוסף שרא להו למיתי ושרא להו למיזל [התיר להם לבוא והתיר להם לחזור בתוך המים], אמר ליה [לו] אביי: בשלמא [נניח] שאתה מתיר להם למיתי [לבוא] — לחיי [יפה], אלא למיזל מאי טעמא [לחזור מה טעם] התרת להם? אמר לו: כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא.

מסופר: רב יהודה ורב שמואל בר יהודה הוו קיימי אגודא [היו עומדים על שפת] נהר פפא אמברא [ליד המעבורת] במקום של חצדד והוה קאי [והיה עומד] רמי בר פפא מהך גיסא [מצדו האחר של הנהר] רמא להו קלא [הרים להם קולו] ושאל: מהו, האם מותר, למיעבר למיתי לגבייכו למשאל שמעתא [לעבור ולבוא אליכם לשאול הלכה]? אמר ליה [לו] רב יהודה: רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] עובר במים, ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת (שולי) חלוקו, כלומר: שלא ירים את שולי חלוקו על כתיפו כדי שלא ירטבו, שזאת אחת מצורות הטלטול שמתחייב עליהם חטאת, אלא ימשיך וילך כדרכו וירטבו בגדיו במים. איכא דאמרי [יש אומרים] לא כך היה, אלא אמר ליה [לו] רב שמואל בר רב יהודה: תנינא [שנינו בברייתא]: עובר, ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: וביום חול כי האי גונא מי שרי [בכעין זה האם מותר] ללכת במים עמוקים כל כך? והרי יש בכך סכנת טביעה! והכתיב [והרי נאמר] בענין הנחל העתיד לצאת מבית קודש הקדשים: "וימד אלף באמה ויעברני במים מי אפסים" (יחזקאל מז, ג), ולמדו מכאן בדרך אגב — מכאן שמותר לעבור עד אפסיים (קרסוליים).

"וימד אלף ויעברני במים מים ברכים" (יחזקאל מז, ד) — מכאן שמותר לעבור במים שמגיעים עד לברכים. "וימד אלף ויעברני מי מתנים" (יחזקאל מז, ד) — מכאן שמותר לעבור עד מתנים. מכאן ואילך — "וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבר" (יחזקאל מז, ה), הרי שבמים המגיעים למעלה מן המתנים אין לעבור אף בימות החול, מפני הסכנה!

אמר אביי: משם אין ראיה, שאני [שונה] נחל דרדיפי מיא [שהמים בו זורמים] במהירות, ומשום כך יש לחשוש שבמים עמוקים ממתניו יפילוהו המים, אבל במים שקטים מותר לעבור אפילו היו עמוקים יותר.

ב כיון שהבאנו את הדברים שנאמרו בנחל העתיד לצאת לעתיד לבוא, מסבירים את המשך הכתובים שם ביחזקאל. יכול יעבירנו בסיחוי (בשחייה) — תלמוד לומר: "כי גאו המים מי שחו" (יחזקאל מז, ה) מאי [מה פירוש] "מי שחו" — שיוטא (שייט, שחיה), שכן קורין לשייטא [לשייט] סייחא [שחייה]. יכול יעבירנו בבורני (ספינה) קטנה — תלמוד לומר: "בל תלך בו אני שיט" (ישעיה לג, כא). יכול יעבירנו בבורני גדולה — תלמוד לומר: "וצי אדיר לא יעברנו" (ישעיה לג, כא). ושואלים: מאי משמע [מה משמע] כיצד לומד אתה מלשון "צי אדיר"? ומסבירים: כמו שהיה מתרגם רב יוסף פסוק זה: לא תזיל ביה [תלך בו] בספינת ציידין ובורני רבתי [ואניה גדולה] לא תגוזינה [תעבור בו].

אמר ר' יהודה בן פזי: אף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכו מעבר לתחום נהר זה, וראיה לדבר כתיב הכא [נאמר כאן] "בל תלך בו אני שיט" וכתיב התם [ונאמר שם] "ויען השטן את ה' ויאמר משוט בארץ ומהתהלך בה" (איוב א, ז), שאף זה השטן בארץ לא יעבור נהר זה.

ועוד במדרשי חכמים בענין נחל זה היוצא מקודש הקדשים: אמר ר' פנחס משום רב הונא צפוראה [מציפורי]: מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה כשיוצא צר הוא מאוד ודומה לקרני חגבים, כיון שהגיע לפתח היכל — נעשה עבה כחוט של שתי, כיון שהגיע לאולם נעשה כחוט של ערב שהוא עבה יותר משל שתי, כיון שהגיע אל פתח עזרה — נעשה כפי פך קטן, והיינו דתנן [וזהו ששנינו במשנה :] ר' אליעזר בן יעקב אומר: מים