אין רשות ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. וכל השאר חייבים לעמוד, שנאמר במלך דוד: "ויבא המלך דויד וישב לפני ה'" (דברי הימים א' יז, טז), וכיצד איפוא ישב הכהן הגדול? ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רב חסדא, שדבר זה היה לא בעזרת ישראל אלא בעזרת נשים, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שהיתה הקריאה בעזרת נשים, ושם רשאים לשבת.

א ושואלים: והיכא איתמר [והיכן נאמר דבר זה] של רב חסדא בעיקרו? ומשיבים: אהא [על דבר זה]. שבעת שעסקו באותה סוגיה מיתיבי [היו התלמידים מקשים]: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היכן קורין בספר התורה בזמן קיום מצוות "הקהל" — בעזרה, ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהר הבית קורין בו, שנאמר בעזרא כשהביא את ספר התורה: "ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים" (נחמיה ח, ג). ואמר רב חסדא: עזרה זו שאמרו — בעזרת נשים מדובר, ולא בעזרת ישראל.

כיון שהזכרנו כתוב זה בעזרא דנים בפירושו של כתוב אחר באותו ענין; נאמר: "ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול" (נחמיה ח, ו) ושואלים: מאי [מה עניינו] של "גדול" כאן? אמר רב יוסף אמר רב: שגדלו בשם המפורש, שהזכיר שם ה' המפורש באותו מעמד. רב גידל אמר: שתיקן שיאמר בסוף כל ברכה: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העלם" (דברי הימים א' טז, לו).

אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: מדוע מפרש רב גידל כן? ודילמא [ושמא] פירוש "הגדול" — שגידלו בשם המפורש? אמר ליה [לו] רב דימי: אין אומרים שם המפורש בגבולים, כלומר: מחוץ לעזרה.

ושואלים: ולא? [וכי אין] אומרים? והכתיב [והרי נאמר]: "ויעמד עזרא הספר על מגדל עץ אשר עשו לדבר... ויברך עזרא את ה'" (נחמיה ח, ד. ונחמיה ח, ו) ואמר רב גידל: שגדלו בשם המפורש, משמע שיכול להיאמר מחוץ לעזרה! ומשיבים: משם אין להוכיח כי הוראת שעה היתה מפני שהתפללו תפילה מיוחדת במינה. ומספרים מה היה אותו ענין.

נאמר שם: "ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם" (נחמיה ט, ד). מאי אמור [מה אמרו]? אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: בייא בייא [ווי ווי] היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון [יצר הרע הוא הוא שהחריב את המקדש ושרף את היכלו, והרג את כל הצדיקים והגלה את ישראל מארצם] ועדיין מרקד (ופועל) בינן [בינינו]. כלום לא יהבתיה לן אלא [נתת אותו לנו] לקבולי ביה אגרא [לקבל בו שכר]. כשננצחו — לא איהו בעינן [אותו אנו רוצים], ולא אגריה בעינן [את שכרו אנו רוצים], כלומר: מוותרים אנו על השכר שבא מכבישת היצר ובלבד שיסור זה מאתנו.

נפל להו [להם] פיתקא מרקיעא, דהוה כתב בה [פתק מן השמים שהיה כתוב עליו] "אמת", לומר להם שמסכים הקדוש ברוך הוא לבקשתם.

אמר רב חנינא: דרך אגב שמע מינה [למד מכאן] כי חותמו של הקדוש ברוך הוא "אמת" שהרי כביכול מסר להם את חותמו, לומר שהוא מסכים וחותם על הדבר.

אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא [ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות] מסרוהו ניהליהו [מסרו להם] את היצר הרע. נפק אתא כי גוריא דנורא [יצא ובא כמין גור אריה של אש] מבית קדשי הקדשים, אמר להו [להם] נביא לישראל: היינו יצרא [זהו יצר] של עבודה זרה, שכך הוא מתגלה, שנאמר: "ויאמר זאת הרשעה" (זכריה ה, ח), לומר: שהראה להם באצבע את הרשעה עצמה.

בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא [בשעה שתפסו אותו נשמטה שערה מתוך שערותיו] ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי [והרים קולו מפני הכאב והלך נשמע קולו ארבע מאות פרסות]. אמרו: היכי נעביד [כיצד נעשה] כדי להורגו? דילמא [שמא] חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא [ירחמו עליו מן השמים], שהוא בוכה וצועק כל כך. אמר להו [להם] הנביא: שדיוהו בדודא דאברא, וחפיוהו לפומיה באברא, דאברא משאב שאיב קלא [זרקו אותו לתוך דוד של עופרת, וכיסו את פיו בעופרת, שהעופרת שואבת את הקול] ואין הקול נשמע. שנאמר: "ויאמר זאת הרשעה וישלך אתה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה" (זכריה ה, ח) ועל ידי כך יפטרו מיצר הרע של עבודה זרה.

משראו שנמסר בידם יצר הרע של עבודה זרה על פי בקשתם, אמרו חכמי ישראל: הואיל ועת רצון הוא, שהקדוש ברוך הוא שומע לתפילתנו, נבעי רחמי איצרא [נבקש רחמים גם על היצר] של עבירה בענין עריות. בעו רחמי ואמסר בידייהו [בקשו רחמים ונמסר גם הוא בידם].

אמר להו [להם] הנביא זכריה: חזו, דאי קטליתו ליה לההוא, כליא עלמא [ראו, שאם הורגים אתם אותו, יכלה העולם] ששוב לא תהיה פריה ורביה בעולם. חבשוהו תלתא יומי [אסרו אותו שלשה ימים], ובעו ביעתא בת יומא [ובקשו ביצה בת יומה] בכל ארץ ישראל ולא אשתכח [נמצאה] כי התרנגולות הפסיקו להטיל שהרי יצר הפריה והרביה בטל. אמרי [אמרו]: היכי נעביד [כיצד נעשה]? נקטליה [אם נהרגנו] — כליא עלמא [יכלה העולם], ניבעי רחמי אפלגא [ואם נבקש רחמים על חצי], כלומר: שיבטלו מחציתו — פלגא ברקיעא לא יהבי [חצי מן השמים אין נותנים], שמשמים נותנים רק מתנה שלימה. מה עשו? — כחלינהו לעיניה ושבקוהו [ניקרו את עיניו והניחוהו] ואהני [והועיל] מה שנקרו עיניו דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה [שאין אדם מתגרה עוד כל כך בקרובות משפחתו], שהועילו למעט תוקפו של יצר הרע הזה.

במערבא מתנו הכי [בארץ ישראל היו שונים כך], כלומר: את הכתוב בענין "ה' האלוהים הגדול" פירשו כך: שרב גידל אמר: "גדול" — שגדלו בשם המפורש, ורב מתנא אמר: שחזרו ואמרו בתפילותיהם: "האל הגדול הגבור והנורא" (נחמיה ט, לב).

ומעירים: והא [וזה] שאמר רב מתנא מטייא [נוטה], כלומר: קרוב לרעיון של ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: למה נקרא שמן של גדולי אותם הדורות אנשי כנסת הגדולה — לפי שהחזירו עטרה של הקדוש ברוך הוא ליושנה. כיצד? אתא [בא] משה בתפילתו ואמר: "האל הגדל הגבר והנורא" (דברים י, יז). אתא [בא] ירמיה הנביא ואמר: גוים (שרי נבוכדנצר) מקרקרין (משברים) בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר בתפלתו נורא ("האל הגדול הגיבור ה' צבאות שמו". ירמיה לב, יח). אתא [בא] דניאל ואמר: גוים משתעבדים בבנין, איה גבורותיו? לא אמר בתפלתו הגבור ("האל הגדול והנורא". דניאל ט, ד).

אתו אינהו [באו הם] אנשי כנסת הגדולה ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו: שכובש את יצרו. כלומר: זו היא גילוי גבורתו של הקדוש ברוך הוא, שכובש את כעסו מאומות העולם על אף שהחריבו את ביתו ובאו להשמיד את עמו, ובכל זאת הריהו מסתיר פניו לפי שעה, וזה הוא ענין של גבורת ה' — שנותן ארך אפים לרשעים, ולכן ראוי הוא שיקרא "הגיבור". ואלו הן נוראותיו — שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת בודדת ושנואה יכולה להתקיים בין האומות כולן?

ושואלים: ורבנן [וחכמים], כלומר: ירמיה ודניאל היכי עבדי הכי [כיצד עשו כך] ועקרי תקנתא דתקין [ועקרו תקנה שתיקן] משה רבינו הגדול מהם לומר את שלושת הכינויים הללו בתפילה? אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין הן בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, שהוא מסכים על האמת ושונא את השקר — לפיכך לא כיזבו בו, שכיון שלא הרגישו שהם יכולים לקוראו "הגדול הגבור והנורא" — לא אמרו כן, ואין להתרעם עליהם.

ב במשנה נאמר כי הכהן הגדול קורא פרשת "אחרי מות" ו"אך בעשור". שתי פרשיות אלה כתובות בספר ויקרא אך אינן סמוכות זו לזו. ורמינהי [מראים סתירה], ששנינו: מדלגין בנביא בזמן קריאת ההפטרה ואין חייבים להמשיך ולקרוא כסדר, אבל אין מדלגין בתורה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאמרנו שאין מדלגין בתורה, הרי זה בכדי שיפסיק התורגמן. כלומר: אם המרחק בין הדברים גדול, עד שבתוך זמן גלילת הספר ממקום למקום יסיים המתורגמן (שהיה נוהג לתרגם כל פסוק ופסוק לארמית) את תרגומו ויצטרך להמתין בשתיקה, עד שיגיע הקורא לפסוק הבא — אין מפסיקים. כאן שמותר לדלג — הרי הוא בכדי שלא יפסיק התורגמן.

ומקשים: והא עלה קתני [והרי על משנה זו שנויה ברייתא]: מדלגין בנביא, ואין מדלגין בתורה. ועד כמה מדלג — בכדי שלא יפסיק התורגמן. משמע ששיעור שלא יפסיק התורגמן — בנביא דווקא, הא [הרי] בתורה — כלל כלל לא מדלגין!

אלא יש ליישב באופן אחר; אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה] וכך יש להסביר: כאן שמותר לדלג הוא בענין (בנושא) אחד שאין הדילוג ניכר לשומעים כאן שאסור — הוא בשני ענינין.

והתניא [וכן שנויה ברייתא]: מדלגין בתורה בענין אחד, ובנביא בשני ענינין. כאן וכאן לא מדלגים אלא בכדי שלא יפסיק התורגמן. ובכלל ואין מדלגין מנביא לנביא אפילו בענין אחד ובזמן קצר. ובנביא של שנים עשר מדלגין שכל תרי עשר נחשבים כספר אחד לענין זה,