לצפונה של ירושלים, וחוץ לשלש מחנות. ר' יוסי אומר: אבית [בבית] הדשן נשרפין.

אמר רבא: מאן [מי הוא] תנא זה דפליג עליה [החולק עליו] על ר' יוסי בענין זה — ר' אליעזר בן יעקב הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא] המפרשת את מחלוקתם: נאמר: "אל שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב), כוונתו: שיהא לשם באותו מקום כבר דשן, ר' אליעזר בן יעקב אומר: שיהא מקומו משופך (משופע) שיוכל הדשן להשפך. וסבר רבא שתנא קמא שהוא ר' יוסי מצריך שבמקום שריפת הפרים יהא כבר דשן, ור' אליעזר בן יעקב אינו מקפיד בכך.

אמר ליה [לו] אביי: מכאן אין ראיה, ודילמא [ושמא] במקומו משופך הוא דפליגי [שנחלקו], שגם ר' אליעזר בן יעקב מסכים שצריך שיהא שם דשן מלכתחילה, אלא שהוא מוסיף תנאי אחר שיהא המקום משופע, ואין איפוא הוכחה לדברי רבא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "והשרף אותם יכבס בגדיו" (ויקרא טז, כח), להדגיש, כי השורף בלבד הוא מטמא בגדים ולא המצית (המדליק) את האור ולא המסדר את המערכה של העצים קודם השריפה. ואי זהו השורף — זה המסייע בשעת שריפה ממש.

יכול אף משנעשו פרים אלה אפר יהיו מטמאין בגדים — תלמוד לומר: "אתם" למעט: אותם — כשהן בשלימותן מטמאין בגדים, ולא משנעשו אפר מטמאין בגדים. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: הפר מטמא כל עוד לא נשרף, אולם משניתך הבשר — אינו מטמא בגדים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם], מה ההבדל בין שיטת התנא הראשון לשיטת ר' אלעזר בר' שמעון? ומשיבים: איכא בינייהו דשויה חרוכא [יש ביניהם הבדל שחרך אותם] וכבר בטלה צורת הפר אבל עדיין לא נעשו אפר ממש, שלר' אלעזר בר' שמעון כבר בכך אינו מטמא.

א משנה אמרו לו לכהן גדול: הגיע שעיר למדבר. ומניין היו יודעין בבית המקדש שהגיע שעיר למדבר? דירכאות (במות מוגבהות) היו עושין בכל הדרך ועומדים עליהן אנשים ומניפין בסודרין לאותת זה לזה כאשר הגיע השעיר. ולכן יודעין היו מיד כשהגיע השעיר למדבר.

אמר ר' יהודה: לשם מה דרושות דירכאות אלה? הלא סימן גדול היה להם: מירושלים ועד בית חדודו ששם תחילת המדבר, ושם מתקיימת כבר מצות שילוח, הוא מהלך שלשה מילין, וכיון שהיו יקירי ירושלים הולכין מיל ללוות המשלח וחוזרין מיל, ושוהין כדי מיל — יודעין שכבר הגיע שעיר למדבר ואין צורך בסימנים מיוחדים.

ר' ישמעאל אומר: והלא סימן אחר היה להם: לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע השעיר למדבר והתקיימה המצוה היה הלשון מלבין, שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח).

ב גמרא אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] כי בית חדודו במדבר קיימא [היא מצויה], והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] בכך: דקסבר [שסבור] ר' יהודה: כיון שהגיע שעיר למדבר אף לפני שנדחה מן הצוק כבר נעשית מצותו בעיקרה ואין צורך להמתין עוד.

א משנה בא לו כהן גדול לקרות את הפרשה, אם רצה לקרות בבגדי בוץ (פשתן) שהשתמש בהם בעבודה — קורא, ואם לאו — רשאי להיות קורא באצטלית (חלוק) לבן משלו, שאינו מבגדי הקודש.

חזן (שמש) הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת הממונה על בית הכנסת שבהר הבית, וראש הכנסת נותנו לסגן הכהנים, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל את הספר מידו, וקורא בספר פרשת אחרי מות ופרשת "אך בעשור" (שבפרשת אמור) וגולל את ספר התורה ולאחר מכן הריהו מניחו בחיקו ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. פרשת "ובעשור" (במדבר כט, ז) שבחומש הפקודים (ספר "במדבר"), קורא על פה.

ומברך עליה לאחר הקריאה שמונה ברכות: ברכה על התורה ("אשר נתן לנו תורת אמת וכו'"), ועל העבודה ("רצה בעמך ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך... שאותך לבדך ביראה נעבוד"), ועל ההודאה ("מודים אנחנו לך וכו'") ועל מחילת העון (מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה וכו'"), וברכה על המקדש בפני עצמו (וחותם: "ברוך שבחר במקדש"), וברכה על ישראל בפני עצמן (וחותם: "ברוך שבחר בישראל"), וברכה על ירושלים בפני עצמה, וברכה על הכהנים בפני עצמן (וחותם: "ברוך שבחר בכהנים"), וברכה נוספת על שאר התפלה.

ומעירים: הרואה כהן גדול כשהוא קורא — אינו רואה פר ושעיר הנשרפין, והרואה פר ושעיר הנשרפין — אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא. ומוסיפים ולא מפני שאינו רשאי לראות שניהם כאחד, אלא שהיתה דרך רחוקה ביניהם, ומלאכת שניהן שוה כאחת שהיו נעשים באותו זמן.

ב גמרא מדקתני [ממה ששנה] שאם רצה הכהן קורא באצטלית (חלוק) לבן משלו, מכלל הדבר למד אתה שקריאה לאו עבודה מעבודות הקודש היא, ולכן רשאי לעשותה שלא בבגדי כהונה.

וקתני [ושנינו] לאחר מכן: אם רצה הכהן לקרות בבגדי בוץ שהם בגדי קודש — קורא, הרי שמעת מינה [לומד אתה מכאן] כי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, שמותר לכהנים ליהנות מלבישת בגדי הכהונה גם שלא בשעת העבודה. ובכך תיפתר בעיה שעסקנו בה בכמה מקומות! ודוחים: מכאן אין להביא ראיה, דילמא שאני [שמא שונה] הקריאה בתורה של צורך עבודה היא ולכן מותר לעשותה אף בבגדי כהונה, אף שאינה עבודה גמורה.

דאיבעיא לן [כי נשאלה לנו] שאלה זו: האם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, או לא ניתנו ליהנות בהן.

ומנסים להביא ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מן המשנה: שנינו כי הכהנים לא היו ישנים בבגדי קודש, מפני חשש הפחה. ונדייק מכאן: שינה הוא דלא [שלא] שאסור להם, הא מיכל [אבל לאכול] — אכלי [אוכלים], שמותר להם לאכול בבגדי קודש, ומשמע שבגדי הכהונה מותרים בהנאה! ודוחים: אין מכאן ראיה דילמא שאני [שמא שונה] אכילה שצורך עבודה היא, כי אף באכילת הקדשים יש מצות עבודה, וכמו שדרשו על הכתוב: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג) — מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין על ידי אכילת הכהנים.

מדיוק זה אי אפשר איפוא ללמוד, אבל מנסים לדייק באופן אחר: שינה הוא דלא [שאין] ישנים בבגדי כהונה, הא הלוכי מהלכי [אבל ללכת מהלכים בהם], משמע שמותר ליהנות בבגדי כהונה! ודוחים: בדין הוא דהלוכי נמי לא [מצד הדין היה ראוי שגם להלך בבגדי כהונה לא יתירו]