שיהא מזומן לכך מאתמול. "עתי" משמעו — בזמנו, ואפילו בשבת, "עתי" — בזמנו, ואפילו בטומאה.

ומפרשים: "איש" — להכשיר את הזר. ותוהים: פשיטא [פשוט], מהיכן יעלה על דעתנו שלא להכשירו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הלא לשון "כפרה" כתיבא ביה [נאמרה בו], ואין כפרה אלא על ידי כהנים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זו כפרת קרבנות, וכשרה אף על ידי ישראל.

"עתי" — ואפילו בשבת. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזה הלכה] נאמר דבר זה, שלכאורה אין חילול שבת בהוצאת השעיר? שהרי דין תחומים אינו אלא מדברי סופרים. אמר רב ששת: לומר, שאם היה השעיר חולה ואינו יכול להלך כל דרך זו — מרכיבו המשלח על כתפו.

ומעירים: כמאן [כמי אמר זאת] שלא כר' נתן. דאי [שאם] כשיטת ר' נתן, האמר [הרי אמר] ר' נתן כלל: חי נושא את עצמו שהחי מיקל את משאו, ולכך הנושא דבר חי, אינו נחשב כנושא משא, ואף הנושא את השעיר לא יחשב אם כן כנושא משא בשבת. ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' נתן, כיון שחלה השעיר שאני [שונה הדבר], שמאחר שאין השעיר יכול להלך בכוחות עצמו, לכן הנושאו, אף שהוא חי, הרי הוא לדעת הכל כנושא משא. למדנו כי "עתי" בא ללמד, שאף בשבת משלחים את השעיר.

אמר רפרם: זאת אומרת כי יש דיני עירוב והוצאה לשבת, אבל אין דיני עירוב ואין איסור הוצאה ליום הכפורים. שאם לא כן — לא היה צריך לפרש שאפילו בשבת יהא מותר לטלטלו, אם גם ביום הכיפורים עצמו אסור הדבר.

"עתי" ואפילו בטומאה. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה נאמר הדבר]? אמר רב ששת: לומר שאם נטמא משלחו של השעיר נכנס אפילו כשהוא טמא לעזרה, ומשלחו.

א כיון שהוזכרה בעיה זו בשעיר מביאים מעשה ששאלו את ר' אליעזר: חלה השעיר מהו שירכיבהו המשלחו על כתפו? אמר להם: יכול הוא השעיר להרכיב אני ואתם כלומר, בריא היה השעיר, ולא יזדמן שיחלה. ולא ענה על השאלה שנשאל. שאלוהו: חלה משלחו של השעיר מהו שישלחנו ביד אחר? אמר להם בדחייה: אהא בשלום אני ואתם, שאין הדבר מצוי כלל.

ועוד שאלוהו: דחפו לשעיר ולא מת בנפילתו, מהו שירד אחריו וימיתנו? אמר להם: "כן יאבדו כל אויביך ה'" (שופטים ה, לא), כלומר: בודאי ימות בעצמו. שר' אליעזר לא רצה לענות על שאלות אלה, וכפי שיבואר להלן. אולם חכמים אומרים: אם חלה השעיר — מרכיבו המשלח על כתפו, חלה משלחו — ישלחנו ביד אחר. דחפו ולא מת — ירד אחריו וימיתנו. ומביאים עוד שאלות ששאלו את ר' אליעזר וענה עליהם בדחיה.

שאלו את ר' אליעזר: פלוני, אדם מסויים שהיה ידוע כרשע, מהו לעולם הבא? התחמק וענה: לא שאלתוני אלא על פלוני אדם אחר שהוא בעיניכם כצדיק.

שאלוהו: מהו הדין בענין להציל על ידי רועה כבשה מן הארי בשבת? (מאירי) אמר להם: לא שאלתוני אלא על הכבשה. שאלוהו: מהו להציל הרועה מן הארי בשבת? אמר להם: לא שאלתוני אלא על הרועה. שאלוהו: ממזר מהו לירש כלומר האם יורש הוא את אביו, למרות היותו פסול? ענה להם בשאלה: האם לא שאלתוני מהו ליבם? ושאלוהו מהו, האם מותר בזמן הזה לאדם לאחר שנחרב בית המקדש לסוד את ביתו? ענה להם: מהו לסוד את קברו?

ומעירים: לא מפני שהפליגן בדברים, שרצה להתחמק מלענות ואמר דברים סתם מפני שלא ידע לענות. אלא מפני שלא אמר ר' אליעזר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם, וכיון שבעניינים אלו לא שמע במפורש מפי רבו, לא היה עונה על כך במישרין, שיבינו שעל נושאים אלה אין בידו תשובה מקובלת. כיוצא בו מביאים שאלה אחרת ששאלו את ר' אליעזר.

שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר: מאחר שמעשה העגל שוין וכולם חטאו בו, מפני מה אין מיתתן של כולם שוה? אלא מהם נהרגו בחרב על ידי משה והלוים, ומהם במגפה ומהם במחלות מעיים (הדרוקן)! אמר לה: אין חכמה לאשה אלא בטויה בפלך, וכן הוא אומר: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" (שמות לה, כה), ואם כן אין ראוי לאשה לעסוק בשאלות אלו.

לגופו של ענין איתמר [נאמר] שנחלקו האמוראים רב ולוי בדבר. חד [אחד מהם] אמר: מי שזיבח וקיטר לעגל שעשה עבודה זרה ממש, שחייבים עליה מיתה בידי אדם — נידון בסייף (חרב). מי שגפף ונישק שלא עשה עבודות שחייבים עליהן מיתה בידי אדם — נענש במיתה במגיפה בידי שמים. מי ששמח בלבבו ולא עשה מעשה — נדון בהדרוקן (מחלת מעיים).

וחד [ואחד מהם] אמר: מי שהיו עדים והתראה שאכן עבד לעגל — נדון בסייף, עדים בלא התראה — במיתה במגיפה, לא עדים ולא התראה — בהדרוקן.

אמר רב יהודה: שבטו של לוי כולו לא עבד עבודה זרה, שנאמר: "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי" (שמות לב, כו).

יתיב [ישב] רבינא וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזאת] בענין בני לוי. איתיביה [הקשו לו] בני רב פפא בר אבא לרבינא: הלא נאמר בשבחם של בני לוי: "האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע" (דברים לג, ט) משמע שחלקם עבדו עבודה זרה והרגום קרוביהם!

והשיב להם: "אביו" אין פירושו אביו ממש, אלא אבי אמו שהיה מישראל, "אחיו" — אחיו מאמו שהיו מישראל, "בניו" — בני בתו מישראל שהם ישראלים, אבל הלויים אכן לא היו בין העובדים לעגל.

ב שנינו במשנה כי כבש עשו לו לשעיר מפני הבבליים. אמר רבה בר בר חנה: באמת לא בבליים (בני בבל) היו, אלא אלכסנדריים (בני אלכסנדריא שבמצרים) היו. ומתוך ששונאים בארץ ישראל את הבבליים היו קורין אותן את כל הזרים ובכללם בני אלכסנדריא על שמן של הבבליים בכל מקום של גנאי. כיוצא בזה תניא [שנינו בברייתא] ר' יהודה אומר: לא בבליים היו, אלא אלכסנדריים היו. אמר לו ר' יוסי שמוצא משפחתו היה מבבל: תנוח דעתך, שהנחת את דעתי.

ג שנינו במשנה שהיו הבבליים אומרים לשעיר טול וצא. תנא [שנה החכם] בתוספתא שכך היו אומרים: מה שהי צפירא דין וחובי דרא סגיאין [מה שוהה שעיר זה כאן וחטאות הדור מרובות], אלא ימהר ויצא.

ד משנה מיקירי (חשובי) ירושלים היו מלוין אותו את המשלח עד הסוכה הראשונה, שהיו עושים לו בדרך למדבר שיוכל לנוח בהן. עשר סוכות היו מירושלים ועד צוק,