|
טקסט הדף מנוקד
וְאִם נִתְעַבְּרָה נִתְעַבְּרָה לַמּוֹכֵר הָתִינַח שָׂעִיר פַּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר גְּזֵירָה פַּר אַטּוּ שָׂעִיר
וּמִשּׁוּם גְּזֵירָה יָמוּת וְעוֹד חַטָּאת שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ לִרְעִיָּה אָזְלָא דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ חַטָּאת שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא עוֹמֶדֶת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְרוֹעָה אֶלָּא אָמַר רָבָא גְּזֵירָה מִשּׁוּם תַּקָּלָה אֵין מַקְדִּישִׁין וְאֵין מַעֲרִיכִין וְאֵין מַחְרִימִין בַּזְּמַן הַזֶּה וְאִם הִקְדִּישׁ וְהֶעֱרִיךְ וְהֶחְרִים בְּהֵמָה תֵּיעָקֵר פֵּירוֹת כְּסוּת וְכֵלִים יֵרָקְבוּ מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח וְאֵי זֶה הוּא עִיקּוּר נוֹעֵל דֶּלֶת לְפָנֶיהָ וְהִיא מֵתָה מֵאֵלֶיהָ תַּקָּלָה דְּמַאי אִי תַּקָּלָה דְּהַקְרָבָה אֲפִילּוּ כׇּל רְעִיּוֹת נָמֵי אִי תַּקָּלָה דְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה אֲפִילּוּ כׇּל רְעִיּוֹת נָמֵי לְעוֹלָם תַּקָּלָה דְּהַקְרָבָה וְהָנָךְ דְּלָאו בְּנֵי הַקְרָבָה נִינְהוּ לָא טְרִיד בְּהוּ הָךְ דְּבַת הַקְרָבָה הִיא טְרִיד בַּהּ וְתַקָּלָה עַצְמָהּ תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא חֲדָא פֶּסַח שֶׁלֹּא קָרַב בְּרִאשׁוֹן יִקְרַב בַּשֵּׁנִי בַּשֵּׁנִי יִקְרַב לְשָׁנָה הַבָּאָה וְתַנְיָא אִידַּךְ לֹא יִקְרַב מַאי לָאו בְּתַקָּלָה פְּלִיגִי לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא [לָא] חָיְישִׁינַן לְתַקָּלָה וְהָכָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי וְלָא קַשְׁיָא הָא רַבִּי הָא רַבָּנַן וְהָתַנְיָא וְכֵן הַמָּעוֹת אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ בְּתַקָּלָה פְּלִיגִי שְׁמַע מִינַּהּ מַתְנִי' בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר אָנָא הַשֵּׁם חָטְאוּ עָווּ פָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל אָנָא הַשֵּׁם כַּפֶּר נָא לַחֲטָאִים וְלָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטְאוּ וְשֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹּהֵן גָּדוֹל הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד מְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהוֹלִיכוֹ אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים גְּדוֹלִים קֶבַע וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַעֲשֶׂה וְהוֹלִיכוֹ עַרְסְלָא וְיִשְׂרָאֵל הָיָה וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ מִפְּנֵי הַבָּבְלִיִּים שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ טוֹל וָצֵא טוֹל וָצֵא גְּמָ' וְאִילּוּ בְּנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ לָא קָאָמַר מַאן תַּנָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה הָא אָמַר יֵשׁ לָהֶם כַּפָּרָה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ אַבָּיֵי אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה אַטּוּ כֹּהֲנִים לָאו בִּכְלַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ מְסָרוֹ לְמִי שֶׁמּוֹלִיכוֹ תָּנוּ רַבָּנַן אִישׁ לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר עִתִּי רש"יואם נתעברה נתעברה למוכר. ולא תחלט עד שיגיע באותו יום באותו חדש שמכרה לו ולרבי משכחת לה כגון שהקדישו ביום שמיני ללידתו בערב יום הכפורים בשנה פשוטה וכי מטי יום הכפורים הבא אכתי לא מלו ליה שס''ה ימים אלא שס''ד: פר מאי איכא למימר. שהוא בן שלש: רואין אותה. בכל מקום שהיא כאילו עומדת בבית הקברות שאין הכהן יכול ליקרב אליה אבל לא מחטאות המתות היא אלא שאינה קריבה הלכך רועה עד שיפול בה מום ותימכר: משום תקלה. לקמן מפרש מאי תקלה: דתנן. דחיישינן לתקלה: אין מקדישין. שום דבר שסתם הקדש לבדק הבית ואין להן תקנה: ואין מחרימין. קסבר סתם חרמין לבדק הבית ופלוגתא היא במסכת ערכין (דף כח:): כל רועות. כל הני דאמור רבנן ירעו עד שיסתאבו ניחוש שמא יקריבם: והנך דלאו בני הקרבה נינהו. שאר רועות אינן עומדות ליקרב הני עצמן אלא דמיהן: לא טריד בהו. אינו מהרהר בהקרבתן ומסיח דעתיה מהקרבה דידהו: הך דבת הקרבה היא. ליוה''כ הבא טריד בהו לבו על הקרבתו ודילמא מקריב לה מקמי יוה''כ: תנאי היא. איכא דחייש ואיכא דלא חייש: יקרב בשני. בפסח שני ימכר לטמא ושהיה בדרך רחוקה: הא רבי. דאמר מפסח לפסח אפשר לו שלא עברה שנתו ואע''פ שהופרש לאחר שמונה ללידתו דאלו מחוסר זמן לא קדיש: וכן המעות. שהפרישו לפסח אל יקרבו לשנה הבאה ואיכא למאן דאמר יקרבו: מתני' בא לו אצל שעיר. השתא הדר תנא למילתיה לאורויי בסדר העבודה וקאמר דלאחר שגמר כהן גדול מתן דמים של פר ושעיר כדסליק פירקין דהוציאו לו בא לו הכהן אצל שעיר המשתלח במקום שהעמידו שם כנגד בית שילוחו כדאמרן בפ' טרף בקלפי (לעיל ד' מא:): אלא שעשו כהנים קבע. שהרגילו לעשות את הכהנים קבע להיות מוליכים אותו ולא היו בית דין של כהנים מניחין את ישראל להוליכו: ערסלא. שם האיש: וכבש. כמין מעלה עשו לו שהוא גבוה ויוצא דרך אותו הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע במשולח לפי שהיו רגילין לתלשו בשערו ואומרים לו טול מהר וצא ואל תשהה עונותינו אצלנו עוד: תוספותאין מקדישין. משום דחיישינן לתקלה והכי נמי אמרינן בבכורות בפרק מעשר בהמה (דף נג.) דלאחר חורבן בטלו מעשר בהמה משום תקלה ותימה דבפ' במה בהמה (שבת דף נד:) ר' אלעזר בן עזריה הוה מעשר מעדריה תריסר אלפי עגלי בכל שתא ושתא ואיך יתכן זה להיות והא רבי יוחנן בן זכאי חי לאחר חורבן קצת מדתנן משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי והוא היה נשיא ואחריו רבן גמליאל ולכל הפחות היה שנתים נשיא עד שנתמנה רבי אלעזר בן עזריה כדמשמע בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) דקאמר אשתקד צעריה וכו' ואם כן היה רבי אלעזר בן עזריה לכל היותר בשעת חורבן בן ט''ו שהרי בן י''ח היה כשנתמנה נשיא וזה היה שלש שנים אחר חורבן לכל הפחות כדפרישית וקטן הוה בימי הבית רק שנתים לפני החורבן וקטן לאו בר אפרושי מעשר הוא ובשביל אותם שנתים שהגדיל לפני החורבן שאז היה מפריש לא הוה ליה למימר כל שתא ושתא ויש לומר אפוטרופוס שלו היה מפריש אי נמי לא בטלו מעשר בהמה לאלתר בתר חורבן אי נמי י''מ הוה מעשר למלך ולא נהירא דלא הוה ליה למימר בהאי לישנא: ואין מחרימין. פירש רש''י כמאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית ור''י מפרש דאתיא אפי' כמאן דאמר לכהנים ואע''ג דשרו ולא שייך בהן תקלה הני מילי בתר דמטו ליד כהן אבל קודם לכן לא כדאמר בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב.) חרמים כל זמן שהם ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם ומועלין בהם ואם תאמר אי הכי מאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן הבית נמי ויש לומר בזמן הבית דשכיחי קדשים היו בקיאין וזהירין במילי קדושה אבל השתא דלא שכיחי לא זהירי אי נמי בזמן הבית שכיחי כהנים ולא היו צריכין הבעלים להשהותו בידם ונותנין אותו לאלתר לכהן: פירות כסות וכלים ירקבו. תימה דבערכין פרק המקדיש (דף כט.) אמרינן ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ד' זוזי ושדי בנהרא ואמאי לא קאמר ליה כדתניא הכא פירות כסות וכלים ירקבו וכו' ויש לומר התם מיירי במקרקעי ואותם אין להם תקנה אלא בחילול דאי אמרינן יניחנה בורה ולא תיעבד ולא תזרע שדות בורות איכא טובא וליכא היכירא ואתי בה לידי תקלה וא''ת והא על כרחך מטלטלי נמי הוו מדפריך התם והא עובדא דפומבדיתא קרקע נמי הוה מכלל דמטלטלי נמי הוה מיהו לא עשו תקנה בחילול אלא מקרקעי אבל מטלטלי עבוד להו כדמפרש הכא וכ''ש דניחא טפי דמקשה הש''ס בפשיטות במקרקעי נמי הוו ומנא ליה דילמא רק במטלטלי אלא על כרחך מקרקעי נמי הוו מדעבד תקנה בחילול: ותקלה עצמה תנאי היא. הכא לא מייתי תנאי דפליגי בספ''ק דפסחים (דף כ:) בתקלה והתם לא מייתי הני תנאי דהכא משום דמייתי דמי לדמי: אמר רבי ירמיה דלא כרבי יהודה. מכאן אני מתרץ מאי דפליגי ר' יהודה ור' שמעון בפ''ק דשבועות (דף יג:) דרבי יהודה סבר כהנים מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות ולר''ש לית להו כפרה כלל בשעיר המשתלח וקאמר התם מ''ט דר' שמעון והוקשה לי אמאי לא קאמר טעמא דר''ש מדכתיב בפר שני וידויין ודם פר כדאמר בתר הכי בשלמא לר' שמעון. היינו דבעינן שני וידויין ודם פר ונימא דהיינו טעמא דבעינן שני וידויין ולא כדמסיק התם לרבי יהודה כדתנא דבי רבי ישמעאל אחד לו ואחד לביתו מוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב וכו' ומכאן יש לי לתרץ דעל כרחך ר' שמעון נמי אית ליה דתנא דבי רבי ישמעאל דהא רבי ירמיה מוקי למתניתין כר' שמעון ואפילו הכי תנן בוידוי ראשון דפר אני וביתי בפרק אמר להם הממונה (לעיל דף לה:) ובוידוי שני בפרק טרף בקלפי (לעיל דף מא:) תנן ובני אהרן וכו' ומפרש טעמא בגמרא (דף מג:) משום דרבי ישמעאל: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|