|
טקסט הדף מנוקד
רָבָא אָמַר כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אִמּוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים
וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי אֲסִיר לֹא תִשְׁחֲטוּ אָמַר רַחֲמָנָא וְהָא לָאו שְׁחִיטָה הִיא הָא אָמְרִי בְּמַעְרְבָא דְּחִיָּיתוֹ לַצּוּק זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ אִם שֶׁל שֵׁם מֵת זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו וְכוּ' אָמַר רַב שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן יִקְרַב שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג שֵׁנִי יִרְעֶה רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן יִרְעֶה שֵׁנִי שֶׁבַּזּוּג שֵׁנִי יִקְרַב בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי רַב סָבַר בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִידְחִין וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר בַּעֲלֵי חַיִּים נִידְחִין מַאי טַעְמָא דְּרַב דְּיָלֵיף מִמְּחוּסַּר זְמַן מְחוּסַּר זְמַן לָאו אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לָא חֲזֵי כִּי הָדַר מִיחֲזֵי שַׁפִּיר דָּמֵי הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא מִי דָּמֵי הָתָם לָא אִיתְחֲזִי כְּלָל הָכָא נִרְאָה וְנִדְחָה אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב דְּיָלֵיף מִבַּעַל מוּם עוֹבֵר בַּעַל מוּם עוֹבֵר לָאו אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי הַשְׁתָּא כִּי הָדַר מִיחֲזֵי שַׁפִּיר דָּמֵי הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא וְהָתָם מְנָא לַן דִּכְתִיב כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם מוּם בָּם הוּא דְּלֹא יֵרָצוּ הָא עָבַר מוּמָן יֵרָצוּ וְרַבִּי יוֹחָנָן מִיעֵט רַחֲמָנָא בָּהֶם הֵם הוּא דְּכִי עָבַר מוּמָן יֵרָצוּ הָא כׇּל דְּחוּיִין הוֹאִיל וְנִדְחוּ נִדְחוּ וְרַב הָהוּא בָּהֶם בְּעֵינַיְיהוּ הוּא דְּלָא מִירְצוּ הָא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת מִירְצוּ כְּדִתְנַן אֵיבָרִים תְּמִימִים בְּאֵיבָרִים בַּעֲלֵי מוּמִין רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם קָרַב הָרֹאשׁ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן יַקְרִיבוּ כׇּל הָרָאשִׁין כּוּלָּן כְּרָעָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶן יַקְרִיבוּ כָּל הַכְּרָעַיִים כּוּלָּן וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֲפִילּוּ קָרְבוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה וְאִידַּךְ נָפְקָא לֵיהּ מִבָּם בָּהֶם וְאִידַּךְ בָּם בָּהֶם לָא דָּרֵישׁ וּלְרַב נְהִי נָמֵי דְּבַעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִדְחִין אִי בָּעֵי הַאי נַקְרֵיב אִי בָּעֵי הַאי נַקְרֵיב אָמַר רָבָא רַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן הֵי רַבִּי יוֹסֵי אִי נֵימָא רַבִּי יוֹסֵי דְּקוּפּוֹת דִּתְנַן שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ סְאִין שֶׁבָּהֶן תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה וְכָתוּב עֲלֵיהֶן אָלֶף בֵּית גִּימֶל וְתַנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לָמָּה כָּתוּב עֲלֵיהֶן אָלֶף בֵּית גִּימֶל לֵידַע אֵיזֶה מֵהֶן נִתְרְמָה רִאשׁוֹן לְהָבִיא הֵימֶנָּה רִאשׁוֹן שֶׁמִּצְוָה בָּרִאשׁוֹן דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם דִּבְעִידָּנָא דְּאִתְחֲזַי קַמַּיְיתָא לָא אִתְחֲזַי בָּתְרָיְיתָא אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי דְּפֶסַח (דִּתְנַן) הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְאָבַד וְהִפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתָּיו וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הָרִאשׁוֹן וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יִקְרַב דִּבְרֵי חֲכָמִים רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן רש"י
רבא אמר. מחוסר זמן דאיצטריך קרא לשעיר המשתלח כגון שהיה לו למי שמוכרן לציבור חולה בתוך ביתו שמותר לחלל עליו יום הכפורים ושחט את אמו של שעיר שנעשה מחוסר זמן משום אותו ואת בנו לאחר שהגריל עליו: מי אסיר. להוליכו לצוק משום אותו ואת בנו: אין נדחין. אם אירעה להם שעת פסול עדיין יכולין להתקן כשיזדווג לו אחר ולא אמרי' הואיל ונדחה ידחה אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם: הא על ידי תערובת ירצו. כרבי אליעזר: איברים. של עולה תמימה שנתערבו בהן איברי בעלת מום אחת: אם קרב הראש של אחד מהן. קודם שהרגישו בדבר: יקריבו כל הראשין כולן. ותולין האיסור באותו שקרב כבר ותלינן לקולא דהואיל ונתערבו אין כאן ספק איסור דאורייתא למיזל לחומרא דלא הזהירה תורה עליהן אלא כשהן בעצמן שנאמר בהם כי משחתם בהם מום בם כי איתנהו בעינייהו: מבם בהם. מדמצי למיכתב בם וכתב בהם: בעידנא דאיתחזאי קמייתא לא איתחזאי בתרייתא. אבל האי לא איתחזי קמא עד דאיתחזי בתרא שאף על פי שהגריל עליו אינו ראוי לישחט עד לאחר מתן דם הפר ובתוך כך מת חבירו והביאו שנים והגרילו עליהן וכשהגיע זמן שחיטת השעיר כבר זה האחרון עומד: אלא רבי יוסי דפסח. דהא הכא לא איתחזאי קמא עד דאתחזאי בתרא שהרי אין זמן שחיטת פסח אלא לאחר חצות וקודם לכן אבד ראשון והופרש שני ונמצא ראשון והרי שניהן עומדים כשהגיע זמן שחיטה ואפילו הכי קאמר רבי יוסי מצוה בראשון:
תוספות
ולא נהירא ליה דהא בעיא היא בפ' כל הקרבנות (מנחות דף פז.) אי לקי משום בעל מום על יין הפסול לנסכים ועלתה בתיקו מיהו יש לומר מנסך מים יוכיח דחייב בחוץ אף על גב דלא אשכחן שילקה עליהם משום בעל מום ולי הוקשה היכי קאמר דאתיא מבינייהו משחיטת חוץ ומהעלאה וממנסך ניפרוך שחייבין בע''ז ויש לומר דלאו דוקא נקט לגלויי אקבלה דלא תיתי דלקבלה לא איצטריך אלא לגלויי אקמיצה דלא תיתי דבקמיצה ליכא למיפרך כדפרכינן דהא חייבין עליה בע''ז כמו שחייבין על השחיטה דקמיצה דמנחה במקום שחיטה דזבח לכל מילי וא''ת בקמיצה נמי איכא למיפרך מה להנך שכן חייבין על החמץ תאמר בקמיצה כדמשמע בפ' תמיד נשחט (פסחים דף סג:) יש לומר מנסך יוכיח דפטור על החמץ וחייב בחוץ וא''ת כיון דסוף סוף לא אתיא מבינייהו אלא אם כן נימא מנסך יוכיח מאי אצטריך למימר תיתי מבינייהו הא ממנסך לחודיה אתו דליכא למיפרך מידי י''ל איכא למיפרך מה למנסך שכן קבע לו ראשו של מזבח תאמר בקמיצה ותאמר בזריקה שעומד על הרצפה וזורק דמים למטה מחוט הסיקרא: דחייתו לצוק זו היא שחיטתו. הקשה הרב רבי משה מפונטייז' זצ''ל דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף פא:) תנן השוחט עגלה ערופה ושור הנסקל וכו' חייב ור''ש פוטר פירוש דה''ל שחיטה שאינה ראוייה ופריך בגמרא [שם דף פב.] והתנן נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר אלמא לא מיתסרא מחיים ואמאי פוטר ר' שמעון ומשום הכי קאמר עלה עגלה ערופה אינה משנה ואמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עורף ורבי שמעון פוטר משום דלא חזיא לאכילה וחייב לרבנן דעריפתה זו היא שחיטתה כדאמרי' הכא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ובפרק חטאת העוף בזבחים (דף ע:) אמרינן דעריפה מטהרת מידי נבילה ותירץ ר''ת דלא הוה ליה למיתני השוחט אלא העורף ודוחק הוא דדילמא תנא שוחט משום פרת חטאת ושור הנסקל דמיתנו בהדה כדאשכחן ריש פרק השוחט (חולין דף כט.) דקאמר סיפא בקדשים ודקאמר שחיטתן כשרה מליקתן כשירה מיבעי ליה איידי דסליק מבהמה תנא שחיטתן כשירה וכן הא דקתני התם) השוחט) חיה ועוף ולא יצא מהם דם וכו' וקאמרינן בגמרא אי סלקא דעתך בקדשים חיה בקדשים מי איכא אבל לא פריך אי בקדשים שחיטה בעוף מי איכא אלא משום בהמה וחיה נקט השוחט: התם לא איתחזאי כלל הכא נראה ונדחה הוא. ואפילו לרבי יוחנן דסבירא ליה בפרק קמא דקידושין (דף ז:) ובפ''ק דזבחים (דף יב.) דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ואפילו בבעלי חיים גבי בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה קדושה ואינה קריבה ולא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה ואף על דגבי מחוסר זמן נמי אמרינן לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אף ע''ג דבעידנא דאקדשיה לא חזיא להקרבה אפ''ה כי חזי למחר מקריב ליה ולא אמר דיחוי מעיקרו הוא וכן כל קרבן שהקדישו ביום ועבר עליה לילה אחת שלא הקריבו תו לא לקרביה דהוה ליה נראה ונדחה ואין לתרץ לילה לאו מחוסר זמן ולא חשיב נדחה דהא הכא חשיב נדחה אע''ג דהדר חזי ביומיה וי''ל כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה ועוד דלילה לא חזיא להקרבת שום קרבנות אבל הכא שצריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם דהוי כמחוסר מעשה ועוד דהוא זמן הקרבה ואפ''ה לא מצי לאקרוביה הלכך חשיב דיחוי: הא על ידי תערובת מרצו כדתנן כו'. וסבירא ליה כרבי אליעזר א''נ אפילו כרבנן אע''ג דפליגי עליה רבנן התם בברייתא רבנן דמתני' שרו מדאורייתא כדמשמע לישנא דמתניתין דלא אסרו אלא אבר הנשאר אבל אותם שקרבו ועלו למערכה לא ירדו ומדרבנן הוא דאסרי לכתחילה כדמשמע לישנא דמתניתין אפי' קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה: ואידך נפקא ליה מבם בהם. והשתא איכא שלשה דרשות הא עבר מומם ירצו ואידך הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו ואידך הא על ידי תערובת מירצו והא דלא מייתי התם בפ' התערובת (זבחים דף עז:) דרשא דרבי (יוחנן) משום דלא בעי לאתויי אלא הנך שתי דרשות דאפי' רב מודה בהו והא דמשמע התם דדרשא דר' יוחנן מה''א דבהם אין לחוש בזה דלא נחת גמרא לדקדק בזה: '
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|