ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין. אלמא [מכאן] שלדעת ר' יהודה אין ברירה.

ודוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דילמא שאני התם [שמא שונה שם] כדקתני טעמא [כמו ששנוי שם הטעם] אמרו לו חכמים אלו לר' מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד לפני שיוציא מן התערובת את חלקי התרומה והמעשרות וישפך הכל לפני הפרשה ונמצא שותה טבלים למפרע, ואין איפוא לסמוך על הפרשה שעדיין לא נעשתה בפועל. ואמר להם: אין אני חושש לכך, כי לכשיבקע אכן תהיה בעיה, אולם אין אנו צריכים לחשוש לכגון זה. ואם כן, מכאן אין להוכיח שר' יהודה סבור שאין ברירה.

אלא ממקום אחר נוכיח שלדעת ר' יהודה אין ברירה, מדתני [ממה ששנה החכם] איו. דתני [ששנה החכם] איו: ר' יהודה אומר: אין אדם מתנה בעירוב על שני דברים כאחד. כלומר: אין אדם רשאי לעשות בערב שבת עירוב תחומין לשני כיוונים שונים, מתוך כוונה שלמחרת אם יגיעו שני חכמים לשני הכיוונים יחליט אז את דברי איזה חכם רצונו לשמוע ויברר לאיזה משני הכיוונים תחום שבת שלו.

אלא, דבר זה הותר לו: שאם חושש לביאת חכם אחד, אלא שאינו יודע לאיזה צד יבוא, מערב לשני כיוונים ומתנה: אם בא חכם זה למזרח — עירובו למזרח, ואם יבוא החכם למערב — עירובו למערב. אבל לכאן ולכאן — לא.

והוינן בה [והיינו עוסקים ומתקשים בה] במקומה בסוגיה זו: מאי שנא [במה שנה] לכאן ולכאן שלא, מפני שהוא סבור שאין ברירה, ואין אומרים שהוברר הדבר לאחר מעשה שהמקום בו הלך הוא המקום שבחר מתחילה.

אולם אם כן למזרח ומערב נמי [גם כן] אין ברירה, ומדוע אם חושש לביאת חכם אחד ומתנה שאם בא חכם זה למזרח יהיה עירובו למזרח — כשר עירובו למזרח, אפילו לדעת ר' יהודה?

ואמר ר' יוחנן: כשכבר בא חכם. כלומר: כאן מדובר במקרה שהחכם כבר הגיע ביום שישי מבעוד יום לאחד מצידי העיר, אלא שהמניח את העירוב איננו יודע עדיין לאיזה צד הגיע, ולכן איננו יודע לאיזה צד לערב. ואם כן, אכן חל העירוב לצד אחד בלבד, ובשעת הנחת העירוב כבר היה צד זה מוחלט וקבוע, אלא שהמניח את העירוב לא ידע על כך, ובמקרה זה מודה ר' יהודה. הרי שבכלל לדעת ר' יהודה אין ברירה, ולפי זה אפשר להסביר את חששו מפני התערובת בשופרות של קיני חובה.

ושואלים: והשתא דאמרינן [עכשיו שאמרנו] והוכחנו כי לר' יהודה אין ברירה, הא [הרי] כתיבה והסתמכות על הדברים הכתובים אית ליה [יש לו] כמו שהוכחנו מענין השופרות, אם כן יום הכפורים נמי [גם כן] נעביד תרי [נעשה שני כנים] ונכתוב עלייהו [עליהם] איזהו לדם הפר ואיזהו לדם השעיר!

ומשיבים: משום חולשא [חולשתו] של הכהן הגדול שצם וכל עבודת היום עליו לאו אדעתיה [אין דעתו לכך] והוא עשוי להתבלבל. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שאנו חוששים כאן מפני חולשתו של הכהן הגדול, הלא בלא כתיבה נמי [גם כן] אין מקום לטעות, שכן האי [מזרק זה] שמקבל בו דם הפר הוא נפיש [גדול] והאי [וזה] של השעיר זוטר [קטן].

וכי תימא לא מקביל ליה כוליה [ואם תאמר שמא אינו מקבל את דם הפר כולו] אלא רק מקצתו, ונמצא ששני המזרקים שווים בגודלם. אולם, והאמר [והרי אמר] רב יהודה: השוחט צריך שיקבל את כל דמו של הפר, שנאמר: "ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, ז).

וכי תימא [ואם תאמר]: דילמא משתפיך מיניה [שמא ישפך ממנו] ועל ידי כך משתווה כמות הדם במזרקים, אולם גם אז אין לטעות האי חיור [זה דם השעיר, לבן, בהיר] ביחס לדם הפר, והאי סומק [וזה דם הפר אדום וכהה ממנו]. אלא, על כרחך אתה צריך לומר כי משום חולשא [חולשתו] של הכהן גדול לאו אדעתיה [אין דעתו לכך]. הכא נמי [כאן גם כן] גם אם יכתוב, לא יועיל הדבר, שמשום חולשתו דכהן גדול לאו אדעתיה [אין דעתו לכך].

מסופר: ההוא דנחית קמיה [אדם אחד ירד להתפלל לפני התיבה לפני] רבא ביום הכיפורים, והיה אומר בשעת התפילה את סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ואמר: יצא והניחו על כן שני שבהיכל, נטל דם הפר ממקומו, והניח במקומו דם השעיר.

אמר ליה [לו]: חדא [אחת] כשיטת רבנן [חכמים] וחדא [ואחת] כשיטת ר' יהודה?! שכדברי חכמים היה כל אחד מאלה על כן מיוחד בהיכל, וכדברי ר' יהודה היה צריך ליטול קודם את דם הפר ואחר כך להניח את דם השעיר. אלא אימא [אמור] ותקן שיהא הדבר כדברי חכמים לגמרי: הניח דם השעיר על הכן המיוחד לו, ונטל דם הפר מן הכן השני.

א נאמר במשנה כי הזה הכהן ממנו, מן הדם על הפרכת כנגד ארון מבחוץ. תנו רבנן [שנו חכמים]: "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן איתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז, טז), פסוק זה מה תלמוד לומר? — כשם שמזה לפני לפנים בקודש הקדשים כך מזה בהיכל ("אוהל מועד") על הפרוכת.

ועוד: מה בהזאתו לפני לפנים הזאה אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר — כך מזה בהיכל. וכשם שלפני לפנים מזה אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר, כך מזה גם בהיכל. נאמר שם עוד: "השכן אתם בתוך טמאתם" (ויקרא טז, טז) — דבר זה בא ללמדנו כי אפילו בשעה שהן טמאים — שכינה עמהם.

אגב הזכרת פסוק זה, מביאים מה שאמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד] לר' חנינא: