לדברי ר' מאיר האומר כי פר יום הכפורים קרבן יחיד הוא האם עושה תמורה? אם עבר הכהן הגדול על האיסור לעשות תמורה, ואמר שפר זה יומר באחר, האם חלה תמורה זו, או אינו עושה תמורה? ומלשון השאלה, לאו [האם לא] תלמד מכלל הדברים דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר] שפר יום הכיפורים קרבן צבור הוא?

ודוחים: לא, אין זו הוכחה, אלא מכלל הדברים נלמד דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר] שהוא קרבן השותפין. ואין ראיה חותכת שהוא נחשב לקרבן ציבור. ובכל אופן, הבעיה מפני מה אין הפר נפסל במיתת הכהן הגדול נפתרה, בין מפני שהוא קרבן ציבור, בין מפני שהוא של שותפים.

א כיון שהוזכרה בעייתו זו של ר' אלעזר דנים בה לגופא (לגופה). בעי [שאל] ר' אלעזר: לדברי ר' מאיר האומר כי פר יום הכפורים קרבן יחיד הוא, האם עושה תמורה או אינו עושה תמורה? ושואלים: מאי קא מיבעיא ליה [מה נסתפק לו] מהו עיקרה של הבעיה?

אי בתר [האם אחר] המקדיש אזלינן [אנו הולכים] וכיון ש"המקדיש" הוא הכהן הגדול שהרי פר זה בא מרכושו הפרטי, הריהו נחשב כקרבן יחיד ותמורתו תמורה, אי בתר [או אחר] המתכפר אזלינן [אנו הולכים] וכיון שבקרבן זה מכפר הכהן הגדול על ציבור אחיו הכהנים, הרי זה נחשב כקרבן ציבור ואין תמורתו תמורה. והשאלה היא אחרי מי הולכים במקרה כזה לענין תמורה.

ותוהים: פשיטא [פשוט] דבתר [שאחר] המתכפר אזלינן [אנו הולכים], שכבר אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: המקדיש את בהמתו לקרבן בכוונה שיתכפר בו אדם אחר, אם פודה אותו מוסיף חומש עליו כדין כל הפודה הקדש שהוא עצמו מקדיש ולעומת זאת אם פדאה המתכפר, אינו צריך להוסיף עליה חומש. והמתכפר, שעבורו הוקדש הקרבן הזה — עושה בה תמורה ואילו המקדיש אינו יכול לעשותה תמורה, שלענין תמורה אינו נחשב כבעליה.

וכן התורם מתבואתו שלו על תבואתו של חבירו כדי שלא יצטרך חבירו להפריש תרומה ממנה. אף שנתקנה תבואת חבירו והריהו נפטר מחובת תרומה, מכל מקום טובת הנאה שלו — של התורם היא והוא זה שרשאי להחליט לאיזה כהן לתת את התרומה ואף שנתקנו פירות חבירו, אין זכות זו עומדת לזכותו של החבר אלא לזכות התורם. ומכן הוכחה שאף שנעשית המצוה לטובת אחרים, עדיין היא נחשבת ועומדת לזכותו של זה שהוציא הוצאות משלו עבורה. ואם כן, אין מקום לשאלת ר' אלעזר!

ודוחים: לעולם פשיטא ליה דבתר [תאמר שברור לו שאחר] המתכפר אזלינן [הולכים אנו] והכי קא מיבעיא ליה [וכך נסתפק לו]: אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי [בקביעות, בעיקרו של הקרבן הם מתכפרים] וחלק מן הקרבן נעשה כשלהם ובשל כך הריהם נעשים כשותפים ולכך אף הם נחשבים כ"מתכפר" בקרבן זה, או דילמא בקופיא מתכפרי [שמא בדרך אגב מתכפרים], ועיקר הכפרה הוא לכהן הגדול, והוא הוא המתכפר האמיתי, ואם כן יש עדיין מקום לשאלה אם הכהן הגדול יכול לעשות בפר זה תמורה.

ומציעים: תא שמע [בא ושמע] פתרון לשאלה זו, ממה ששנינו: חומר בזבח (בקרבן הראשון שהוקדש) מבתמורה שעשו בו, וחומר בתמורה מבזבח. והסבר הדברים: חומר בזבח שקדושת הזבח נוהג ביחיד כבצבור, והזבח דוחה את השבת ואת הטומאה, והוא עושה תמורה — מה שאין כן בתמורה שאין בה את כל אלה.

ולעומת זאת: חומר בתמורה מבזבח — שקדושת התמורה חלה בשעת תמורתה אפילו על בעל מום קבוע ואם בא לחללה — אינה יוצאה לחולין אלא לענין זביחה ואכילה בלבד אבל אינה מותרת בשום אופן שתוכל ליגזז מצמרה וליעבד, שאסורה בה עבודה לעולם, מפני שאין התרה לקדושתה, מה שאין כן בזבח שיש אופנים שונים לפדיונו.

ומעתה נברר, האי זבח היכי דמי [זבח זה שהוזכר כאן כיצד בדיוק הוא], מה הוא זבח זה שדובר בו כאן? אילימא [אם תאמר] שהוא זבח של יחיד, מי דחי [האם דוחה] קרבן יחיד את השבת ואת הטומאה? אלא תאמר שמדובר בזבח של צבור — מי [האם] עושה קרבן ציבור תמורה? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן במקרה מיוחד בפר של יום הכיפורים, שהוא דוחה את השבת ואת הטומאה משום דקביע ליה [שקבוע לו] זמן, וכפי שאמרנו כל קרבן שזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה, ובכל זאת הריהי עושה תמורה, מפני שהוא קרבן יחיד, ומכאן ראיה איפוא לשאלת ר' אליעזר.

ודוחים: אמר רב ששת: לא, אין להוכיח מכאן, כי אפשר לומר שזבח זה שדובר בו הוא אילו של אהרן שמקריב הכהן הגדול ביום הכיפורים לעולה ("בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה". ויקרא טז, ג) וקרבן זה הוא בודאי שלו בלבד ונחשב כקרבן יחיד.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם מסתבר], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמדובר כאן בפרו של הכהן הגדול, וכי תמורה של פר זה רק שבת וטומאה הוא שלא דחיא [דוחה]? הא [הרי] בחול מקריב קרבה [מוקרבת היא לקרבן]? הא [הרי] תמורה זו תמורת חטאת היא, וידוע לנו כי תמורת חטאת למיתה אזלא [הולכת] ואין לה כל תקנה. אלא ודאי מדובר כאן באיל העולה, ותמורת עולה יכולים להקריב.

את הסיוע הזה דוחים: לא, לעולם אפשר לפרש שזבח זה הוא פרו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, ומאי [ומה] תמורה זו שנאמרה בו — אין הכוונה לתמורתו של פר זה, אלא ברייתא זו מדברת רק מענין שם תמורה, כלומר: שמושג התמורה בכללו כולל דברים שאינם קיימים בזבח.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אמור כי זבח נמי [גם כן] שהוזכר בברייתא שם זבח, שאין הכוונה לזבח מסויים אחד אלא למושג הזבח בכללו, טענה זו דוחים: שם זבח לא קתני [שונה], שודאי אין ברייתא זו מדברת על זבח כמהות כוללת לגבי כל הקרבנות,

ממאי [ממה] יודע אתה שכך הוא — מדקתני [ממה ששנינו]: חומר בתמורה — שהתמורה חלה על בעל מום קבוע, ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח. ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] לומר כי מאי [מה פירוש] זבח — שם זבח, מושג הזבח בכללותו, והא איכא [והרי יש] דוגמה לזבחים שגם בהם קיים דין זה,