כיצד הוא עושה בבית קודש הקדשים כשצריך להניח את הקטורת על הגחלים ולשם כך צריך לחפון מן הבזך וליתן לתוך חפניו? אוחז את ראש הבזך (הכלי) של קטורת בראש אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ, ויש אומרים כי אוחזו בשיניו, וידו של הבזך מונח כלפי בין זרועותיו ומעלה ודוחף אותו בגודלו לצד גופו מעט מעט עד שמגעת (הבזך) לבין אצילי ידיו (מרפקו), ובהם יכול להסתייע כדי להופכו, וחוזר ומחזירה לתוך חפניו, ואחר כך שופכה מתוך חפניו למחתת הגחלים, וצוברה לקטורת על גבי הגחלים בערימה, כדי שיהא עשנה שוהה לבוא. ויש אומרים: לא כן, אלא אדרבא היה מפזרה, כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא.

ועבודה זו של חפינת הקטורת היא עבודה קשה שבמקדש. על לשון זו שואלים: זו היא ותו לא [ולא עוד]? והאיכא [והרי יש] עבודת המליקה שנאמר שהיא קשה! והא איכא [והרי יש] עבודת הקמיצה הקשה! אלא: יש לומר כי זו היא עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש. על כל פנים שמע מינה [למד מכאן] כי חופן וחוזר וחופן. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: שחט הכהן הגדול את הפר ומת, מה הוא שיכנס כהן גדול אחר לפני ולפנים בדמו של הפר ששחט הראשון? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי מה שנאמר: "בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת" (ויקרא טז, ג), כוונתו — כי אין הכהן נכנס אלא בדם הפר, אבל אין קפידה מיוחדת שיהיה זה דווקא דמו של הפר שנשחט על ידו ויתכן כי אין כל חיסרון אם הוא נכנס אפילו בדמו של פר ששחטו אחר, או דילמא [שמא] יש לדייק: "בפר" — ולא בדמו של פר.

ונחלקו חכמים בדבר: ר' חנינא אומר: — "בפר" ולא בדמו של פר, ולכן עליו לשחוט פר חדש ואינו נכנס אלא בדמו של פר זה וריש לקיש אמר: "בפר" — ואפילו בדמו של פר. כיוצא בכך אמר ר' אמי: "בפר" — ולא בדמו של פר, ר' יצחק אמר: "בפר" — ואפילו בדמו של פר.

איתיביה [הקשה לו] ר' אמי לר' יצחק נפחא [הנפח]: שנינו בהלכות קרבן פסח, שכדי להצטרף לחבורה המקריבה יחד קרבן אחד נמנין בני חבורה עליו, וכן מושכין ידיהן ממנו ועוברים לחבורה אחרת, עד שישחט הקרבן. ואם איתא [יש ממש] בדבריך, שגם דמו של הקרבן נחשב עדיין כקרבן, הרי "עד שיזרוק" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], ומדוע אין יכולים להמשיך ולהמנות וכן למשוך ידיהם ממנו עד אז, שהרי לדעתך דם הקרבן והקרבן דבר אחד הם!

ענה לו: שאני התם [שונה שם] דכתיב [שנאמר]: "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו" (שמות יב, ד) שאנו דורשים "מהיות משה" — מחיותה [מחיותו] של השה, לומר: כל זמן שהשה חי מותר להמנות ולהמשך ממנו. ואם כן, גזירת הכתוב היא בפסח, וביום הכיפורים לא נאמרה.

מתיב [מקשה] מר זוטרא, שנינו: אין פודין פטר חמור אלא בשה לא בעגל ולא בחיה, ולא בכבשה שחוטה, ולא בטריפה, ולא בכלאים (של כבש ועז) ולא בכוי (שהוא ספק חיה ספק בהמה) אלא בשה. משמע שבהמה שחוטה שוב אינה קרויה שה! ודוחים: שאני התם [שונה שם] דיליף [שהוא לומד] בגזירה שוה "שה" "שה" מפסח, ולכן האמור בדיני פסח שייך גם בדיני פטר חמור.

ושואלים: אם כן, אי [אם] מה להלן בפסח צריך שיהא הקרבן זכר, תם ממום, ובן שנה, אף כאן בפדיון פטר חמור יצטרכו שיהא זה זכר דווקא, תם בלי מום, ובן שנה? תלמוד לומר: "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו", שכפל דבריו לומר פעמים לשון "תפדה" "תפדה" (שמות יג, יג) ובכך ריבה הכתוב שפדיון כשר בכל און שיהיה, ולא דווקא כעין קרבן פסח.

ומקשים: אי [אם] אומר אתה ש"תפדה" "תפדה" ריבה — אפילו כולהו נמי [כולם גם כן] עגל, חיה, שחוטה וכיוצא! ומשיבים: אם כן, הגזירה השוה "שה" מאי אהני ליה [מה הועילה לו]? אלא ודאי יש לרבות ויש למעט, הכל לפי הענין, ומכל מקום לענין יום הכיפורים אין להוכיח מכאן.