שקלים ג ע"ב

בשם ר' שמעון בן לקיש: משנה זו שיטת בית שמאי היא הסבורים ש"הפקר לעניים — הפקר (משנה פאה פו מ"א), ולכן יכולים חכמים לקבוע שיש דין לקט אף על השבלים שאינן לקט והרי זה כאילו הפקירום לעניים, ולשיטתם הוא הפקר גמור הפוטרן מן המעשר. דאי [שאם] כדעת בית הלל, הסבורים שהפקר לעניים בלבד אינו הפקר (שם) אף שהתירו לעניים שיהיו אוכלים מכל השיבלים שנגעו בארץ ואף מאלו שלא היו מן הלקט ואולם הריהם מעשרין אותן, ובלא מעשר אינם רשאים לאוכלן, וכאן נאמר שאינם מעשרים כלל. ואמר ליה [לו] ר' יוסי לר' אמי: שמענו שלא כדבריך, שהוא פטור ממעשר לדברי הכל, ואף לשיטת בית הלל. וטעם הדבר: משום קנסא [קנס]. שקנסו חכמים את מי שהגדיש תבואתו במקום הלקט שכל מה שנמצא סמוך לקרקע יהיה בגדר הפקר, והפקר פטור ממעשר.

א הלכה ג משנה ושבים לעסוק בענין השקלים. בחמשה עשר בו בחודש אדר שולחנות של חלפני מעות היו יושבין במדינה לעסוק בענין השקלים. בעשרים וחמשה ישבו השולחנים במקדש. ומשישבו השולחנים במקדש התחילו בית דין למשכן, ליטול כמשכון מחפצי כל מי שלא נתן מחצית השקל עד אותה שעה. ואת מי ממשכנין? — לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים (עבדים כנענים ששוחררו), אבל לא את הנשים ועבדים כנענים וקטנים. וכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו (לתת מחצית השקל עבורו), אף שאינו חייב בכך — שוב אינו פוסק מלתת עבורו מחצית השקל מכאן והלאה. ואין ממשכנין את הכהנים, אף שמן הדין הם חייבים במחצית השקל כאחרים, מפני דרכי שלום. אמר ר' יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל (שנותן מחצית השקל) אף שאינו חייב לעשות כן, אינו נחשב כחוטא. ומוסיף ר' יהודה: אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לבן בוכרי: לא כי [כך] הדין, אלא כל כהן שאינו שוקל — נחשב כחוטא. שלדעתו הכהנים חייבים לתת מחצית השקל. אלא שהכהנים שאינם שוקלים דורשים מקרא זה לעצמן לתועלת עצמם. שכן אמרה תורה "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז), ו הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שהם מן המנחות, גם שלנו (הם), שהרי הם נעשים גם מתרומת שקלינו, היאך (איך) הם נאכלין? ועל כן ודאי שאין לנו לתת מחצית השקל. אכן אין טענתם נכונה, שמאחר והמנחות הללו נעשות משקלי כל ישראל, אף ששקלי הכהנים בתוכם, אינן נחשבות כמנחת כהנים האסורה באכילה.

ב גמרא משנתנו מונה את אלה שאין ממשכנים אותם על מחצית השקל, ובכלל זה שאין ממשכנין את הקטנים. ומדייקים: הא [הרי] לתבוע מחצית השקל מן הקטנים — תובעין. ומגבילים דין זה: הדא דתימר [דין זה שאתה אומר] שתובעים מהם אף שאין ממשכנים אותם הוא דווקא בקטן (עד גיל עשרים שהוא מן התורה זמן החיוב במחצית השקל) שהביא שתי שערות, שחיובו אז מדרבנן. אבל אם לא הביא שתי שערות — לא בדא [לא בזה, כך, הדין], שאף אין תובעים אותם, לפי שאינם חייבים כלל. ולמשכן — אין ממשכנין אף על פי שהביא שתי שערות, כל עוד אינו בן עשרים. שנינו במשנה כי אין ממשכנים את הכהנים מפני דרכי שלום.

ואומרים כי בענין זה כיני מתניתין [כך הוא שנוי בברייתא]: אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד, שראוי לנהוג בהם כבוד, ויש להימנע מבזיונם. וזו משמעות "דרכי שלום" ששנינו במשנה.

עוד שנינו במשנה כי אמר ר' יהודה שהעיד בן בוכרי כי כהן השוקל אינו חוטא, ואת דברי ר' יוחנן לבן בוכרי כי כהן שאינו שוקל — חוטא. אמר ר' ברכיה: טעמא [הטעם] של רבן יוחנן בן זכאי: שנאמר "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג), "זה" הוא בגימטריא שתים עשרה — שנים עשר שבטים יתנו, ובכלל זה שבט לוי, והכהנים בתוכם. ובהסבר השיטות אמר ר' טבי בשם רב המנונא, כן משיבין חכמים לר' יהודה על שיטת בן בוכרי: הלא דין הוא שחטאת יחיד כשאינה ניתנת להקרבה (ראה מעילה י, ב) דינה שהיא מתה (בהכנסתה למקום סגור ומניעת מזון ומים ממנה), אבל אין חטאת צבור מתה. ובדומה להבדל שבין החטאות השונות, יש הבדל גם בין המנחות, שמנחת היחיד קריבה כליל על גבי המזבח, ואין מנחת הצבור (עומר, שתי הלחם ולחם הפנים הבאות מתרומת השקלים) קריבה כליל, אלא הריהי נאכלת. ואם יתנו הכהנים מחצית השקל, תיחשבנה איפוא מנחות אלה למנחת כהן (האסורות באכילה), ונמצא כי בתת הכהן מחצית השקל הריהו גורם שתיאכלנה המנחות הללו באיסור. ותמהים: וקשיא [וקשה] איך יכולים להקשות על ר' יהודה, וכי משיבין (מקשים) לאדם מדבר שאינו מודה בו? דתנן [שהרי שנינו במשנה] שאין חטאת צבור מתה. ואולם ר' יהודה אומר: תמות. והרי שלדעתו אין הבדל בין חטאת הציבור לחטאת היחיד, וכפי שאין לדמות לדעתו חטאת לחטאת כך אין לדמות מנחת יחיד למנחת רבים, ואין הדברים איפוא סותרים את שיטתו! ומעירים: והוא ר' יהודה, מותיב לן [משיב לנו] על קושיית חכמים על שיטתו מהברייתא: וכי זו לא נדבת יחיד היא? שכן כשנותן את מחצית שקלו אינו מתכוין לכוללה לגמרי עם שאר נדבות הציבור, ובמידה מסויימת הריהי נותרת כנדבת היחיד (שדינו שלכתחילה אינו נותן, ואולם אם נתן אינו נחשב כחוטא). ואינון מתיבין ליה [והם, חכמים משיבים לו]: מכיון שנמסרה מחצית שקלו לצבור — כמי שהוא נדבת צבור. ומעירים כי מצאנו במקום אחר מחלוקת שעיקרה כשיטות התנאים במחלוקת זו. ששנינו, כתיב [נאמר]: "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג). ונחלקו ר' יהודה ור' נחמיה בפירוש הדברים. חד אמר [אחד מהם אמר, פירש]: כל מי דעבר בימא [שעבר בים] הוא יתן, כלומר, כל ישראל. וחרנא [והאחר] אמר: כל מי דעבר על פיקודייא [שעבר בעצמו לפני משה על הפקודים] לצורך המנין (הישראלים) — יתן, ואלה שלא נפקדו עם שאר ישראל אלא נמנו בעצמם (הכהנים והלויים) — לא יתנו. ומסבירים: מאן דאמר [מי שאמר] כל מי דעבר בימא [שעבר בים] יתן — מסייע לרבן יוחנן בן זכאי שאומר שגם הכהנים חייבים לתת, ומאן דאמר [מי שאמר] כל מי דעבר על פיקודייא [שעבר על הפקודים] יתן — מסייע לבן בוכרי.

ג הלכה ד משנה אף על פי שאמרו במשנה הקודמת כי אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים שאינם רוצים לתת מחצית השקל, אבל אם שקלו (נתנו מחצית השקל) מרצונם — מקבלין מידן. אבל הנכרי והכותי (השומרוני) ששקלו כדי להיות שותפים לקרבנות הציבור — אין מקבלין מהן. וכן אין מקבלין מידם מהנכרי והכותי קני זבין וקני זבות וקני יולדות (שהם קרבנות העוף המובאים לטהרת טמאים אלו) וחטאות ואשמות. זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב, שאפשר לתת אותו בנדר או בנדבה למזבח — מקבלין גם מידן של הנכרים והכותים, וכל שאינו נידר ונידב למזבח, אלא הוא חובה על ישראל — אין מקבלין מידן. וכן מפורש על ידי עזרא, שכאשר רצו הכותים לסייע לישראל בבנין הבית השני, דחו אותם ישראל, שנאמר: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו לבדנו יחד נבנה לה' אלהי ישראל" (עזרא ד, ג).

in the name of Rabbi Shimon ben Lakish: It is in accordance with the opinion of Beit Shammai, who maintain that it is possible to declare an article ownerless exclusively with respect to the poor (see Pe'a 6:1). In defense of the attribution of the mishna to Beit Shammai the Gemara continues: For if the mishna is in accordance with the opinion of Beit Hillel, who maintain that the court cannot declare something ownerless only for the poor, then the poor would be allowed to eat the kernels touching the ground only after tithing. And Rabbi Yosei said to him, Rabbi Ami: We learned a different explanation whereby it is not necessary to attribute the mishna to Beit Shammai, i.e., that everyone agrees that this produce is exempt from tithes because the Sages imposed a fine [kenasa] on one who was careless enough to pile his grain on top of gleanings. He forfeits any stalks touching the ground, as they are rendered ownerless, and ownerless food is exempt from tithes. Since some of the kernels touching the ground are from the pile, not the gleanings, the ruling that they are all exempt from tithes depends upon the Sages' power to declare them ownerless. If the mishna in Pe'a is understood in accordance with Rabbi Yosei's opinion, it serves as evidence that the Sages can in fact declare property ownerless to the extent that its produce is exempt from tithes.

Halakha 3 · MISHNA On the fifteenth of Adar, money changers would sit at tables set up in the rest of the country, outside the Temple, to handle the collection of shekels. On the twenty-fifth of Adar, the money changers sat in the Temple. From the time when the money changers sat in the Temple, the court began to seize collateral from those who had yet to donate the half-shekel. From whom did they seize collateral? From Levites, Israelites, converts, and emancipated slaves. However, they did not seize collateral from women, slaves, or minors. And any minor whose father began one year to contribute a half-shekel on his behalf, despite the fact that he was not obligated to do so, he may not cease to do so in subsequent years. The court does not seize collateral from priests, although they are legally obligated to give a half-shekel like all other Jews, because of the ways of peace. The mishna goes on to explain the status of priests with regard to the contribution of the half-shekel. Rabbi Yehuda said that ben Bukhri testified in Yavne: Any priest who contributes the half-shekel is not considered a sinner, despite the fact that he is not obligated to do so. Rabbi Yehuda added that Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to ben Bukhri: Not so; rather, any priest who does not contribute the half-shekel is considered a sinner, as they are obligated like all other Jews. However, Rabban Yoḥanan ben Zakkai continued, the priests who do not contribute interpret this verse to their own advantage: "And every meal-offering of the priest shall be wholly made to smoke; it shall not be eaten" (Leviticus 6:16). Those priests claim as follows: Since the omer offering and the two loaves, i.e., the public offering of two loaves from the new wheat brought on the festival of Shavuot, and the shewbread placed on the sacred table in the Sanctuary each Shabbat, which are all meal-offerings, are ours, then if we contribute shekels we will have partial ownership of these communal offerings, as they are purchased with the shekels. How, then, can they be eaten? They ought to be regarded as priests' meal-offerings, which must be wholly burnt. But since these offerings are eaten, the priests concluded that they are not obligated to contribute the half-shekel. This argument does not, however, take into account the fact that communal offerings belong to the public, which is understood as its own entity, and are not regarded as shared offerings of all who contribute to the public purse.

GEMARA: The mishna taught that the court does not seize collateral from minors for the half-shekel. The Gemara infers: This indicates that with regard to claiming the half-shekel from minors, the court does claim the money. The Gemara adds: This halakha that you say, i.e., that the court does not claim the money, applies to a young person who has grown two pubic hairs and therefore is legally an adult in other respects, but is not yet twenty years old. Before he is twenty he is obligated to donate the half-shekel only by rabbinic law, and for that the court does not seize collateral. However, if he did not grow two hairs, the halakha does not apply to this case and he has no obligation at all to contribute a half-shekel. The Gemara continues: And as for seizing collateral, the court does not seize collateral from a minor, even if he grew two hairs, until the age of twenty.

The mishna taught that no collateral is taken from priests because of the ways of peace. The Gemara adds that this is how the halakha of this mishna is taught in a baraita: One may not seize collateral from priests because of the way of honor, i.e., priests must be treated with respect. This is also the meaning of the ways of peace mentioned in the mishna.

The mishna further taught that Rabbi Yehuda said that ben Bukhri testified that any priest who contributes the half-shekel is not considered a sinner, to which Rabban Yoḥanan ben Zakkai retorted that any priest who does not contribute is a sinner. Rabbi Berekhya said: Rabbi Yoḥanan ben Zakkai's source is the following verse: "This [zeh] they shall give, everyone who passes among them that are numbered, half a shekel after the shekel of the Sanctuary…" (Exodus 30:13). The word zeh has a numerical value of twelve, from which it is derived: Twelve tribes shall give, including the tribe of Levi, of which the priests are members. Rabbi Tavi said in the name of Rav Hamnuna that the Rabbis respond in this way to Rabbi Yehuda, who quoted Rabbi Yoḥanan ben Zakkai's criticism of ben Bukhri's opinion: The halakha is that the sin-offering of an individual, which for some reason cannot be sacrificed, must be left to die, by confining the animal in an enclosure and withholding food and drink from it. However, a communal sin-offering is not left to die (see Temura 16a). A similar distinction applies to meal-offerings: The meal-offering of an individual may be entirely sacrificed on the altar, e.g., when it belongs to a priest. But a communal meal-offering, i.e., the omer, the two loaves, and the shewbread, all of which come from the collection of shekels, is not entirely sacrificed, but is always eaten. If the priests are obligated to contribute the half-shekel, these meal-offerings will partly belong to them, and it is prohibited to eat the meal-offering of a priest. The Gemara asks: But this is difficult. How could this question be presented against the opinion of Rabbi Yehuda? Can one raise a difficulty against a person from a matter with which he does not agree? As we learned in a mishna (Yoma 62b) that a communal sin-offering is not left to die, and yet Rabbi Yehuda says: It is left to die. According to Rabbi Yehuda there is no distinction between a communal sin-offering and an individual sin-offering in this regard. If so, there should likewise be no difference between communal and individual meal-offerings, and it should be possible to sacrifice the communal meal-offerings in their entirety. The Gemara adds: And he, Rabbi Yehuda, responds to the difficulty of the Rabbis against his opinion: Isn't this half-shekel given by a priest an individual donation? Since he is not obligated to donate the half-shekel, the contribution of a priest may be considered an individual donation, which separates it from the money of the rest of the community. For that reason, the communal offerings are not considered the property of the priests. And the Rabbis respond to him that since the priest's half-shekel has been handed over to the community, it is considered part of the communal donation. The Gemara notes that there is another dispute of tanna'im along the same lines as this one. It is written: "This they shall give, everyone who passes among them that are numbered, half a shekel after the shekel of the Sanctuary" (Exodus 30:13). Rabbi Yehuda and Rabbi Neḥemya disputed the meaning of this verse. One of them said that the verse means that all who passed through the Red Sea must give a half-shekel, i.e., the entire Jewish people. And the other said that all who passed before Moshe to be numbered must give the donation, whereas those who were not counted with the rest of the Jewish people, i.e., priests and Levites, need not provide a half-shekel. The Gemara comments: The one who said that all who passed through the Red Sea must give a half-shekel supports the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Zakkai, who maintains that the priests must also contribute, whereas the one who said that all who passed to be numbered must give the donation supports the opinion of ben Bukhri.

Halakha 4 · MISHNA Although the Sages said, as stated in the previous mishna, that the court does not seize collateral from women, slaves, and minors, as they are not obligated to contribute, however, if they contributed a shekel of their own accord, the Temple treasurers accept from them. Conversely, in the case of a gentile or a Samaritan [Kuti] who contributed a shekel to participate in the communal offerings, they do not accept it from them. And likewise, they do not accept from a gentile or a Samaritan pairs of birds sacrificed in the purification ritual of a zav, pairs of birds of a zava, or pairs of birds of a woman who gave birth, all of which are brought for ritual purification, or sin-offerings or guilt-offerings. This is the principle: With regard to anything that can be brought to the altar as a vow or as a free-will offering, the priests accept it from gentiles and Samaritans, and with regard to anything that cannot be brought as a vow or as a free-will offering, they may not accept it from them. And this principle was similarly articulated by Ezra, when he recorded the Jewish leadership's rejection of the Samaritans' request to assist the Jews in the construction of the Second Temple, as it is stated: "But Zerubbabel, and Joshua, and the rest of the heads of fathers' houses of Israel, said unto them: You have nothing to do with us to build a house unto our God; but we ourselves together will build unto the Lord the God of Israel, as King Cyrus the king of Persia has commanded us" (Ezra 4:3).